חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אינטרס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אינטרס. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 7 בפברואר 2016

שתיקה רועמת

פורסם לראשונה במעריב 7.2.2016

אחרי הסערה שעורר תחקיר 'עובדה', קשה שלא לתהות כיצד תחקיר 'המקור'  התקבל בשקט כמעט מוחלט ולמה כולם מתנהגים כאילו מדובר בניסוי מעבדה

כמה מסקנות לא מרעישות: עזרא נאווי אינו זמביש. אל ווטאן אינו תעאיוש. הימין אינו השמאל. רביב דרוקר אינו אילנה דיין. 15 מיליון ש"ח אינם פלסטיני שכנראה מת מוות טבעי. שימוש בפלסטינים למניעת מכירת קרקעות ליהודים אינו שקול לשימוש בפלסטינים לזיוף מסמכים כדי לקנות במרמה קרקעות עבור יהודים. רדיפה אחרי פעילי שמאל בודדים איננה כהתעלמות מחשדות חמורים כלפי קבוצת מתנחלים בכירים. חשדות נגד פעילי שמאל מייצרות תגובות שונות מאשר חשדות נגד פעילי ימין. רשימה חלקית.
רביעי ברשימה: מוטי יוגב

ההד הציבורי שיצר תחקיר 'עובדה' עוד אפילו לפני שידור התוכנית, שלא לדבר על אחריה בולט עוד יותר על רקע השקט הכמעט מוחלט בו התקבל תחקיר 'המקור'. אמנם נכון, יום למחרת היה דיון על מתווה הגז וגם פיגוע קשה נוסף, ובכל זאת קשה לא לתהות איך פרשה בסדר גודל כזה חומקת מעיניהם של מחפשי הגינויים, ממחזרי ההשתקה ואוהבי ההשוואה בפוליטיקה הישראלית.

דרוקר פוצץ פרשה שכל הזמן הלכו סביבה, אך הציבור מתנהג כאילו זה היה ניסוי מעבדה מבוקר בארץ להד"מ. מכירת קרקעות תוך שימוש במסמכים מזוייפים בשטחי יהודה ושומרון אינה דבר חדש, היא עולה תדיר בבתי המשפט. החידוש בתחקיר 'המקור', מלבד שידורו, הוא שהטיעון הקבוע שהזיופים נעשו בצד הפלסטיני ולכן המתנחלים לא ידעו מוטל בספק ויש יסוד סביר להניח שהוא שקרי. היינו מנגנון שלם, שבראשו האדם שמזוהה אבסולוטית עם הממסד המתנחלי, לא רק שידע על הזיוף, גם השתמש בו לטובתו. מנגנון שלם שעסוק ביודעין במרמה וזיוף. מסתבר שחשדות כאלה אינם נתפסים חשובים בציבוריות הישראלית לאור הדממה הציבורית בה התקבלו, למעט מכתב ליועמ"ש מחה"כ סבטלובה (המחנ"צ) שמבקש לפתוח בחקירה.

אגב, אם באיתור הזדמנויות עסקינן, מומלץ לעורכי הדין מתחום הנדל"ן שבינינו, לפנות לציבור המתנחלים שמסתבר שהולך שולל אחרי תצהירים פלסטיניים שקריים ומפסיד מיליונים בעסקאות נדל"ן לא מפוקחות. ולענייננו, אם תחקיר 'המקור' אינו נכון, ואל-וואטן [אגב, חה"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) צוין בעבר כדירקטור בה] לא מתנהלת כך, הרי שפעולות העוקץ הנדל"ניות על גב המתנחלים היו כבר מזמן צריכות לעורר חשש, אולם בפועל העיסקאות נמשכות.

השקט הציבורי מטריד במיוחד על רקע ההרעשה שיצר תחקיר 'עובדה', כאשר ההבדלים בין התחקירים אדירים. תחקיר 'עובדה' הוא שולי גם בשמאל, בעוד תחקיר 'המקור' יש בו עניין ציבורי רחב. תחקיר 'המקור' הוא תחקיר עיתונאי עצמאי בן מספר חודשים המתבסס גם על תוצאות חקירת משטרה, בעוד תחקיר 'עובדה' נשען על תחקיר בן שנים של ארגון ('עד כאן'), שתרומותיו לא מדווחות, שעורר חשדות אפשריים על פעילים בודדים וגם זה בספק, לראייה המשטרה לא מצליחה לשכנע את בהמ"ש. לאור כל זאת ייתכן שהתחקיר של 'המקור' מעניין לא בגלל הממצאים שלו אלא כי הוא מהווה הוכחה ניצחת שלא הפוליטיקה ולא התקשורת שמאלנים.


במסגרת כניסתו של היועץ המשפטי החדש לתפקידו ואחרי מכתבו הרשמי הראשון, בו ציין כי "שלטון החוק הוא הערובה לכך שכולם יהיו שווים בפני החוק" והבטיח "מלחמה בלתי מתפשרת בשחיתות", אולי כדאי שדווקא יתפנה להתייחס לתחקיר 'המקור'. זה יכול לסייע ביצירת הרושם הראשוני ליועץ משפטי שמינויו גרר ביקורת, שעל שולחנו מונח תיק מעונות ראש הממשלה ושיצא מפרשת הרפז נקי אך לא בשל העדר אשמה. הנה הזדמנות מצויינת להוכיח שאינו משרת אף אחד מלבד האינטרסים של מדינת ישראל. 

יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

הסיפור הוא לא תוכנית מדינית, לידיעת סיעת העבודה

היום תדון סיעת העבודה בשלוש הצעות מדיניות: של חיליק בר, שהיו"ר הרצוג הביע בה תמיכה, של עמיר פרץ ושל עומר בר לב. מול ה"אין תוכנית אבל נעביר את הזמן" של נתניהו, יש מחד חשיבות לתוכנית מדינית שמציעה חלופה על ידי מפלגת המרכז(ונניח שגם)שמאל הגדולה. מאידך, לאור ההתנהלות של מפלגת העבודה, בעצם גם אין בכלל חשיבות. השאלה היא אם למרות היותה באופוזיציה, תחתור המפלגה לקדם את היוזמה שלה כדי להוכיח שיש אפשרות נוספת לבד מאשר "לנצח נאכל חרב". וזו שאלה חשובה. ובעצם גם לא.

לא, בעיקר מכיון שהציבור בישראל מוכיח שאינו נזקק להוכחות כדי להאמין. לו היה כזה מזמן היה נתניהו נחשף במערומיו (הסכם איראן הוא דוגמא מצויינת, בה נתניהו נחשף במערומיו, אך מעולם לא נתבע לשלם מחיר על זה), אבל הציבור בישראל הוא בעיקר ציבור מאמין, גם כאשר הדובר אינו ידוע באמירות אמת. השאלה היא האם הציבור הישראלי מוכן להאמין ש:
א. נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית וזה בהחלט לא אינטרס ישראלי (בטח שלא לאומי, סליחה הייתי חייבת) ובטח שלא ציוני
ב. הסכסוך הוא טריטוריאלי ולאומי ואינו עניין של טרור איסלמי רדיקלי כפי שרוצים נתניהו ובנט למצב אותו
ג. יש חלופה מדינית המאפשרת הסכם של שתי מדינות לשני עמים

זהו קרב על התודעה הישראלית והיא עדיין לא קטטונית באופן מוחלט. יש אפשרות לעשות את זה, רק שצריך לשם כך מפלגה אקטיבית בעלת קול ברור שמהווה אופוזיציה לוחמת אמיתית ויש לה חזון ברור. את כל אלה לא יצליחו להשיג היום בישיבת הסיעה. ועוד לא התחלנו לדבר על הנהגה, לא מנהיג, אלא הנהגה כזו שיחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיה. אבל אני נגררת למחוזות הפנטזיה. מה שמחזיר אותי לשלוש ההצעות שעומדות על הפרק.

נתחיל מזה ששלוש התוכניות מאופיינות בעיקר ברצון להיפרד מהפלסטינים זו הסיבה וזה המסובב, ההצעות של בר ובר-לב גם מרמזות, לפחות בעיני, על חוסר אמון בפלסטינים וראייה חד-צדדית בעיקרה. הרעיון הוא היפרדות וסליחה שאני אומרת את זה, שתיהן מרגישות יותר כמו התנערות מאשר היפרדות מושכלת הרואה לא רק את האינטרס הישראלי הצר, אלא גם את האינטרס האזורי.

התוכנית של חיליק בר, והיא בטח לא קשורה לעובדה שבר מתעתד לקחת את, כלומר להיבחר ל, תפקיד יו"ר הועדה המדינית של המפלגת העבודה, היא תוכנית בעייתית. היו אחרים שכתבו על התוכנית טוב ממני, אבל היא בטח לא קול שמאל מובהק, היא מנסה לייצר פיתרון שיקרוץ לאנשי מרכז ימין מאשר למחזיקי דעה אחרת. 

התוכנית של עמיר פרץ הכי מתקרבת לקול בעל חזון ותוכנית המגיע ממפלגת שמאל-מרכז, ואפילו כוללת לוח זמנים ישים, אולם המתווה המוצע נוגע באותן נקודות המייצרות את הכשלים בכל משא ומתן ואינו מציע פתרון קונקרטי. למשל, נושא קביעת קווי הגבול, ברור שזה חלק ממשא ומתן אך למעשה זו אחת מנקודות המחלוקת הקבועות, זאת אומרת בתקופה בה התנהל משא ומתן. 

כאשר הימין מחוסר תוכניות וזו מדיניותה של ישראל, והבציעות של תוכנית מדינית של המחנ"צ היא בעיקר השתעשעות פילוסופית, השאלה האמיתית היא מה בעצם צריך לעשות עכשיו? הנכונות של הציבור הישראלי לעלות על מדים היא גבוהה הרבה יותר מהנכונות שלו להיאבק למען עתידינו ועתיד ילדינו, לכן ממנו ככל הנראה לא תבוא הקריאה לשינוי. הקרב למעשה הוא קרב על התודעה. תוכנית מדינית היא כלי עזר חשוב אך לא יהיה בה ממש אם היא לא תגובה בפעילות בעיקר הסברתית ויצירת גוף הנהגה דינמי. יוזם ומגיב.

הקרב הוא קרב על התודעה ודווקא למפלגת העבודה יש קלף מנצח - בעוד נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית בה פלסטינים יהיו חלק ממדינת ישראל, מרבית הישראלים כל כך שונאים את הפלסטינים שזו סיבה מספיקה מבחינתם להיפרד מהשטחים. לא צריך לשם כך טקטיקת הפחדה גזענית, מספיק לדבר במספרים. למפלגת העבודה יש כלים, אין להם חשיבות כשאין מי שיפעיל אותם. אבל עזבו שטויות, למה לדבר על הבחירות הבאות? עדיף לדון בתוכניות מדיניות ואחר כך להיות אופוזיציה "ממלכתית" לנוחות "האין תוכנית" של נתניהו. מנהיגות היא אחריות. אין ממש כאלה בנוף הציבורי הישראלי. 

יום חמישי, 5 בנובמבר 2015

עוד טעות של נתניהו - מי סופר?

הנה סוגיה שכבר מאתמול בערב כולם עוסקים בה - המינוי של רן ברץ לראש מערך ההסברה. עוד הזדמנות לראות את אותן בעיות משתקפות שוב ושוב. 

