החרב הקדושה

לנצח נחיה על חרבנו? לא צו גורל, אלא בחירה שגויה

תראו תראו, פרובוקציה ישראלית באל-אקצא עוברת מתחת לרדאר היהודי, מאיימת להצית את האזור והופה - הנה שוב כל היהודים יחד מתקבצים סביב החרב בקריאת "הנני" נלהבת, נגד האויב המאיים, רק שהצד האלים והפרובוקטור של הסיטואציה הנוכחית הוא ישראל. מבחינת יהודים, הכל מתחיל ונגמר בזה שיש כאן ערבים, אלה עם "המנטליות האלימה", שאת האפליה והדיכוי שלהם לא רואים, האויב הנצחי, שהוא נוסחת הקסם לסימוא הציבור הישראלי.

במדע המדינה נהוג להשתמש במושג "התאגדות סביב הדגל", שמהותו הוא איחוד פנימי מול איום או אויב חיצוני. בישראל, בה הכריז נתניהו ש"לנצח נחיה על חרבנו", החליפה החרב את הדגל. דפוס החשיבה כל כך מותנה וידוע מראש, בגדר גזר דין ידוע מראש של המשך מעגל הדמים – כולם נקראים לחרב.

בתזמון מושלם, נציגי הקואליציה מאשימים את האופוזיציה וקוראים למוחים להצטרף למדורת השבט, זו שמבעירה את המדינה ומנהיגי מחאה בעיני עצמם קוראים להיענות לקריאה, בשעה שאנשי מילואים, שנשבעו לסרב, מתפקדים לקראת הגיוס. חודשים של דיבורים על אחדות, מושג מיותר להפליא בתחום הפוליטי, אבל הדבר היחיד שמאחד ישראלים מסוג יהודי, זה הנימוק הבטחוני ואם אין אחד, יוצרים. כמו הגביע הקדוש, תמיד תהיה חרב קדושה להתאגד סביבה, כמו התניה פבלובית לאומית, אבל זו בדיוק הבעיה – שהלאומי הוא היהודי והבלבול הזה מסייע להמשיך את אי-הצדק ואי-השוויון.  

כמו בדיסוננס ידוע מראש, פסח מביא איתו אינפלציה של המושג חירות, אבל איזו חירות יכולה להתקיים כל עוד היא מבוססת על אפליית בני אדם אחרים ודיכויים ונסמכת על המוכנות לא לראות את זה? בתוך חודש אחד, ישראל מציינת את פסח ויום השואה, ימים שמאפשרים בחינה של הלקח ההיסטורי ובמקום זאת משמשים בעיקר לחדד את תחושת הקרבנות היהודית, שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו" ולהעצים את ההצדקה. אבל הנקודה היא שלא צריך להצדיק יותר את הקמתה של ישראל, אלא את קיומה ואם אפשר בפעם הראשונה גם באמת כדמוקרטיה. המאבק על הדמוקרטיה הוא קריטי, אבל מחייב התבססות על ערכים דמוקרטיים, אחרת הוא בסך הכל מאט את התהליכים ולא יותר.

אם המאבק על היכולת לחיות בישראל של כאן עכשיו, כלומר כמו שהיה נניח לפני 4 חודשים, הרי שאין כאן מאבק לדמוקרטיה, משום שכל עוד ישראל היא כוח כובש שמדכא את חירותם של הפלסטינים, ישראל אינה דמוקרטית וזה בדיוק העניין. המוכנות לחיות במדינה כובשת ומנשלת בשטחים שאינם בריבונותה, שיש בה שתי מערכות חוק לא שוויונית ושמעל 20% מאוכלוסייתה בשטחים הריבוניים אינם זוכים לשוויון אזרחי מלא ולקרוא לה דמוקרטיה, היא לא יותר משיתוף פעולה עם שקר, שתוצאתו היא דיכוי של בני אדם. האם את המצב הבלתי נסבל הזה, שישראל מתחזקת, אנחנו רוצים להוריש לילדינו?

אז נכון, המחאה האדירה שסוחפת את הארץ חשובה וחיונית, בעיקר משום שכל רגע חולף יקשה על כל תיקון עתידי אפשרי. זה צריך להיות ברור, אנחנו אמנם מדשדשים על הרוביקון הדמוקרטי כבר שנים, אבל מהרגע שייחצה סופית, כל דרך חזרה תיגבה מחיר הרבה יותר גבוה. אבל האם זו השאלה? האם לא ייתכן מצב שנילחם באמת עד הסוף על ערכים דמוקרטיים מהותיים ומשותפים בלי שום "אבל"? כן מאבק לדמוקרטיה, לכזו שלא מעוניינת לטול את זכויות האדם של לאומים אחרים ושרוצה לקיים בתוכה שוויון אזרחי מלא, ממש דמוקרטיה ולא כזו שמפחדת מעצמה.

אלבר קאמי אמר פעם שהוא רוצה לאהוב את מולדתו ואת הצדק כאחד, גם אני כמוהו רוצה. אני רוצה לדבר על חירות, אבל לא מדומה. כשאני חלק בלתי נפרד משלטון מדכא, כל שיח על חירויות שאינו מכיר בדיכוי ואפליה ונאבק לבטלם, בעצמו חסר כל ערך. שום עוולה היסטורית אינה הצדקה לעוולות בשם הקורבן, גם לא כשהקורבן הוא אנחנו. כל עוד לא נשתחרר מהתפיסה הזאת אנחנו דנים אותנו ואת ילדינו לאותו גורל, גורל אלה הבוחרים לחיות על החרב, אפרופו מנטליות. הקריאה לחירות, עת אנחנו מונעים חירותו של אחר, היא צביעות חסרת מודעות והמחיר? כמו שאמר מחמוד דרוויש "אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שילם את המחיר". כולנו משלמים את המחיר והוא כבד ומאמיר ורק אנחנו יכולים להפסיק אותו.

אני לא מציעה תקווה, בתקווה תמיד מקנן הרצון שמישהו אחר יפעל במקומנו, יגיד את הדברים, יתקן – אין לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו הדור שאין לו ברירה אלא לפקוח את העיניים, שעד עכשיו היו בעיקר מצומצמות מבט. לא הייתה כאן מעולם דמוקרטיה, התקווה מצויה במוכנות שלנו להילחם שתהיה כאן וזה עובר בהכרה באי הצדק – בכיבוש ובאפליה.

גיבור שני העולמות - המרקיז דה לאפייט, חלק ב'

בשנים הבאות לאפייט בצרפת, והבלגן שם גדול, אנחנו כבר יודעים שצרפת על סיפה של מהפכה, אבל זו הפריבילגיה שלנו. 

