טקס הכניסה בברית הנישואין (5 אותיות) ורמז: זה לא עניינו של אף אחד

תמונה של כאלה לא דרוכים -
לא כל כך מומלץ

אוף כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב. והם עוברים מהפרטי לציבורי, מהאישי ללאומי, ואל תתנו לי בכלל להתחיל עם העולם. אז במשך היום אני מנסה לכתוב, לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. והבנזוג בחו"ל והשינה לא ממש מגיעה וכבר יש אנרגיה אבל היא מהולה בסוג של דאגה. בעצם אם אני קוראת את עצמי מה שאני מנסה להגיד זה שיש בי דריכות, כזו שלא מאפשרת לי באמת להיות בשגרה. כאילו משהו שאני לא רואה כל הזמן רודף אותי ואני צריכה להיות מוכנה לכל דבר שלא יבוא. הבעיה היא שאני לא ישנה מספיק בגלל זה וכל הסיפור הזה נוטה להיות בעל אופי נורא מייגע. וביננו אני מניחה שלא צריך להיות רופא כדי לדעת שזה לא מומלץ וזה אפילו די מדכא כי אתה לא יודע מה ישים לזה סוף. אם זה ההחלטה האישית שתדרוש התאפסות או שמא זה משהו שחיצוני שעוד לא ממש נפתר ואני צריכה ללמוד לנתק. מה שקורה כאן מלחיץ אותי, אבל זה הופך אותי לבוגדת. זה מצחיק לאהוב כל כך, להתאמץ בכל יום כדי להישאר ולהיות מקוטלגת ונחשדת. 

נזנחו בצד

לא ממש מספיקה לעשות כושר וזה מייסר אותי, בעיקר בגלל שאני מסוג האנשים שמאמינים שאם אתה רוצה משהו אתה עושה אותו. מה שאומר שאם אני לא עושה כושר אז אני לא רוצה? כי דווקא יש לי תירוצים ממש טובים. אופס, הייתי צריכה לומר סיבות, נכון? אז להשאיר את הנוער לבד לשעה וחצי ולרוץ זה קצת בעייתי, בטח אם אני רוצה גם לכתוב (עליתם על זה - כנראה שכתיבה חשובה לי יותר). את תרגילי הלילה אני לא עושה כבר יומיים כי התמקמו לי שלושה ילדים בחדר השינה וכבר לקחו תחת חסותם גם את המזרן הדק של האימונים. ותכל'ס אני נורא עייפה מלהיות אנרגטית כל הזמן ומרגישה שהגוף שלי לא ממש יעמוד כרגע במעמסה כזו. מנחמת את עצמי שכשבנהזוג יחזור, אני אתחיל לישון יותר טוב וגם להתאמן. שנאמר, למה לא לקוות אם אפשר?

לפעמים לדפוק ת'ראש בקיר זה סוג של
בריחה - תמונה אופטימית

ואז כשמגיעות כל החדשות מבחוץ עם דאעש ופרגוסון ומרעין בישין שכאלה, בא לי פשוט לברוח מכל העולם הזה ופתאום להתיישב בחלל לא נשמע כמו רעיון מופרך כל כך. אבל מה שהכי חודר מבעד השיריון שלמדתי לעטות על עצמי זה מה שקורה כאן. עזבו אתכם רגע מהארכת הפסקת האש, אם כי מצב הלימבו הזה אליו נכנסנו הוא באמת פתאטי, בעיקר מכיון שהוא מוכיח שאין לנו הנהגה ולא שלא ידענו את זה קודם, אבל זה נותן משנה תוקף. וכשברקע שר האוצר נשמע אתמול אומר שטילים על הדרום לא באמת שוברים שגרה בישראל, אני שואלת שוב, אז בשביל מה יצאנו למלחמה הארורה זהו? וכשברקע מתגלה (לא שלא ידענו, אבל ממש כמו המנהרות לא הבנו את ההיקף, חה!) שאופסי יש יותר קיצוניים מהחמאס בעזה, אז תגידו - אתם לא מרגישים שקצת עשו עליכם סיבוב? ייתכן שאני הלא הגיונית כאן, אבל לי זה עושה עוד יותר חשק לדפוק את הראש בקיר, מה שיסייע לתסכול ויש בו מן הסיכוי לטשטש הכרה. 