האם ברץ מינוי ראוי? ברץ הוא מינוי ראוי לנתניהו כי העמדות שלו נוחות לנתניהו. זה הקריטריון וזו אמת המידה, זה גם לא יוצא דופן וכל ראש ממשלה עושה את זה. אם יש לכם תלונות אל תצביעו נתניהו. ראש הממשלה נתניהו נבחר לקדם אג'נדה מסויימת והנה היא באה לידי ביטוי ברור בעוד מינוי. דווקא בנושא הזה הוא מפעיל שיקול דעת, לפחות ברמה האידיאולוגית והפרקטית - ברץ מתאים לו כמו כפפה ליד - הוא מסונכרן עם העמדות שלו ונתניהו חושב שיהיה לו נוח לעבוד איתו. את מי רציתם שהוא יקח? דובר לשעבר של שלום עכשיו? לא ברור על מה התמיהה בכל פעם. התמיהה הזו רק יכולה ללמד שדבריו הברורים של נתניהו לא נשמעים. דני דנון? רן ברץ? אותה מהפכה. מינוי ראוי. זה אולי לא משקף את האינטרסים של מדינת ישראל כמו שאתם רואים אותם, אבל זה בהחלט משקף את האינטרסים של נתניהו. אבל זה מינוי ראוי כי הוא משקף את ראש הממשלה הנבחר. השגות צריכות להיות על הממנה ולא על המינויים.

בעיית שיקול הדעת היא לא לעצם האדם, אלא לעצם התהליך. ברץ אולי האדם המתאים לנתניהו, אלא שבאמתחתו מספר אמירות שניתן להסביר בתירוצים רבים כמו אדם פרטי, הומור שחור ועוד ועדיין הן מביכות ובעייתיות, קופת שרצים קטנה אם תרצו. מה שאומר שבמסגרת הליך בדיקה הנושאים האלה היו צריכים לעלות ואם אחרי בחינה ושקילה ברץ היה עדיין האדם הנכון בעיני ראש הממשלה, הרי שנתניהו יכול היה לנטרל את זה ולפחות להתפס מוכן. מספיק שהיה מוציא הודעה על המינוי ובה חלק קצר המתייחס עניינית להתבטאויותיו הקודמות של ברץ, זה עדיין היה מקים רעש אבל פחות. למה נתניהו לא עשה את זה? זו שאלה טובה כי המסקנות על ראש הממשלה לא צריכות לאחר לבוא.  

הדבר האחרון, טוב אולי אני מגזימה, שראש הממשלה יכול להיות מואשם בו זה חוסר מקצועיות ולכן כל הפרשה הזו מתמיה יותר. הרי, איך ייתכן שלא נעשה תחקיר קצרצר ובסיסי עוד בשלב שקילת המועמדות? זה הרי סינון ראשוני למשרה כזו. תחקיר מינימלי נועד למנוע את המבוכה רבתי שנתניהו הכניס עצמו אליה. ייתכן שנתניהו רואה את הדברים "בפרופורציה" ומבין את ה"הומור" ועם זאת כל מתמחה טירון ביומו הראשון היה אומר לראש הממשלה - אדם שהעלה פוסט שטוען שנשיא ארה"ב הוא אנטישמי מודרני בגרסא מערבית ליברלית, הוא לא האדם הנכון לתפקיד. אולי מה ששיכנע את נתניהו סופית שברץ הוא האדם הנכון לתפקיד זה בכלל הפוסט על האיש השולי - נשיא המדינה, רובי ריבלין? כך או אחרת שוב נתניהו שולף, שוב הוא מזלזל בתהליך ושוב יש להניח שהוא לא ישלם שום מחיר. זו סיבה טובה לשקול את כל נושא המינויים ולהסדיר אותו. לקבוע מה מינוי פוליטי ומהם הקריטריונים וההליך התקני למינוי בשני המקרים.

אגב, אם משהו היה צריך להכניס את נתניהו לפרופורציות זה שחיים כץ נזף בו באופן פומבי על המינוי. אני אחזור על זה - חיים כץ. מה שחסר זה שרגב או אורן חזן יצטרפו ובכלל נתניהו יגיע לשפל חדש. זו לא התנהגות אופיינית לנתניהו, ועם זאת זו התנהגות שמאפיינת אותו למעשה כבר כמה זמן, הרי זה אינו המינוי הראשון שנראה לא נשקל כראוי. ראש הממשלה עשה בקדנציה האחרונה כמה שגיאות קולוסליות - זה התחיל עם קואליציה צרה מאוד ובעיות במשא ומתן הקואליציוני, המשיך דרך המערכה נגד הנשיא אובמה כי אירן זה החיים עצמם, מינויים מפוקפקים, מתווה גז, וסיוע לחברים טייקונים (אדלסון, תשובה, עידן עופר, אלוביץ' - רשימה חלקית), ולא נגמר במופתי. נתניהו מאבד את זה, אבל עדיין מרגיש בשיא כוחו והדיסוננס הזה נותן את אותותיו. הוא מזלזל והזלזול הזה גורם לו לטעויות. בינתיים המחיר שלהן נמוך, אבל זה עלול להצטבר. ואגב, מילה לראש האופוזיציה - כשראש הממשלה עושה טעויות אתה מצביע עליהן, לא מתחנן שיחזור בו.  

הנה עוד דבר שצץ - עוד טעות של נתניהו שהרצוג מצליח לצאת ממנה רע. האיש הזה הוא לגמרי הליהוק הלא נכון לתפקיד ופרשת ברץ מוכיחה את זה שוב. רואה ראש האופוזיציה שראש הממשלה עושה שוב טעות והוא מיד מוציא הודעה: "נתניהו חזור בך מהמינוי - זו טעות!" כן, הוא צודק זה מינוי שגוי ככל הנראה, הוא כראש אופוזיציה יכול להגיד הרבה דברים על המינוי וגם לתקוף את ראש הממשלה בנושא, אבל בטח לא להציע לו הצעות תדמית. וזה מבלי להגיד מילה על המילים הפומפוזיות שהוא מוציא תחת ידו כמו "קודש הקודשים של ישראל - לשכת ראש הממשלה" וגם "נשיא מדינתנו האהוב" - הרצוג שוב מודד פאתוס ושוב נשאר עם בן דודו הפתטי. 

פרשת ברץ היא לא באמת משהו כזה גדול היא רק עוד מחזה פוליטי אבסורדי שמציג את כל הדמויות בצורה כל כך מלעיגה ששום מחזאי ושום בימאי לא היו מצליחים לחקות. אין הנאה מתאטרון האבסורד הזה, כל התפקידים ידועים מראש, אפילו זה של קהל. ברץ קרוב לוודאי ישלם את המחיר. הוא כבר התנצל, נתניהו התנער ועכשיו נתניהו יצנן אותו קצת ואז יחליט מה לעשות. והשורה התחתונה? ישראל 2015 סלחנית מאוד לנתניהו. את המסקנה המתבקשת כל אחד יעשה לעצמו, אבל בינתיים עם הנצח לא מתרגש.


יום שישי, 18 בספטמבר 2015

לזרוע הרס או לזרוע תקווה - אותו שורש פעולות שונות

התעוררתי הבוקר במצב רוח כל כך אופטימי שאני מוכנה להתחיל, או בעצם כמעט להתחיל, את הפוסט בהנחה שבעתיד הקרוב, ובטח בבחירות הקרובות לא נראה פה מהפך פוליטי שיביא לעליית השמאל ואין לי תחזית טובה יותר, אדרבא רק פחות. בהנחה שהקול שלי בכל מקרה ילך לאופוזיציה וכמו שזה נראה היום אופוזיציה היא הטרטרוס שלא נודע כי בא אל קרבה, מרבית הדיונים בנוגע למי יעמוד בראשה הם לא באמת מעניינים, מה גם שאין שום פרסונה ששווה לכתוב עליה ותעיד העובדה שחולדאי שוקל התמודדות על ראשות העבודה/מחנ"צ (סמנטיקה). אחרים העולים כרגע כאפשרויות, הם בגדר אפשרויות בלבד ולכן כתיבה עליהם משולה קצת למדע בדיוני, זה יכול להתרחש וזה יכול גם לא.

מה שככל הנראה יקרה זה שנתניהו יזכה שוב בבחירות. והשאלה הלא פתורה היא למה. הרי התשובה שאין מי שיחליף אותו היא גם לא מספיק טובה וגם לגמרי לא נכונה, אלא אם כן נכתיר אותה כאקסיומה ואין לי כל כוונה כזו. שאלת החלופות חשובה ככל שתהיה אינה העניין, אם יש ראש ממשלה לא טוב, הרי שיש להחליפו כי המצב לא טוב. הסוגיה העיקרית היא שאלת הביצועים ובנקודה הזו, מבחינת האינטרסים הישראליים הבסיסיים ביותר, נתניהו נכשל. ההבטחה שאולי גילם עבור מצביעיו כבר מזמן נגוזה. נתניהו לא מביא עימו לא ביטחון כלכלי, לא פתרון מדיני ולא דבר ממה שהבטיח. הוא כן מביא עמו ניחוח של הפחדה ציבורית, נהנתנות, תהיות על שחיתות והתנהלות אינטרסנטית ופגיעה אמיתית בדמוקרטיה.

אני מניחה שחלקכם יטענו שזה לא נשמע אמין כשאישה המזוהה עם דיעות שמאל כמוני מנסה לבחון סוגיות מנקודת מבט ימנית ולכן אואשם בחוסר אובייקטיביות, ובכל זאת. אתחיל עם המסקנה שלי - גם לו הייתי ימנית, הייתי נאלצת להודות (ובטח בצער) שנתניהו לא מספק את הסחורה, לא ברמה האישית שלי כאזרחית ולא ברמה הלאומית. אולי בעברו נתניהו נחשב קוסם, אולם אם בעבר אנשי ימין הכתירו אותו כבעל מגע ידי מידאס (מבלי לחשוב על התוצאה ההרסנית של היכולת הזאת ותעיד על כך בתו של מידאס) הרי שהיום נתניהו בעל ידי סאדים שזה מידאס הפוך - במקום זהב כל דבר הופך לאוד עשן.

אין לי אלה להניח במרירות, שאנחנו נשארים עם נתניהו ככל הנראה בגלל שכל אוד עשן נתפס כבעל פוטנציאל למנגל ומכאן שאנחנו נשארים בחפלה של נתניהו רק כדי לראות מתי יוציאו כבר את האוכל. למען הצמחוניים שביננו נקווה שזה יפול על יום שני, meatless Monday בבית ראש הממשלה כידוע. אלא שזה לא יקרה, על מנת לקצור את מה שזרעת יש לשים לב מהם הזרעים שנזרעו ומהזרעים שנתניהו זורע דבר לא יצמח לבד מפורענות.

