משהו מסרב להיכתב, אני רק לא יודעת מהו. בחמישי לפנות בוקר פירסמתי את הפוסט האחרון. לא פשוטה הכתיבה לתוך הבוקר, אלה השעות שאני אוהבת במיוחד והן נעימות ושקטות לכתיבה ויותר מכל ברורות וחדות, אך בצער משולבת בהן הידיעה שהבוקר מתקרב. אין תירוצים בבוקר, אי אפשר לפעול על אוטומט כדי לשגר את הילדים ליומם ואותי ליומי. בבוקר אני צריכה מלאי שלם של אנרגיה וסבלנות, בעיקר לעצמי. אני לא טיפוס חברותי בבוקר, לגמרי מתפקד זה נכון אבל קצת מיזנטרופ. היה לא פשוט להפוך את עצמי לחביבה ומכילה על הבוקר כשכל מה שאני רוצה זה שקט מופתי, אבל עם הילדים גם באה אחריות ודוגמא אישית ועוד כל מיני כאלה. אם אני רגע מתעכבת על זה, הנה רגע בוננות - בעצם מזל שהבנזוג הוא לא טיפוס שמתעורר בקלות בבוקר, לרוב עד שאני הופכת לסנוז האנושי (ובחיי שזה לעיתים תהליך של שעות [רציתי לכתוב אלוהים עדי - אבל החלטתי להדירו מאמרות שגורות שמייצרות לו נוכחות פיקטיבית]), יש לי בכל זאת זמן התאוששות שמספיק תמיד לקפה וחבירה איטית לנורמות אנושיות מתקבלות על הדעת. אפשר היה רק לתאר מה היה קורה אם הייתי צריכה להעיר אותו בטרם. עם הילדים זה לא ממש ככה, אבל עם הילדים גם אין לי ברירה, מה שחסר זה שבבוקר תקבל אותם האישה הזאת שבא לה לדבר עם בני אדם כמו שמתחשק לה חוקן פומבי בערך. הבחנתי בכל זאת בתהליך של שיפור ויש מצב שעד שהילדים יצאו מהבית עוד אקבל את פניהם כמו שילגיה בשירה המלווה בציוצי ציפורי השיר על כתפי, אבל בלי הסרט האדום - עד כאן.
כך או אחרת, בשני בלילה טס הבנזוג, ואני נותרתי עם שלושה ילדים, חתול, תוכית וכאב אוזניים בעיצומה של מתקפת סינוזיטיס. לא פשוט. כל יום עמוס ורווי פעילויות וכל לילה, אחרי הסידורים, הופך לילה לבן. מן לילה שמקבל את צבעו מרקע המסך ולא מהמילים המוקלדות - בהיר ושקט ושלי. ושוב בא הבוקר, סוחבת ככה כבר שבוע של מקסימום 4 שעות שינה בלילה וימים עמוסים. עד חמישי בלילה עוד עמדתי בקצב של כתיבה יומית (שרק אני מכתיבה לעצמי - שיהיה ברור את מי להאשים). בחמישי כתבתי, אבל למשהו שעושה אמא עמיתה בחינוך ביתי ולא יכולתי להביא את עצמי לכתוב יותר. רציתי ועייפתי ופרשתי לקרוא. והיום יום שישי, חצי עצל אבל לגמרי מתוקתק, עם פעילות ילדים, נקיונות, כביסות, ארוחות, קניות, קפיצה לחנות חיות, ספרים, קצת ים, הרבה משחקים ובלי זמן כתיבה. והכתיבה שהפכה לשגרה פתאום נתקעה. לפעמים צריך מנוחה כדי להתקדם, אני אומרת לעצמי ויודעת שזה חסר תקנה.
