חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות צדק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צדק. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 8 ביולי 2023

השאלה האמיתית היא מה נשאיר לילדינו

אם המאבק הוא רק נגד הרפורמה, אז המחאה רק מאטה את הקץ ולא מונעת אותו, לכן השאלה היא לא ה"כאן ועכשיו", אלא מה בעתיד ואם רוצים כזה, צריך להיאבק לדמוקרטיה – על מלא


שתקתי תקופה ארוכה, הרגשתי שכבר כתבתי הכל, זכויות אדם, כיבוש, דמוקרטיה, מוסר, אפליה, עיוורון מרצון ותהליכים, הנחתי שאם זה לא עזר עד עכשיו, זה גם לא יעזור וממילא כבר כתבתי ואחרים עדיין כותבים. אבל בשתיקה אין כל מוסר, עדיף לזעוק בלי שמישהו ישמע, כי בעצם הזעקה יש מעשה, בתוכה גלום חוסר המוכנות לוותר ובזה יש תקווה. אז כן כבר כתבתי הכל ובעיקר קיוויתי שמתישהו זה ישנה, המחאה שברה אותי. היא הוכיחה ששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.

להפך המחאה הגדולה, שהייתה בתחילה "על הדמוקרטיה", הפכה למחאה "נגד ההפיכה", "נגד דיקטטורה", והתקווה שהתעורר פה גל דמוקרטי דעכה עם כל הפגנה יותר ויותר. ההתעטפות בדגל סימלה את גבולות המחאה – לא מחאה לדמוקרטיה, אלא מחאה לשמירת המצב הקיים ובמילים אחרות זו המוכנות לקיומו של משטר הפרדה, שכולל אפליית אזרחים וכיבוש, שברור לכולם שימשיך להידרדר יותר. אם המחאה רק נועדה לבלום הידרדרות, צריך להבין שהמשמעות היא שעכשיו אולי יהיה קצת יותר טוב, אבל בסופו של דבר היא סוללת הידרדרות איטית לאותו כיוון, במקום לשנות אותו. מחאה דמוקרטית שלא יוצאת נגד האפליה והכיבוש, שלא חורטת על דגלה זכויות וצדק לכולם, למעשה נותנת לגיטימציה לעליונות יהודית.

כל ביקורת משמאל על המחאה השבטית-יהודית הזו, נתקלת בתגובה לאקונית שבדיקטטורה יהיה נורא יותר, אבל השאלה היא לא אם יכול להיות פה רע יותר, אלא האם יכול להיות פה טוב יותר. משום שיכול להיות רע יותר, אבל רע לא פחות זה לבחור במאבק מצומצם שבסופו של דבר משאיר עוול על כנו, רק משום שלציבור בישראל לא נוגע, זה יביא את הרע ביותר במקום עכשיו, אחר כך. 

יותר מזה, המוכנות לקרוא לישראל טרום ההפיכה המשפטית "דמוקרטיה", לקבל את האקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר (על רקע מאות פליטים שבורחים מג'נין למודת הקרבות ומותירים עשרות פצועים ומתים מאחור), ההימנעות מהכנסת זכויות האזרחים הערבים למחאה והגבלת הפלורליזם (יסוד עקרוני בדמוקרטיה), כל אלה מעקרים את המחאה מבפנים ומוכיחים שגם הפעם, היריב היחיד שעומד מול נתניהו (כי בואו, גם אופוזיציה אין) לא מסתכל על הכדור, אלא על הרגל הבועטת. כרגיל התגובה היא לפעולה של נתניהו ולא לנושא העקרוני, רוצה לומר המאבק לא צריך להיות נגד ההפיכה המשטרית, הוא צריך להיות לדמוקרטיה. 