Wedding - highly over ratted 

אבל זה לא הכל, הו לא זה לא הכל. ואם אני נשמעת לכם קצת כמו חתול תעלול זה רק בגלל שיש לי עוד משהו לשלוף פה מהכובע. כמה אנשים לדעתכם התחתנו היום? לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש כ- 53,000 חתונות בממוצע (אם כי זה מעודכן עד 2013) בשנה מה שמשאיר אותנו עם בערך 145 חתונות בערב. כל כך הרבה אנשים מתחתנים ובכל זאת כל המדינה מדברת על החתונה של מורל ומחמוד, שאפילו לא ידעו בעצמם שהם כאלה סלבריטיז. ולמה כולם מדברים עליהם? כי הוא ערבי והיא יהודיה שהתאסלמה והתבוללות זה אם כל חטאת מסתבר, עזבו אתכם מ"אם כל חטאת", סגן שר הדתות חושב שזו "שואה שקטה" (אל תרימו גבה, כנראה שכאן כן מותר להשוות, השימוש בשואה כמקור להשוואה בינתיים אסור בעיקר לשמאלנים). שואה, לא פחות ושקטה (טוב השואה הקודמת עשתה כל כך הרבה רעש שאפילו אלוהים [אל דאגה, אין שינוי בהעדר מערכת היחסים בינו וביני] לא ממש שמע). כנראה שאין לנו אלא להמתין מעט עד שיתבררו ממדי הזוועה. 




בינתיים מצעד של פוליטיקאים שמנסים להיות "קודם כל יהודי" כי יהודי זה הכי, אחי. שר האוצר מסביר שאם הבן שלו היה מביא חלילה שיקסע זה היה מאוד מצער אותו, מזל שהוא לא דחף את הנורבגית מתחת לאף של נתניהו כי באמת אף אחד לא עשה את ההקשר. אבל חוץ מהנורבגית שהייתי חייבת להכניס, תסלחו לי שכרגיל אני יוצאת המעצבנת אבל תוציאו את האף הגזעני שלכם מהמיטה של אנשים אחרים, חלאס. איזו מין מדינה נחשלת אנחנו שכל הזמן עסוקה בתורת הגזע? אויש, הפריע לכם שכתבתי תורת הגזע כי זה עושה קישור לשואה? אבל מה לעשות שתורת הגזע היא הרבה מעבר לגרמניה הנאצית. ומה לעשות שגם אם לא נרצה לקרוא כך לילד זה עדיין בדיוק זה. אנחנו פשוט גזענים וכשאני פוגשת גזעני אני מתחילה להבין אנשים שמתבוללים וגם מודה על זה שתכל'ס התבוללות לפחות מצמצמת, יש להניח, את מספר הגזענים כך שכבר יש סיבות להיות בעד. אבל מעבר לגזענות, חתונה זה עניין פרטי ואישי ומדינה שלמה ניסתה לעשות מחתונה קרקס ועשתה מעצמה קרקס. איזו פארסה מטורפת זו? שני אנשים מתחתנים אז זהו, סוף פסוק, אחלו להם בהצלחה ותמשיכו. או שתתעלמו כמו שאתם מתעלמים מעוד עשרות זוגות ביום שמתחתנים מהטעם הפשוט שאתם לא מכירים אותם. חתונה של אנשים אחרים היא לא עניינו של אף אחד, אלא אם כן זה הזוג או מקורביו ולא כל עם ישראל לא נחשב משפחה.

