אין איזכור של דמוקרטיה בתנ"ך

"יהודית ודמוקרטית" ככה מגדירים את ישראל, אלה הערכים המייצגים, לפחות תיאורטית, את מהותה הבסיסית ביותר של המדינה. צמד חמד שרבים חושבים שיש ביניהם איזשהו שוויון, משל היו שני עמוד אש שווים בגודלם ההולכים לפני ההמון. אובייקטיבית זהו זיווג לא טבעי, לכן, כדי לקיימו דרושה הרבה יותר מרטוריקה בגרוש. התקדים הישראלי של לאום ודת הכרוכים יחד במהות דמוקרטית הוא לא פשוט - יש קושי אדיר בקיומה של דמוקרטיה גם ללא הצביון הדתי-לאומי. כנראה שמאז ומעולם המוטו היהודי היה אין סיבה לעשות משהו קשה אם אפשר לעשות אותו קשה יותר. בין אם היה זה הגורל שייעדה ההיסטוריה ובין אם נסיבתית כך התגלגלו הדברים, השזירה של דת ולאום בתוך התנועה הציונית, ביישוב ואחר כך במדינה היתה ככל הנראה בלתי נמנעת. 

67 שנים אחרי הכרזת המדינה ויש להניח שנוסחא מתמטית היוצרת איזון בין שני המושגים האלה לא תמצא בקרוב. לאורך השנים נוצרה קשת מאוד רחבה של פרשנויות לשני המושגים ורובן אינן מסוגלות להתיישב זו עם זו והן פרי התפיסה של הפרשן הבודד למציאות הקיימת ולערכים שעל הפרק. יחסית לאתגרים שמציעה הגדרה כמעט אוקסימורונית זו, ישראל אינה משותקת למרות התמרונים הרבים שהיא נאלצת לעשות בכל פעם שהמושגים האלה באים בסתירה. אלא שמסיבות רבות יש להניח שמתישהו הבועה העדינה הזו עתידה להתפוצץ - כל עוד לא תמצא נקודת שיווי המשקל, הן תוספנה להתחרות זו בזו. בסופו של דבר יש כאן שתי גישות פרשניות שונות בתכלית - האחת מעמידה את הדת היהודית כערך עליון והשניה את הדמוקרטיה. אך אין לשגות כאן, בעוד שלשתי התפיסות יש מקום - כאשר התפיסה היא בראש ובראשונה דתית, לדמוקרטיה יש משמעות פחותה יותר, אולם בתוך התפיסה הדמוקרטית הדת אינה נפגעת משמעותית - זה הבדל עצום.

כמדינה דמוקרטית הצביון היהודי של ישראל הוא ברור מאליו - הכרזת המדינה, הדגל, ההמנון, סמל המדינה, חוק השבות, חוק יסוד: הכנסת ועוד - כולם מעוגנים עמוק בתוך הוויה היהודית של המדינה והם אינם עתידים להשתנות. אם יש הגדרה למדינת ישראל שאינה עומדת בספק היא היותה מדינה יהודית ואין כאן נקיטת עמדה שיפוטית, זה המצב. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, היא נוסדה כזו וזה הבסיס לקיומה. אולם בשנים האחרונות ישנה היחלשות מאוד ברורה של מהות דמוקרטית. בעוד שבתחום היהודי יש התרחבות של האידיאולוגיה, בצד הדמוקרטי מתרחשת נסיגה אידיאולוגית. אפילו החוק מנוצל בצורה דמוקרטית לייצר חוקים שהם קצת פחות מדמוקרטיים. גם אם נסכים להנחה שהמצב הביטחוני מחייב את זה, כדאי גם באותה נשימה להגיד זה גבולי מאוד מבחינה דמוקרטית אם בכלל. זה שאנחנו ממשיכים להתהדר בדמוקרטיות, זה תהליכי בלבד. 