אנחנו נוטים לראות בפוליטיקה את אמנות הפשרה, אבל הפשרה היא במעשה הפוליטי ולא בעקרונות המנחים. פוליטיקה מתחילה בעקרונות ולכן חלק ממנה הוא גם העמידה על עקרונות ולמרבה הפלא אין בכך סתירה. הסיבה פשוטה ונעוצה בעקרונות בסיס עליהם אין פשרה, הם חלק בלתי נפרד מההגדרה – בדיוק כמו שטבעוני לא יאכל עוגה עם "ביצה אחת בלבד" ויהודי דתי לא ייסע בשבת למפגש חברים, אין בכך טהרנות, העקרונות הללו הם חלק מההגדרה שלהם. ההתעקשות על עקרונות אינה טהרנות ואינה שוללת פשרה במקום בהם העקרונות יכולים להתקיים. ההתעקשות של השמאל האמיתי בישראל להיאבק נגד משטר ההפרדה, הכיבוש והאפליה היא חלק בלתי נפרד מערכי השמאל והעמידה על עקרונות כמו שוויון אזרחי, זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק איננה טהרנות והסיבה שהיא נתפסת כזו מעידה בעיקר עד כמה ישראל איננה דמוקרטיה. 

לדמוקרטיה יש "כללי משחק" בסיסיים שמשותפים לכל השחקנים. בדומה למשחקי קופסא, כדי שאפשר יהיה לשחק, כל השחקנים צריכים להכיר את כללי המשחק ולהיענות להם על מנת שהמשחק יתקיים. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, בלי שוויון אזרחי, בלי זכויות אדם ואזרח, בלי שכולם יהיו כפופים לשלטון החוק, בלי סובלנות, בלי פלורליזם ובלי בחירות כלליות, שוות, קצובות, חופשיות, תחרותיות וחשאיות. כאשר דבקות בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים נחשבת "טהרנות", הרי שזה מעיד על רוח המקום ושבירתם של עקרונות דמוקרטיים. 

היכולת הנוכחית של ממשלת נתניהו לאיים בהפיכה משטרית לא מגיעה רק מתוך עוצמות הפשיזם והלאומנות שפושים בציבור היהודי, גם לא רק בגלל נתניהו והניסיונות האופורטוניסטיים שלו להציל את עורו גם במחיר של דרדור המדינה למדינה דתית-סמכותנית, לטנגו הזה היה צריך עוד צד – צד שבשם "פרגמטיות" יוותר על עקרונות וייתן לגיטימציה לזרמים האלה לעלות. במקרה של פשיזם מן הידועות שאם נותנים לו אצבע, הוא רוצה את כל היד, כי הפשיזם והלאומנות לא עוצרים כשנשברות ההגנות על הדמוקרטיה, להפך. זו הסיבה שגם המחאה היא בגבולות האתנוקרטיה היהודית.

לא, זה לא פופולרי לצאת נגד המחאה, אבל הכנות מחייבת, כי בעוד שנראה לרבים שהמחאה חיונית כי אחרת יהיה רע יותר, יש כאן שוב קוצר ראיה מדכא – כי לעולם לא תהיה כאן דמוקרטיה כל עוד ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים וכל עוד המושג מדינת כל אזרחיה מעביר בציבור היהודי צמרמורת ששמורה לסיפורי אימה. 

הניסוי הזה נכשל לנגד עינינו והתרופה היחידה לו מושתת על צדק ודמוקרטיה. אנחנו בנקודה קריטית, אם המחאה הנוכחית תצליח, היא לא תמנע את השינוי, רק תדחה אותו. אבל אם נבין שהמאבק אינו על המציאות העכשווית, אלא על עתיד המדינה ואין כזה שמאפשר חיים גם לציבור החילוני בלי מאבק שלם ומלא על דמוקרטיה, אז אולי עוד יש סיכוי לשינוי. אחרת לדור הבא כבר לא יהיה מה לחפש פה, חוץ מדם, יזע ודמעות.


יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

אין כיבוש, צודקים. זה דיכוי. זה מה שזה

אתמול בלילה (שבת) הלכתי לישון בשעדיין משתוללים ברשת דיווחים על האשה בת ה-60 שנפצעה קשה אחרי ידויי אבנים בצומת שילה והמלחמה על חייה. כשקמתי בבוקר התגלה שלא היה ולא נברא, זה לא אומר שלא יכול היה להיות, ועדיין. בשעות המועטות שהידיעה היתה באוויר ברשתות החברתיות היא קיבלה גינויים כי גינוי זה הפוליטיקלי קורקט החדש. אגב, היו אתמול המון מקרים של ידויי אבנים ובנס לא קרה כלום. כמה פעמים שמעתי אתמול את המושג אבנים הורגות. זה נכון כמעט לכל דבר שתשים בידיו של אדם, כי זה לא המכשיר - זה האדם, ברטולד ברכט כבר כתב את זה טוב ממני.