ב-1786, לואי ה-16 מחליט כצעד לייצוב צרפת לכנס את אסיפת הנכבדים, שנועדה לייעץ למלך ולמעשה לא זומנה מ-1627, הוא גם ממנה את לאפייט לאסיפה. לאפייט הופך באופן טבעי למנהיג האצילים הליברליים ומדבר בזכות סובלנות דתית והתנגדות לעבדות. אבל בצרפת לאפייט קרוע - מחד הוא רפובליקני בנשמתו והיה מוכן למות עבור הערכים האלה מעבר לים, מהצד השני הוא בן למשפחת אצולה וקשור בקשרי משפחה, ידידות ואהבה עם החצר בוורסאי וברורה לו מה המשמעות. אבל העולמות האלה מוכרחים מתישהו להתנגש, פרנקלין טען שהוא בטוח בנשמתו הרפובליקאית של לאפייט וגם צדק, חלקית לפחות. 

באסיפה בפברואר 1787 קורא לאפייט לרפורמה וליסודה של אסיפה כללית שתייצג את כל צרפת, את כל המעמדות והוא הראשון שעושה את זה. הוא אמנם מדבר על שוויון, אבל בנשימה אחת הוא גם מגן על זכותו של המונרך, למעשה את הדיסוננס בין הנאמנות למעמד והנאמנות לרפובליקה הוא פתר על ידי האמונה במונרכיה חוקתית. אגב, במידה רבה זה מזכיר את המשטר הרפובליקני סמי-מונרכי שהציע המילטון בארה"ב, בה הנשיא נבחר לכל החיים, הצעה שכזכור נדחתה.  

ב-1789 נבחר לאספת המעמדות כנציג חבל אוברן ובהמשך נבחר כסגן נשיא האספה הלאומית. ב-15 ביולי, ביום שלאחר כיבוש הבסטיליה, יומה הראשון של המהפכה, לאפייט מתמנה למפקד המשמר הלאומי של פריז. באותו יום הוא גם מציע את דגל הרפובליקה הצרפתית, לאפייט שהציע את הצבעים קרוב לוודאי הונחה מהזיקה לארה"ב (אם כי נהוג לייחס לצבעים ערכים שונים -  כחול: חירות, לבן: שוויון, אדום: אחווה ויש שיגידו שזה שילוב צבעיה של פאריז וצבעה של המלוכה [לבן]).

לאפייט תמיד דואלי, תמיד מורכב, וגם כאן הוא גיבור שני העולמות והוא מנסה לשלב בין אמונתו הרפובליקנית ושיוכו למעמד האצולה, בין אמונתו בחוק וסדר ובין היותו מהפכן. גם מבחינת המלך ובני האצולה הוא נחשב להמפכן אך בקרב המהפכנים הוא לנצח יהיה גם בן אצולה. מעבר לאחריותו על החוק והסדר בפאריז, יש לו גם תפקיד באספה המכוננת הלאומית. שם הוא נואם בעד נציגות לכל, שוויון, ביטול מעמדות, התנגדות לעבדות, סובלנות דתית, חופש ביטוי וחופש עיתונות, תיקון מערכת הכליאה, שינוי מערכת המשפט. הוא מנסח פילוסופיה ליברלית ברוח אמריקאית ובניחוח צרפתי, שמגיעה לשיאה עם ניסוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שניסח בעזרתו של ג'פרסון, ושאומצה על ידי האספה ב-27 אוגוסט והוא עדיין נאמן למלך ולשלטונו, ריאקציונר שמרן.

עד להקמת הרפובליקה הראשונה ב-1792, לאפייט מנסה לשמור על המונרכיה החוקתית ועל משפחת המלוכה, ובתוך מהומת האלוהים המדממת בפאריז הוא עושה כמיטב יכולתו ואף מסכן את חייו בניסיון להציל קורבנות מיותרים, גם ממשפחת המלוכה. אבל הוא לא ממש מצליח. פעל נמרצות בניסיון להשליט, ככל יכולתו, סדר בהתפרצויות האספסוף בתקופה סוערת זו. כאשר מתחיל המצעד לוורסאי, אחרי שהמלך דוחה את הצהרת זכויות האדם, לאפייט מבין שהוא לא יוכל לעצור את ההמון. הוא עושה כמיטב יכולתו ומצליח להציל את מארי אנטואנט, לחלץ אותה מחדריה ולהביא אותה אל מרפסת המלך, שם יצא אתה אל הקהל. הוא גם נושק בפומבי לידה, עת הקהל עומד ומריע למלך, בערך שניה אחרי שקרא למותו – צרפתים – לכו תבינו.

אחר כך ילווה את שיירת המלך לפאריז ויאבטח אותם במהלך שהייתם כמעט עד להוצאתם להורג. בפאריז הוא מקים יחד עם ז'אן סילביין ביילי אגודה פוליטית בשם "אגודת 1789" שמטרתו היתה לאזן את הקיצוניות היעקובינית הקיצונית. הוא אמנם עושה כמיטב יכולתו, אבל הוא מתייאש מדי פעם ומנסה להתפטר אך חוזר בו. ב-14.7.1790, שנה למהפכה, בטקס הוא ליווה את נשיא האסיפה כאשר נשבע אמונים "לאומה, לחוקה ולמלך" ואחר כך נשבעו המלך וגם לאפייט (אגב החוקה עוד לא היתה מוכנה, היא תאושר רק בספטמבר 1791). אגב באותו מעמד הונף, בפעם הראשונה באופן רשמי במדינה זרה, הדגל האמריקאי מחוץ לארצות הברית.

לאפייט מנסה לאזן את המצב ומשתדל להביא את המונרכיה החוקתית לאיזון, זה כידוע פחות מצליח. הוא לא מצליח להעביר זכויות רק לבורגנות, כי אין תהליך חלקי, עם זאת ברור לו ששינוי בזכויות הקניין יהפוך את צרפת על פיה, אבל ההליכה באמצע לא באמת מצליחה. הוא מצליח להגן על המלך מספר פעמים, אך באחד מניסיונותיו לרסן את האספסוף המשתולל בעיר, הוא מורה על ירי על מפגינים שקראו לבטל את המלוכה, וזה פוגע משמעותית בפופולריות שלו. לא הרבה אחרי לואי ה-16 בורח לווארן ב-1791 והוא מוציא נגדו צו מעצר, ללאפייט נמאס והוא מחליט להתפטר באוקטובר 1791 ועובר לנוח בכפר.

המנוחה לא מחזיקה אפילו חודשיים ובדצמבר 1791 הוא חוזר לפקד על הצבא ועובר למץ. זו תקופה לא קלה מבחינתו, הוא מבחין בנטייה יעקובינית בצבא והוא מתריע על אבדן הסמכות הפיקודית של בני האצולה, זה גם אכן בא לידי ביטוי בקרב.