הפגיעה שנתניהו פוגע בישראל היא פגיעה מערכתית משולבת ויש בה נזק רב. הדבר המעודד היחיד הוא שלא ניתן להחזיק את המדינה יותר מדי זמן ככה, זה עתיד להגיע לנקודת שבר. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק חולה בתרדמת עד אין קץ, או שמאוששים אותו או שמתישהו, על אף המכונות, תחול קריסה. ברמה הלאומית נתניהו משליט הפחדה כוללת וזו יוצרת קבלה מובנית של הציבור את הסטגנציה בנושאים מדיניים כמצב עניינים קבוע, וזאת למרות שלישראל יש אופק מדיני, רק שזה לא פועל לטובת נתניהו.ולמה סטגנציה, כי הייתי רוצה לקרוא לזה קיפאון אולם אין כאן קיפאון יש כאן רתיחה מתמדת ואנחנו משולים לצפרדעים הנמצאות בסיר מים שהולך ומתחמם ועד שלא יהיה מאוחר מדי לא נשכיל לברוח אלא נוסיף ונשכשך בחמימות.

האקלים הלאומני בישראל, עליו אחראי נתניהו, אינו מאפשר פעילות מדינית לפתרון הנושא הישראלי-פלסטיני ולהסכמה על ויתורים כאלה ואחרים. אני בטוחה שהזמן המתקתק אינו נעלם מנתניהו, אך הוא מנסה להאריך את הזמן עד שלא תהיה ברירה ומקווה שבדרך זו ישיג יותר. אלא שבינתיים מועלות בישראל הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל וישראל הולכת ופוסעת יותר ויותר על תחום האפור בו הדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת והשיח הלאומני והיהודי הולך וגובר. זו לא אווירה פנימית שמאפשרת אופק מדיני, זו הליכה לעבר פיצוץ שיגיע או מבית או מחוץ, כי זה פועל בשני המישורים - הלאומי והבינלאומי.

אבל השערורייה הגדולה ביותר היא הנושא הביטחוני, האיש שמיצב עצמו כמר ביטחון, נחל אי הצלחות רבות, שלא נאמר כישלונות בתחום הביטחוני. כישלונות אלה גם באים לידי ביטוי לא רק בפגיעה בביטחון אזרחי ישראל נאלא גם בירידה במעמדה המפוקפק של ישראל בזירה הבינלאומית. המרמרה וצוק איתן הן דוגמאות טובות, אבל הדוגמא טובה ביותר היא ירושלים. ואגב מקרה ירושלים מוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, רוצה לומר נתניהו. כיוון שלא פתיחה בירי לעבר ילדים היא לא פיתרון, כמוה גם לא הטלת קנסות על הורי מיידי אבנים שממילא אין להם עשרות אלפי שקלים לשלם. הבעיה בירושלים ואגב גם חוסר השקט בגדה מעידים יותר מכל שנתניהו לא מבקש פתרון וזה אמור להדאיג כל אחד מאיתנו.

מה שהפרשנים הביטחוניים אוהבים לקרוא "השטח" חם ומבעבע ובדיוק כמו שנתניהו ידע על המנהרות מעזה, הוא גם יודע על אי השקט והעובדה שאינו עושה דבר חוץ מאשר לבודד אותנו אינה עוזרת במיוחד, בלשון המעטה. וכשזה יתפוצץ, וזה עתיד להתפוצץ, כי כמה זמן יוכל אבו מאזן עוד לשמור על הניסיון להרגיע, המחדל הזה צריך להירשם כעוד מחדל של נתניהו. אגב המחיר סביר להניח יהיה בחיי עוד בני אדם, משני הצדדים ושוב נזכה לכותרות ראשיות עם תמונות של אלה שכבר לא יהיה להם עתיד. הגיע הזמן שאנשי ימין יסתכלו על נתניהו וישאלו את עצמם אם האיש הזה, בדרך כלשהיא פועל לטובתם.

זה לא עניין פוליטי, הבנתי שדעות השמאל שלי לא מהוות את הרוב במדינת ישראל. אך, נרצה או לא נרצה כרגע וזה עתיד להשתנות בעתיד, מרכז המפה הפוליטית הוא עדיין של אנשים שמבינים שלא יקרה פה שום דבר טוב אם לא נגיע לפתרון בנושא המדיני מול הפלסטינים. איך זה שציבור כל כך גדול מסכים להיות כפוף לאיש קטן שמטיל צל כזה גדול? ובכן זו סוגיה שאולי ראוי שתילמד בעוד שנים בחוגים להיסטוריה. אולם מי שההווה והעתיד של מדינת ישראל חשוב לו אולי ראוי שידבק במנהיג שלא חותמו על דפי ההיסטוריה חשוב לו, אלא שעתידה של ישראל והילדים שגדלים בה הם האינטרס האמיתי לשמו יפעל. אולי





יום שני, 14 בספטמבר 2015

מיידי האבנים הם לא תולדה של קפאון מדיני - זה בכלל בגלל בית המשפט

זה לא מתאים לי לא להתייחס ליום ההולדת שלי באיזה חשבון נפש רווי מילים ותובנות, אבל גם לא מתאים לי לא לצאת בפוסט חוצב להבות אחרי שנתניהו מדבר על סימון מוצרים מהתנחלויות ומזכיר שוב את השואה (אישית אם כל דבר עושה לו אסוציאציה של שואה, אישית אני חושבת שזה דורש טיפול, אבל זו לא הנקודה ואין ביכולתי להציע אבחנה מקצועית), משל יש קשר בין סימון בתי עסק יהודיים לסימון סחורה משטחים כבושים שישראל לא מכילה עליהם ריבונות ממילא. עצוב שראש הממשלה שלנו עוד לא הבין שיש מחיר להתנחלויות, מלבד הכספים המוזרמים להן על בסיס שוטף, אם בתקציבים, אם בתשתיות ואם בשמירה על ביטחונן. ועם זאת לא עשיתי לא את זה ולא את זה. 

פוסט זה נועד להיות אישי כשהתחלתי לכתוב אותו אתמול, אבל אז הגיע השר ארדן ביוזמה פופוליסטית ששופטי בית המשפט שיקלו בעונשים על מיידי אבנים, לא יקודמו. לצערי מותו של הנהג בירושלים מיידוי אבנים בערב החג (אתמול) הוא גושפנקא מבחינת ראש הממשלה נתניהו ושרים כמו ארדן ליוזמות ממין אלה שפגיעתן בדמוקרטיה היא מוחשית והרסנית. ואני ממש לא רוצה לנחש מה יוליד הדיון הביטחוני הדחוף שנתניהו יכנס בצאת החג. 

תנו לי רגע להציע יותר מזה, במצב בו החיים של מרבית הנערים בגדה ובירושלים הם קשים מנשוא, יהיו כאלה שיעדיפו את תנאי הכלא על פני חייהם הבלתי נסבלים בכלא שאינו מוגדר הלכה למעשה ככזה. מעבר לעובדה שישנם גם מיידי אבנים צעירים כל כך שהם מתחת לגיל האחריות הפלילית ולכן ממילא אינם מגיעים לבתי המשפט. אבל זו לא הנקודה - הפתרון למיידי האבנים הוא לא בענישה אגרסיבית יותר. יידוי האבנים ותכיפותו ההולכת וגוברת הם פרי העדר המדיניות של נתניהו. הקיפאון המדיני הקיים פועל לרעת ישראל בכל כך הרבה מישורים ויש להבין שגם אם הוא פועל לרעה בצד הפלטיני הפגיעה בנו, כישראלים היא חמורה יותר ולנו יש יותר מה להפסיד. הפתרון ליידוי האבנים הוא בידיו של נתניהו, לכאן או לכאן. ובואו נהיה ריאליים, הבחירה לא לעשות כלום פועלת לרעתנו, וזה נכון לגבי דעות ימין או שמאל - זה בכלל לא חשוב. להשאיר את המצב כמו שהוא היום משול להתבוננות בפצצה בידיים שלך במקום לפעול לניטרולה - זה מצחיק רק אם אתם מתבוננים בקריקטורה של acme. 

אבל בואו נתחיל עוד קודם - יידוי אבנים יש על בסיס יומיומי, על רוב המקרים איננו שומעים. האם זה בסדר? ברור שלא, יידוי אבנים הוא מסוכן ואלים ותוצאותיו יכולות להיות קטלניות כפי שנוכחנו לדעת, לצערנו, ממש בשעות האחרונות ולא שהיינו צריכים הדגמה. אלא שיידוי האבנים, שאינו לגיטימי בעיניי בשום צורה, נובע מתסיסה אמיתית פלסטינית, כזו שעדיין לא קיבלה את השם "אינתיפאדה שלישית", אבל היא שם. העדר המדיניות של נתניהו וחיים תחת כיבוש ואיום צבאי מתמיד, עתיד חסר וודאות אך נעדר עצמאות, לא מביאים ללידתה המחודשת של האופטימיות. הם מערך הלחצים שבסופו של דבר מביא אנשים לנקיטת פעולות קיצוניות לשינוי במצבם, בעיקר אם אין להם מה להפסיד. זה לא עושה את הפעולות האלה מקובלות, שיהיה ברור. אבל שיהיה ברור שגם ענישה חמורה יותר לא תהיה באמת גורם הרתעה.

יותר מזה, היוזמה של ארדן מעידה לא רק על פופוליזם והעדר הבנה דמוקרטית בסיסית (מחלה ממנה סובלים רבים בקואליציה אגב, רק שלצערי היא לא מאובחנת), אלא פוגעת הלכה למעשה בדמוקרטיה הישראלית, בעקרון הפרדת הרשויות ובאוטונומיה השיפוטית. זה מבלי לדבר בכלל על הסטייל החדש הנפוץ בקרב שרי ישראל לאיים על שופטי בית המשפט בסגנון שלא היה מעליב את הסנדק של סקורסזה (ותזכרו - איילת שקד איימה על שופטים עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים, אבל זה בטח כי שופטי בית המשפט הם לא אחים) שצריך להדאיג את כולנו.  

נתחיל מזה שאיום כזה על שופטי בית המשפט העליון הוא דריסת האוטונומיה השיפוטית. כי מהי מהות הפסיקה? נתחיל מזה ששפיטה צריכה להעשות ללא משוא פנים לכאן או לכאן. אני מודה ששום שופט אינו יכול לגמרי לנתק את האידיאולוגיה האישית שלו מתהליך הבחינה שלו את התיק המובא לפניו, אך על כל שופט לפעול מתוך הגינות בסיסית וכפיפות לחוק על מנת להכריע בסוגיה המובאת לפניו. במקרים מסויימים, עשוי שופט למצוא עצמו יוצר במידה רבה את הדין, אם בשל פרשנות חוקית או במקרים שבהם אין דין קודם. אם בא השר לביטחון פנים וקובע ששופטי בית המשפט אינם עושים את עבודתם נאמנה ביחס למיידי אבנים וכי המדיניות הישראלית המוצהרת היא ענישה מקסימלית על יידוי אבנים באשר היא, יואיל נא כבוד השר להשתמש את מעמדו כשר וכחבר כנסת ולנסח הצעת חוק שתכפיף את השופטים לחקיקה. להציב את השופטים בחזית הזו מעיד בעיקר על הניסיון הרגיל לגלגל לפתחו של בית המשפט בעיות שצריכות להיפתר באופן מדיני.