שני פיגועי דקירה היו בסוף השבוע, ועושה רושם שכולם בציפיה לגל טרור חדש. נתניהו אף פירסם ברשתות החברתיות תודה לחיילי מג"ב וצה"ל והוסיף כי המדיניות של ישראל כלפי מפגעים היא אפס וש"נפגע בכל מי שינסה לפגוע בנו". נתניהו בהחלט יכול ליצור הסלמה, החמאס גם ככה בוחן את האפשרויות, אלא שזה לא יועיל לאף אחד מהצדדים כרגע וגם באמת שנורא חם. 

אבל הנקודה שבכלל רציתי לכתוב היא לא זו, גלי הפיגועים אינם תולדה אמיתית של מי נמצא בשלטון, מוכרים לנו את הנקודה הזו כמעט בכל מערכת בחירות. את העבודה למניעת פיגועים עושות היחידות השונות בזרועות הביטחון והן עושות את זה (בלי להיכנס לנושא) יומיום ובלי קשר למי נמצא בשלטון. פיגועים הם לא ממש תולדה של פעלה כזו או אחרת אם פוליטית ואם לאו, כמובן שיש דברים שמגבירים ניסיונות לפיגועים, אבל פיגועים נמצאים כל הזמן ברקע, למרות הניסיון של אבו מאזן להיאבק על עצמאות פלסטינית בדרכים לא אלימות. חופשי אתם יכולים להיות ציניים ולהביא לי דוגמאות על משפטים שהוא אמר, עם יד על הלב ובהתחשב בנסיבות אבו מאזן הוא פרטנר מצוין שישראל מפספת, נכון יותר פיספסה, למרות מגבלותיו וחסרונותיו ויש. 

פיגועים קיימים כי יש דיכוי, הם יוסיפו להתקיים כל עוד הנושא הזה לא יבוא על פתרונו ואולי גם אחריו אין לדעת, אבל בינתיים 48 שנים שאנחנו חיים בצל דיכוי ופיגועים ברמה כזו או אחרת. ישראל רומסת את זכויות העם הפלסטיני מדי יום, לא רק שהיא אינה מקיימת שוויון היא לא מאפשרת קיום בכבוד. אגב, אתם מוזמנים לתת לפלסטינים כל שם שתרצו, זה לא ישנה את העובדות שיש כאן קבוצה לאומית שמבקשת הכרה בזכויותיה וזה שנגיד שאין דבר כזה לא יהפוך את זה ללא קיים. לא היו פלסטינים, כן היו פלסטינים - זה לא משנה - יש כרגע משהו ואלא אם כן עליתם על פטנט להמרה לאומית כוזבת, ביטול העובדה לא יסייע למציאת פתרון. 48 שנות דיכוי שמעולם לא הצטיינו בהומניות או הבנה לליבם של הנכבשים תהא לאומיותם אשר תהא.

במצב הזה, בו לנולדים לתוך המציאות הפלסטינית בוודאי בעזה אך גם בגדה, אין למעשה שום עתיד לשאוף אליו, אלימות הופכת לדרך חיים. מתוך ראיית הדיכוי הפוליטי כמכשיר הרסני המייצר מעגל אלימות בין המדכא למדוכא, הנה משהו שאמר נלסון מנדלה, בלי חלילה השוות את ישראל לדרום אפריקה (אם תהיתם): "אינני כופר בעובדה שתיכננתי מעשי חבלה. לא תיכננתי אותם מתוך פזיזות או משום שיש בי איזושהי אהבה לאלימות. תיכננתי את זה כתוצאה מהערכה פיכחת ושקולה של מצב פוליטי שעלה אחרי שנים רבות של עריצות, ניצול ודיכוי של בני עמי על ידי לבנים".

זה לא רק נלסון מנדלה, כל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אנשים או קבוצות שדוכאו מספיק כדי לאבד כל תקווה ולפנות לאלימות. לא זו לא דרכי, אני בטח לא מנסה לייצר רציונאל שמסביר את ההיגיון מאחורי מעשי רצח ואלימות, אלא שמסתבר שזה אפיק פעולה ששומש, משומש וישומש בידי האנושות. הוא גם נעשה על ידינו, כמובן בלי השוואה, כי אסור. 