לאפייט מגיע ביוני 1792 לאסיפה בפאריז ונואם נאום אמיץ נגד היעקובינים וקורא למי שמאמין בו שיצטרף להפיכת נגד. הוא לא מצליח לסחוף הרבה אנשים, מבין שמצבו חמור ובורח מפריז, רובספייר קורא לו בוגד. הבלאגן בפאריז רק מחריף, עד לשיא בהפיכה ב-10.8.1792 שמבטלת גם את האסיפה. לאפייט מנסה לארגן את הצבא להפיכה נגדית אבל לא מצליח ויומיים אחרי הוא מוכרז כבוגד ומוצא נגדו צו מעצר, לאפייט בורח לכיוון מה שהיום הוא בלגיה, אדריאן נעצרת, אך משוחררת בסופו של דבר ומרבית רכושם מוחרם.

לאפייט נכנס לשטחה של אוסטריה ונלקח בשבי לחמש שנים. המאמצים של ארה"ב להשתמש בעובדה שהוא אזרח אמריקאי לא הצליחו, מה גם שהסיכוי שהפרוסים והאוסטרים יראו בו אזרח אמריקאי ולא קצין צרפתי מוערך היה ממילא קלוש בעיקר לאור העובדה שאפילו לא היו לארה"ב יחסים דיפלומטיים איתן. אבל ג'פרסון מצליח למצוא פרצה ובחתימת וושינגטון לדאוג לקצבה ללאפייט, קצבה שהאוסטרים הסכימו לקבל ובתמורה להיטיב את תנאיו. אגב גיסתו של המילטון, אנג'ליקה מעורבת בניסיון נועז לשחרר אותו, ניסיון שגם הצליח רק שלאפייט איבד את דרכו ונתפס שוב. גם אדריאן, אשתו, מתאמצת לשחררו, אבל בסוף משכנעת את המלך האוסטרי להסכים שהיא ושתי הבנות יצטרפו ללאפייט בשבי, שהוחזק בתנאי בידוד קיצוניים. את הבן היא הצליחה לשלוח לארה"ב, שגם סיפקה לכל המשפחה אזרחות אמריקאית.

בהערת אגב- בתקופת שלטון הטרור, כשלאפייט בכלא הפרוסי והאוסטרי, רבים ממשפחתו, ועוד יותר ממשפחתה של אשתו, מוצאים את עצמם ב-Place du Trône Renversé (היום כיכר דה לה נסיונל) על הגיליוטינה (אגב, זו הסיבה שקברו של לאפייט בבית הקברות picpus בפאריז, בו הורשו להיקבר רק בני משפחה של 1,306 בני אדם הקבורים שם בקבר אחים, שנרצחו בחודשיים הראשונים של תקופת הטרור.

רק ב-1797 הם משתחררים למעצר בית ויהיה זה דווקא נפוליון, שלאפייט לא סבל, שיצליח לשחרר אותם. כאשר ב-19.9.1799 הוא ומשפחתו נמסרים לידי הקונסול האמריקאי בהמבורג, הוא מיד כותב מכתב תודה לנפוליון. הוא לא חוזר לצרפת כי יש עוד עניין אחד להסדיר, הוא נדרש להישבע שוב אמונים לארצו ולשלטון, אך לאפייט מסרב משום שהוא סבור שהשלטון הנוכחי אינו חוקי. לאפייט לא פה ולא שם והוא לא יכול להגיע לארה"ב בגלל הקונפליקט בין צרפת לארה"ב, רק שאז שוב מגיעה אדריאן לעזרה. היא נוסעת לפאריז ומצליחה גם להגיע לנפוליון שבדיוק חוזר עטור ניצחון לפאריז וגם להחזיר חלק מהרכוש.

עם עלייתו שלטון של נאפוליון בהפיכת ה-18 ברומיר, לאפייט מנצל את ההמולה וחוזר לצרפת בשם בדוי, כשנפוליון מגלה הוא זועם, אבל שוב אדריאן מצילה את המצב והיא מציעה שלאפיי טיבע אמונים ויתרחק מהעין הציבורית ונפוליון מסכים, אך מסרב להעניק לו אזרחות, אם כי הוא מתחייב כי אלה יוחזרו בעתיד.

   

כך, לכל אורך הקיסרות הראשונה לאפייט רחוק מעשייה ציבורית, גם כי כך הוסכם וגם כי זה התאים לו – זה היה מבחינתו אקט מחאתי נגד איש בלתי נסבל מבחינתו. הוא עוזב את פאריז ופורש לכפר והוא כל כך נסתר מהעין שנפוליון עורך טקס זיכרון לאחר מותו של וושינגטון, לא רק שהוא לא מזמין את לאפייט, הוא גם לא מזכיר אותו בטקס. במרץ 1800 מוחזרת לו אזרחותו וגם חלק מרכושו וכמה חודשים אחרי כן, בניסיון התקרבות מציע לו נפוליון להיות השגריר בארה"ב ולמרות שזה בוודאי בוער בו, לאפייט מסרב כי הוא לא מוכן לייצג את שלטון נפוליון. שנה אחרי הוא מצביע לא במשאל העם של נפוליון בשאלה האם למנותו לקונסול לכל החיים. נפוליון לא מתייאש ומזמין אותו כמה חודשים אחרי להיות בסנאט ולהימנות על ליגיון הכבוד, תשובת לאפייט: הייתי שמח לענות בחיוב, לא היה זה משטר דמוקרטי.

ב-1803 מציע לו ג'פרסון, נשיא ארה"ב, להיות המושל של לואיזיאנה, שזה עתה נקנתה, אבל לאפייט מסרב בתואנה של בעיות אישיות והצורך לפעול לדמוקרטיזיציה של צרפת. ב-1807, בנסיעה לכפר, אדריאן, שגם כך בריאותה היתה רופפת אחרי המאסרים, נופלת למשכב. בערב חג המולד, היא מכנסת את בני משפחתה לצדה, לבעלה היא לוחשת: " Je suis toute à vous", או בתרגום לעברית "אני כולי שלך", ומילותיה האחרונות בהחלט מתמצתות את חייה, של זו שתמיד אהבה אותו ותמכה בן, אקטיבית, לאורך כל הדרך וזו לא היתה דרך קלה, יום למחרת היא מתה.

את השנים הבאות הוא מבלה בכפר, מבקרים אותו רבים, בעיקר אמריקאים והוא שומר על תכתובת קבועה וחילופי מתנות עם ג'פרסון, ממש כפי שעשה עם וושינגטון. ב-1814 המונרכיה חוזרת לצרפת. המלך החדש, לואי ה-18 קורא לו, לאפייט מתייצב אך הרפובליקאי שבו מסרב להתמנות רשמית לסנאט. ב-1815 נפוליון מציע לו משרה בממשלה, לאפייט מסרב, אך נבחר לאסיפת הנבחרים.  4 ימים אחרי התבוסה בווטרלו, הוא אפילו מארגן לנפוליון מסע לארה"ב, אבל הבריטים מונעים אותו ומגלים את נפוליון בסופו של דבר לסנט הלנה. בתקופה של הכיבוש הפרוסי והאוסטרי, לאפייט היה אמור להיות נציג צרפתי רשמי, אך הם לא ממש התייחסו אליו וב-1815 הוא שוב חוזר לכפר. ביתו הופך למוקד לעליה לרגל של אמריקאים, צרפתים ואינטלקטואלים בכלל.

