על מזבח הרהב - הפינוקים הקטנים נגוזים כאילו כיוונו עליהם טיל רעל

נכון שהצהרתי "רני רהב? לא קונה" (הקישור הוא לקבוצה אליה הצטרפתי), אז רק שתדעו שאני מאוד עקבית, גם אם אני לא רצה כל שניה לספר לכם וגם אם זה לא אופייני לי (לא העקביות, זה דווקא כן). ובכל זאת מאז התפוצצות הפרשה, לא נותרתי אדישה, גם לא נשארתי במגדל המילים אלא נקטתי בפעולות נחרצות, חדורות מוטיבציה ורצון לשנות. אז נכון ש(לדעתי)כבר ביכיתי את אובדן האייס קפה של רולדין, אך דומני כי לא חידדתי דיו את השבר. ברור שהכל לטובה והדבר הזה המלא באבקה (מלאה בחומרים משמרים, סוכרים, קפאין וכאלה רעלים) וחלב (כן, כן, אני יודעת) היה מיותר בחיי מעצם קיומו. אבל סיבות אלה בלבד, טובות ככל שיהיו, לא הצליחו למנוע ממני את העונג הקטן הזה, שהיה במידה רבה בגדר מים גנובים ימתקו, למרות ששילמנו על זה ממיטב כספנו (שולי). אך לא בזה מסתיים מאבקה של הגיבורה חשוכת הקפה קר שלכם, שהקריבה את חטאה היחיד עלי אדמות (כן, ממש), כי קרב אחר התדפק על דלתה בעודה בגמילה.

ולמה התדפק? ובכן, אחרי שביטלתי את כרטיס האשראי של לאומי (מעניין למה, אבל "אם תרצו" לדעת כבר כתבתי את התשובה ממש עכשיו), שכחתי לעדכן אותו ברשומות מחלקת השירות של תמי4. אחרי התפוצצות רני רהב, לא הפרשה אלא הישות, בעודי מסמנת לי אתמול את כל מה שצריך לבטל/להפסיק לקנות כדי שכספי לא יעבור בצורה כלשהי למשרד של זה, מצלצל הסלולארי ומעברו השני של הקו - מי אם לא נציגת שירות של תמי4? והנה לכם עוד הוכחה ניצחת כי "צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים". מנומסת ומלאת חן, התנצלה הנציגה על ההפרעה "רק שהכרטיס לא עובר" ואני עטתי עליה כמוצאת שלל רב. "או, אני כל כך שמחה שצילצלת" אמרתי לה בלבביות "כי בדיוק רציתי להתקשר אליכם" והיא, המסכנה שכל חטאה היה שעליתי בגורל שלה, נאלצה לשמוע משנה חברתית סדורה על אמירה אזרחית ומשמעות המילה מוסר וכמובן, כי איך לא?? גם הרצאה קצרה על חופש העיתונות" ואתיקה. הייתי רוצה לספר לכם על שיחה עם נציגה אטומה שבעיקר רוצה לנפנף אותך, אך דווקא מצאתי אוזן קשבת. סגרנו על זה שהיא כנראה לא האדם לדבר איתו ושמנהלת קשרי הלקוחות תצלצל מאוחר יותר.

שיעור טרומבון, אני צופה אוהדת, ואז הסלולארי מתחיל לרטוט. תמי4 - המנהלת. אני יוצאת - את הקרב הזה אסור לדחות, אבל אני יוצאת בשקט בלי הרבה בלאגאן.

[פאוזה הכרחית ובעלת הקשר] טוב, תשמעו - אין לי תלונות לתמי4, אני אוהבת את המכשיר, אני אוהבת את הצבע הצהוב שלו (שלגביו נשאלתי שוב ושוב בטרם ההתקנה ונאמר לי יותר מפעם אחת שאני אוכל להחליף גם בעת ההתקנה כי מסתבר שזה צבע ממש לא אהוד) באמצע המטבח, השרות שלהם תמיד מנומס ומקצועי ולמרות שאני לא אוהבת את תאגיד שטראוס, בשביל התמי4 שלי הייתי מוכנה להמשיך איתם עוד. אבל פרשת הרהב היתה הקש ששבר את גב הגמל. אף פעם לא הבנתי איך הדבר העילג הזה והבלתי מבריק בעליל יכול כל כך להצליח. אך כמנהג בני רומא פה סביבי לא התווכחתי עם ההצלחה וסבלתי בשקט, אם היו לי הערות הן תמיד נאמרו בעוקצנות הראויה. 