הניסיון שלנו להשלים עם המצב יוצר בעיות מוסר רציניות והן עלו בפסיקותיו של בג"צ בחודש האחרון בצורה ברורה. היום בישראל יש ציבור שתומך "בצדק יהודי" שגובר על שיקולי דמוקרטיה ומוסר, גובר על התנהלות חכמה במישור הפוליטי, מתכסה באיצטלת ביטחון ומעבר לעובדה שאינו מתווה מדיניות שיש בה משום להבטיח עתיד טוב יותר ויוצר סכנה אמיתית לדמוקרטיה ברמה הבסיסית ביותר של זכויות אדם ואזרח. לאן זה מוביל אותנו אינני יודעת. חכמים ממני, כמו תומאס ג'פרסון, כבר הבינו ש"למרות שרצון הכלל תמיד מנצח, רצון זה על מנת שיהא צודק חייב להיות הגיוני, על המיעוט לקבל שוויון זכויות, אשר עליהן החוק מגן בשוויון ואשר הפרתן תחשב לדיכוי". לא רוצים לקרוא לזה כיבוש? אין בעיה - תנו זכויות שוות. 

כאשר מדינת ישראל מפירה מדי יום את זכויותיהם של הפלסטינים, אזרחי ישראל צריכים לחוש מאויימים. אין כיבוש/יש כיבוש, אין פלסטינים/יש פלסטינים - אין זה משנה בשטחים הלא מוגדרים האלה עם האוכלוסיה הלא מוגדרת הזאת ישראל היום עושה מעשים שאסור לה לעשות גם אם הם התחילו ואלוהים איתנו. "הוא שדואג שזכויותיו מוגנות, חייב לשמור על אויבו מפני דיכוי, אם ייכשל בחובתו זו הוא קובע תקדים שיפגע בעצמו" - זה לא אני אמרתי, זה אמר תומאס פיין והוא כבר לא יתנו מעל 200 שנה. מדינאים אחראיים צריכים לגשת לנושא הזה ולפרק אתו ולא מאהבת הפלסטינים, אלא מאהבת ישראל והרצון לחיות בשקט במדינה שלא אוכלת לא את יושביה ולא את שכניה. אבל עזבו, בואו נדבר קצת על ראש חודש אלול ועל תובנות וסליחות, את הסיפור הזה שאין לו שם אנחנו דוחים כבר 48 שנים, בואו ניתן לזה צ'אנס לראות איך זה מתפתח. עד עכשיו זה לא עובד, אין לדעת. ולא אמרתי עוד מילה על לייבוביץ'. 

יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

זה לא מה ישראל נותנת - זה מה שהיא לוקחת

הפרשנות של פסיקת בג"צ בנושא חוק המסתננים שניתנה אתמול היא מעניינת במספר מובנים בעיניי. לו הייתי קורא מתעניין שלא מבין לא בדמוקרטיה ולא בפסיקה הייתי מתבלבלת, מודה. מהדורת חדשות אחת סיפרה שבג"צ אישר את החוק, מהדורה אחת דיברה על דחיית העתירה למעט סעיף ההחזקה, פוליטיקאים מדברים על היות בית המשפט העליון מנותק מהעם, יש המברכים ויש המצרים ואיך בכלל אפשר להבין אם זה טוב או רע.

מה שקרה אתמול הוא פשוט - בית המשפט העליון, ברוב של שמונה מתוך תשעה שופטים, דחה את העתירה בנושא המסתננים, אישר את מרבית נוסח החוק, ששונה 3 פעמים על ידי הכנסת, ופסל את סעיפי התיקון שמאפשרים להחזיק מבקש מקלט 20 חודשים במתקן חולות בשל אי מידתיותו, כלומר שעשרים חודשי כליאה הם חסרי פרופורציה (מידתיות). תכל'ס אין כאן שום בג"צ לעומתי, החוק הוא חוק שמשקף במידה רבה את עמדתה שונאת הזרים של ישראל ובכל זאת בג"צ הכשיר אותו כי פרוצידוראלית ניתן. הא לכם שיעור בדמוקרטיה. מה שעושה אותו אולי אפילו שיעור מצוין כי פסיקת בג"צ אתמול אינה טובה לשונאי הזרים שביננו ואינה טובה לשמאלנים עוכרי ישראל כמוני שחושבים שהחוק הזה הוא עוד תעודת עניות לישראל בנושא זכויות אדם וערכי מוסר. 