עם הרסטורציה, לאפייט חזר לפעילות ועד ל-1824 שימש כציר מחוז בבית הנבחרים. ב-1825 הוא יוצא לביקור בן שנה בארצות הברית בהזמנת נשיא ארה"ב ג'יימס מונרו, לכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה, לאפייט בן 77 והוא הגנרל היחיד שנותר בחיים ממלחמת העצמאות. וארה"ב פוצחת בחגיגות לאפייט, ב-10.12.1824 הוא הופך לזר הראשון שנואם בבית הנבחרים ובכל מקום בארה"ב הוא מתקבל כסלבריטי ותכל'ס מרים אולמות משל היה כוכב רוק. הוא גם גורם לעוד תופעה מעניינת – הקמת אנדרטאות והוא מוזמן להניח את אבן הפינה של כמה מהן, למשל זו בגבעת באנקר, עוד עובדה מוזרה היא שעשרות ערים חדשות בארה"ב את השם לאפייט באותה תקופה. הוא גם לוקח חלק בהשבעתו של אדאמס לנשיא ב-1825. ביקורו מסתיים יום אחרי חגיגות יום הולדתו ה-68 בבית הלבן, אז הוא חוזר לפאריז עם ידיים מלאות מתנות וגם מענק נדיב על פועלו למען האומה האמריקאית.  

זה הזמן לאנקדוטה – השפעתו העקיפה של לאפייט על המצאת המורס והטלגרף. סמואל פינלי מורס, צייר דיוקנאות היסטוריים, מקבל הזמנה מעיריית ניו יורק לצייר את לאפייט כשיגיע לעיר. למרות שאשתו בהיריון ולמעשה כבר אמורה ללדת, מורס לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית ומחליט לנסוע. שבוע אחרי והוא בניו יורק בסטודיו שניתן לו, דפיקה בדלת ועל הסף שליח שראה ימים טובים יותר וזה נותן לו פתק ועליו המילים "אשתך מתאוששת". מה מתאוששת? מורס הלחוץ פשוט עוזב הכל וחוזר הביתה. רצוץ אחרי מסע של 6 ימים בהם רכב או לקח עגלות, הוא מגיע לביתו לגלות שאשתו מתה בעקבות סיבוכים אחרי הלידה ואף כבר הובאה לקבורה. ב-1832 הוא חוזר מביקור באירופה שם נחשף להרצאה על אלקרו-מגנטיות, קצת מחשבה והוא מבין שמצא דרך להעברת מסרים, והוא ממציא קוד מבוסס קווים ונקודות שניתן להעביר באמצעות טלגרף ובכך למנוע מאחרים עוגמת נפש כמו שהוא ידע.

בדרכו חזרה, לואי ה-18 מת ושארל ה-10 תופס את השלטון ומנסה להחזיר את צרפת למונרכיה אבסולוטית, אלא שלאפייט לא מתכוון לשתוק, לא ולא. הוא נבחר למועצה, המלך מפזר אותה אך לאפייט נבחר שוב. שארל מתחיל להגביל זכויות כמו חופש הביטוי, אבל זה לא תופס על לאפייט, שנואם נגד ההגבלות ובעד זכויות וממשלת נציגים בסגנון האמריקאי והפופולריות של דעותיו מונעות משארל לעצור אותו, כי גם ככה שלטונו מעורער. כשמתחילה מהפכת יולי הוא ממהר לפאריז ושם הופך למנהיג המהפכה ואחרי הדחת המלך גם מוצע לו השלטון, אך הוא מסרב ובמקום זה פועל להמלכת לואי-פיליפ. הוא מסכים לקבל שוב את הפיקוד על המשמר הלאומי. בהשבעתו של המלך החדש, לואי-פיליפ ה"מלך האזרח", הוא גם מעניק לו את הטריקולור, הדגל המקורי, שהונף לראשונה על ידי המשמר הלאומי תחת פיקודו ב-1789. השלטון בסופו של דבר מלוכני יותר משקיווה והוא פורש אחרי 6 חודשים, בעידוד בית הנבחרים השמרני החדש.

חוסר הנחת של מלואי-פיליפ גובר והוא מנצל את מושבו בית הנבחרים להציע רפורמות, צרפת מוסיפה להיות לא יציבה, לאפייט עושה כמיטב יכולתו וממשיך לנאום בעד רפובליקה. נאומו האחרון בינואר 1934, חודש אחרי הוא יחטוף דלקת ריאות. הוא יתאושש ממנה, אך באביב אחרי שיקלע לסערה, הוא שוב יחלה ויישאר מרותק למיטתו עד למותו ב-20 במאי 1834 בגיל 76.

המלך, שידע עד כמה לאפייט פופולרי הכריז על לוויה צבאית כדי למנוע מהציבור להשתתף וזה גרר הרבה מחאות ציבוריות אך ללא הועיל. לעומת זאת בארה"ב, הכריז הנשיא, אנדרו ג'קסון, על אבל כמו שהיה על וושינגטון בשעתו. הוא נקבר לצדה של אדריאן בבית העלמין פיקפוס שבעיר. אחרי שנטמן, מילא בנו את צוואתו להיקבר באדמת צרפת וארה"ב ושפך על ארונו אדמה מגבעת באנקר בוירג'יניה, אדמה שלאפייט ובנו אספו בביקורם האחרון בארה"ב. קברו הוא הקבר הלאומי היחיד בצרפת בו מונף דרך קבע גם דגל ארה"ב. ב-2002 הוא הפך לזר החמישי שקיבל אזרחות רשמית של כבוד מטעם ארה"ב. אבל אין להתפלא הוא היה החבר הכי טוב של ארה"ב וארה"ב היתה מושא הערצתו.

זהו, כך מסתיים לו סיפור של לוחם חירות, הוא אולי היה רומנטיקן סוער ושוחר הרפתקאות, אבל מה שבער בתוכו היתה תשוקה אמתית לחירות, חירות שאנו שנולדנו לתוכה לא באמת יכולים להבין את משמעותה ולכן לא אחת מקלים בה ראש.

הסכם תובנות?

ערב פסח היום, זמן מתבקש לכותב לכתוב על חרויות, זו אפילו מצווה כי עלינו להמשיך ולספר ביציאת מצרים. זמן משובח דיון על חירות, ציטוט הקושר בין מסע וזמן וחירות, אולי כמו זה של נלסון מנדלה: "בשום מקום אין דרך קלה לחירות, ורבים מאיתנו יאלצו לעבור דרך גיא צלמוות שוב ושוב עד שנגיע לפסגת הר השאיפות". ואז לעבור לדיון משמעותי בשיעבוד והפקת לקחים, לחבר את הכל בציניות מהודקת או ראיה אופטימית חסרת תקנה ולשלוח הגיגיו על פני הרשת. יום מתבקש לכתיבה קלישאתית. וזה יום כל כך מושלם לזה שיש אשכרה סיכוי שזה לא ייתפס קלישאתי לדבר על השיעבוד ומשמעות החירות, כי זה בדיוק הזמן לדבר על זה. קלאסי.