הרי את בעיית שיקול הדעת פתרו עם תיקון 113 לחוק העונשין שמטרתו להבנות שיקול דעת שיפוטי ולייצר מתחם ענישה הולם בהתאם לחומרת העבירה הנידונה. התיקון לחוק אינו נוקשה לחלוטין ומנסה ליצור איזון בין השוויון הפורמלי בפני החוק והמקרה הפרטי. ואלה חשובים בעיקר בקביעת הענישה. בל נשכח שעקרונית החוק קובע כי ענישה היא בהתאם לעקרון ההלימה ואין בה כדי לקדם מטרות חברתיות אלא לגמול לעבריין על מעשהו. אם אלה אינם טובים לשר ארדן, מוזמן השר לפעול כמתחייב מהיות המדינה מדינה דמוקרטית, בה בתי המשפט אינם כפופים לרשות המבצעת אלא מקיימים מערכת אוטונומית, ולהעביר הצעת חוק חדשה שתצמצם עוד יותר את מערכת המשפט. 

רק שהבעיה איננה של השופטים או מערכת המשפט, הבעיה שלנו כחברה אם נראה לנו שדבריו של ארדן בסה"כ משקפים את דעת הרוב היהודי במדינה ושופטי בית המשפט העליון נתפסים כמעוז האליטה האחרון של השמאל. בואו נשים את הדברים על השולחן, במדינת ישראל היום הממשלה ורוב גדול בציבור מאמינים כי שיקול בטחוני מתיר כמעט הכל, כי יש להעדיף יהודים בכל מצב וכי יש להעניש בחומרה פלסטינים כי מה שדרוש פה באמת הוא ביטחון האזרחים ובאזרחים הכוונה ליהודים. העוול שאנחנו עושים לאחר בכלל לא נספר. הממשלה פועלת על סנטימנטים ומתוקף סנטימנטים לאומיים ועל בסיס זה המרום היחיד בו עדיין יש ניסיון להכפיף את הנורמות למוסר ולחוק לא נתפס כמגן הדמוקרטיה אלא כבריקדה של השמאל שיש לפוצץ עם D9.

בואו נהיה ברורים, בית המשפט העליון מייצג היום ערכים שמדינת ישראל לא באמת רוצה להכיר בהם. נושא השוויון, אם בפני החוק ואם בכלל, לא נראה חשוב כשהוא עומד מול אינטרסים של ציבורי יהודי לאומני ולכן בית המשפט העליון נתפס כמכשול, ובפעמים שאינו יכול להכשיר את השרץ מיד קוראים לו בוגד. הממשלה הנוכחית וזו שקדמה לה מעודדות העדפה של מדינה יהודית על מדינה דמוקרטית ובשם "שיקול ביטחוני" שהוא שם קוד לצורך ביטחוני עקב אוזלת יד מדינית, היא בוחרת להיות פחות דמוקרטית ויותר יהודית. לכן הן נתפסות כפועלות בשם האינטרס הציבורי, בהנחה שהאינטרס הציבורי הוא שליטה בעם אחר, ביטחון אישי נמוך, והעדר אופק מדיני. השאלה היא אם באמת האינטרס הציבורי הוא צמצום הדמוקרטיה? אני גורסת שלא.

יידוי האבנים הוא עוד סמפטום של מצב חולה בשם כיבוש, אנחנו יכולים לא לעשות כלום בנידון, עיניכם הרואות. אך החקיקה המיועדת לפגוע בפלסטינים נוגסת בדמוקרטיה שניסינו להקים כאן, התפוררות ערכי מוסר, הפרדה בין סוגים של בני אדם, פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות הן פגיעות חמורות שיבואו בסופו של דבר לידי ביטוי מערכתי הרבה יותר גדול. העניין הוא שלדבר על מוסר זה לא פופולרי ואילו לדבר על שיקול בטחוני שווה הרבה יותר. אז ספרו לי עוד איך ענישה מוגברת ומחמירה הרבה יותר על מיידי אבנים היא זו שתביא לפתרון, אני מתה לדעת איך זה ייגמר. אגב, עונש המוות בישראל עוד לא בוטל, הי - אתם חושבים על מה שאני חושבת?






יום רביעי, 1 ביולי 2015

איפה אתם הייתם ביום שבו נעלמה המדיניות?

טווח הקשב של הישראלי הממוצע הוא נמוך, אבל הפעם זו לא תסמונת ישראלית שדורשת התייחסות מיוחדת. נדמה שזו נחלת מרבית המדינות המודרניות, אולי זו הטכנולוגיה יוצרת את הקצב - הכל בביטים מהירים. אם מסתכלים על מה שנשאר בכותרות, דומה שזה לא הרבה ומעטים הדברים החשובים באמת המקבלים התייחסות ראויה. נטען כי התקשורת מכוונת את עצמה אל הקורא הממוצע, אם כך אין לי אלא להסיק שהתעמולה עובדת טוב כי הרבה דברים צריכים להיות בכותרות ובשיח הציבורי ובכל זאת הדיון הוא בשוליים.

אני לא יודעת איך ייגמר סיפור הגז, עכשיו משלא הועבר המתווה לא בממשלה ולא בכנסת ומבקר המדינה נכנס גם הוא לתמונה ולמרבה הפליאה, או שלא, מתחילים להתפרסם סעיפים מסמרי שיער ומרחיבי מונופול. מה שבטוח שגם פה ניתן לראות מדיניות (נניח) שעל פניה היא מאוד בעייתית עוד מבלי שנדבר על שוד לאור יום של משאב ציבורי מהציבור. והנה אנחנו - אחרי הניסיון הכושל לאשר מתווה ללא פירסום מתווה, ומי שברור שאין פרוטוקולים ואין שקיפות, אבל ככל הנראה מונופול יש גם יש, אינטרסים גם וזה עוד בלי להפנות את הזרקור ליחסי שלדון-נתניהו והמכתבים הלא ממש מרומזים בין הראשון ללשכתו של האחרון ויועץ משפטי ממשלה חסר עמוד שדרה וככל הנראה קצר רואי. יש כאן את כל האלמנטים לפרשה עסיסית ומלוכלכת ובכל זאת ההד הציבורי שהיא מייצרת אינו גדול דיו, בטח לא קצה קצהו של הפונציאל שהיה לו, לו היה הציבור מבין עד כמה זה חמור.

מישור מדיני אין - רק אתמול ב- 16:30 הסביר שר הביטחון יעלון שהפיגועים האחרונים הם כתוצאה מהסתה של הרשות הפלסטינית. זה בגזרת התודעה, בגזרת הלשון (היוצרת תודעה) הוחלפו פיגועי האווירה בפיגועים עממיים. כך כינה ראש השב"כ כינה את הפיגועים החדשים, אם כי אני חייבת לציין שפיגועי ירי הם לרוב לא עממיים אלא מקצועיים ומתוכננים, אבל מה לי ולזה? אני לא ראש השב"כ. "פיגועים עממיים", קצת כמו ענישה קולקטיבית יוצרים הכללה, הכללה מייצרת תודעה. אם הפיגועים עממיים הם משוייכים לעם מסוים - הנה שוב צבענו בצבע אוכלוסיה שלמה. אבל אצלנו זה לא הסתה אצלנו כמובן זו הערכה מקצועית. רק שההערכה המקצועית הזו בעיני מכשירה את לב הציבור לעוד מבצעון. מה שמעניין יהיה זה שהמבצעון בוודאי לא יהיה בגדה, למרות שאם כבר "חייבים" מלחמה הגיוני לפעול בשטח ממנו, ככל הנראה, יצאו כל המפגעים האחרונים. יותר מזה אם הפיגועים הם תוצאה של הסתה של הרשות - איך זה מתיישב עם הניסיון של הרשות להרגיע את השטח? אבל מה זה חשוב? אמרנו לחם ושעשועים, לא?

יותר מזה אם יש כאן גל טרור חדש הרי שהוא לא נובע יש מאין הוא נובע מהעדר מדיניות. אבל אם במדיניות עסקינן, הרי שאם חלק ממדיניות ישראל היא איראן, אז כרגע זה לא ממש בידיים של ישראל, אם כי נתניהו בתעמולה. רק אתמול, בלילה של ה- 30.6, יצא משרד ראש הממשלה בציוץ שכותרתו (חוסכת לכם לינק): WATCH AND SHARE: The Islamic State of Iran: just like ISIS, but much bigger עם סרטון תעמולה שאין לי אלא להכתירו כמשעשע, כי לפעמים כל מה שנותר הוא לצחוק. אבל גם איראן לא באמת יכולה להיות המדיניות של ישראל, בכל זאת יש עוד דברים על הפרק. כלומר באופן עקרוני אמורים להיות, אבל איכשהו בינתיים בחיים עצמם, אנחנו די שקטים יחסית לכאלה שנדפקים עד העצם, אולי זה באשמת הצנטריפוגות, הן ידועות כמחוללות סחרחורת.

כך או אחרת לא נשאלת השאלה החשובה באמת - אנחנו 3 חודשים אחרי בחירות, לפי כותרות העיתונים פרשיות באות וחולפות, משל היו משאית להובלת פיתות בהן מתחבא ראש ממשלה בלווית רופא ילדים בדרך להליך פולשני אורולוגי שאינו מאושר על ידי משרד הבריאות ונמצא בשלב ניסיוני על בסיס התנדבותי, ומבוצע על ידי גניקולוג ורדיולוג ומוסתר מעיני הציבור- כי שקיפות זה לא שקיפות הפעולה אלא שקיפות הקהל כידוע. אבל מה חסר פה? ובכן, לא רוצה להיות הילד הזה שמצביע על המלך וטוען שהוא עירום, אבל אני לא רואה כאן מדיניות. מותר בבקשה כבר לשאול - מה לעזאזל המדיניות של ישראל? מה על סדר היום?

זאת אומרת ההסכם עם איראן בסופו של דבר ייחתם, מתווה הגז כך או אחרת יטופל ויש חשיבות רבה לכניסתו של המבקר לזירה, אבל מה הלאה? איזה אופק מדיני מתווה ראש הממשלה או הממשלה בכלל? 

הטענה שאני רוצה להציע היא קצת לא מקובלת - האם במידה מסויימת השיח הציבורי הרדוד הוא תוצאה של העדר מדיניות ואופק, שבעיקר מונעת מהאג'נדה של ראש הממשלה ומהאינטרסים של פטרוניו וחבריו? הרי איך אפשר לדבר על אופק אם מגבילים לך את שדה הראייה, ואם מגבילים לך את שדה הראיה הרי שמימלא תתרכז רק בצעד הבא ולא בהמשך הדרך.

אני מסתכלת מסביב ואין לי אלא להבין שבהעדר מדיניות ברורה, אנחנו כנראה עדיין מנווטים על ידי ראש ממשלה ללא מצפן ומצפון שבעיקר פועל בשלוף וממעשיו עולה ניחוח של חוסר אחריות ציבורית. עזבו ימין או שמאל, זה ספק שאמור לנקר בכולנו. ממשלה אמורה להציע הווה ועתיד לאזרחיה, זכותם של אזרחיה לדעת מה היעדים האלה ואיך נגיע אליהם. אולי ההצלחה של נתניהו נובעת מהעובדה שהוא מצליח כל כך להבהיל את הציבור בסיפורי האפוקליפסה שלו ובאפוקליפסה כמו באפוקליפסה הכלל היחיד הוא לשרוד בתוך הכאוס. עכשיו צריך רק את הילד מהמטריקס שיסתכל היטב ויגיד - הי, אבל בכלל אין כאן כאוס, זה מה שרוצים שתחשבו.

