סיפור של סולידריות אנושית ופליטים

עקרונית כל דבר יכול להתחיל במפץ הגדול, אבל אם לא שם אז נקפוץ ל-1492, עת קולומבוס מגלה את אמריקה וחושב שהיא הודו. לרוע מזלו של קולמבוס,  ולמרות שהיה למגלה הראשון של אמריקה, אמריגו וספוצ'י גם מגיע אליה, גם מבין שזה "עולם חדש" וטובע מטבע לשון וגם כותב על זה יותר שנון ולכן יודעים עליו יותר אנשים, ככה זה כשמבינים בתקשורת. בסופו של דבר, הוא מקבל את תהילתו הנצחית בכלל מצייר מפות, שלא שמע מעולם על קולמבוס ולכן נותו לאמריגו את הקרדיט ולאמריקה את שמה, השאר היסטוריה, אבל בינתיים יש לנו עולם חדש. אחרי אי אילו משלחות לברזיל, פורטוגל כובשת אותה.

ב-1534 מחלק המלך את ברזיל למחוזות. אחת הערים הראשונות היא רסיפה, ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, באזור השפך של שני נהרות מרכזיים. אין להתפלא שהעיר משגשגת, בכל זאת  הגנה, נמל, קרקע טובה ותעשיית סוכר מתפתחת - מה עוד צריך? כמובן שבשלב הזה אי אפשר בלי זווית יהודית - אז אל רסיפה מגיעים המון אנוסים, חלקם רואים בנסיעה דרך לחזור לקיים יהדותם הרחק מהאינקוויזיציה. רק שהאינקויזיציה, כמו האינקוויזיציה, שולחת שליחים גם לשם.

אבל אז מגיעה 1630 ומשנה את מצב העניינים - ההולנדים כובשים את העיר, בעצם האזור, וליהודים ניתן חופש דת. הקהילה היהודית משגשגת ותוך 6 שנים כבר נבנה ביה"כ הראשון ב"עולם החדש", כולמר אדמות אמריקה -  ביה"כ "קהל צור ישראל".  תקופת הפריחה והשגשוג (לראייה הוקם אפילו בית עלמין יהודי) היתה קצרה כשב-1654 פורטוגל כובשת מחדש את העיר ובמסגרת הסכם הכניעה, ניתנת להולנדים, חצי מהם יהודים, תקופת ביטחון של 3 חודשים כדי להסדיר את ענייניהם ולעזוב. למעשה היהודים הורשו להישאר, אך הישארות משמעה התנצרות כפויה.

חלקם מחליטים להישאר ולהתנצר, חלקם חוזרים להולנד עם ההולנדים שחוזרים למולדת, חלקם מגיעים לקריביים (מכל המקומות) וחלקם עוזבים עם משלחת לצפון אמריקה והופכים ליהודים הראשונים שמתיישבים בעוד קולוניה הולנדית - ניו אמסטרדם, לימים ניו יורק.

למעשה כשהם מגיעים לשם המושל המקומי חושש מכמות האנשים ומהיכולת של המושבה הצעירה לקלוט אותם. הוא מציע להחריג את היהודים מהקבוצה ולאסור עליהם את להתיישב בעיר. אנשי המשלחת מסרבים להצעה ואומרים "או כולם או אף אחד" והחזית המאוחדת מכניעה את המושל והוא חוזר בו מהצעתו.

הקהילה היהודית הקטנה מתיישבת ויוצרת קהילה, אם כי בית הכנסת הראשון, שארית ישראל, ייבנה רק ב1730. לברזיל אגב לא יחזרו יהודים עד המאה ה19. הקהילה בניו יורק שמרה על מנהגיה מפורטוגל, ובמשך 4 דורות לפחות עוד שילבה פורטוגזית בתפילות, אם כי לאט לאט הן התחלפו באנגלית. היא גם השכילה להיטמע בקרב אוכלוסיית המהגרים המקומית ותרמה מהותית גם לעיר עצמה ולביסוס הקהילה.

עד למלחמת העצמאות האמריקאית הקהילה הפורטוגזית בניו יורק כבר מנתה כמה מאות ואגב רובם גם התנדבו להילחם במלחמה, כשהידועים מכולם היו האחים יעקב וסלומון (שלמה) פינטו, שהתיישבו ב1758 בניו הייבן, אבל מעורבות יהודית במלחמת העצמאות האמריקאית היא כבר סיפור אחר.

אין לדעת מה היה עולה בגורל היהודים אם אנשי המשלחת ההולנדית היו מסכימים להצעתו של מושל ניו יורק. אבל מה שברור הוא שהכל מתחיל ונגמר במידת הסולידריות האנושית.