אבל בוקר לחתימה על הסכם המסגרת הין המעצמות לאירן, אני אתלה בקלישאות גבוהות יותר, כי מהן אם לא החיים עצמם? ומצווה עלינו לספר מדי יום על הזכויות שנתן לנו נתניהו למחשבות שיקופיות (רפלקטיביות בלעז) על החיים עצמם בעצם קיומו הגדול מכל מציאות. בהנחה שהייתי מחפשת סדר חלופי, הייתי מקדישה זמן ויצירתיות בכתיבת סדר פסח שכולו איראן, זה גם עובד טוב עם כל השירים. זה יכול היה להיות פוסט לעגני שהופך את שירי ההגדה לגרסתם העדכנית נוסח ד'רבנו נתניהו, אבל אני אוותר על הרעיון בבגרות לא אופיינית.

הסכם ההבנות הזה טוב. זה לא נעים לשמוע את זה, בעיקר אם אתה ישראלי שעובר שטיפת מוח. אולי זה בדיוק המקום לדבר על שעבוד, השיעבוד המחשבתי המטריד של ישראל לפימפומי נתניהו בנושא איראן. בעולם האוטופי של נתניהו אין איראן ואין פלסטינים. זה חלום שאולי נעים להתכסות בו, אך הוא בלתי בציע. לא ניתן להעלים, לא את אירן ולא את הפלסטינים. לכן, בהעדר אפשרות אמיתית לפעולה צבאית צריך לנסות ולהבין מה קורה פה. אני לא פרשן צבאי וגם לא אסטרטג לכן אצמצם את הדיון לרמה הבסיסית. אילו אפשרויות עומדות כאן בעצם?

ניתן לחלק את זה לשתי אפשרויות עיקריות, ואל תתנו לדבר על הבחירה האינסופית האקזיסטנציאלית: יש אפשרות אחת לסגור את איראן ולהטיל סנקציות ולאיים בפעולה צבאית, למה זה יוביל? או שזה יוביל למלחמה שלא תועיל לאף אחד או שזה יוביל להסתגרות איראנית ודבקות במטרה שתביא בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה לאיראן גרעינית, שטופת שנאה עוד יותר שאין לה ממש מה להפסיד. האם זה יפחית את הקיטור בדוד האדים המזרח התיכוני? כנראה לא. האם הגישה הזו יעילה או שיש בה רק להאריך את הקץ אבל להעצים את פוטנציאל הנפיצות שלו? כן. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה. זה הזמן לצעקות מהיציע על הסכם מינכן.

בקו אוירי, 414 ק"מ מפרידים בין לוזאן ומינכן, כמו גם כמו גם 77 שנים. ההסכם הזה הוא ממש לא דומה, רק לצעוק שהוא כן זה עוד שיר הלל לנפלאות הדמגוגיה הרטורית שלא מקדישה הרבה מחשבה אבל מסיטה מצויין את השיח. מה שמוביל לאפשרות השניה והיא בדיוק הסכם ההבנות שנחתם בלוזאן, שיכול היה להיות טוב יותר ועם זאת הוא הרע במיעוטו ויותר מכל הוא האופציה הישימה ההגיונית ביותר. הדרך היחידה למעשה לנטרל את איראן היא באמצעות שיטת המקל והגזר. מסמך ההבנות הזה מגביל את איראן לאורך 25 שנים, מה שמוציא את האוויר מטענת נתניהו לפצצה איראנית בתוך 3 שנים, איראן תהיה נתונה לביקורת ופיקוח (להזכירכם שישראל לא, אבל אסור להשוות), אבל עוד הרבה יותר מזה, הרחקת הדד-ליין (כן, כך במקור), היא לא רק אסטרטגית, יש בה הגיון, ההתנהלות הזו של המעצמות מאפשרת את חלון ההזדמנויות של חדירת תרבות המערב לאיראן.

בניגוד למדינות אחרות באזור, באיראן יש שכבה חזקה מאוד של אזרחים פרו מערביים, יותר מזה, החוקה האיראנית (שאגב היא כרגע משוללת שיניים ובאיראן יש תנועה חזקה למשאל עם לשינוי החוקה והחזרת הסעיפים הדמוקרטיים) לא בוטלה מעולם, ולמרות הקטגוריזציה של המערב את איראן כאומה פונדמנטליסית דתית, זה לא ממש מדוייק. לאיראן יש היסטוריה שלמה מהולה בחיבה למחקר, פילוסופיה ותיאולוגיה, מה שדווקא צריך להפוך אותה לבת טיפוחים של המערב בראייה ארוכת טווח. הרבה יותר מכל מדינה אחרת באיזור. 

בואו נשים את הדברים על השולחן, ישראל לא נמצאת במצב של איום קיומי, ההסכם הזה אינו משבר או אתגר אסטרטגי לישראל. הוא היה מתבקש ודווקא נעשה נכון ובצורה שאפילו אינה מנוגדת לאינטרסים הישראלים. אפשר לשלבת לשולחן הסדר הלילה ואין שום סיבה לומר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כי הנה זה עובר וזה בדרך ליישוב נכון ואין בזה משום איום עלינו.

אבל אם היה כאן איום בכל הסיפור הזה, הרבה יותר מהאיום האיראני, אני מוטרדת מהאיום הנתניהואי. השליטה שלו בהלוך הרוחות הישראלי, היא מסוכנת, בעיקר משום שהיא הופכת ספינים תקשורתיים ל"עובדות מוצקות" שהקהל הישראלי מקבל כמעט ללא עוררין. זה כבר כמה שנים מנסה נתניהו למצב את עצמו כילד שתוקע את האצבע בסכר הגרעיני האיראני, זה לא הופך אותו ככזה. ראשית כי ראשי ממשלות לפניו כבר דיברו על זה, אבל מעבר לזה כי זה טומן בחובו את ההנחה שאף אחד לא מבין את המשמעויות של גרעין איראני חוץ מנתניהו, וסליחה זה לא עומד בסטנדרד של היגיון בריא. מומחי האסטרטגים בעולם מדברים על זה, אבל אנחנו הכתרנו את נתניהו כמסביר העולמי. תמונת עולם צרה היא אף פעם לא ערובה לחשיבה אמיתית.

ברור שהאינטרס הכלל עולמי הוא שאיראן לעולם לא תגיע לפצצת גרעין, ברור שההסכם הזה מבנה את המצב כך שכנראה תוך 25 שנה תגיע איראן בדי קלקו הזה והעולם עדיין יידרש לפיתרון, אך הרבה אפשרויות גומות ב- 25 השנים האלה. ועדיין משהושג הסכם הבנות שכזה, כל מי שינסה לתאר אותו כהסכם גרוע נכנס אוטומטית תחת הכותרת "לא נותן למציאות לבלבל אותו" ויש לקוות שנתניה לא יכניס את עצמו לשם מרצון. ישראל עומדת בפני סוגיות חשובות מאלה. מה שחסר זה שעכשיו ימכרו לנו ש"ההסכם שמאיים על קיומה של מדינת ישראל" הוא בעצם סיבה מצויינת לממשלת אחדות. ועל זה נאמר "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה לנו ממשלת אחדות - דיינו".