יום שישי, 19 ביוני 2015

סיפורי אלף מייקל ומייקל

הגעתי לרגע הזה כשהפוסט כולו מסודר לי בראש בצורה די ברורה, ללמדכם שהעובדה שלא כתבתי הלכה למעשה, לא מעידה שלא הייתי מכוונת כתיבה בבלוג. התחלתי את הבלוג כשהמקלדת היתה על אנגלית. כן, ככה זה התחיל. שום דבר טוב לא צמח מזה, אם להיות כנה עם עצמי זה היה אפילו מתסכל. הזמן הפך למצרך כל כך יקר וכל בזבוז שכזה הוא מיותר. אולי בעצם היקום מאותת לי שהגיע הזמן לאיזה פוסט נוסח "יומני היקר" שמוציא החוצה קצת קיטור וקיטורים על הקושי בשילוב שבחרתי של חינוך ביתי ועבודה. נוסח "מהגיגיה של אם שהרכבת שלה שועטת על הפסים והכפתור האדום של "לחץ כאן בשעת חירום" כבר שובר את עצמו וולונטרית". מהצד השני, זה לא יעזור,זו בחירה ואופי שלי וככה אני עושה דברים ויש בעולם דברים חשובים ממני. הלאה.

חגיגת התרבות עדיין בעיצומה ואני כבר כולי תקווה שהחלטתם אם אתם קפוצי תחת או שמא בהמות הקש והגבבה. הבעיה עם העובדה שזה לא יורד מסדר היום היא שמתפקשש כאן הדיון המהותי. אני לא מסכימה שזו כסות לגזל הגז, זו בחירה. התקשורת מסוגלת להתעסק בשני הדברים, ויותר, במקביל. לא ניתן לתרץ את עושק הגז שמתרחש מתחת לאף בהסבר שזה מה שהציבור רוצה, זו בחירה של התקשורת בארץ לא לגעת באמת בנושא. אם התקשורת היתה מוצאת לנכון להעלות את הנושא, הוא היה עולה. ומהו הדיון המהותי לנושא תרבות? גבולות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מימון והסדרים - אלה הדברים שיש לעסוק בהם בקונטקסט הזה. אם מלחמת התרבות בישראל היא עניין של העלבת מגזרים, כנראה שבאמת אין מה לממן. מירי רגב, כמו הרבה מהחלטותיו של נתניהו, היא הסחת דעת. מעבר מהעיקר לטפל - אם מה הציבור בישראל עסוק בהטחת גינויים כנראה שמצבנו באמת יותר רע ממה שניתן היה לשער. 

ואפרופו מצב רע, זה הזמן לפרשת מייקל אורן, יחסי ישראל-ארה"ב לא בנקודה טובה מחד אבל אין זה אומר שהם אינם טובים. הבסיס לקצרים עם ארה"ב הם על בסיס אישי (פרסונלי) וכן נכנסת לכאן כמובן גם אידיאולוגיה, אבל בסיס מערכת היחסים הוא איתן ואינו כפוף לאישים. אחת הפרקטיקות היפות יותר בתרבות הפוליטית האמריקאית היא היכולת להפריד בין האדם לתפקיד. אתה יכול לא לסבול את הנשיא ועם זאת אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו, זה לא ככה בתרבות הישראלית. התרבות הישראלית לגמרי מערבבת בין השניים, זה גם עובד ברמה האזרחית. דוגמא מצויינת, שאינה קשורה אבל כן, היא ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו כ"ביבי" או לח"כ יצחק הרצוג "בוז'י" וכו'. הפמיליאריות הזו היא לא בהכרח טובה בעיניי. אבל הנשיא אובאמה מעולם לא הפסיק להיות חבר של ישראל, הוא לא חבר של נתניהו והוא לא צריך להיות, זה לגיטימי. הבעיה היא שנתניהו, שמנסה להפוך עצמו לנציג היהודים עלי אדמות, מנסה להפוך את האישי למדיני ובדעת הקהל הישראלית הוא מצליח. פרשת מייקל אורן רק מדגימה את זה.

אישית, לנושא מייקל אורן, ובכן אני לא מכירה את האיש ואני מוכרחה לציין שהוא מעולם לא הצטייר בעיניי באופן, בעצם הוא פשוט לא הצטייר. אבל בואו נגיד שהוא לא ממש השאיר את רישומו כשגריר ישראל בארה"ב, בטח לא במושגים חיוביים. כך או אחרת דומה שדבר אחד הוא לקח מהשהות בארה"ב וזו ככל הנראה האמרה "אין יחסי ציבור גרועים". אני לא יודעת אם ספרו של אורן יונק את השראתו מדעת הקהל השלילית ממילא בישראל ומנסה רק לתפוס את הגל, אולי זו העובדה שגם עכשיו כחבר כנסת הוא ככל הנראה הפנים שלעולם לא ישבור את מעגל הבינוניות (אבל זו רק ספקולציה אישית לא מבוססת), אולי זה ניסיון לקרוץ לנתניהו שברצונו ירים אביון ורצונו ירמוס אותו עד דק (בהנחה שהוא יכול, זה לא תמיד מצליח - ע"ע גדעון סער, אורן חזן, רובי רבילין - רשימה חלקית ביותר). כך או אחרת מה שעולה מעל הכל מבחינתי זה ש:
  • מייקל אורן לא ממש קורא את המפה הגדולה, אבל זה לא מפתיע ולא מעניין
  • נתניהו מנסה למנף את הסיפור אך לא ממש בהצלחה, אבל זה לא משנה כי חומות ההסוואה נפלו וזה כבר צוין בפרוטוקול - ארה"ב יודעת מי זה נתניהו
  • הציבור בישראל אשכרה לא מעוניין בעובדות וזה ממשיך את הרעיון של תחילת הפוסט הזה - דומה שגזרנו על עצמנו כציבור עיוורון מרצון, העניין הוא שכפתור ההשמדה העצמית עלול להילחץ בעת הגישושים באפלה
הבעיה של אורן לא מעניינת, במסווה של עובדות שכל ילד יכול להפריך בקלות הוא מנסה לצבור לעצמו איזשהו מוניטין, אבל כמו שלא הבריק כשגריר ישראל בארה"ב, הוא גם לא מבריק כח"כ וספק אם כוכבו אי פעם ידרוך. הוא ניסה להיות שגריר פופולארי - האמריקאים שמרו אותו במרחק זרוע - כמו שהפרוטוקול מחייב ושום דבר מעבר. והם היו סלחניים כי הוא עשה אינספור טעויות. מייקל אורן הוא לא תקרית דיפלומטית, הוא עוד נקודת ציון לאמריקאים שמוכיחה את השפעת האג'נדה של נתניהו ומזל שהם יודעים להפריד בין האיש למדינה.

הרשו לי להתעכב על נתניהו. נתניהו יודע שחבר כנסת מהקואליציה שמאשים בפהרסיה את הנשיא אובמה בביצוע טעויות מכוונות ביחסים עם ישראל זה משהו שהוא צריך להתייחס אליו. תכל'ס מה שנתניהו עשה זה תרגיל שקוף ביחסי ציבור שרק בישראל עוד מוכנים להבין. אבל נתניהו ראש ממשלה, זו קדנציה שלישית ברציפות, הוא יודע מצוין מה הפרוטוקול המצופה ממנו, מי שעושה "טעויות מכוונות" זה נתניהו, לא האמריקאים. האם המצב היום טוב? לא, אבל הוא גם לא רע. ארצות הברית של הנשיא אובמה היתה ונשארה ידידת ישראל אמיתית. המון פרשיות איימו לשבור אותה לאורך השנים - היא לא נשברת כי היא עקרונית ומייקל אורן בטח לא יהיה הקש שישבור אותה. תגובת נתניהו נרשמה, היא מיותרת כן אבל היא לא משנה שום דבר ואפילו די צפויה. גינוי של נתניהו יכול היה להיות מפתיע וזה לא היה באמת מתיישב עם הפרופיל שמאחורי המסכה.

הבעיה האמיתית היא שוב דעת הקהל בישראל, מדהים שזה חוזר שוב לאותה נקודה. אני יודעת שאני לא פופארית אבל אם לשים את הדברים על השולחן, בעיניי, הנשיא אובמה והממשל האמריקאי עושים הרבה יותר למען האינטרסים של מדינת ישראל מאשר מי שעומד בראשה. השלב הזה, בו מדינת ישראל מתעוורת עת היא נושאת כל הזמן את צדקתה ברבים דינה להיכשל. ישראל לא תוכל להתקדם ללא ביקורת, אהבה עצמית שאינה משולבת בקבלת הפגמים והניסיון לתקן אותם לא עובדת, לא ברמה האישית ולא ברמה המדינית. יואילו נא כל אלה שמדברים בגנות ארה"ב היום לעשות פעם אחת ולתמיד רשימה של כל הנזקים לכאורה שגרמה ארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה מול כל הפעמים שארה"ב עמדה לצד ישראל ומנעה ממנה מבוכות בינלאומיות. אני יודעת שצידה השני של הרשימה יקח זמן, אין בעיה - קחו את הזמן שלכם. בלאו הכי נתניהו ינסה לטרפד כל מהלך, הבעיה מתחילה כשהוא מטרפד את יכולת החשיבה הציבורית. אבל בואו נדבר קצת על קפוצי תחת - זה תופס גם על אמריקאים?


יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

דמוקרטיה בטלה בשישים, סליחה ב- 61 (ח"כים)

אני יודעת, אתם הרבה פחות אוהבים לקרוא אותי כשאני מדברת על פוליטיקה. אבל הבלוג הזה הוא שלי ושיקולי פופולאריות לא ינחו אותי בכתיבה. מה שכן הבנטומטור הפנימי שלי הגיע לנקודת רתיחה ואני שוב מעוצבנט. זה לא רק השטויות שלו על חיזוק הבניה כי כידוע זה סלע קיומנו, לא האיומים שאם נתניהו לא יחזק את הבניה בגדה הוא יערער את הקואליציה, כי הוא כל הזמן מבטיח לערער את הקואליציה במסגרת הקמפיין שלו של להיות בממשלה ולהרגיש בלי, זה לא הניסיון הפתאטי שלו להיות אח של כולנו ומה פתאום הוא בכלל לא מגזרי. זה העובדה שבנט והמפלגה שבראשותו זה אריה בעור של כבש. אני לא מפחדת מבנט, אני חוששת שאנשים כמוהו הם בדיוק האנשים שיורידו את ה so called דמוקרטיה שלנו ביגון שאולה. שבאיזון הבלתי אפשרי של מדינה יהודית ודמוקרטיה, אלה הם הבנטים שמערערעים את תפיסת הדמוקרטיה בשקט ובהחלטיות ועד שנבין את העניין כבר נהיה עמוק בבוץ.

מה תכל'ס אני רוצה להגיד היום? שבנט והבית היהודי מסוכנים. אתם לא חיייבים לקרוא יותר, את השורה התחתונה שלי אמרתי. אני כותבת את זה כבר כמעט שנתיים, וכמו שאני סבורה שגם את ממשלת נתניהו צריך להחליף ודבר לא קורה, סביר להניח שגם דבריי על בנט ומרעיו (מלשון רעים - לא טובים ולא מרעים - חברים, חוצמזה שהם לא חברים, הם אחים) יאבדו להם חסרי הדהוד בתוך ההיסטוריה ולא נודע כי באו אל קרבה. 