ההגדרה של מרבית הציבור הישראלי של משמעות המדינה היהודית היא אמנם לא המוגנית אך בעלת בסיס איתן, אולם ההגדרה למושג דמוקרטיה היא יותר מחלקית. בעוד שאת השורשים היהודיים ההיסטוריים שלנו אנחנו יונקים מכל דבר, את שורשי ההבנה הדמוקרטית אין מאיפה. אין חברה אזרחית, מערכת החינוך לא מקדישה לזה מספיק זמן, זה לא נמצא בשיח הציבורי כמעט בכלל ואת הפירות של זה ניתן לראות היום ואני מניחה שעוד ביתר שאת בשנים הקרובות, כאשר יוצאי מערכת החינוך היום, שמניחים שדמוקרטיה מהותה שלטון הרוב ומאמינים באמת ובתמים שהיהודים הם עם נבחר ולכן מוסריותם אינה מוטלת בספק, יהפכו לחלק מהאוכלוסיה האזרחית הבוגרת. צמצום מרחב המחיה של הדמוקרטיה יפגע במרקם החיים בישראל. התהליך הזה של פיחות בדמוקרטית וייסוף ביהודית, מאיים לשבור את מה שאנחנו מנסים לשווק כסטטוס קוו.

אין סטטוס קוו. התחרות בין שתי התפיסות האלה לא חדלה מלהתקיים בחברה הישראלית, אלא שיש לה מחיר. גמישותו של האיזון הכמעט בלתי אפשרי הזה מגיע לקצה הגבול, בעוד הסנטימנטים היהודיים גוברים על הדמוקרטיים בסיבוב הזה של הקרב שאינו נגמר בין שתי התפיסות. אלא שגל ריאקציוני אינו עתיד להתרחש בקרוב, לפחות לא בעיני. למה? מעבר לעובדה שבקרב הדורות הגדלים היום יש תפיסה מאוד מינמליסטית לגבי הדמוקרטיה, הסכסוך ישראלי-פלסטיני מייצר שיח ישראלי לאומני, דתי ויהודי. זו לא רק הרטוריקה הנבחרת של ראש הממשלה בשש וחצי השנים האחרונות, זו לא רק הפוליטיקה הדתית שכבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהקואליציה, זה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמייצר חידוד של "העובדה ההיסטורית" הקושרת את העם למולדתו והופכת את הסכסוך הלאומי גם לסכסוך דתי, זו גם מערכת החינוך שמהדקת משנה לשנה יותר את טבעת החינוך ליהדות על ילדי המערכת אלא ששעות הלימוד האלה באות על חשבון שעות לימוד אחרות ולא בנוסף.

הנה דוגמא - שר החינוך הוציא השבוע פוסט תגובה על כתבה בערוץ 2 בה צוין כי באחד מבתי הספר בארץ נלמדה תפילת הדרך במסגקת לימודי זהירות בדרכים. מה התשובה של השר? "כל כך נורא במדינה היהודית יגעו קצת ביהדות, יסבירו לילדים על תפילה שנאמרת בעם ישראל כבר מימי התלמוד?" (השגיאות הדקדוקיות במקור). אז זהו לא, אדוני השר, אין כל פסול שילדינו ילמדו תפילות וילמדו את התנ"ך וילמדו אמרות של חז"ל, וילמדו על חגים ומנהגים, ויהיה נחמד להכניס להם פילפולים של תושב"ע - לא רק שאין פסול בזה, זה משולב במערכת החינוך עוד משחר היווסדה. אלא בעוד שפעם, לדוגמא, היו נלמדים בכיתות גם הוגי דיעות ציוניים, היום הם כמעט לא קיימים. מערכת החינוך מנווטת כל כולה לנרטיב יהודיים המשולבים באהבת המולדת מתוך אינדוקטרינציה ברורה - ציונות זה יהדות. היהדות משולבת כמעט בכל תחום לימודי היום, וזה תהליך שמתגבר בשנים האחרונות. השורה התחתונה? שהנאמנות של הדורות הבאים היא למדינה יהודית, הרבה פחות מאשר למדינה דמוקרטית.

מרבית בוגרי המערכת היום יוצאים מבתי הספר עם ההבנה שדמוקרטיה זה "הרוב קובע". תודעה דמוקרטית נמוכה כל כך היא לא סימן טוב לבאות. אנחנו יכולים להיתמם ולהמשיך לדבר על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, זה משהו שנעים להתגאות בו, אך מצד השני כמעט כל בעיה חברתית היום מקורה בחוסר הבנה מהותית של הדמוקרטיה. זה המקור להצהרות מטופשות של שרים המכהנים היום בממשלה ושל חברי כנסת נבחרים. זו הסיבה שמערכת המשפט נתפסית כשמאל. מערכת המשפט אינה שמאל, אך הרעיונות המרכזיים בשפיטה מחוייבים, לפחות במדינה דמוקרטית, לרעיונות של צדק ומוסר. רעיונות אלה אינם רעיונות של שמאל, הם רעיונות הבסיס של הדמוקרטיה. אלא שישראל היהודית והדמוקרטית עיוותה מאוד את המושג דמוקרטיה. וכל מה שיש בו זכויות אדם מתוייג כשמאל רדיקלי. ז'בוטינסקי, והוא לא איש שמאל, מתהפך בקברו.