אני מודה שסוגיית מבקשי המקלט אינה פשוטה, היא כוללת סוגיית רבות ונוגעת לתחומי חיים שונים, כל זה נכון אך עוד לפני כל אלה היא נוגעת במשהו בסיסי יותר. היא נוגעת לזכויות אדם ולחיים של אנשים. אדם שבורח ממדינתו בשל חשש לחייו ולא משום מעשים פליליים אלא בשל רדיפה, מבקש מקלט, הגנה. מאחורי המושג המנתק הזה יש אדם. מדינה כמו מדינת ישראל שנבנתה ברובה על ידי פליטים, בעיניי לפחות חייבת לעצמה לזכור "מאין היא באה". לא ייתכן שראש הממשלה ישלוף מחד את נושא השואה ואת העובדה שהיו פליטים יהודיים שהצליחו לברוח משטחי הכיבוש הנאצי אולם הוחזרו אליהם אחרי ששום מדינה לא קיבלה אותם ורובם מצאו את מותם חסר התכלית על שום היות יהודים ומאידך ינהיג מדיניות יד קשה כלפי אלה המבקשים ממנו את אותה מידת רחמים שהוא מתלונן שלא היתה בעולם לפני קצת יותר מ- 70 שנה. 

ייתכן שהייתי מוכנה, אם כי אני בספק, לקבל את המדיניות של ישראל בנושא מבקשי המקלט לו הוא היה נתפס כמעין רע הכרחי, משהו כמו אנחנו לא רוצים לעשות אבל אין לנו ברירה כי זה יוצר בעיה כלכלית וחברתית או כי אין ביכולתינו לקלוט את כולם ואנו מנהלים תהליך שמנסה אכן לדאוג לכל זכויותיהם. אולם משתה הגזענות מלא החדווה שבו מרבית הפוליטיקאים נוטלים חלק מעורר פלצות. זה מתחיל בשרת משפטים שלגמרי לא מבינה את המערכת המשפטית אבל יש לה אג'נדה והיא לא מהססת לאיים מאפיה-סטייל על שופטי בית המשפט, וממשיך במירי רגב שנישאת על רגשות העם, בהנחה שרגשות העם זה נניח קומץ, תמיד קומץ, המפגינים שהגיעו אתמול להפגנת תושבי דרום תל אביב נגד החלטת בג"צ וטרחו כל כך להיות יצירתיים בתיאורי האלימות נגד זרים, בשם הדמוקרטיה כמובן. 

שנאת הזרים המתעוררת ומקבלת סיוע ביודעין ושלא ביודעין (נניח, זה הלכאורה מחוייב המציאות) מהממשלה והכנסת מעורבת בביקורת חסרת התקדים והפחות עניינית אבל מאוד פופוליסטית נגד בג"צ ומעידה למעשה על הבעייתיות בתפיסת הדמוקרטיה בציבור הישראלי. המנטרה של השרה רגב שנשמעה שוב הבוקר בגל"צ (רביעי 12.8) שצריך לחליף את שופטי בג"צ לכאלה מחוברים לעם נתפסת בציבור בחיוב, הרי זהו אותו בית משפט שרע למתנחלים, לפחות ככה מסבירים לנו. בעיני רוחי אני רואה את רגב מתכוונת לבג"צ שכולו מורכב מפליטי (שוב פליטים? הם בכל מקום!) ריאליטי שעברו הכשרה של משרד התמ"ת. 

במו ידיהן הרשות הביצועית והמחוקקת במדינת ישראל מערערות את הלגיטימציה של הרשות השופטת. במידה רבה במשך שנים נתפס בית המשפט העליון כגוף שזוכה למידת אמון גבוהה בישראל, היום כ- 20 שנה אחרי, ההידרדרות במצבו מבחינת האמון הציבורי מעוררת דאגה. אם תרצו זה עוד סממן להיחלשות דמוקרטית שמצטרף גם לפגיעה המתמשכת במעמד הביניים - עוד נדבך דמוקרטי חשוב.