דוגמא לאנשים שקונים את זה

הפרשה הזו מעלה עוד נושא מעניין והוא שנושאים כמו דת, מורשת והתבוללות תמיד יאמרו בגוף ראשון רבים למשל "באירופה אנחנו מגיעים ל- 80% נישואי תערובת", טוב זו כנראה צרת רבים, שוין וידוע שכולנו משפחה אחת (אז מה אם בפיסקה הקודמת טענתי שלא). אבל זה יותר מזה, אנחנו תקועים בתוך שיח בלתי נסלח של "עם נבחר", "הבטחה אלוהית" ומיני שכאלה והאמת שיש כנראה המון אנשים שקונים את זה. ההסתכלות האתנוצנטרית הזאת יוצרת אצלנו גם הבחנה ברורה לגבי מה טוב ומה רע היחסי בעינינו, מעניקה איצטלה של מוסר ויוצרת נורמות של אי שוויון, תוך העדפה של נרטיב דתי על ערכים אוניברסליים. אבל יותר מזה, אנחנו לא חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, בפועל המדינה הזו היא קודם כל מדינה דתית וכמו שכבר טענתי בעבר (וגם כאן בעצם, הממ וכאן - טוב די, הנושא כנראה מעסיק אותי) המצב הזה רק ילך ויחריף. הייתי כותבת כאן על להב"ה אבל אורי משגב הקדים אותי. אבל הבעיה היא באמת בעיה של כולנו, של כל הרוב החילוני שעדיין יש בארץ שמקבל את גזירת הציבור הדתי מכיון שיש להתחשב בו, רק שבינתיים הדת הזו הולכת ומצמצמת את צעדיו. אני מבינה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ולא רק דמוקרטית, אני מבינה את הצורך להתאים דברים לדת (גם אם אינני מסכימה) אבל בעיני חופש הפרט גובר על הדת ורק חופש מדת יוכל להבטיח מחד חיים דמוקרטיים ולאפשר ליהודים דתיים לשמור על הדת יותר מאשר כל ארץ אחרת.

אני יכולה להמשיך, אבל אני אעצור פה ורק אשאיר אתכם עם חומר למחשבה.

זה די שובר את הלב כשחושבים על זה כמה התרחקנו מחזונו של חוזה המדינה. מזכיר לי את הסטיקרים הניו אייג'יים של "אל תניח למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות", נראה לי שהתכוונו ממש לזה, רק אומרת.

היום שאחרי

עצוב, ברור שעצוב. רצח החטופים הוא נוראי ומיותר. אבל הקריאות להיכנס בפלסטינים, להחיל ריבונות על השטחים וכולי הן חד וחלק נקמה קולקטיבית שלא תועיל במאום לבד מהרחבת מעגל הדמים הרחב דיו.

אתמול נודע לי על מציאת גופות הנערים בזמן שהייתי בחתונה. שוב החיים מפגישים את הדואליות שלהם, שמחת החיים מול גדיעת המוות. אני לא יכולה, ובעצם גם לא רוצה, לדמיין לעצמי את כאב המשפחות על המוות המיותר של השלושה. אני יודעת שזה לא הזמן בחברה הישראלית להזכיר את הכאב של האחר, אבל מבחינתי זה כן הזמן. 47 שנה, ובעצם כבר הרבה יותר, אנחנו במעגל נוראי של נקמה ושל דם. הקריאות הישראליות של להיכנס בהם, לנקום, לבער, להבעיר, לספח, להפציץ, לפוצץ, להרוס, לשבור, לשנוא. למה הן נועדו? הרי כבר ניסינו את זה, הרי אנחנו יודעים לאן זה מוביל. תסתכלו על הילדים שלנו, שחדוות החיים עולה מהם ותחשבו אם אנחנו רוצים לדון אותם לחיים או למוות.

אני לא מהמאמינים ולא מהדתיים, אבל בדת היהודית יושבים שבעה. שבעה נועדה לאבל כמו גם לבחינה מעמיקה של הנפש, ליצירת כלים להתגברות ובעיקר לאבל. יש בזה המון תבונה. זה הזמן לקחת פסק זמן ולא לעשות דבר, אבל כבר מאוחר מדי, הגבנו, אנחנו מגיבים עכשיו ומעגל התגובות רק החל. לו רק היינו יודעים לפעול אחרת, אפשר היה למצוא כאן יותר תקווה. בתוך האבל, בתוך המוות, יש קודם כל חיים.