אפשר לקוות שבפרוס עלינו הפסח הזה (הייתי חייבת התפייטות קטנה - סליחה), המחנה הציוני לא יקחו על עצמם שוב את תפקיד "זה שאינו יודע לשאול". המציאות מחייבת אופוזיציה אחרת כזו שמציגה את השלטון הנוכחי במלוא מערומיו. ממשלת אחדות עכשיו תהיה אך סימבולית לדשדוש של 40 שנה של "דור מדבר" - בעיקר מדבר ולא עושה, אם כי המדבר הפוליטי שלפנינו הוא בהחלט לגמרי צחיח.

מחירות לליכוד ב- 30 שנה, בין נתניהו לבגין אין שום דמיון

היו בחירות. נגמרו בחירות. באמת צריך גם את המלל שלי? כולם מדברים על הבחירות וכבר אין לי ממש כוח לזה. ביום הבחירות נזכרתי במארק טווין שאמר שבחירות לא באמת משנות משהו, אחרת "הם" לא היו נותנים לנו לבחור. זה משפט מצוין שתהיתי אם לפרסם ברשתותו החברתיות והחלטתי שלא, אם כי בסוף הכנסתי את זה כתגובה. אני לא עצובה, כלומר אני כן, אבל זה לא משהו קליני. זה גם לא כי הימין ניצח בסופו של דבר, הנחתי שזה מה שיקרה ולא ממש נתתי לשלהבת התקווה הקטנטנה שהיתה בי להתפתח, ולא שלא היו מספיק חברים שניסו לפתח אותה, כי היתה תקווה באוויר. אני גם מעדיפה לראות את הצדדים החיוביים -

הליכוד לגמרי שמר על כוחו ולא הגדיל אותו - בכנסת ה- 19 הוא קיבל 23.34% מהקולות והשנה 23.4%
העבודה הגדילה משמעותית את כוחה - כנסת 19 קיבלה 11.39% והשנה 18.67%
חד"ש והרשימה הערבית - כנסת 19 6.64% ואילו השנה 10.54%
לפיד ירד מ- 14.33% ל - 8.81%
אבל הסוכריה האמיתית היא הנתון של בנט - 9.12% מול 6.74%
יש בנתונים האלה המון טוב, בעיקר עכשיו כשכבר ידוע שמרצ בכל זאת עם 5 מנדטים. אני לא נושאת את עיניי בתקווה לשנים הבאות, כשנתניהו ראש ממשלה הן לא תהיינה טובות יותר, אבל כמו שעברנו את האחרונות נעבור גם את אלה. אני גם לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם השמאל ישכיל להבין מזה משהו, כי זה לא בידיים שלי.

אבל כן יש משהו מטריד בבחירות האלה והוא הרבה מעבר לאמירות כאלה ואחרות של אנשים מסויימים - הפגם המטריד בתפיסת הדמוקרטיה של הציבור הישראלי. תכל'ס ישראל בחרה במי שטוען שהוא ראש הממשלה של כולם, אבל ביסס קמפיין שלם על להשחיר ציבור שלם של אזרחים כ"הם" ולהפוך את הערבים בישראל למשהו שיש לרמוס כי "הערבים באים". גם אם הייתי ליכודניקית, זה היה מפחיד אותי. כבר אמרתי בעבר שמדהים ששני אנשים שינקו מאותם שורשים כמו ראש הממשלה והנשיא שונים כל כך בתפיסת הדמוקרטיה שלהם. בעוד הראשון הוא אופורטוניסט ודמגוג שרואה בדמוקרטיה כלי, האחרון רואה בדמוקרטיה מהות. עם שניהם אני לא מסכימה אידיאולוגית, בלשון המעטה, אך תפיסתו של האחד פסולה ותפיסתו של השני נכונה וראויה. ישראל ביום שלישי בחרה באיש שיצא נגד מדינה פלסטינית (אם כי זו דעה שמשתנה בהתאם לזמן ולמקום), ויותר מזה באיש שאמר "לנו יש צו 8 ו"להם" [יו נואו, לשמאל עוכר ישראל] יש V15". ישראל בחרה במלחמה, בסיכוי לראות דם, אין לחם אבל יש שעשועים בנגמ"ש.

זו הבחירה שמטרידה, לא זה לא קומץ כמו שאמר גרבוז בנאום שאני לא מסכימה איתו בכיכר, זה עם שלם שמאמין במיתוסים של דם וגבורה, שעובר מסע הפחדה כבר כמה שנים טובות וקונה אותו במיטב כספו. מדינה שילדיה מתחנכים על לאומיות, יהדות ושואה, ללא ביקורת עצמית, ללא ערכים אוניברסליים וללא הבנה דמוקרטית מהותית כבר שנים לא יכולה להגיע למסקנות אחרות, זה הלוך הרוח וזה מה שצריך לשנות, זה גם מה שלא ישתנה בקרוב.

על מה תכל'ס היו הבחירות האלה? לא על העדר משילות, ממש לא, רמת המשילות בישראל היא גבוהה יחסית, לא צריך לקנות ספינים כשאין בהם אמת. הבחירות היו על התקשורת ובעיקר על ישראל היום וערוץ 10. מי נבחר? נבחר ראש ממשלה שטוען שהוא חוד החנית נגד איראן אבל לא יכול להתמודד מול שאלות של דרוקר או של בן כספית וכולם משתפים איתו פעולה. ההישג של נתניהו הוא לא בניצחון בבחירות, אלא ביכולתו לייצר הפחדה ועוד הפחדה. על זה הבחירות וכך מתנהלים פה החיים. נתניהו לא יציל את המדינה הזו משום דבר, ההפך הוא הנכון, הוא ימשיך להוביל אותה לעבר האין, כמו חור שחור שמתרחב לתוך עצמו.

עוד לא הורכבה ממשלה וכבר מסתמנים היעדים - חוק הלאום, המאבק בתקשורת, מערכת החינוך ובתי המשפט. ורוח הנביאים מרחפת על פני הארץ. 3000 שנה של התקדמות אנושית ואנחנו חוזרים אל ימי הנביאים. לו הייתי פולניה הייתי מצקצקת לנוכח ה"פרוגרסיה". כי מי ירכיב את הממשלה? הליכוד, הבית היהודי, כחלון וש"ס - מפלגות שלא יעשו דבר לקדם שוויון, מה כן יקודם? יקודמו אינטרסים - היועץ המשפטי? ככל הנראה יוגבל. בית המשפט העליון? שינויים בועדה למינוי שופטים, הצרת גבולות הביקורת השיפוטית ועוד. חוק הלאום? יקודם, על אף הפגיעה המשתמעת בחוק יסוד: כבוד האדם. חוק העמותות? יקודם כדי להגביל עמותות שמאל אך לא עמותות ימין. הסטטוס קוו הדתי? לא רק שלא ישאר בעינו אלא ירע את מצבה של האוכלוסיה החילונית. כל אלה אינם טובים לאף אחד במדינה לבד ממי שיושב כרגע בשלטון. כאזרחים היינו צריכים להתלונן ולצאת לרחובות, אבל מסע ההפחדה משתק את הציבור ושום דבר טוב לא יצא מזה.