מנהלת מהצד השני, מאפילה על נציגת השרות, היא קשובה ומתעניינת ואני שונה מחדש משנתי כאילו הרבצתי תורתי זו בקורסי מבוא לחוקתי או להגות מדינית בכל השנים האחרונות. אני לא מתלהמת, אבל מרגישה מהצד השני שיש אפילו מעין להיטות לשמוע אותי וכמובן אני לא צריכה הרבה כדי שידרבנו אותי לדבר, בקיצור אני לא מפסיקה ומזל שכבר לא מקליטים שיחות שירות על סלילים. "אבל השקעת בזה כבר כל כך הרבה כסף..." מצרה באוזני המנהלת (בשיא הרצינות הייתי מאמצת אותה לאחות), אני יודעת, אני עונה לה בצקצוק פולני, אבל השיקול כאן הוא לא הכסף, זה עניין עקרוני. היא מקשה "אבל אנחנו רק חברת בת של שטראוס" נכון אבל אתם בחוזה ישיר איתו, אני כבר יודעת. "אבל את אוהבת את המוצר", נכון, אני חושבת, אני גם אוהבת אייס קפה אבל לפעמים נדרשים ויתורים גדולים ואת לא רוצה שאני אתחיל לדבר על האייס קפה ביום חורף גשום ותחושת האושר ששורה עליך בו ברגע כאילו את יושבת על ענן זך ולוגמת נקטר אלים, נכון? (טוב, קצת נסחפתי, אבל זה מדימדומי הגמילה). "אבל זה קרה לפני שלושה ימים, אנחנו חברה גדולה, אולי עוד נגיב?" היא מנסה לבסוף עוד בדל של אופטימיות. "את יודעת מה?" אני עונה, אז בואי נדבר עוד שבוע. 10 ימים זה מספיק זמן. תגנו, תפסיקו את ההתקשרות - הרווחתם אותי, לא תגנו - אני הפסדתי כסף אבל עמדתי על עקרונותי האזרחיים". 

עבר יום. אני כבר מזהה את המספר. המנהלת שהיתה יכולה להיות אחותי. הדברים שלי נגעו בה והיא גם העבירה את זה הלאה והיא מכבדת את דעותי. אני מנצלת עצירה שברירית ומיד ממשיכה עם עקרונות המוסר וחובתה של חברה ציבורית לצאת פומבי כנגד התבטאויות שכאלה והנורמות העולות מהן. מציעה באקט קל של מרדנות שאולי צריכים דווקא העובדים הזוטרים לצאת בגילוי דעת המגנה את התנהלותו של איש יחסי הציבור שאינו יודע תקשורת מהי, אבל יש מצב שקצת נסחפתי (בכל זאת יום חמישי בלי אייס קפה, הזכרתי את זה כבר?). במקום זה אני מרגישה את המנהלת זעה באי נוחות, היא מנסה להגיד שהיא תומכת בלי להגיד שהיא תומכת. אחר כך היא מציעה הצעה, אבל אם אענה להצעה בחיוב כל מה שאני אוכיח זה שגם אותי אפשר לקנות רק תלוי בכמה. אני אפילו לא רוצה לשמוע את המספרים. סגרנו שנדבר עוד שישה ימים ושאולי זו תהיה שיחתנו האחרונה.

אז תכל'ס - בכמה אפשר לקנות אותי? ברני רהב. ואם הוא ירצה להעלות אותי על טיל אני מניחה שזה רק יעשה לי טוב מבחינה של חשיפה, אז עדיף שלא יתייחס וישאיר אותי פה בחושך בלי אייס קפה. 

מה זה סבבה בפנים ובאסה בחוץ? התשובה במהופך - לארשיב םייחה

אולי באמת עלי להפסיק לרגע עם כל הפוליטיקה, כי על מה יש לכתוב היום? על עוד ניסיון ל"תג מחיר"? על החמרת מצבו האינסופית של שרון? על רני רהב (טוב, מעולם לא היתה בי סימפטיה אליו ואף פעם לא הבנתי את סוד הצלחתו של העילג צר האופקים הזה) ועל התנצלותו אחרי התבהמותו המשתלחת שבוודאי לא תוכיח את עצמה לאורך זמן? ועל כמה זה כואב לי בפן האישי שיותר לא אשתה אייס קפה של רולדין (אלא אם כן יפטרו עצמם משירותיו של הרהב)? או ההצלחה של הורדת הקמפיין סר הטעם להעלאת המודעות להשמנה? או אולי קרי out ובניה בהתנחלויות in עד הפעם הבאה? ואולי הפרשה המיסתורית שמטלטלת את צמרת המשטרה (ויפה שנמצא משהו שמצליח לטלטל אותה)? קחו את כל מה שכתבתי עד עכשיו בכל הפוסטים יחד והנה לכם הפוסט של היום. זה לא שמשהו משתנה פה בעצם, אז למה להשחית מילים אם אפשר להנות מיום השישי הזה שאמור להחזיר אלינו את החורף?

