השבוע הבכור התחיל ללמוד סדרות במתמטיקה, העובדה שהוא ניגש ללימודים במצב רוח מלחמתי ותבוסתני היא סיפור אחר, שהצלחתי (למרבה הפלא) להתגבר עליו עם המון סבלנות ומתוך מודעת שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כשהצלחתי להגיע לשיתוף פעולה התחלנו לדבר על נושא החוקיות. זה הביא אותנו לדיון לשוני ומשם לשיחה על חוקים, חברה, פילוסופיה, זכויות, הרשות המבצעת, תקדימים, פסיקה, הפרדת רשויות, חנינה, מוסד הנשיאות וחוקי יסוד. אחר כך חזרנו למתמטיקה. הוא פתר את שלוש השאלות בערך בשניה. למחרת הוא עבר לשאלות הבאות ואמר - "אה טוב זה קל, בעצם את כבר הסברת לי את זה".
כל ההתנסות הזו היתה רגע בוננות אחד גדול. מעבר לבריקדות הראשוניות שהוצבו מולי והיו מלאות בכעס ורחמים עצמיים ועוד כל מיני דברים שנוער לפעמים מתכסה בהם ויש לנטרל אותם בעדינות ומתוך אופטימיות חיצונית מלווה בקול ציני פנימי שמאפשר פרספקטיבה. אבל תהליך הלמידה היה נהדר בעיני, כמו גם השיחה האסוציאטיבית שגרמה לנו לנוע מנושא לנושא ולקשר בין הכל וחוץ מללמוד מתמטיקה, ללמוד עוד המון על הדרך. גם היו הרבה תוצרי לוואי נוספים כמו לייצר תהליכי חשיבה, כיצד להגיע לפיתרון, כיצד לפעול כשנתקלים בקושי ואפילו איך נרגעים כשניצבים מול אתגר. כל זה בשעה של למידה.
אלה הדברים שאני אוהבת במיוחד בחינוך ביתי, החיבור בין דברים ויצירת דיון מעמיק שמייצר חשיבה. אחד הדברים שהבנתי כסטודנטית היה שהדברים מתחברים יחד ונותנים תמונה הרבה יותר שלמה, פתאום אסכולה פילוסופית מצאה את ביטוי אפילו במדעים מדוייקים. הרצון ללמוד היה בין היתר איזשהו ניסיון לחבר בין המון תחומי ידע יחד ולא כדי ליצור בלאגן, אלא סדר. לאור העובדה שמערכת החינוך בנויה על דיסציפלינות ושהמורים עצמם לא תמיד רואים את ההקשרים העמוקים יותר בין הדברים, התלמידים לא מגלים איך ההיסטוריה מסבירה את הפילוסופיה ואת הספרות והשירה והאומנות הפלסטית ושינויים חברתיים ושינויים פוליטיים ואלה מסבירים שוב את ההיסטוריה. והכל מתחבר. מעולם לא היתה דמות חינוכית בחיי שיצרה חיבור בין הסינפסות האלה. אבל כשראיתי את זה פתאום היה לי קל יותר להבין את הכל.
אולי אני מקרה יחיד, אבל לתחושתי מרביתנו עברנו כך את בית הספר, כשכל נושא עומד בפני עצמו. מרביתנו גם אומרים ששווה לשלוח את הילדים לבית הספר רק בשביל החברים כי ממילא לא לומדים שם הרבה, אבל מבלים את מרבית שעותינו בבית בדאגה שהילדים יעשו את כל השיעורים. אלא שבזאת אנחנו תורמים בעיקר לשינון של חומר לימודי. אנחנו מוותרים על ההבנה שלהם כל עוד הם מצליחים לפתור את התרגיל או השאלה. אלא שמה שיעשה את הלמידה שלהם אפקטיבית זה לא עוד תרגילים במתמטיקה שצריך לעשות מעמוד 76 עד עמוד 79, התירגול שלהם הוא רק חלק ספציפי וקטן מאוד מהלמידה.
אני עוקבת אחר תהליך הלמידה של הילדים והוא אחר לגמרי משלי. הלמידה שזורה בכל דבר. היא בהתנהגות היומיומית, היא במציאת פתרונות, היא בבחינת דברים מכיוונים שונים תוך ניסיון להשתמש בדימיון מחד ומאידך לראות את אותו הדבר מכמה שיותר כיוונים מתוך ידע שנצבר או כתהליך לוגי של הסקת מסקנות. בשביל זה הם לא צריכים רק מחברות. יש להם גם אותן, בשביל זה הם צריכים בעיקר שילמדו אותם לפקפק, שידרשו מהם לחשוב, שיראו להם עוד דרכים לבחון נושאים. בשביל ללמוד איך לחשוב, הם לא צריכים לענות על שאלת מי אמר למי ומדוע, אבל אם הם ילמדו לחשוב הם ידעו גם את זה.
נושאים ספציפיים של תחומי ידע קל יחסית להקנות לילדים, את החומר הספציפי הנדרש מהילדים אפשר בתכל'ס ללמד הרבה פחות זמן ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, אם מקדישים זמן לא למדדים אלא לערכים חשיבתיים. כל הצורה בה לומדים ילדינו במרבית מבתי הספר השייכים למערכת החינוך היא לא נכונה והיא לא מותאמת לא לילדים ולא לקדמה הטכנולוגית. אלא שהמערכת לא תשנה יותר מדי כי המערכת פועלת משיקולים אחרים. מה שאפשר לשנות זה את מה שאנחנו נותנים להם בבית. לשבת איתם מההתחלה עם החומר שהם מביאים הביתה וליצור מזה שיחה ומחשבה שבסיסה הוא הרצון לחבר בין נושאים, לטעת ספקנות, ביקורתיות לחדד את היצירתיות. זה מחבר את חומר הלימודים, זה מחבר בין הורים לילדים, זה יוצר משהו שלם יותר בתוך עולם של סדר עדיפויות קצת מעוות. קראו לזה למידה מחברת.
