עצה פוליטית להרצוג - אל תדחה את הבחירות במפלגת העבודה

זה לא סוד שהרצוג רוצה לדחות את הפריימריז במפלגת העבודה לקיץ 2017, הרעיון מתרוצץ כבר כמה חודשים. הרעיון מאחוריו פשוט – הרצוג סומך על הקדמת הבחירות הכלליות, אם הפריימריז יייערכו  עד מאי 2016 כפי שדורש תקנון המפלגה, יש להניח שהוא לא ימשיך בתפקידו, אם הפריימריז יידחו ל- 2017 יו"רותו מובטחת גם בבחירות הבאות ובכך תמנע ממנו התמודדות פנימית שתבוסה די ודאית בצידה.

זו הצעה לגיטימית בהנחה שמנהיג מפלגה יכול להציע הצעה המנוגדת לתקנון המפלגה ומבטלת את הרעיון הדמוקרטי העומד בבסיס הפריימריז. עקרונית, כמו כל הצעה, היא תועלה ותיבחן על ידי ועידת המפלגה אשר תחליט את אשר תחליט.

אלא שזה יותר מזה, הרצוג טוען מחד שאם וכאשר תתקבל אצלו החלטה כזו הוא יודיע על כך במפלגה וכמובן גם לתקשורת מאידך הסיבה שהתכנסנו כאן היום היא כי הרצוג שלח הודעות לעתונאים בעניין ואחר כך טבל את ראשו במים ושאל "למה להתעסק בזה?". מאחר וברווזים נחלקים לשתי קבוצות - טבלנים ושכשכנים, אין מנוס מלהגיע למסקנה שלפנינו ברווז עיתונאי מסוג טבלן. ברווזים אלה נוטים לחפש את האוכל שלהם ע"י צלילה, ממש כשם שהרצוג בודק את השטח כדי לחשב סיכויים.

אני ארים את הכפפה הזו ואנסה לנתח להרצוג בקצרה למה זה לא כדאי, למרות שזה תפקידם של יועציו הפוליטיים. ראשית הרצוג כושל בקריאת המפה הכללית. נכון שזה כבר כמה שנים ממשלות לא גומרות קדנציה מלאה, אולם הפעם המצב שונה.

מול הרצוג נמצא נתניהו שמעמדו חזק מחד אך אינו מובטח. לכן, דווקא בקדנציה השלישית שלו, נתניהו יעשה הכל כדי שהבחירות הכלליות יתקיימו במועדן או כמה שיותר מאוחר. בחירות מוקדמות אינן אינטרס שלו ולכן הסיכוי שהן תתרחשנה הוא נמוך. אירוני שהרצוג, החרד ליו"רותו, לא מצליח להבחין בדפוסים האלה, דווקא הוא יותר מאחרים צריך לזהות.

גם  הרצוג, כמו נתניהו, מנסה לייצר תהליכים לחיזוקו כיון שאינו יכול לסמוך על כוחו במפלגה, רק שנתניהו נהנה מתמיכה בציבור ולהרצוג אין יותר מדי נצחונות לזקוף לזכותו, או כריזמה. במידה רבה התנהלותם של השניים דומה - שניהם עסוקים בניסיון לשמר את מנהיגותם ולמנוע תחרות מבית. במקרה של הרצוג זה בעיקר אשכנזי, בהנחה שהחקירה הפלילית נגדו תסגר ללא השלכות.

למעשה עדיף להרצוג לקיים את הפריימריז במועדם, אלה הפריימריז היחידים באופק שיש לו עוד איזשהו סיכוי לנצח וזאת משום שכרגע שאין לו למעשה תחרות. אם הפריימריז יידחו לאוגוסט 2017, מספיק מועמדים, שמהווים איום גדול יותר, יוכלו להתכונן או להצטנן.

מפלגת העבודה יכולה להעריך את הישגו של הרצוג בבחירות האחרונות, אולם את מעט המנהיגות שצבר והאסטרטגיה שהפגין, הוא מיסמס בחודשים שחלפו. התנהלותו, העדר התמיכה מבית, פריסת היריעה הרחבה לנתניהו רוקנו עוד יותר את מפלגתו מתוכן. הדרך היחידה להחזיק בתפקידו היא על ידי דילים ומעקפים דוגמת דחיית הפריימריז.

אם באיזשהו תרחיש הרצוג בונה על דחיית הפריימריז, בחירות מוקדמות וניצחון שלו בבחירות הכלליות הרי שהרצוג אופטימי בצורה בלתי רגילה או מנותק מהמציאות. מנהיג נמדד לא ביכולתו להצביע על בעיות, אלא בהצעת פתרון. אלא שמנהיג גם נמדד לפי הפתרון ואם הפתרון של הרצוג הוא דחיית הפריימריז, ככל הנראה גם הוא לא מאמין במנהיגותו. 

פורסם במעריב ב- 20.12.2015

לצאת להצביע או להיתקע בין בחירות למלחמה לבחירות וחוזר חלילה

כמעט שלושה חודשים לפני בחירות, ענייני דיומא בשוליים, שום דבר לא חשוב כמו העיסוק האובססיבי במה יהיה, ה"מה שעכשיו" נעזב. כנראה שבאופן טבעי, בעיקר כשהמצב הנוכחי אינו טוב, האשליות לגבי העתיד ממלאות תפקיד יותר ויותר גדול בחיי האדם. התקווה והדחיינות משתלבות נהדר בתקופות מעבר של ציפיה לשינוי. אבל המה שיהיה הוא תמיד תולדה של מה שעכשיו. הפחד הגדול שלי מפני הבחירות האלה הוא שלא יהיה שינוי, שנישאר עם נתניהו לעוד קדנציה וזה כבר כל כך רע עכשיו שהמחשבה שיהיה רע גם אם רק לעוד שנתיים ובאמצע תהיה עוד מלחמה כבר לא יהיה יותר מדי על מה להילחם לבד מהניסיון לשרוד בין מלחמה לבחירות למלחמה.