ביום ראשון הקרוב, ועדת השרים לענייני חקיקה תידון בתיקון "פסקת ההתגברות" שמציעה אילת שקד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תיקון והתגברות נשמעים כל כך חיוביים, נכון? הרי תיקון נועד לשפר והתגברות זה נהדר - זה להתגבר על מכשולים. רק שבמקרה הזה המכשול הוא הדמוקרטיה, בעיקר עקרון הפרדת הרשויות והתיקון הוא למעשה קלקול יסודי. מה ששקד מבקשת בתיקון זה שלכנסת יהיה כוח לחוקק מחדש חוק שבית המשפט קבע שהוא בלתי חוקתי, שהוא פוגע בזכויות אדם. היינו שקד קוראת הלכה למעשה לפגוע בכל הרעיון של איזונים ובלמים עליו נשענת הדמוקרטיה ולבטל עוד בלם החוסם את כוחה של הכנסת. התפקיד הפיקוחי של בית המשפט הופך להיות בטל ב- 60 (טוב, נו, במקרה הזה זה ב- 61) אם הכנסת יכולה לעקוף אותו. 

סביר להניח שהתיקון הזה לא יעבור. אז למה להתעכב על זה? ובכן, עצם העובדה שיש חברת כנסת שביודעין , בגלוי, ללא כל בושה או מצפון ומתוך אג'נדה אינטרסנטית וברורה מקדמת פגיעה ברעיון הדמוקרטי, אומר שהגענו לשלב בו אינטרסים צרים נראים לנו חשובים יותר מהאינטרס שבמכנה המשותף - דמוקרטיה. ויותר מזה, העובדה שאנחנו מוכנים לקבל את זה ולא מוצאים בזה סיבה להתקומם היא כבר הרבה יותר ממטרידה. שקד היא חלק ממפלגה שמרגע חבירתה לקואליציה, מקדמת שתי אג'נדות עיקריות: ייהוד המדינה והזרמת כספים להתנחלויות. ומה אנחנו אומרים? טוב זה מגזרי ויש שישוו ויעלו: "הלוואי עליי פוליטיקאי כמו בנט שמקדם את האינטרסים שלי" - הבעיה העיקרית היא שהאינטרסים הצרים הם מכרה זהב לבית היהודי, כי לא רק שהם מקדמים את "המגזר שלהם" הם גם כורתים את הענף הדמוקרטי שכולנו יושבים עליו ואף אחד לא מראה להם את הדרך החוצה.  

לא אאריך בדברים (החלטתי החלטה מינהלית שפוסטים פוליטיים יהיו קצרים) ולכן לא אסקור את כל האנקדוטות הפוליטיות האנטי דמוקרטיות שהבית היהודי שותפה להן, אך שימו לב לפעולותיה/עמדותיה של הבית היהודי בנושאים כמו חוק המשילות, ברית הזוגיות, זכויות העובד. גם את חוק הגיור הייתי מכניסה, אבל כאן וודאי תסבירו לי שזה עניין דתי ומגזרי ולכן עמדתם הגיונית. אפשר להניח שהמכשלה היא הבית היהודי, אך אם שמים את הקלפים על השולחן לרגע, הבעיה האמיתית היא מי שמשאיר אותם בממשלה.

ראש הממשלה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא טיפש (ויסלחו לי האדירים שאמרתי את זה), הוא יודע שמעשיהם פוגעים הלכה למעשה בדמוקרטיה, אבל מה אכפת לו? הוא נהנה. גרוע מכך, ראש הממשלה יודע שיש לו אופציה בדמות בוז'י הרצוג (שבטוח יסכים להצעה הנכונה) והוא מעדיף לאיים במרומז על בחירות. השאלה היא אם זה רק עוד ספין שנועד להביא לחילוף קואליציוני או להגדלת כוחו האלקטורלי. הבעיה עם נתניהו שהוא לא כל כך צפוי, ככה זה עם אינטרסנטים. מצא מין את מינו. השאלה הגדולה היא מתי זה ימאס לנו?

יום שני, 5 במאי 2014

ספרו לי סיפור על חיים

הבית אפוף ריח של קינמון, יום הזיכרון עוד לא נכנס אבל יש תחושה של תכונה באוויר, אפילו קבוצת הכדורגל הצעירה והמקללת כבר עלתה הביתה. חם פה כמו בגיהנום, אולי זה גם קשור להיעדרותם עכשיו, לא הכל קשור ליום הזיכרון. הרשת מלאה בתמונות "יזכור" ומשפטי שכול. אני בטוחה שכל המשפטים יוצאים מהלב ועימן כל המילים הלעוסות עד זרא של חרדת קודש, במותם ציוו, יפי הבלורית והתואר וכולם פתאום "כל ישראל חברים". מחר נמשיך לדבר שוב על בוגדים ושונאים. שוב ושוב עולה המספר 23,169 משל היה זה מספר מאגי מתורת הנסתר ולא מספר נוראי של חיים שאינם. וכל החללים היו מלאכים בחייהם וכולם נפלאים וטובים. חלילה לא אנושיים, לא כמונו, כולם מורמים מעם, נטולי פגמים, כולם כל כך יפים. כל החללים האלה הן אינסוף תקוות שנפלו על מזבח החרב. לא מושלמים, ממש כמונו - בני תמותה רגילים, רק שטרגדיית נפילתם גדולה מחייהם.

אין בי כוח לאבל הלאומי הזה, הוא מרגיש כל כך מכוון מטרה, סוג של הון פוליטי. חייל שנהרג הוא לא הון פוליטי, חייל/ת שנהרג הוא בן/אב/אח/אחות/בן זוג/חבר, אלא אדם, אדם שמת מסיבות לא נכונות. לא חיים בעד ארצנו, לא מתים בעד ארצנו. מתים כי אין ברירה, או שיש רק שלא נתנו לנו אותה. שום חייל לא רצה למות בשל מטרה מקודשת, שום חייל לא רצה שמותו יהיה לשווא. ובכל זאת כל שנה הרשימה מתארכת, קצת יותר, קצת פחות זה עניין של פוליטיקה, של מנהיגים קצרי ראות שמגש הכסף משתלב להם טוב יותר בנאומים מאשר לדבר על שלום ולקיים כאן חיים. סילחו לי שאני מדברת בזכר, זו התניה בעברית, אבל מילותיי מתיייחסות לאדם, זכר ונקבה, בלי הטייה מגדרית. כי כל מי שנפל וכל מי שחי כאן הוא קודם כל אדם.

אל תבינו לא נכון, האבל האישי, הטהור והנוקב הוא לגמרי נכון, אמיתי וצורב והוא שם, נוכח כל רגע, גם כשהחיים ממשיכים. זה האבל הלאומי שעושה אותו כל כך קשה לעיכול, יום אחד של זיכרון שממשיך בשמחות התקומה ונשכח מלב לעוד שנה. וכל הדיבורים על זה שביום הזה כולנו משפחת השכול הם פשוט לא נכונים. רק מי שחווה את השכול יכול להבין, כל השאר יכולים לדמיין ולהזדהות. כן יש משהו מאוד יפה ביום הזה שכל המדינה מתייחדת עם זכרון ילדיה, אך זה מרגיש כמו מס שפתיים. רגע של שתיקה מזוככת שמחכה בציפייה לבא שייפול ויאריך את הרשימה.

ממשלות שרוכבות על דם בניהם במקום לקדש את דם החיים, הן הממשלות הכי טובות באבל. האבל מיטיב עימן, הכאב יוצר מראית עין של אין ברירה. אבל יש. תמיד יש דרכים לייצר את הברירה, זה רק דורש להחליף את השיח ודומה שכל כך התרגלנו אליו כאומה שמי בכלל מעוניין לשנות אותו - תראו כמה יפים הם בנינו. והם יפים, כל כך יפים אבל לא בדממתם אלא בחייהם, בצחוקם, בממשותם. מדינה שאוהבת להתאבל על בניה. הם יכלו להיות אומנים, אנשי מחשבים, עורכי דין, מנהלים, גם אובדי דרך ומובטלים, הם יכלו להיות המון דברים, אבל הם בעיקר אינם.

ועוד ילדים גדלים אלי טקס, טקס חניכה. עומסים ברצינות של ילדים את מילות הכאב וסופגים לתוכם פנימה את אין הברירה שבהקרבה, רק ככה נוכל לקיים מדינה. האמנם? אני לא בטוחה. למען האמת אני די בטוחה שללמד אותם את קדושת החיים יפעל יותר טוב מלהרים על נס את המתים, מלהבין שבמידה מסויימת גם הם עלולים להיות קרבן המלחמה הבאה. תאהבו את המתים, תעריכו את קרבנם, גם אם לעיתים היה מיותר, אבל תפסיקו את מעגל האימה כדי שניתן יהיה להאמין שזה נכון, שאפשר יהיה לגדל פה ילדים. ספרו לי על כמה אנחנו רודפי שלום בזמן שאנחנו מתחמשים וזונחים את אפיק השלום, ספרו לי כמה כל קרבן הוא לא מיותר כשאנחנו מתכוננים למלחמה ולא לשלום. כי נראה לי שקדושת המתים, מייתרת קצת את הרצון לחיים. 

מאז שאני אמא, ימי הזיכרון האלה פוצעים עוד יותר, מהדהדים בתוכי כמו תפילה חסרת שחר למחר אחר. הורים לא אמורים לקבור ילדים, הם לא אמורים לגדל אותם להבין שהם עשויים ללכת למלחמה הבאה. הורים אמורים לגדל ילדים שמחים ולראות אותם פורחים, לא לדמיין שהפכו למלאכים שומרים. אי אפשר לגדל ילדים במחשבה על אליפלט ועל ההולכים בשדות. אני מהדור של ילדי חורף 73', עשו אותי כשאבא שלי חזר לחופשה מהמילואים שלא הסתיימו. לא שמעתי הבטחות, אבל גדלתי על שירים ואתוסים, כבר בגיל 8 הבנתי שאין הבטחות בכל הקשור למלחמות, לא הבטיחו לי יונה ועלה של זית, אבל גם אם היו מבטיחים לא הייתי קונה את זה. מלחמה היא אינטרס. אינטרס שנקנה בדם, אינטרס שניתן למנוע אם רק רוצים. השאלה היא תמיד האם באמת רוצים. 

בשיח המשא ומתן האבוד מדברים על השואה, מפחידים אותנו באויבים רוצים להביא עלינו שואה נוספת. כל חייל שנהרג כאן הוא סוג של שואה פרטית, עולם שלם שקרס לתוכו ומנצנץ כסופר נובה לאומית ביום הזיכרון. את הקורבנות האלה אנחנו נוטים להזכיר בימים שקרובים ליום הזיכרון וליום העצמאות. 23,169 סיבות להמשיך אתוס מכונן של חיים על החרב. אומה שלמה שניזונה ממלחמות, אלה שהיו ואלה שתבואנה. כל כך יפה ופואטי לכתוב על מלחמה, בן האנוש אוהב מראות קשים, הם פורטים על נימים, מייצרים דמעות ומזככים. השלום הוא סתמי ויומיומי ונוא יפה יותר כתקווה כנראה מאשר בחיים האמיתיים. 