האיש שלא רצח את המלך והוצא להורג באכזריות שדווקא היתה כדוגמתה

הספר של מישל פוקו "לפקח ולהעניש" נפתח בתיאור מצמרר של מותו בעינויים של רוברט פרנסואה דמיין כדוגמא לעינויים וענישה בעת החדשה המוקדמת מול התפתחותה אחר כך. המוות שלו מוזכר בעוד ספרים, למשל: ב"בין שתי ערים" לדיקנס,  ב"ינקי מקונטיקט בחצרו של המלך ארתור" לטווין וגם בספרי הגות אחרים כמו אצל ב"זכויות האדם" לתומס פיין.

הוצאתו להורג בפומבי של דמיין היא רגע מתועב באכזריות החברה ליחיד בתולדות האנושות (וזה ממש הצ'אנס האחרון שלכם לא לקרוא את תיאורי הזוועה שעוד יגיעו - וסליחה), אלא שהאנושות מצטיינת בלא מעט רגעים כאלה. הוא היה האחרון שהוצא כך להורג (עוד אסביר) בצרפת והוצאתו להורג מתועדת לפרטי פרטים באופן מדויק ומחריד משום שהפשע שלו כוון נגד המלך – לואי ה-15.

מה היה פשעו של דמיין? הוא ניסה להתנקש בלואי ה-15 ממש היום בשנת 1757, כלומר לפני 261 שנים בלבד. מה קרה בפועל? מכיוון שהיה חורף והמלך היה לבוש בהמון שכבות, הוא נחתך מהלהב בצדו הימני ליד הצלע ה-5 בעומק של כחצי סנטימטר.  

אין הרבה מה לספר על דמיין, הוא נולד ב-9.1.1715, בעיירה קטנה למשפחה ענייה. ממה שידוע עליו הוא לא היה ילד נחמד וכבר בצעירותו קיבל את הכינוי "רוברט השטן". כשהיה בן 15 אמא שלו מתה והוא נשלח אל דודו. הדוד שלח אותו לבית הספר, אבל זה לא עניין את דמיין ובסוף דודו שלח אותו להיות שוליה של נפח. דמיין לא היה אדם שמצליח יותר מדי במסגרות ובכל זאת מהר מאוד הוא עוזב ומתגייס לצבא, הוא מצליח להפוך למשרתו של קצין שוויצרי. גם את הקצין הוא עוזב ועובר ממשרה למשרה ומכל מקום הוא מפוטר, אם בגלל אלימות ואם בגלל התנהגות לא הולמת אחרת.

ב-1739 הוא מתחתן ומצליח לעבור עשרות משרות עד 1756 ומכולם עולה דמות של אדם מוזר שממלמל לעצמו כל הזמן, אקסצנטרי, חסר כבוד לזולת ואלים. מה קורה ביולי 1756? הוא מתחיל לעבוד אצל סוחר רוסי שממנו החל לגנוב בשיטתיות. שלא במפתיע עד שהסוחר מגלה ופונה למשטרה, דמיין מצליח לברוח. בדצמבר הוא חוזר לפריז, אבל אשתו משכנעת אותו לא להישאר. עקרונית הוא מבטיח לצאת ב-3.1 לארטואה, אבל במקום זה הוא מגיע ב-4.1 לפנות בוקר לוורסאי.

שם הוא מגיע לפונדק, שותה כוס יין והולך לישון. הוא מתעורר בצהריים, יוצא, לא ברור לאן וחוזר עצבני שהכל בוורסאי תקוע בגלל המלך שלא נמצא בארמון. אחר הצהריים של ה-5.1 מגיע המלך לבקר את הנסיכה ובחוזרו חזרה לכרכרה, יחד עם יורש העצר ופמלייתו. הוא נעזר ברוזן בריון ואז משום מקום, בעצם מתוך גומחה חלולה במדרגות, הגיח דמיין. הוא רץ לכיוון המלך, עקף את יורש העצר, תפס ביחד אחת את כתפו של המלך ושניה נעץ בו סכין. כשהרגיש המלך שנדקר, פנה לפמליה ואמר "זה האיש שדקר אותי, עצרו אותו, אבל אל תפגעו בו".

נעצור רגע במלך, כי לי אישית יש תחושה, שאת התוספת האחרונה הצמידו לו בשביל יחסי הציבור. בינינו הוא לא התנגד לסופו המחריד של דמיין, למרות שוודאי יכול היה. המלך לא נפצע קשה, אבל הוא היה טיפוס דרמטי ומכיון שקצת דימם כבר קרא לכומר מוודא ואף ביקש את סליחת אשתו על כל ניאופיו (שהיו רבים מספור). הוא יצא מזה כידוע, גם המלכה, אבל אני לא חושבת שהוא סיפר לה משהו שהיא לא ידעה.