זמן של אבל הוא זמן של מחשבות לא של פעולה. הפעולות הללו הן מבחינתי העדות הבלתי ניתנת להפרכה שהחטיפה הזו היא אלגוריה לחטיפה של כולנו, חטיפת המוסר שלנו, חטיפת המחשבות שלנו. גל עכור שוטף את האזור והופך פה את בני האדם לזומבים הקוראים לנקמה, אבל הנקמה הזו לא תיגמר בצד השני, היא תגמר בכולנו, מחוייכים ושטופי שנאה אנחנו מתקרבים כולנו לרגע הזה בו הכל יעלה בלהבות.

And who by fire, who by water,
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall I say is calling?

And who in her lonely slip, who by barbiturate,
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall I say is calling?

And who by brave assent, who by accident,
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his lady's command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall I say is calling?

Leonard Cohen, Who by Fire

התחושה הנוראית שאיני מצליחה לנער ממני היא שאנחנו כבר בחרנו לחיות על חרבותינו, זה לא "בגללם", זו בחירה שלנו שדנה אותנו למוות. who by fire? ובכן, כנראה שכולנו, זה רק עניין של זמן והוא מתקרב והולך.

אני פושעת

אני ק' (השם המלא ומספר תעודת הזהות שמורים במערכת), נושאת באחריות פלילית, אני פושעת. לא סתם פושעת אלא אחת שחייבת בשנתיים מאסר. מסתבר שלא רק אני, אלא גם בנזוגי, א' (כן, גם במערכת), פושע. אם ישפטו את שנינו במקביל, יש מצב ששלושת ילדיי יצטרכו לבקר את הוריהם בכלא במשך 16 חודשים (כי בכל זאת בטח ינקו לנו שליש על התנהגות טובה). 

כן, תטענו בפני שאני דרמטית, וזה בהחלט נכון, אבל עברתי עבירה נוראית - התחתנתי עם בנזוגי ולא רשמתי את נישואיי ברבנות. גם המחתן הגרמני שלנו לא דיווח על הנישואים שלנו ברבנות, שיתבייש. נראה לי שיש מצב שגם הרב הרפורמי שחיתן אותנו עבר עבירה אבל אני לא יודעת כי הוא חיתן אותנו לפני 13 שנים והתיקון חדש אז יכול להיות שהוא סתם עבריין וזהו. על מה אני מדברת? ובכן, עם קבלת החוק החדש בדבר פתיחת אזורי הרישום לנישואים, שונה הסעיף שקובע את העונש למתחתנים שאינם רושמים את חתונתם או גירושיהם ברבנות ונקבע כי זו עבירה שדינה שנתיים מאסר. אז נכון שאף אחד לא מחפש אותי ולא בגלל אנשים כמוני שונה סעיף העונשין, אבל תחשבו על זה - אם תורידו את הרבנות מהמשוואה ותשאירו את החתונה למתחתנים (נו טוב, גם להורים שלהם) נראה לי שלא נצטרך את החוק בכל מקרה, לא שווה?

אז עזבו שהחוק החדש אולי מקל על אלה שרוצים להתחתן ברבנות, אני אישית לא יודעת על זה יותר מדי כי מעולם לא טרחתי להתעניין בהליך מבחינתי הרבנות מעולם לא היתה אופציה ולא, אני לא פסולת חיתון. אבל אני לא מצליחה להבין למה אנחנו ממשיכים לשאת בעול הרבנות ולא יוצרים מהפכה? למה אנחנו ממשיכים לשלם על מוצרים בעלי הכשר? למה אנחנו לא מתקוממים מול הכניסה הבוטה הזו של הדת לחיינו גם אם אנחנו לא מגדירים את עצמנו כדתיים? הרבנות היא מוסד שאבד עליו הכלח וככל שנותיר אותו מחוץ לחיים שלנו ככה יהיה לכולנו בריא יותר. כה אמרה הפושעת. זהו. ארוחת ערב (מנסה לגוון את התפריט לפני הישיבה בכלא...)

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...   