אני מסתכלת על המלחמות האחרונות שכולן היו מלחמות של ברירה שגבו קרובנות מיותרים. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שאני מבקשת להם חיים. אל תספרו לי על אמונה ועל צה"ל חזק, לכבוד כל אלה שנפלו, ספרו לי דווקא על החיים. כדי לקיים פה מדינה, אני מבינה שצריך להגן על החיים, הדרך היחידה לייצר כאן חיים היא לשאוף לשלום, בלי כל הזמן להיות מוכן למלחמה, זה לא פריוולגיה, זה אונס, אונס המוות על החיים. 

לא חייבים לחיות על החרב, זה לא ממש מאוזן, זה צפוף ולא נוח ולא מקיים כאן חיים. ככה אי אפשר לגדל ילדים, ככה מגדלים סטטיסטיקה של הנופלים הבאים.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה

(רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)

יום רביעי, 12 במרץ 2014

שיחה בארבע עיניים עם עדי קול, טוב שיחה עם עצמי על עדי קול בקול, בעצם בכתב

יום עמוס עובר עלי היום, יום שלא מאפשר לי ממש לשבת ולכתוב ויש נושאים רבים שהייתי רוצה לגעת בהם. הייתי רוצה לדבר על ההרוג הירדני בגבול אלנבי, על הגירסאות הלא מתחברות, על חוסר ההגיון, על הסליחה של נתניהו ומה זה אומר - כי אם אנחנו מתנצלים, מישהו ודאי צריך לתת את הדין. הייתי רוצה לדבר על "מכתב הסרבנים" החדש ועל האומץ המופלא שמפגינים הנערות והנערים הללו בימים בהם מה שאנחנו קוראים לו דמוקרטיה מונח על שולחן הניתוחים של הממשלה לניתוח שאיבת תוכן מהמעט שעוד נשאר. אבל אני צריכה להתמקד ואם יש משהו שיושב לי על הלב היום זה הסטטוס האומלל שפירסמה חברת הכנסת הד"ר עדי קול. עוד יסופר רבות על עדי קול והסטטוס, על חברת הכנסת שמצביעה בניגוד לשיקול דעתה רק כדי לרצות את מנהיג מפלגתה, על האין דמוקרטיה ביש עתיד, ובצדק. אבל יש כאן הרבה יותר ממכירת החיסול של עדי קול את עצמה והעליה הזו על המוקש המטאפורי של קול היא משל להתנהלות הקואליציה שמוכיחה שהדמוקרטיה הישראלית היא אמצעי ולא מטרה, מטרת הקואליציה היום היא ללא ספק קידום אינטרסים צרים, אישיים ו/או סקטוריאליים. 

הרשו לי אם כן, לענות לעדי קול, כי אני זועמת כאישה (ועזבו את זה שאך מלאו 3 ימים לחגיגות יום האישה הבינ"ל - ללמדכם שוב עד כמה הוא מיותר ושולי להעלאת התודעה) על ההתרפסות, כישראלית על הבגידה באמון שיש לה מתוקף תפקידה (ואם היה לי כוח הייתי הולכת עם זה לבג"צ) וכאדם על הטפשות.

"היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות."...

במבט ראשון לו רק היתה מסתפקת בשורה הראשונה של הסטטוס שלה. אפילו בלי הסברים, יש מצב שאפילו הייתי מצטערת בשבילה, מבינה את חיבוטי הנפש ואף קושרת לה כתרים לא לה כיון שסביר להניח שהייתי הולכת על הסבר של משמעת סיעתית, זה גם היה מתבקש בעקבות העונש החינוכי שקיבלה קול מלפיד בפעם הקודמת כשנמנעה בהצבעה על תיקון לחוק יסוד: הממשלה להבין את החששות, כמובן בלי להסכים - הלאה. 

"...חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד."...

חשוב לי לומר, אם כן, שעצוב לי לשמוע את הסיבה שלך להצביע בניגוד למצפונך, בניגוד לסיבה שבגללה את יושבת בכנסת, בניגוד לאחריות שמוטלת עליך לייצג נאמנה את אמונותייך ולהילחם עליהן בספירה הציבורית, בניגוד להנחה שאת בעלת עמוד שדרה ולא מפרוקי הרגליים. יתרה חשוב לי לומר שסיבה זו היא מהגרועות ששמעתי ומוכיחה בעיות קשות בתחום שיקול הדעת. העדפת אדם אחד על פני מיליונים היא התנהגות חסרת אחריות המצופה אולי מילדה בת 16 מאוהבת אך לא מאישה בעל דוקטורט במשפטים ואי אילו שנות ניסיון למודות באתגרים והצלחות שלקחה על עצמה להיות נבחרת ציבור. אבל יותר קצר - יאיר לפיד הוא לא מתנת האלוהים לישראל ואת היחסים הלא ברורים שקול משרטטת אין מה לפרוט לחוקים על גבם של אזרחי מדינת ישראל, את ההערצה ללפיד ניתן לפתור כידוע בחברותא ד'סיעתא ד'לפיד על כוס דיאט ספרייט ויין.   

"...וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן. הראשונה היתה כשבחרתי להצטרף אליו למסע הזה שנקרא יש עתיד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת, אבל לו ודאי לא היה מושג במה (או יותר נכון במי) הוא בחר. יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל."...

אם הייתי בבית משפט אמריקאי הייתי קוראת בענייניות מבלי להרים את ראשי מרשימותיי: "רלוונטיות?" כי זה באמת לא רלוונטי לגולל עכשיו את אבני הדרך ביחסי לפיד-קול . אבל קול טוענת שכאן הכל התחיל, כשיאיר בחר בה לחבור אליו למסע לשינוי העולם. קול רואה בזה סימן למחוייבות רגשית גדולה מדי לצערי, יש לי המון מילים להגיד כאן, אבל אני בוחרת לקצר בתשובה: הוא גם בחר בבועז טופורובסקי... אני באמת צריכה להמשיך?

אבל אם נאמץ את קו המחשבה של קול הרי שמבחינתה היתה זו הצהרת אהבה שמובילה למערכת יחסים מונוגמית לפחות מצידה, מרגע זה והלאה זה רק יאיר שבחר בה (אתה שומעים את הכינורות בעוד הקונפטי מועף מעל הזוג המאושר?) וכל השאר שילכו לעזאזל, כן גם כל אזרחי מדינת ישראל. זה גם סוג של מסע לשינוי העולם.

אבל אז היא מסיימת בפנינה - "להיות חברת הכנסת הכי טובה שתוכלי"  (עד עכשיו הייתי בטוחה שזה רומן אפי). אה, אז להיות כזו ח"כית משמעו להצביע בעד משהו שאת מתנגדת אליו? באמת? סגורה על זה? האמת שבתוך המערכת הלוגית, פרי עטו של יאיר, זה אפילו הגיוני - קודם נאמנות אחר כך עשייה. קודם תהיי נאמנה זה סיפור המסגרת ואם תהיי נאמנה ליאיר גם תוכלי להגיע רחוק, בייבי. ואני לתומי חשבתי שהנאמנות היא למדינה. טוב, אבל זו פוליטיקה ישנה בעצם.

"...הפעם השניה שבחרתי בו היתה בקלפי. כמו רבים אחרים גם אני הכרתי אותו רק מהקמפיין. שמעתי אותו בחוגי בית (אם תעירו אותי בלילה אוכל לצטט בלי בעיה מדבריו במהלכם), ראיתי אותו בטלוויזיה וקראתי אותו בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מיהו. ורק הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת. מה שכן הבנתי, וזה הספיק לי בשביל הבעד השני, זה שאני מאמינה לו. מאמינה שהוא רוצה באמת ובתמים (כן, בתמים, זו תכונה נפלאה בעיני), לעשות שיהיה פה יותר טוב. והוא מוכן לתת לשם כך את כל מה שיש לו. כלומר את חייו. וכמי שנתנה את חייה קודם לכן, בעד הרבה פחות, כל שיכולתי לעשות הוא לתת לו גם את הבעד שלי."...

היא באמת אמרה את זה?

זה שהצבעת לו בקלפי זה ברור, את ברשימה שלו, זה היה קצת תמוה אם לא. אבל זה שהוא הציע לך להיות במפלגה שלו, את אמרת כן וביום הבחירות כל מה שידעת עליו הסתכם במה שכל אדם מהישוב יודע עליו? אבל למה להתעכב על שטויות מכאן זה רק נעשה יותר טוב - מהטקסט עולים סממנים מדאיגים של גרופית שמדקלמת את המילים בחדר זרוע פוסטרים, קרוב לוודאי שיחד עם כפפת אגרוף שהיא הצילה מפח הזבל באחד משיטוטי הלילה בסימטת ביתו. והיא מעצימה את הרושם עם המשפט "הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת" - זה נשמע כמו רומן למשרתות - סליחה.

להגיב על יתר המלל יהיה באמת להקדיש יותר מדי זמן למשהו שנשמע כמו הזיות של מתבגרת עם הבעד שלו ושלה ולתת את החיים. אבוד. 

"...והיום בשלישית כאמור, אחרי שנה לא קלה לכל הדעות, אני נותנת לו אותו שוב. והפעם ממקום בוגר, מפוקח, וכן גם חכם יותר. היום אני יודעת שאנחנו לא מסכימים על לא מעט דברים. אבל שכן מותר לא להסכים. כל עוד הולכים ביחד כשהשעה מחייבת (והיום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל). אני גם יודעת שאני אחטוף על הפוסט הזה לא פחות משחטפתי על ההימנעות שלי. כי בסוף מי ש״רקד לי על הדם״, ״הלך לי על הראש״ או איך שלא תרצו לקרא לזה, עשה זאת לא מתוך תמיכה בי אלא מתוך שנאה יוקדת ליאיר. והשנאה הזו תעוור אותו, אותם, אתכם, גם עכשיו. ותגרום לכם לחשוב שמדובר בפוסט פוליטי שמטרתו קידום עצמי ולא יותר."...

טוב, הם כבר מכירים שנה והגיע הזמן לעבור ל"בעד הבא", מה גם שאנחנו יודעים מה הוא עושה לה כשהיא נמנעת. היום היא בוגרת יותר - כן היא יודעת כבר לעשות שקר בנפשה בשביל הדבר האמיתי, זה שהשמש זורחת מעכוזו ולכן הג'ל מחזיר את הקרניים בעוד קול שרועה למרגלותיו מסונוורת. מה זה קצת דמוקרטיה? מה הבעיה עם קצת גזענות? יאיר יודע מה טוב בשבילנו. עזבו, קול מתברר היא לא בת 16 מאוהבת היא פשוט נפלה לאיזו כת משיחית עם גורו שכדאי לכולנו לאמץ, תזכרו - יאיר יוצא למסע חלומי לשנות את העולם והוא לא מעשן ג'וינטים. אבל קול מסבירה - היא הולכת יחד, אל האבדון או אל עתיד רע יותר, זה לא משנה, אחזו בידיים שלנו ובואו ניצור שרשרת אנושית אחת ההולכת יחד.

