תכל'ס הייתי אמורה עכשיו להיות במכונית בדרך לפעילות ביער ואין זו סתם פעילות ביער כי אם פעילות עם ההורים ביער, כאילו לא די בזה ששבוע שעבר (אולי שבועיים אבל זה עוד כואב, אז מי זוכר?!) הייתה פעילות עם הקבוצה של המרכזית. הפעילות הזו ביער מקסימה בעיניי, בדיוק בגלל זה רשמתי את הילדים, את הילדים לא אותי. לי כבר מאוחר מדי כל הקטע הרוחני הזה, הציניות כבר קנתה בי אחיזה מזמן. שבוע שעבר המדריכה החדשה של המרכזית ביקשה ממני להפסיק לדבר (כן, שאני. אפסיק. לדבר. לזכותה יאמר שאנחנו לא ממש מכירות) כי הילדים צריכים את כל הכוונה שלי כדי להדליק את האש (לא, לא עם מצית, או גפרור, גם לא עם אבני צור, אלא בחיכוך של מקלות עץ זה בזה עד שיצא ניצוץ), מלמלתי לאימהות שהיו איתי שממילא אין לי כל כוונה לעזור. אני חוששת שזה לא מצא חן בעינייי המדריכה. שלא לדבר על הרגע שהיא העבירה קערה מלאה תרמילי אפונים מגינתה וביקשה שכל אחד יאכל רק אחד כדי שישאר לכולם. אני את שלי תרמתי לטובת הכלל. זה בסדר, קליפות תפו"א זו החגיגה האמיתית של העדה שלי (נו, די זה נאמר לשם הצחוק ותפסיקו עם כל המאבק העדתי הזה לרגע).
אני אבהיר - הפעילות הזו ביער מדהימה בעיניי, אני באמת ובתמים רואה עד כמה הילדים נשכרים מזה. המדריכים נהדרים ומלאים באהבה (לטבע, לאדם, לרוח, למים, לאש, לאוכל טבעוני, לישות כלשהי - הבנתם את העניין) ונתינה לילדים. אני ממש לא מתחברת לזה וזו בדיוק הסיבה שאני שולחת את הילדים לזה, כי אני נותנת דברים אחרים ותחושת השבט שיש להם שם היא נהדרת. אני לגמרי בעד, אבל חלק מהעיסקה הוא שאני רק שותפה חיובית, זהו. רק שזה מרגיש שכל פעם שנדרשת התערבות שהיא מעבר שכאילו מישהו מגביה את רף הסבלנות. לא פשוט ומעולם לא אהבתי לעבור מתחת למקל לימבו, טוב בעצם קצת. אני עושה הכל כדי לא להעביר את הציניות בנושא הזה לילדים, אבל כל המפגשים שכוללים אותי קצת הורסים לי את כל ההתקדמות. מודה. עוזבת. תנוחם? אני באמת משתדלת.
כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.
מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת.
לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה.
 |
| מקל לימבו יו נואו |
כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.
מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת.
לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה.