לא גנבו לי את המדינה, זו המדינה שלי. אבל יש כאן גניבת דעת של שיח ציבורי והיא מסוכנת לכולנו. אני עומדת בשער הבלוג שלי וצועקת "דמוקרטיה" והעוברים ושבים רואים בי מטורפת. אין לי בעיה עם הבחירה הישראלית בימין מקרטע שלא מביא שום בשורה. אילו רק הימין הזה היה מקדם את האג'נדה שלו על בסיס דמוקרטי, אלא שהוא לא יכול. ומה קורה בפועל? בכלים דמוקרטיים תעשה לך מדינה יהודית. רק שמדינה יהודית שאיינה דמוקרטית, היא מדינה שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. הפחדה היא רטוריקה של כשל, מי שהולך אחריה לא יגיע רחוק. אמיצים רואים את הפחד ויכולים לו, פחדנים מסתכלים על הפחד מרחוק ומתכנסים.

לנצח את הפחד אפשר רק בעזרת החירות, החירות להבין שיש לך בחירה, הבחירה בנתניהו היא לא בחירה בחירות, היא בחירה הליכוד על בסיס הפחדה וזה בדיוק הפער בין בגין לנתניהו - מחירות לליכוד בשלושים שנה. תנו לנתניהו להמשיך ולהרוס זה כואב אבל בסוף נתפכח. האומץ, אמר מארק טווין הוא ההתנגדות לפחד. בחירות 2015 ישראל נכנעת לפחד. נתניהו בונה על הפחד, זו הרטוריקה שלו, גם זמנו יעבור, המילה האחרונה היא תמיד של שרת ההיסטוריה. אנחנו מצויים בעידן ישראלי של התנגשות ערכים, זו שעה לא פשוטה, היא נזקקת לאנשים שיפקחו את העיניים ובינתיים יש לנו "מנהיג" שרוצה שנשמור עליהן עצומות. זה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. זה נידון להיגמר בשלב זה או אחר. עץ החירות מושקה לעיתים בדמם של פטריוטים ורודנים, אמר פעם ג'פרסון. כמה צווי 8, כמה דם זה יקח? אני מפחדת לחשוב, אבל מקווה שבסוף זה יביא אותנו חזרה למשהו טוב. 

השלמה שלמה של סדקים מודבקים

בשבוע שעבר, כשפתאום נזכרתי לבדוק דואר, מצאתי הזמנה לרשום את קטינא לכיתה א'. זה מצחיק כי הוא קטינא וכיתה א' זה כבר גדול והוא הרי, נו הוא קטינא. זה לא הגיוני שקטינא יעלה לכיתה א' למרות שאני יודעת בן כמה הוא בדיוק. אז ברור שאני לא רושמת את קטינא לבית הספר והוא, כמו אחיו, יישאר בחינוך ביתי, זה עדיין לא משנה את העובדה שקטינא עולה לכיתה א'. ולא משנה איך נהפוך את זה, זו נקודת ציון. נקודות ציון מעמתות אותנו עם קו הזמן של החיים, שאיכשהו בגלל שאנחנו עליו אנחנו לא מצליחים להבין אותו לאשורו עד שאנחנו מגיעים לנקודת ציון שהן לרוב מותנות חברתית או אישית. את מה שמתקדם איתנו, אנחנו פחות רואים, אולי קצת נעצרים בימי הולדת, אבל הם מתקדמים יחד איתנו כך שהמהות הזו היא חמקמקה לעיתים. נקודות ציון עומדות על קו הזמן ואתה יכול לבחון אותן במנותק.

זה שקטינא עולה לכיתה א' הביא אותי שוב לחשוב על תינוקות, כי לא משנה איך מסתכלים על זה כבר הרבה זמן אין למעשה תינוק בבית, אבל האישור הרשמי הזה של ילד שעולה לכיתה א', איך בכלל כבר הגעתי לפה? את ההחלטה שקטינא אחרון כבר עשיתי, בעצם עשינו. אולי זו הידיעה שזו הישורת אחרונה, אם לא עכשיו, כבר לא יהיה בבית הזה עוד תינוק וזה לא משנה שרציונלית אני לא רוצה עוד תינוק. בניתוח קר ברור לי שזה לחלוטין לא מה שאני/אנחנו צריכים עכשיו, אבל השקלול הזה אף פעם לא לוקח בחשבון את התחושה הנפלאה של להיות בהיריון (כן, אני מאלה. לא, לא היו לי בחילות. כן, אני מתנצלת. בעצם דווקא לא), של לידה (כן הלידות שלי לא היו קלות. כן טבעיות. כן אלה בכל זאת היו 3 חוויות מדהימות של התחברות אל העצמי. לא בקטע ניו אייג'י אלא בקטע של עוצמה אישית), את הריח של תינוק, את העור הקטיפתי, את ההנקה, להחזיק תינוק. כל אלה לא נכללים בחשבון ולא משנה כמה הם תמיד יפרטו על המיתר הלא נכון. תכל'ס הם גם ממש לא סיבות טובות לעשות עוד ילד, מקסים ככל שיהיה. 

אני לא מהנשים ש"מתכווצות להן השחלות" (בכלל מאיפה המושג הדבילי הזה?), אני לא רואה תינוקות אחרים ורוצה, זה הקטע הזה עם התינוקות שלך. יש אינספור סיבות טובות ונכונות ללא להביא ילד עכשיו. ילד אומר להחליט מראש כנראה על ניתוח קיסרי לדוגמא (לא ניכנס לסיבות) ומי רוצה ניתוח קיסרי? ילד זה גם המון שיקולים כלכליים שמצטרפים להם והרצון לתת לילדים שכבר יש כמה שיותר ולא פחות. ילד זה גם הויתור על החרות הזו שיש בילדים שמתבגרים שהיא כבר כמעט בהישג יד שוב עכשיו ותינוק חדש, מופלא ככל שיהיה, זה מדרון חלקלק מאוד. ואחרי כל זה ברור שיש עדיין "ועדיין" בכל פעם כשחושבים על תינוק. מצחיק כי כבר חשבתי שאני שלמה עם זה. אבל כנראה שלהיות שלם זה תמיד עם איזה סדק. הסדק שמודבק. המקום הרגיש שנפתח ובוחן אותך מחדש, זו היכולת שלך לסגור אותו מחדש ולחייך שמעידה על הכוח שבתוכך לפקפק ולהשלים.