אני מסכימה שאין שופט שעושה את עבודתו דרך סנן ערכי המבוסס על האידיאולוגיה הפרטית שלו, ממש ככל האדם. אולם בה במידה שהיא קיימת, השופט מודע לה ואחד מתפקידיו זה לנטרל אותה בעת מילוי תפקידו. אחת הסיבות שבית המשפט נתפס כשמאלני היא לא בגלל עמדותיהם הפוליטיות של שופטי העליון, אלא משום שעליהם לבחון את העתירות המובאות לפתח בית המשפט על פי נורמות חוקיות ונורמות של מוסר וצדק. אכן כאשר מגיעים אליו מקרים של פגיעה של המדינה בזכויות אדם, על בית המשפט להכריע באופן ערכי, מה שאומר שלא תמיד זה ימצא חן במקום שבו שיקולים ביטחוניים מכפיפים שיקולי מוסר וחוקיות, מבחינתי זו הסיבה הכי חשובה לקיומו של בג"צ וזה קשור לתפיסה שלי את הדמוקרטיה ולא להיותי אשת שמאל וחבל שבכלל צריך להתעכב על זה. 

באווירה הציבורית של היום בג"צ הוא מטרה קלה וזה צריך להטריד את כולנו. בחינת תפקוד בג"צ צריכה להיעשות בצורה אובייקטיבית ולא דרך משקפיים אידיאולוגיים, שוב בעיני העובדה שבג"צ בסופו של דבר זוכה לביקורת מימין ומשמאל דווקא מעידה על איזון, אבל אין זה משנה כלל כי קריאת התיגר על בית המשפט צריכה להפחיד את כולנו. בעוד אני כותבת שורות אלה התחיל מסע הסתה חדש ברשת נגד מרים נאור נשיאת בית המשפט העליון. איכשהו זה לא מפתיע וספק אם זה יטריד כמו שזה צריך להטריד, הרי גם בהתייחסות לבית המשפט העליון, אגב ממש כמו לארגוני שמאל או למבקשי המקלט, הציבור הישראלי לא מודד על בסיס קריטריונים של מוסר אלא על פי מידת הישראליות שלהם, שזו מילה מכובסות ללאומנות יתר שמקורה בצדקתנו המוחלטת והבלתי מתפשרת והיותנו עם נבחר.בעיני זו אינה תפיסה רציונלית, כאשר יש התרחקות מהרציונל ודבקות ברגשי (אמוציונאלי) באופן ניהול המדינה זה צריך להדליק נורה אדומה.

אווירה זו היא הסיבה בגינה גדעון סער יכול לעלות לשידור לספר עד כמה ישראל טובה ומטיבה למבקשי המקלט ונותנת להם מחסה, אוכל וטיפול רפואי ולזכות באהדה ציבורית והנהונים צדקניים. זה נשמע כל כך טוב שאולי שווה לעמידר לפתור כך את מצוקת הדיור הציבורי. אבל השאלה האמיתית היא לא מה ישראל מספקת, השאלה היא מה ישראל לוקחת והיא נטלת לעצמה את הזכות לקחת את החופש של אדם אחר שבא אליה בבקשה להגנה. זו הנקודה התחתונה. כן, צריך לפתור את הסוגיה הזו, יותר חשוב שנבער את התפיסה האנטי דמוקרטית שפושה בנו במסווה של דמוקרטיות תהליכית. זה לא משנה שיכול היה להיות להם יותר גרוע, אם זה הייתם חלילה אתם, הייתם יודעים שזו לא הנקודה.

יום שבת, 14 בפברואר 2015

שולה אלוני ואלבר קאמי - המפגש שמתנהל במוחי

כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.

רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.

ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat  של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.

בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.

בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.

כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.

הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.

הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה. 

דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.

וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה

יום שני, 24 בנובמבר 2014

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)

יום שלישי, 15 ביולי 2014

תשאירו רגע את עזה בצד

הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.

אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.

לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. 

אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.

עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.

אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

נלסון מנדלה - אידיאל, אדם, מנהיג

מותו של נלסון מנדלה הוא עצוב, אבל נלסון מנדלה היה בן 95, חי הרבה יותר מחיים שלמים (חלילה לא מושלמים, אבל מזה נולדות אגדות), הסדק הצר מתוכו הוא האיר לעולם כולו הלך וגדל כי מיליוני ידיים סייעו להעמיק ולחפור בסדק הזה עד שאלומת האור הלכה והתחזקה. מאבקו יישאר אבוקה (נר זה קטן עליו) לכל מי שנלחמים על שוויון, שלום וזכויות אדם. אכן, עצוב מותו של נלסון מנדלה, אך הרבה יותר עצוב בעיניי לחשוב איך היה נראה העולם בלעדיו.