הקטע הבא הוא קטע של מודעות קורבנית מפחידה, המעלה קונוטציות של התנהלות של אישה מוכה. די מפחיד. ועל זה אומר- עדי קול, אף אחד לא רוקד על הדם שלך (קודם כל יאיר לא נתן הוראה), יש בך כנראה עוד קצת תודעה והיא ניצנצה בפיסקה זו כאקט נואש אחרון להחזיר אותך לעצמך. אין שנאה ליאיר כי אין מה לשנוא, הוא קצת כמו טופו, כל עוד הוא לא מתובל הוא לא מעורר שום רגש. אבל הפיסקה הזו לא נועדה למי שקורא את הסטטוס שלך, סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש, אבל הפיסקה הזו נועדה לסבר לעצמך את האוזן ולמצב אותך כקורבן. הבעיה היא שאת לא קורבן, את בחרת רק שאת בדיסוננס ובצדק. במידה רבה הפיסקה הזו אם בכלל, נראתה לי כמו משהו שתגיד חטופה שסובלת מסינדרום שטוקהולם, אבל אני לא מומחית בתחום.

"...ובכן אתם מוזמנים לחשוב כך, וכמובן מוזמנים לכנות אותי בשמות ואפילו להמשיך לשלוח סמסים ( כבר קיבלתי אלף מאתמול, מה זה בשבילי עוד כמה). אבל אתם גם מוזמנים לראות שהשעה 6 בבוקר. להבין שאני כבר לא ישנה כמה שעות. ושבאמת לא קל לי. להסתכל אחורה על כל השנה האחרונה , על מי שאני, מה שעשיתי ומה שאמרתי, ולהבין שאני כותבת בכוונה שלמה, ומתוך רצון חופשי, ומאותה כוונה ורצון אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני."...

ניסיון לשנינה ויש לזכור שהיא לא ישנה מרבית הלילה (אולי שווה לא להתנסח ארוכות כשאת עייפה, כי כמו שטענתי קודם, השורה הראשונה היתה מספיקה).

אני חושבת שהפיסקה הזו היא בעיקר שכנוע עצמי ואני מוצאת אותה קצת אינטימית לפרשנות. במאמר מוסגר אומר שכל פעם שמישהו מדבר איתי על רצון  חופשי וכוונה אני נעשית ספקנית כי מי שבוחר במשהו יסתפק בלומר בחרתי ולא ירגיש צורך לדקדק, כמו אלה שאומרים כל הזמן באמת, יו נואו.

אבל אז בא המשפט האחרון שהוא כל כך דוצ'ה-לייק .כאילו באמת? היא כותבת כזה דבר ואני צריכה לשתוק? אני בטוחה שאם הסטטוס היה על נייר הוא היה מבושם וחתום בנשיקה כי זה סיום כזה של לפני בליעת כמוסת ציאניד ברומן מסוג די נחות.

אבל באמת, באמת (כן זה מצחיק אותי) השורה התחתונה מבחינתי היא שאחרי שאני קוראת את עדי קול אני די בטוחה שאני באמת, אבל באמת (מצחיק) לא רוצה להכיר את יאיר. נשבעת. ואם אפשר בלי סטטוסים חושפניים כל כך להבא., אני אעריך את המאמץ וההערכה שלי אליך היא באמת לא משהו כרגע.

"...שיהיה לכולנו בהצלחה."

שותקת

יום שלישי, 7 בינואר 2014

מי שמאיים עלינו היום, יהרג בשבילנו מחר? או שהוא ימשיך לשבת בממשלה ולדבר על המחיר הכבד?

לא מזמן ירד השר בנט מדוכן הנואמים במכון למחקרי ביטחון לאומי שם אמר המון ובעצם אמר כלום, כמו שהוא מאוד אוהב לעשות. בנט מאוד אוהב לומר מה לא בלי לומר מילה על כן, הוא לא אומר מה כן כי הוא לא צריך לומר הוא עושה את מה שהוא רוצה אבל הוא חייב לומר את מה שהוא לא רוצה כי זה נשמע פטריוטי וזה משרת את האינטרס שלו. מה שמדהים בבנט זו הקלילות שהוא מדגים איך זה להיות עם ולהרגיש בלי, בנט בממשלה בשביל מה שנוח לו ומנגח אותה בכל הזדמנות מבלי לשלם את המחיר, את זה הוא משאיר לנו. בנט יושב בממשלה על השיבר - מזרים כסף להתנחלויות ולדת וסוגר את השאלטר על האור בחדרי הממשלה מיד לאחר העברות הכספים הרצויות. אלא שמה שהוא אומר לא משרת שום אינטרס לאומי אלא רק סנטינמנט בקרב מי שהמילים ישראל חזקה ואמונה עושות לו את זה. בנט משרת את האינטרס שלו ושהאינטרס הלאומי יקפוץ וילהטט בשמיניות באויר זה לגמרי לא משנה, ככה זה כשמשחקים "אלוהים אמר".

באמת שחיפשתי הטקסט המלא, אך בצר לי אאלץ להסתמך על מה שיצא בכלי התקשורת. עולה בנט בנאום פומבי, בעידן שאפילו ליברמן יחסית מתון בשיאו של הניסיון האמריקאי לקדם פה איזושהי תקווה ומוכר לנו לוקשים ישנים במראה מחודש. בעידן בו העולם כולו מבין, אם כי לאט אני מודה, שאין מנוס אלא להכריע בדרכים של משא ומתן מגיע בנט ואומר מה פתאום שטחים תמורת שלום? מה שאנחנו צריכים זה צבא חזק ואמונה. וואלה? צבא חזק כבר יש (ויעידו סרטוני התדמית האומללים שהוציא צה"ל תחת ידו), אמונה כבר יש שנים (לפחות לחלקים נרחבים בציבור) ולאן זה הביא אותנו? לאן זה יוביל אותנו? בנט לא אומר ונשאלת השאלה למה הוא מתכוון? מה שחסר עכשיו זה ששרון ימות ובנט יציע 40 ק"מ רק כדי להוכיח דבקות במטרה כי זה כידוע היה ממש טוב. זה גם לא רע בינינו, אולי בנט זיהה כאן חלון הזדמנויות סוריה ולבנון בוערות, זה הזמן שנוכיח שצה"ל חזק ואנחנו חדורי אמונה. בכלל, תראו איזו קידמה הביאה ישראל לערבים היושבים בתחומה, רק דמיינו לכם איזה מזרח תיכון חדש יהיה כאן אם ישראל תחלוש על כולו ואז באמת לא נצטרך לתת שטחים ובטוח שיהיה כאן שלום.או שאולי בנט בעצם מציע "רק" מדינה דו לאומית? לא יודעת אבל כנראה שצבא חזק ואמונה יפתרו בסופו של דבר את הבעיה. צבא חזק ואמונה, אעלק. 

אבל בנט צריך להראות תמונה שלמה, לכן הוא ממשיך ומספר על החינוך הפלסטיני רווי השנאה ולא שם לב איך כבר בדברו כך רק במומו הוא פוסל. הפסקת ההסתה הפלסטינית? מה עם הפסקת ההסתה הישראלית שהוא וחבריו אמונים עליה? שני משפטים אחר כך הוא אומר "דמיינו אותם על הגדרות" אותם ערבים-קופים, כן בנט - תמשיך לדבר על הסתה פלסטינית. מה אם הפסקת הדה-לגיטימציה שעושים הוא וחבריו לציבורים שלמים (פלסטינאים, הומואים, שמאלנים ועכשיו גם אלופים במיל' ראו את נזיפתה של איילת שקד מהיום) ולתהליך השלום כולו (אם יש כזה, אבל מה שיש אל תהיו קטנוניים)? כי בנט אמר היום בריש גלי שהמשא ומתן מביא רק טרור ואינתיפאדה מזדחלת. אבל זה רק הפירוש שלו, הרי משא ומתן אמיתי מעולם לא היה יש רק ניסיון לדחות את הקץ ובינתיים להרחיב עוד התנחלות. אבל בנט שכח לציין שבלי משא ומתן יש אינתיפאדה מתפרצת, אבל זה שולי ובטח קטנוני. נורא קל כל הזמן לנפנף בטרור, אך מעולם לא היה כאן באמת שלום ולכן עד שהשלום לא יוכיח לי אחרת, ירשה לי השר בנט להאמין ששלום יכול לעשות פה רק יותר טוב, זו התקווה שלי ועד שלא אנסה אותה לא אדע אם אני רק תמימה או שבאמת גם צדקתי. 47 שנים ניסינו את הרעיון שבנט מגיש היום מחדש תחת הכותרת "צבא חזק ואמונה", אנחנו לא במצב להמשיך את הניסוי מקיז הדם הזה.

אבל בנט ממשיך, הסכם יביא לבעיית דמוגרפיה, לא מדינה דו לאומית, הם יפתחו את שעריהם לנחילי פלסטינים ורק דמיינו אותם מאיימים עלינו. מסתבר שאין מנוס אלא להבין שרק ככה המצב טוב ומזל שרק ליהודים מותר באמת להיכנס לכאן (גם את זה, דרך אגב, טוענים שאלוהים אמר). ואם כבר מדברים על אלוהים, אומר בנט היום שקדושת המתים חשובה מכל - הוא לא יסכים לחלוקת ירושלים, הרי איך אפשר להיפרד מהר הזיתים, הרי בגין, הרב קוק ואליעזר בן יהודה נמצאים שם? ברור שמי שחי על אתוס יציב את קדושת המתים לפני קדושת החיים, גם שימו לב לבחירות שלו - הבחירה הישראלית, הימנית והדתית. אז קודם כל זה דמגוגיה כי ברור שבנוגע לירושלים חלוקתה גם בודאי תכלול איזה בינאום קטן, אבל בנט לא הולך על עובדות, בנט מנסה לפרוט על מיתרי האתוס הישראלי רק שהוא בעיקר דוקר מכל הכיוונים. איך ההיסטוריה תזכור מנהיג שיסכים לוותר על ירושלים? ובכן, בנט היא בהחלט תרומם אותו, בעוד שהיא בוודאי תשכח את כל השאר. בנט טוען שידידותינו מציעות לנו להתאבד, אך זה בנט שמציע לנו את מצדה  - צבא חזק ואמונה והרבה הרבה מתים, חוץ מאחד שנשאר לספר. בנט כנראה מקווה שזה יהיה הוא, רק שאני לא מוכנה להיות חלק מכל השאר.

אני מגדלת את ילדיי פה מתוך תקווה שיש לנו צ'אנס אמיתי לחיות כאן לפני שלכולם ימאס מאיתנו, לי נראה שזה הצ'אנס האחרון. בנט מנסה למכור לנו עתיד של לוחמים יהודים גאים מתים על חרבם ומציע שנקנה את זה. התקווה היחידה שעולה אצלי מכל הנאום הזה היא שבנט מבין שהקרב אבוד ושעוד השנה יש הסכם והוא פשוט מנסה לעשות את המקסימום כדי לחלוב אותנו עוד קצת. יש לקוות שהנאום הזה מעיד שהוא מבין שהוא בקרב מאסף ולכן הוא יורה לכל עבר. כרגע יש לנו מדינה שתקוע לה בנט כמו רסיס בישבן, יאללה נתניהו תוציא אותו כבר