זו תולדה של הרבה דברים, וצפוי שאומר שהיא תולדה של הכיבוש והנה אמרתי. 48 שנים שבחסות המדינה אנחנו פוגעים בזכויות אדם של אחרים. רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? באסה, היא לא יכולה להתקיים ככה. האופציה של מדינה אחת עם שני לאומים כשלאום אחד הוא אזרח מלא ולאום שני אינו בעל זכות בחירה זה אולי פתרון אפשרי (נניח) רק שזו לא דמוקרטיה.הפתרון הזה מגיע מהאנשים ששואגים על דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל אך למעשה אינם מציעים פתרון דמוקרטי, אלא יהודי בלבד. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כדמוקטיה רק בשם או כתהליך מצומצם. אבל כבר שלדון אדלסון הגדיר את זה טוב ממני - הדמוקרטיה לא מופיעה בתנ"ך.

איזון בין יהודית ודמוקרטית הוא אפשרי, יותר מזה - ראוי שיהיה איזון כדי שנוכל להמשיך לחיות פה אבל לשם כך יש צורך בחיזוק הדמוקרטיה, חיזוק הדמוקרטיה מעולם לא בא במקום ההקשרים היהודיים והציוניים, אבל הוא נותן את בסיס הקיום. אלא שחיזוק הדמוקרטיה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם מדיניותה של מדינת ישראל כבר לפחות שש וחצי שנים. אם יהודית וציונית הן המטרות הרי שהאמצעי הוא אחד - דמוקרטיה. אבל כאשר מוסר לא מתיישב עם הנרטיב האמיץ של העם היושב בארצו, מה עושים? זה פשוט עוברים לקנה מידה אחר. לא מוסר אבסולוטי - מוסר יהודי. וכך כיבוש הוא לא כיבוש, זה מתנה שקיבלנו מאלוהים ועם זה אי אפשר להתווכח. אלוהים אמר. אבל אני בטח סתם עוכרת רואת שחורות, זה לא שמשהו מהותית לא בסדר. דמוקרטיה היא בלאו הכי רעיון יווני - ובסיפור הזה אנחנו עם המכבים - "מי לה' אליי" שולט. 

 

דעת מיעוט

דעת מיעוט הוא ביטוי משפטי שמתייחס לדעות של שופט או שופטים שדעתו/ם שונה מדעת הרוב ולרוב מתנגדת לפסק הדין שניתן. היום, התרחב השימוש במושג מעבר לעולם המשפטי ופעמים רבות המשתמש במושג יכוון לדעות המוחזקות על ידי קבוצת מיעוט בקרב הציבור הכללי, היינו דעה שהיא אינה מוסכמת (קונצנסואלית). מאז ומעולם דעות מיעוט היו מוקד של משיכה בעיניי, בין אם בחיים ובין אם בפסקי דין. מעבר לעובדה שפעמים רבות דווקא לדעת המיעוט משמעות היסטורית, ובעצם גם מעשית, מרחיקת לכת, דעת המיעוט מופלאה בעיניי מעצם התעוזה שלה לצאת נגד הרוב ולהיות נאמנה לעצמה.

שני משפטים מלווים אותי כאדם בוגר ומהווים סוג של מחוון לבחינה אישית:

משפטו של מרק טווין "כאשר אתה מוצא את עצמך בדעת הרוב זה הזמן לעצור ולהרהר"
ומשפטו של איינשטיין: אישה שתלך עם ההמון בדרך כלל לא תרחיק מעבר לגבולות הקהל. אישה ההולכת לבד עשויה להגיע למקומות בהם אף אחד עוד לא צעד".

כן, הם משפטים מכלילים מאוד, כן, אני לפעמים גם בתוך הקהל. כן, הם משפטים נהדרים לחיות לאורם, להאמין בעצמך אבל יותר מכל לחשוב למען עצמך, בלי לקבל דבר כתורה משמיים. במידה רבה דעת המיעוט נראית לי כזו, בין אם אני מסכימה איתה ובין אם לאו - דעה מחושבת שהפכו בה שוב ושוב והיא נאמנה לעצמה ולערכים אותם היא מקדשת. 