בחיי שתיכננתי שהילדים ירדמו הלילה ואני אדליק טלוויזיה, אחרי שבועות שהיא סגורה (בשעות שהילדים ישנים ז"א), אולי קצת אלכוהול ונישנוש, סופסוף לגמור את הספר וללכת לישון מוקדם. נרדמו הילדים, הסתיימו הסידורים ובמקום זה אני שוב על המקלדת. לא מתלוננת (ולא, זה לא בגלל שיש במקרר חלב בקרטון [סליחה, שרה, הייתי חייבת]). הכתיבה היומית הזו, גם באישי וגם בפוליטי, נותנת לי קול שני שהיה לי אולי קצת חסר. אני כותבת גם כשאני לא על המקלדת ונוצרת לי זוית ראיה שהיא מנותקת מהסיטואציה, קצת פחות כבולה לרגשות ולכאן ועכשיו. אני שמה לב שזה גם הולך ונכנס לי להורות ולמען האמת זה מוצא חן בעיני. ברגעים של תסכול, אני רגע עוצרת. כותבת את עצמי בעל פה תוך כדי ופורטת את זה בתרגום לילדים (מצונזר, בכללי [מסתבר שלילדות בירושלים יש תוצרי לוואי של פה די מלוכלך, או שאולי זו רק אני]), זה פתאום מאיר את הסיטואציה באור אחר, מעניק פרופורציות ומוציא מתוך הקושי את המקום להתקדם. זה דווקא לא רע, לא יודעת הרבה על הורות מקרבת או לשחרר ילדים או כל תיאוריה אחרת (לא אדם של אידיאולוגיות גורפות ומיני תורות שכאלה), אבל ילדים (ממש כמונו, אגב) צריכים שנסביר להם, לא באריכות, לא בפטרונות אלא את הדברים כמו שהם, אשכרה. גם הם צריכים לדעת מה תרשים הזרימה בסיטואציה הזו כי כדי לא לעשות משהו שוב (ושוב, ושוב) הם צריכים להבין למה וזה שמישהו כועס בגלל זה זו לא סיבה להפסיק, זו סיבה להביע צער בצורה מכנית ולכן זה גם מתכון מובטח שזה יקרה עוד פעם (ועוד, ועוד).
אבל נראה לי שבדרך כלל אנו נוטים להתפרץ ברגעים של חוסר אונים (אולי בגלל שדברים קורים שוב?), אבל אם דווקא ברגעים האלה אתה עוצר להסביר לצד השני את הקושי שלך, במידה רבה כבר שיחררת חלק מהתסכול. נשמע אבסרטקטי? ניו אייג'י משהו? אז הנה דוגמא, שעובדת על קטנים (נניח בני ארבע) שהם החלק היותר חמקמק בתיאוריה הזו. מצב היפותטי - לילה שלושה ילדים הולכים לישון בחדר ההורים כי אבא בחו"ל, הקטן מתחיל לנשוף בקול ולהקיש עם הלשון (כן אחרי כל הטקס של החלפת הברכות של לפני השינה שהוא ארוך כמו טקס הדלקת המשואות) ולמרות שביקשתם ולמרות שהסברתם שזה מפריע ולא נעים, הוא ממשיך להרעיש בזמן שאחיו מנסים לישון ואמם המותשת נותנת פוש אחרון בדרך לאור בקצה המנהרה והשעה התאחרה (סיפור אמיתי מ"חברה"). מסתבר שלומר בטון סמכותי ושקט "אני ביקשתי שתתחשב ואתה לא, עכשיו יש לנו שתי אפשרויות להמשיך את החיבוק ולא להפריע ולהירדם בכיף או שאתה תעבור לישון בחדר אחר. עכשיו תחליט אבל אם אתה נושף, אתה עובר." עובד, לגמרי עובד. הנה עובדה, אני כותבת (אופס הלך הסיפור כיסוי של ה"חברה"). זה עובד עוד יותר עם הגדולים, זה בטח עובד יותר טוב מעימות ואפילו מצליח להבנות להם תמונת עולם רחבה יותר מזוית של מישהו אחר וזה לגמרי חשוב, אני חושבת, זאת אומרת כבר קראתי את זה קודם.
אז זהו היו לי ימים עמוסים ומה שקורה במדינה הזו די יצא לי מכל החורים, אבל התנהגתי באיפוק אירופי ושתקתי קצת, בסך הכל לא היה הרבה זמן ואתם לא ממש התגעגעתם. לא כתבתי, כנראה הייתי די מוצפת, אז קיבלתם בקטנה איזה דף מיומני היקר של אמא עם תיאוריה לא מוכחת אך בעלת הילה מוארת. זה זמן טוב לקוות שמחר אכתוב יותר טוב, זה זמן טוב ככל הנראה לסיים. לילה טוב