חזרה לדמיין שלא ניסה להימלט ונעצר במהירות על ידי שומריו של המלך. הוא נלקח, הופשט והסכין נלקח ממנו. השומרים היו די בטוחים שלדמיין היו שותפים ולכן למרות שהמלך ביקש, הם מתחילים בעינויים, אבל בקטנה, רק צביטות בכפות הרגליים עם מצבטים לוהטים. דמיין שומר על שתיקה. הוא מואשם ברצח המלך, כן למרות שהמלך לא מת. האדם האחרון שנשפט על פשע זה היה פרנסואה רבליאק, שרצח את אנרי ה-4 במאי 1610. הוצאתו להורג היתה מחרידה – הוא הובא לכיכר העיר בפריז, עירום על סד עינויים, גופו נוקב בעזרת להבים מולהטים ועל פצעיו שפכו גופרית, שעווה, עופרת מותכת, שמן רותח ושרף. אחר כך הוא נחתך ואז גפיו נמשכו על ידי סוסים עד שגופו נקרע. את חלקי גופתו שרפו, שמו נאסר לשימוש ורוביו המידיים הוגלו מצרפת. שום עתיד מזהיר לא חיכה לדמיין, אבל אני מניחה שמוות כזה לא עלה בדעתו.

דמיין נלקח למאסר עד למשפט והשמירה עליו הופקדה בידי שומרים נאמנים בתוך החדר ומחוץ לחדר, בעוד דמיין עצמו כבול למיטה ברצועות עור. המשפט הסתיים ב-26.3, בית המשפט כמובן מצא אותו אשם. ההחלטה היתה להוציאו למוות כמו רבליאק בשעתו, אלא שכבר עברו כ-150 שנה מאז שעונש כזה בוצע והתליינים לא היו ממש מיומנים. ב-28.3.1757 מובא דמיין לכיכר העיר בפריז, ממש כמו רביאק בשעתו.

ההוצאה להורג לקחה שעות. כבר בחלק הראשון, בו ניסו לשרוף את היד של דמיין בעודו מחזיק את הסכין ששימשה לפגוע המלך, הם לא מצליחים להגיע לתוצאות. החלק הבא דווקא מצליח להם יותר טוב. התיאורים פה מחרידים, דמיין צורח, אך מצוין שהוא אינו מקלל אלא מבקש את רחמיו של אלוהים. הוא מדי פעם מרים את ראשו ומסתכל על גופו המושחת והכל מתואר בעדויות ביומנים שונים.

ההוצאה להורג היתה אירוע חברתי של ממש, יותר מזה שניים מהטקסטים הכי ידועים בנושא הם של קזנובה וחבר שלו שאמנם מתארים את ההוצאה להורג, ויחד עמן חוויות מיניות שהתאפשרו תוך כדי צפייה "מהוגנת". קזנובה שכר דירה ממנה ניתן יהיה לצפות בהוצאה להורג. בזיכרונות של אחד מחבריו הוא מתאר 3 נשים צעירות שרכנו על החלון ולא הותירו לקזנובה וחבריו ברירה אלא להיצמד אליהן וככל הנראה גם לשלוח ידיים מתחת לשמלות.

בינתיים בכיכר, ארבעה סוסים לא מצליחים לקרוע את גופו המרוטש של דמיין שעדיין חי ומביאים עוד שני סוסים לעזור. כשזה לא הולך, התליינים מתעייפים, הקהל משתעמם (ממש כך, הרי הם רצו יותר דרמה ושום דבר לא קורה למרות המאמצים) וסוס אחד קורס. אז מחליטים התליינים "לעזור" ולחתוך את דמיין ומשם לסוסים כבר לא תישאר הרבה עבודה. אנשי הדת כבר מזועזעים ולפני שהם מסכימים הם עורכים לו טקס אחרון ודמיין מבקש נשיקה. אתם יכולים לדמיין מה עובר להם בראש, אף אחד לא מוכן ובסוף מונסניור לה-ברטון ניגש, עובר מתחת לסד ומנשק את דמיין על מצחו. התליינים נקבצים מסביב ודמיין אומר להם שהוא אינו נוטר להם טינה. ניתן האות.

ההוצאה להורג תועדה במספר רשומות, גם של אחד התליינים ושל אחד השומרים שהיה במשמרת עם  בנו, מיותר לציין שהם גרפיים להחריד. אחד מהם מספר שאחרי שנשרפה הגופה, והאפר פוזר, הגיע כלב והתיישב על המוקד, אבל יש להניח שכל מה שהוא רצה זה להתחמם.