מהתבוננות במה שקורה עכשיו במערכת הפוליטית, לא ברור לי איך אפשר לשאוב איזושהי נחמה. כבר לפני 2,400 שנה בערך אמר אפלטון שהמחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לענייני ציבור הוא להישלט ע"י אנשים רעים. הוא צדק אז והוא צודק עדיין. האדישות המופגנת כלפי מערכת הבחירות, התחושה שזה לא באמת משנה היא זו שהביאה אותנו לכאן. אם נמשיך להיות אדישים, זה בדיוק המחיר שנמשיך לשלם. מתעסקים בקול של הרצוג, מתעסקים ברוטציה, מוצאים פגם בכל דבר, בעיניי הפגם העיקרי יהיה שאחרי כל זה נתניהו שוב יעלה לשלטון בגלל שהרצוג לא נחשב מנהיג. לא, כי נתניהו ממש מנהיג מצוין - תראו כמה טוב לנו.

אם כבר ניתן ללמוד כמה החברה שלנו חשוכה וסטריאוטיפית. כל הבדיחות על האיחוד בין העבודה לתנועה ועל הרצוג כ"נשי", מוכיחות דבר אחד - עד כמה החברה שלנו לא מוכנה לקבל נשים. עוד לא ראיתי פוליטיקאית, ולא משנה מה הדיעות שלה (כן אפילו כולל שקד וקלדרון, ואדירים שישמור גם רגב) שניתן להגדירה כחלשה ולהדביק לה סטריאוטיפים מהמרחב הנשי המקובל והמוגבל. אבל כאן במדינת השובניזם הביטחוני, להתייחס אל פוליטיקאי כנשי זה כנראה מצחיק (תקשיבו להקלטות המביכות של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד) ואישה רק יכולה לשאוף שיקראו לה "גבר-גבר". 

הדברים החשובים באמת נעלמים מהעין במישור הציבורי הישראלי, נשארים בתוך סטריאוטיפים, תקועים בתוך לופ אומלל. לימור לבנת פורשת? נתעסק בתספורות שלה. לבני והרצוג מתאחדים - נתעסק ברוטציה (שמעידה עד כמה דווקא הדרך חשובה ולא הפרסונה) ונצחק על הנשיות של הרצוג ועל התרחקותה של לבני מבית הוריה (במקום שנעריך את הקושי הכרוך בלשנות עמדות מתוך ריאל-פוליטיק). הפכנו להיות המדינה הזו שפוסלת על סמך שטויות, ממש כמו רווקים שמתלוננים על רווקות ופוסלים אפשרויות על שטויות ונתקעים עם כלום, למרות שנתניהו זה הרבה יותר גרוע מכלום.

התלונות האלה בסלון או במרחב הציבורי עוד לא הביאו אותנו לשום מקום, הבחירות הקרובות הן הקרב על האדישות, אם האדישות תנצח יהיה פה יותר רע. דמוקרטיה נמדדת בהרבה דברים, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות נכונה, אבל אין ספק שדווקא בנושא הבחירות יש לנו חופש כמו בדמוקרטיה אמיתית. הבחירה של יותר מדי אנשים שלא להצביע היא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. ההשתתפות הפוליטית היא קריטית, היא גם אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בתוך דמוקרטיה. הגיע הזמן שהמשחק הדמוקרטי ינצח את האדישות ויוביל לשינוי. הבחירות הקרובות הן בדיוק הרוביקון הזה שהחברה הישראלית אסור לה לעבור ומבחינתי, למרות הדרמטיות, היא סוג של תקווה.

אני כותבת המון על הרעיון של דמוקרטיה, על העובדה שהתפיסה הציבורית הגורפת בקרב ההמון הוא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא. השיח השולט בחברה הישראלית הוא נורא בעיניי, שיח שהפשיט את הדמוקרטיה בישראל מתוך כל המהות שלה. דמוקרטיה עירומה, משומשת לזרא. מסביב טוענים אנשים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבעיה הגדולה בעיניי היא שכאשר עורכים השוואה (benchmark) לא עושים השוואות למתחרים שכבר עברת, אלא לאלה שעוד לא השגת. כל השוואה אחרת לא תוביל אותך להישגים או להצלחות, אני לא מגלה פה את אמריקה. רק שכדי להמשיך ולהילחם פה על הדמוקרטיה, וזה אפשרי, צריך השנה לצאת מהבתים וללכת להצביע. זה בטוח נותן יותר תקווה מאשר לא.

במקרה אתמול ישבתי במרפסת וניסיתי לכתוב. חבורת הילדים הקבועה שמשחקת מתחת לבית שלי, ניהלה דיון שלם על עדתיות. ניסיתי להתעלם, זה לא היה קל. אבל אז, משום מקום, אמר ילד, בערך בן 10, שהוא מתגעגע לאזעקות כי זה אומר שהורגים ערבים וזה טוב. זה גמר לי את רגעי הכתיבה וסתם אותי לגמרי. הדבר היחיד שנשאר לי זה להאמין שחייבים לשנות.