לבד מהמאבק ההירואי שלו שהוא מקור השראה לרבים, היה בנלסון מנדלה הרבה יותר. כי יש אנשים שהמאבק הצודק הופך אותם למנהיגים ראויים ויש אנשים שנולדו להיות מנהיגים והיותם בני אדם הופכת את המאבק הצודק שלהם לצודק עוד יותר. נלסון מנדלה לא היה רק מנהיג צודק, הוא היה אדם. החיים אפילו לא חילקו לימונים ובכל זאת החיוך שלו, ההומור שלו והאופטימיות לא נפגמו לרגע. המחשבה שאדם יושב בכלא 27 שנים על לא עוול בכפו, לא משוחרר לשום חופשה אפילו לא עם מות בכורו, פוגש את זוגתו חצי שעה בחודש, צופה בים מסורגי חדרו וממשיך להאמין באדם, במאבקו וממשיך להיות אופטימי ולחייך היא גדולה מהחיים. היא מתקתקה יותר מסרט הוליוודי, כי בהסתכנות של להישמע סכרינית להחריד - מנדלה הוא הסרט החי של ניצחון הרוח האנושית. 

וחוץ מכל אלה, יש עוד משהו ייחודי במנדלה, שעושה אותו גדול עוד יותר בטח לישראלית שכמוני, ולא, לא רק העובדה שגם הוא רצה לראות בסיום הסכסוך הישראלי-לפסטיני, ולא לא בגלל שהחזיק בדעות שמאל, אלא פשוט שהוא אף פעם לא רצה להיות מנהיג. בתוך שיממון המנהיגות הזחוחה והלא ראויה שהיא נחלתנו, אדם בשיעור קומתו של מנדלה מגמד את הגמדים האלה אף יותר. הוא בכלל לא רצה להיות מנהיג, הוא בכלל לא רצה להיות נשיא, הוא רק רצה להילחם למען הערכים בהם האמין, רצה להפיץ את זכויות האדם בעולם כולו, רצה עולם צודק יותר וראוי למגורי כל אדם, כן באשר הוא אדם.

תחשבו לשניה מה לא עשו כדי לדכא אותו ואת מאבקו ומה הוא עושה לאחר שיחרורו? קורא לנקמה? לא, קורא לאיחוד, לפיוס. את היד שידע לאגרף לאגרוף כשצריך הוא פותח לחיבוק של שותפים למרות העובדה שאף אחד לא היה מאשים אותו אם היה נשאר קפוץ עוד קצת. אבל מנדלה היה איש עקרונות, הוא לא מחפש עונשים, הוא מחפש את הצדק, על זה נאמר איפה ישנם עוד אנשים? הוא ראה בעצמו פיון של אידיאלים, לא לקדש את המנהיג - לקדש את האדם ואת חייו בכבוד על האדמה הזו. ב-1964, כשהגן על עצמו בבית המשפט הוא אמר "נלחמתי נגד עליונות לבנה, ונלחמתי נגד עליונות שחורה. טיפחתי את האידיאל של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה כל בני האדם חיים יחד בהרמוניה ובהזדמנות שווה. זה האידיאל שאני מקווה לחיות למענו ולהגשים אותו. אבל אם יהיה צורך בכך, אהיה מוכן למות למענו". הוא חזר על זה שוב כששוחרר ב- 1990, אני מניחה שהוא היה רוצה שנזכור את זה היום כשהוא כבר לא עימנו וגם מחר. 

לא, נלסון מנדלה לא היה רוצה שנקדש אותו ונהפוך את היום הזה לפסטיבל, אני מניחה שהוא רק היה רוצה שנזכור שזה אפשרי כל עוד לא מאבדים את האמונה ולא מאבדים את הדרך. ככה זה עם מנהיגים אמיתיים הם משאירים אחריהם מורשת שלא נלקחת לקבר אלא חיה ובועטת ומזכירה את קיומה. השאלה היא מה לקח נלמד מחייו ומה כבר מחר בבוקר נשכח?