ובאמת אם נעזוב קצת את הציבורי הזה, נמצא שהדברים הרבה יותר אופטימיים והחיים ממש נפלאים. השכמתי לי הבוקר עוד טרם השמש שלחה קרניים ראשונות, נסעתי לתל אביב להיפגש עם חבר ותיק ומאמן הכושר שלו ויצאנו לריצה, רצנו לאורך הפארק ועד לנמל, היתה שמש נעימה והיה נפלא להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים, להכיר בזמן שעבר ולהרגיש כאילו דבר לא השתנה - וסליחה שנשמעתי קצת קלישאתית ואני הראשונה להעיר בציניות בפעמים הנדירות שקלישאה ומציאות נפגשות, אבל כולנו יודעים כמה זה נעים בתכל'ס. כן, גם להעלות זכרונות (נו באמת אנשים, אנחנו מדברים פה כבר בעשורים, תנו כבוד), לצחוק בשלושה זמנים (נו, עבר-הווה-עתיד) ולהרגיש באיזשהו מקום שגם הריצה הזו למרות חד פעמיותה היתה כל כך נכונה שהרגישה כמו שגרה, כאילו כל שישי אנחנו נפגשים ככה בבוקר לפתיחה מבריאה של סוף שבוע עם מינון נכון של טבע-עיר, מאמץ-צחוק, של פנאי-סידורים (בכל זאת יום שישי ויש המון דברים להספיק, שזו כידוע מנטרה שגורה בפי), בריאות-קפאין (נו מה נרוץ עד לנמל ולא נעצור לקפה? קטן כזה, על הדרך, בלי להתעכב), דיבורים-הקשבה, לשמוח יחד על חברות חדשה-ישנה. כמה מצחיק ששובר השגרה היה כל כך טבעי. בקיצור איך אפשר לא להיות אנרגטיים?

אחרי כן היו לי תוכניות להגדיל ראש ולעבור בגבעתיים אצל הירקן וחנות הפיצוחים, אך מרכזית עם כאב גרון דרשה טיפול מסור של אמא רחמניה בדמות תה עם לימון, מאכלים רכים, אהבה, פינוקים ומשחקי וידיאו (החמישיה הפותחת להבראה מהירה במצבים לא מסכני חיים). חזרתי, התארגנתי כהלכה ופניתי אחר כבוד לערוך קניות. ועכשיו קפה, בנהזוג לצידי (כן, עדיין מחפשים לעשות רילוקיישן), תכף מטבח עם שלל המצאות לרגל סוף השבוע - אז יופי אתם יודעים ששניצלים, אבל אתם לא יודעים על תוכניות המרציפן, עוגת השמרים, האפונה הסינית שתוקפץ עם עוד אוצרות, תפוחי האדמה, בעצם רק המרק עוד נותר בגדר אניגמה ומזג האויר האביבי הזה בטח לא מסייע לנחרצות (למרות שהגילוי הנאות מחייב אותי להודות שאצלנו נהנים ממרק גם בשיאו של אוגוסט הישראלי). היו תוכניות לסטייקים אבל למי היה כוח ללכת לקצב? והרבה זמן משפחה (נו, טוב, זה תלוי בהיקף העבודה בסוף השבוע אז אין לדעת. אויש, אני והפה הגדול שלי). בכל מקרה כשאני חושבת על חיי הפרטיים מתחשק לי, פחות או יותר, לחבק את כל העולם. טוב כמעט, הרי לא בא לי לחבק את רני רהב, או מירי רגב, או בנט, אויש ואל תתנו לי להתחיל עם ליברמן. טוב לא באמת בא לי לחבק, אולי נסתפק בחיוך, כן זה יהיה יותר אמיתי. כי יש באמת המון סיבות לחייך... בטח כשמנסים להתעלם ממה שקורה בחוץ, כנראה שביום שישי הזה בא להיות קצת בת יענה ולתת לסוף השבוע הזה להחמיר את עצמו בהדרגה בעוד אני עם הראש באדמה (אויש זה מזכיר לי את דברי הפרידה המרגשים [עניין של פרשנות, אני מעריכה שעשוע טוב, אבל לא רוצה לקלקל לכם] של רונן שובל מ"אם תרצו" שפרש בשיאו [שוב, עניין של פרשנות] בעיקר הקטע של ביסוס אליטה ציונית חלופית שלא תיתן לעמנו לסגת מחפירות חייו. come on בנאדם, לפחות תהיה רהוט ואל תלהג מילות מפתח לא קשורות ושזורות באסוציאציות קלושות המתכתבות באופן עקרוני עם הניסיון לפאתוס אך מתגבשות למשהו ערטילאי ופתטי כאחד. סליחה שוב נסחפתי. תראו מה עשיתם, אמרתי שאני לא מדברת על פוליטיקה. שוין.

שיהיה סוף שבוע כמו שאתם רוצים שיהיה לכם