דעות מיעוט לרוב לא מייצרות סביבן הרבה רעש, פעמים קולן נבלע בתוך המולת הרוב. אולם יכולת השינוי הגלומה בהן היא לא פחות ממופלאה. הדקויות הקטנות פעמים נעלמות מעין, אולי כי הן נתפסות כלא חשובות משום שאינן פסק הדין, הן לא מהוות תקדים משפטי, הן לא הופכות לפרקטיקה שיפוטית, הן פשוט שם. חשיבות דעת המיעוט, לפחות בעיניי, בטח בסוגיות מהותיות, גבוהה אפילו יותר מדעת הרוב. לא בגלל שבסוגיות מהותיות לרוב אני לרוב אצדד בדעת המיעוט, אלא משום שפעמים רבות דעת המיעוט מתגלה כנכונה בדיעבד, ההיסטוריה שופטת את דעות המיעוט, לרוב לזכות. 

אבל יותר מזה יש בהן כוח לשנות לאורך זמן. דעות מיעוט מצוטטות כגושפנקא, כי בכוחן לשנות את החוק, כי בכוחן להפוך לדעת הרוב. דוגמא מצויינת, אחת מיני רבות, היא התיק של Plessy vs. Ferguson 1896 . הסיפור הוא פשוט - קבוצה של פעילי זכויות אדם רצו להפוך את החלטת ההפרדה בתחבורה ציבורית בלואיזיאנה. הם בחרו בפלסי, שהיה רק שמינית שחור, לעלות על קרון של לבנים, הוא נעצר כמתוכנן. המטרה היתה להראות את שרירותיות החוק ויתרה את היותו אנטי-חוקתי ופוגע בזכות לשוויון מלא בפני החוק (התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית). בתי המשפט המקומיים דחו את ההגנה הזו עד שב- 1896, המקרה הגיע לבית המשפט העליון האמריקאי. ברוב של 7 ל- 1 דחה בית המשפט את העתירה בתואנה שיש להבחין בין זכויות פוליטיות לזכויות חברתיות. יתרה בית המשפט אף קבע כי בהפרדה בתחבורה הציבורית אין משום נחיתות או פחיתות כבוד אלא בעיני המתבונן וכי אם יש אפליה היא מופנית כלפי לבנים ושחורים באופן שווה. 

דעת המיעוט הגיעה דווקא משופט העליון ג'ון מארשל הארלן, שאגב היה בעברו אדון בעל עבדים, שטען כי לא ניתן לטעון שהאפליה בהפרדה בתחבורה הציבורית בלואיזיאנה היא שווה בפני לבנים ושחורים מכיון שמטרתו של החוק לא היתה למנוע מלבנים לשבת בקרונות של שחורים, אלא היתה מכוונת לאפליית שחורים והגן על קריאה עיוורת צבעים של החוקה. הוא היה גזען שהאמין בעליונות הגזע הלבן ואף לא היסס לומר זאת בגלוי. אולם טענתו היתה שחוקית אסור לתת ביטוי לעליונות זו אלא לשאוף לשוויון. 

התוצאה של פסק הדין היתה פרקטיקה שכל עוד יש שוויון בהפרדה הרי שאין בעיה עם ההפרדה - היינו כל עוד יש שני תאי שירותים ההפרדה היא לגמרי חוקית. בקיצור אפליה אבל עם שוויון תנאים, לפחות למראית עין. זו היתה הפרקטיקה עד Brown vs. The board of education, ב- 1954 שהיה נקודת תפנית בהפרדה הגזעית בארה"ב ובו הוחלט שבנושא החינוך אין מקום לדוקטרינת "נפרדים אך שווים" כיוון שבתי ספר נפרדים מהגדרתם אינם שווים. 

הארכתי אני יודעת, אולם הנה לכם דעת מיעוט שבסופו של דבר יצרה שינוי - החדירה לתודעה הציבורית האמריקאית את הרעיון שהחוקה היא עיוורת צבעים. לקח זמן לרעיון להיטמע, זו לא תולדה של 58 שנים של קיומה של דעת מיעוט, אלא שנים של מאבק עיקש לזכויות אדם, אך גם לדעת המיעוט הזו היה תפקיד, בעיקר בעולם המשפט והחוק האמריקאי. יש דוגמאות טובות מאלה, אולם דוגמא זו בעיניי היא מצויינת, דעת המיעוט ניתנה ממקום תהליכי (פרוצידוראלי) של בחינת החוק בסטנדרטים אובייקטיביים והצביעה על כשלי דעת הרוב. היא מעידה על תחילתו של שינוי ועל חשיבה ביקורתית.