ההצפות האלה של עימות מול הבחירות שלך בנקודות זמן ספציפיות יכולות להיות לא פשוטות. בעיקר כאשר באמת חשבת שהשלמת את התהליך. זו חייבת להיות ההכרה הרשמית הזו שקטינא ממש אבל ממש לא תינוק ולא פעוט שגורמת לכל זה לצוף שוב מחדש. זה להיות אמא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר (שזה אגב, 3 תוכניות לימודים שאני צריכה לכתוב לשנה הבאב ולהגיש למשרד החינוך - מה אני כותבת בבלוג בכלל? אני צריכה להתחיל לעבוד על זה). זה להבין שזהו, אני כבר כנראה לא ילדה, טוב, אם יומולדת 40 לא עשה לי אתה זה, אולי ההכרה הזו כן? מי יודע?! דרך אפשרית לנצח את זה זה להגיד שתמיד יגיע הרגע שהילד האחרון באמת כבר גדול אז כדי לגמור את התהייה בנוקאאוט כבר בסיבוב האחרון בהחלט, לפי בחירה כמובן. אני בחרתי - 3.

אז, הנה איווררתי את זה שוב, הדבקתי עוד קצת בצדדים שנסדקו. אני קרן הבר בדעה צלולה מכריזה שאין לי ברירה אלא להכיר בזה שאני אמא לשלושה ילדים גדולים ויש לקוות שאני גם באמת אפנים את זה. נראה לי שבזאת דנתי את קטינא להיות לנצח קטינא... רק חכו לפוסט כשהוא יתחיל אוניברסיטה. אבוי

בלוג הוא לגמרי מאונך

במסגרת החיפוש אחר אימאג'

הפוסט הזה התגנב על קצות האצבעות והפתיע גם אותי. זה התחיל בפוסט על האמת שבכלל לא התכנס לאישי כי הוא כל כך התארך ונדמה היה לי שהוא דורש שאכתוב פוסט אישי יותר. אז כבר יומיים אני משחקת במילים על האמת שלי, ברמה הכי אישית. גם אם לא ממש כתבתי הצלחתי בכל זאת לייצר תובנה - אחרי שנה של כתיבה הצלחתי להבין שאין סיבה לייסר את עצמי לנוכח העובדה שלאחרונה אני לא מפרסמת כל יום, כי בעצם אני לגמרי נהנית מהתהליך, הרעיון, הבחינה שלו וההתאספות שלו אלי כתיבה. העובדה שאני כבר חושבת אוטומטית בשני אופנים, גם במבט אישי וגם קצת מהצד - מנתחת, מנתקת, מנסה לבחון את התהליך באופן מעט יותר אובייקטיבי ותוך כדי מחדדת את הרעיונות, מפנימה תובנות ומקציעה את המקומות המהוקצעים פחות. מכתיבה דרך מודעות ליישום. זה דווקא נחמד.

אם כבר, אצלי, שורפים קלוריות

ביומיים האחרונים הסתדרו להן מחשבות בנושא אמת אישית והדבר שמצא חן בעיני יותר מהכל הוא ההבנה שכל יום (כמעט) אני כותבת את האמת שלי. הכתיבה היא האמת (שלי), אני כותבת כמו שאני נשמעת, חושבת, מרגישה ומאמינה, מגישה לכם אותי ללא תיבול ממסך וללא חומרים משמרים, חומרי טעם וריח. כן, יש דברים שלא אכתוב, אבל לא כחלק מניסיון להסתיר אלא מתוך רצון לא לפגוע באחרים. גם במציאות יהיו רגעים שאעדיף לשתוק, אבל בכתיבה זה קריטי יותר כיון שאני מביאה רק את עצמי, מהמקום שלי ומתוך פרשנות אישית לתוך חוויה שאחרים יכולים לראות אחרת. לא מתיימרת לתת לכם נקודת מבט של אחרים, אבל כן מגישה את זה הכי ספרותי שאני, לכן זו תמיד תהיה הגרסא המקוצרת שמקדמת רעיון מסוים. הכתיבה רק מעלה על הכתב את דעותיי הידועות, אלה שנאמרות וללא שמץ של היסוס, טוב היסוס לפעמים. לרוב לא, אני מהירה לענות. זה לא תמיד טוב. מודה.

אנך

בכל מקרה, בלוג אישי זה מעולם לא התיימר אלא להיות לגמרי סובייקטיבי, לא להציע שום דבר מלבד דעה אישית ולרוב די נחרצת. גם השם שלו (כבר הבטחתי מזמן את הסיפור) מקורו בסיפור אישי (ראו גם: פיסקה הבאה. כן זה מסוג הדברים שמצחיקים אותי), אין יותר אישי מזה, אין. ואצלי אישי תמיד מתערבב עם אמיתי, וכמה פעמים עוד אני אוכל לספר לכם על מסכות ומה טבעי בעיני? (קוראים חדשים: ע"ע פוסטים אחרים נניח זה) לכן נורא מצחיקים אותי אנשים שאומרים לי שאני לא מציגה נקודת מבט מאוזנת. מי מצפה מבלוג אישי להיות מאוזן?אם כבר, בלוג הוא לגמרי מאונך, כי לרוב הוא מגיע ממקום נורא אנוכי. לבד מזאת, אם יש מישהו שרוצה להאשים אותי בעוד סוג של חוסר איזון, מוטב שזה יגובה בחוות דעת מומחה.


אז לפני סיום סיפור השם וזהו ומחר אפשר לכתוב את כל מה שעוד רציתי היום (כן, יש הרבה). כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה, היה פרופסור אחד שהחליט להשתעשע בעתידי האקדמי, באחת מעבודותיי הוא כתב לי שעבודתי מצויינת. נוסף לזה לא היו הערות. הציון שקיבלתי היה 85. לא שזה לא ציון טוב בעיני היום, אבל אז מבחינתי זה היה משול לנכשל. כשעירערתי הסביר המרצה שחירותו האקדמית מאפשרת לו להוריד לי נקודות גם ללא הסבר מניח את הדעת. אז ברור שנלחמתי בחירותו האקדמית עד שסומנתי כמרדנית אך אהודה בכל המחלקה, אבל מאז היה משהו בשילוב הזה חירות אקדמית שהצית בי הרבה אנרגיה, קצת כמו סדין אדום לשור זועם מאוד. משום מה כשפתחתי את הבלוג פתאום היה ברור שזה השם, אבל לא חירות אקדמית, כי תכל'ס - אני אגיע לדוקטוראט מחדש רק עוד הרבה שנים אם בכלל - ולכן הצלחתי למצוא שם שידרוך על יבלות, אבל בקטנה.


בכל מקרה לילה ומאוחר ואם אני אכתוב עוד מילה אחת כבר ישתפך מפה הפוסט של מחר. אז מחר