אבל למה אני אומרת את זה? בלילה שבין ה- 31.5 ל- 1.6 שנת 1962 בוצע גזר דינו של אייכמן והוא הוצא להורג בכלא רמלה (איילון). לפסק הדין הזה לא היתה דעת מיעוט, במקרה הזה דעת המיעוט הושמעה מחוץ לכותלי בית המשפט. 

ב- 30.5 קבוצת אינטלקטואלים ישראלית פונה לנשיא המדינה בניסיון למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, הם לא מבקשים על חייו, בכלל לא מה הנימוקים שלהם? טענותיהם הם ברמה המוסרית של מדינת ישראל, שהוצאתו להורג של אייכמן תפגע בזיכרון השואה ותסלף את הלקח המוסרי וההיסטורי של המשפט בראי ההיסטוריה. יתרה, תלין יהודי שמשמש תלין לצורר נתפס מהווה לדידם ניצחון מוסרי של הצורר. אבל יותר מזה - העלאתו לגרדום של אייכמן עשויה להיתפס ככפרה מטאפורית של עוונות השואה (1 צורר מול שישה מיליון קורבנות). הם לא היו היחידים גם שופט העליון דאז חיים כהן יצא נגד גזר דין מוות, גם במקרה של אייכמן. וכמובן שמקומה של חנה ארנדט לא ייפקד.

הוגו ברגמן, מרטין בובר, לאה גולדברג, גרשום שלום, אביגדור אריכא פרנץ אולנדורף, הם רק חלק מאנשי הקבוצה, פנייתם, כידוע נדחתה. הם לא היו היחידים, מטעמים שונים למרות הקונצנזוס הרחב בישראל, היו עוד די הרבה אנשים שקולם לא נשמע, למרות שחלקם שלחו מכתבים לנשיא המדינה, שהתנגדו להוצאתו להורג של אייכמן.

קצרה היריעה מלהסביר עד כמה מכונן היה משפט אייכמן בהיסטוריה של מדינת ישראל. גם אין בכוונתי לשפוט, בטח לא בדיעבד, את ההחלטה לשפוט או לגזור עליו גזר דין מוות. אולם, ברור מעל לכל ספק כי ישראל התאמצה בכל כוחה לכוון את המשפט הזה כדי להעצים האפקט שלו והוא לא היה נטול אינטרסים כשהעיקרי שבהם הוא עיצוב ישראל בתודעה העולמית כביתם הלאומי של יהודי העולם וכנציגתם הרשמית. אין בכך פסול וייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות, כך או אחרת ניתן לא ניתן לשפוט את ההיסטוריה על בסיס מה שהיה יכול להיות. 

משפט אייכמן היה חווייה מכוננת, ניסיון ליצר תיקון של עוול היסטורי חסר תקדים, אך האם באמת היה כאן תיקון? אני לא בטוחה. 70 שנה אחרי וישראל בעיקר משתמשת בשואה לכינון נרטיב ואינדוקטרינציה - אינני בטוחה שזה הלקח שיש ללמוד מהשואה. משפט אייכמן הפך את ישראל לתליינית מרצון, גם אם היא ראתה בזה הכרח ורבים רואים בו צדק היסטורי. קשה לראות מה היה קורה לו דברים היו נעשים אחרת. לא הייתה כל דרך חזרה מרגע שחטיפת אייכמן יצאה לפועל. אחרי משפט שכזה, אשר עוצב בקפידה על ידי גדעון האוזנר, איזה גזר דין אחר היה "נכון" יותר? השארתו בחיים "להינמק בכלא" לא היתה עושה צדק היסטורי טוב יותר, אולי אפילו פחות. העברתו למדינה אחרת לביצוע גזר הדין לא היתה משנה. ועם זאת 53 שנים אחרי, בניסיון להבין מה השאיר אחריו משפט אייכמן, אין מנוס מלהגיע גם למסקנה שהוא שירת אתוס לא נכון של "רק אנחנו הישראלים נדאג לעצמנו". 

קטונתי לייעץ בעניין, אך בעיניי את לקח השואה לא השכלנו להפנים, הפכנו את השואה לכלי לגיטימציה לתוקפנות ולקיבוע תחושת הנרדפות מול יתר העולם. בסופו של דבר זה כדור שלג, אם זו האמונה השלטת, הרי שלנצח נמצא סיבות מדוע היא נכונה. אין לי ספק שאם הלקח העיקרי של הדור הרביעי לשואה היום היא שצה"ל וכוחנו הפיזי או לחלופין/בד בבד האמונה באלוהים הם שימנעו הישנות של שואה ולא כוחנו המוסרי הרי שמשהו בהתגלגלות העניינים לא היה נכון. במידה רבה, בין אם נרצה אן לא נרצה, משפט אייכמן הוא הרבה מעבר לצדק, הוא נקמה. אני לא בטוחה שזה מה שצריך להישאר. חנה ארנדט היתה הראשונה לומר את זה עוד בתקופת המשפט, בצדק היא טענה שמעבר לאחריות האישית האנושית יש כאן אחריות חברתית שאם לא נדע להכיר בה הרי שלקחי השואה לא באמת ילמדו. 

העובדה שדעת מיעוט זו אינה ידועה כמעט בציבור ואינה נלמדת בבתי הספר, היא אולי האינדיקטור שמוכיח שמשפט אייכמן, בהבט הישראלי, שימש ומשמש כנדבך נוסף לבניית האתוס ולא להבניית מוסר. יש בזה משהו מצער, בלי שום קשר לשיפוט ערכי לעניין גזר הדין. משפט שלם וידוע מראש הוכן לקראת ביצוע גזר דין שכזה, ספק אם ניתן היה שיסתיים אחרת. אולם העובדה שהביקורת אינה נלמדת אלא כקוריוז חסר חשיבות היא מטרידה בעיני. קיומה של דעת מיעוט היא חיונית למדינה, העדרה מהתודעה הציבורית היא לא פחות ממעוררת חשש לחוסנה של החברה. אם לא נלמד את ילדינו מהו ספק, מהי חשיבה, עד כמה מהותית היא הביקורת, הם לעולם לא יוכלו למצות את הפוטנציאל האמיתי של העתיד במדינה הזו. 

במידה רבה הסתכלות מחודשת על תחילת דבריי לנושא דעת המיעוט במשפטו של פלסי, מוכיחה את חוסנה ובריאותה של החברה האמריקאית (על כל תחלואיה והם רבים) לפחות בכל נוגע לניסיון של בתי המשפט לקדש את החוק ולנסות ולהעמיד נורמות ברורות של מוסר וצדק (ברור שניתן להביא גם דוגמאות שכנגד). ההיסטוריה האמריקאית בסופו של דבר כוללת פלורליזם עמוק המאפשר השמעה ובמה למגוון של דעות, ודבר זה שומר על פוטנציאל השינוי גם בתוך החברה ההגמונית והקפיטליסטית להחריד הזו. ישראל כחברה נוטה להשתיק את הביקורת, האמונה הבלתי מעורערת בצדקת הדרך המועברת לדור הצעיר סופה להוליד משבר. צדקת הדרך לנצח תהיה יעילה כל עוד נשאלות שאלות ספקניות, במקום בו שאלות ספקניות הופכות ללא לגיטימיות, הביטחון מאבד את צדקת הדרך, הוא מחליף את שיקול הדעת ויוצר מצג שווא שאין מאחוריו כלום.

חשיבות דעת המיעוט הציבוית לעניין משפט אייכמן מעידה על התחבטות בשאלות של מוסר, זו אינה פריבילגיה אלא ליבה של הדמוקרטיה. אהבת המדינה, ממש כמו אהבה בחיים, היא אהבה על אף המגרעות ולא בגלל שהכל טוב. אם לא נלמד את הילדים שלנו שלא הכל טוב ושיכול להיות יותר טוב - איך הם יצרו לעצמם עתיד יותר טוב? דעת המיעוט ברמת השיח הציבורי צריכה להישמע. כשהיא לא נשמעת, לא בדיונים היסטוריים ולא בדיונים עכשוויים, יש להניח שגם בעתיד היא לא תישמע. רק שוב בראי ההיסטוריה היא תתגלה כנכונה, זה לרוב כבר אחרי שמסתיימת ההארכה.