מילים - כתיבה. פוסט מהסוג האישי ביותר

השבוע אמא שלי הקריאה לי שיר שכתבתי ב- 1995, כתבתי לה מכתב והוספתי את השיר. כשאמא שלי הקריאה אותו לא זכרתי אותו, אבל מאז שהיא הקריאה לי אותו הוא מתנגן בי. שיר כאב, קצת תמים, שיר שמתאים לורתר הצעיר. קצת אגואיסטי אולי, מגיע קצת מתקופה של מחשבות רומנטיות בעיקרן. מחבר בין הטבע ובין תחושות אנושיות, מגיע מהזמן שניטשה היה הפילוסוף המועדף עלי. ההקדמה מלמדת שזו היתה התקופה בה שיחקתי עם המחשבה להוציא לאור את שיריי. כתבתי שירים מתחילת גיל ההתבגרות, אולי אפילו לפני. כתבתי שיר בכל פעם שהתלהבתי מילד ושיחקתי במחשבות התאהבות. כתבתי שירים, במקום יומן, שליוו את האהבה הראשונה והגדולה שלי. כתבתי על חיי ועל זכרונות ילדות, כתבתי שירים על הכל. ולמרות שעבר זמן רב מאז שכתבתי או מאז ששזפה עיני את הטקסט, ישנם שירים שמלווים אותי עדיין.

לא כתבתי שירים בערך מאז שהתחתנתי, הרגל של שנים שנקטע, תחביב אמיתי שנזנח ולא עוד. אפילו לא שיר אחד, לא מצאתי עצמי ולו פעם אחת מתחילה שיר, כותבת שורה. מה שהיה חלק קבוע בחיי נעלם ואף לא חשתי בחסרונו. לקח לי זמן להבין שלכתיבת השירים היה כנראה תפקיד בחיי ולכן נזנחה השירה כאבן שאין בה הופכין. שהשירים שלי היו טיפול עצמי, ההתמודדות שלי עם כל מה שקורה. לו הייתי משתעבדת ליומן הייתי נכנסת לטריפ אגואיסטי מאמלל, כתיבה יומיומית היתה מדכאת אותי. השירים הכניסו מצבים מדכאים לתבניות אסטטיות, מלל של שעות למספר מצומצם של שורות. השירים היו הגבול שאני שירטטתי לעצמי כשהחיים היו פוגעים מדי מלהכיל.

לפני החתונה הלכתי לטיפול בפעם הראשונה בחיי, לדבר על חיי הקודמים. לסגור פרק אחד לפני פתיחת החדש. אמנם הפרק החדש כבר היה די ישן אבל יש בחתונה עצמה, איזושהיא סימבוליות זו הסיבה שבגללה החלטנו שאת החתונה האזרחית אנחנו עושים לבד ובלי עדים, משהו של שניים. הטיפול שלי נועד לעגן את היותינו שניים במעמד ולא מלווים בשדים אימתניים מהעבר. זה לא משהו שהייתי עושה לולא היה טריגר שחייב אותי לתפוס פרספקטיבה ואיזה מזל שהיה טריגר ושמצאתי את המטפלת הנכונה ויצרנו את הקשר המתאים והשכלנו לרפא מהר. היה תקתוק יסודי, כמעט יקי, בשליפת הנושאים, ניעורם וקיפולם מחדש בארגזים. היו כאלה שנאלצנו להעביר יד מיישרת יותר מפעם אחת, היו כאלה שנראו כל כך מאיימים ביושבם כמו הרי ענק בחיי הישנים, אך למרות כבודתם הנראית הם היו קלים לניעור, סידור וקיפול. כאילו רק חיכו לרגע שמישהו יצמצם אותם. ויחד עם הקיפול, התקפל לו גם הצורך בכתיבת שירים. 

אז התפניתי לכתיבה אקדמית וכתיבות נוספות, פוליטיות בעיקרן - מאמרים, נאומים, ניירות עמדה, מכתבים. בעבודה - האחרונים ובבית - הראשונים ולא נותר עוד מקום לכתיבה אחרת. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו עצמן בעיקר בסיפורים שבעל פה ואחר כך בסיפורים קטנים שבכתב. ועכשיו יש לי בלוג ואני כותבת. והמילים כל כך חסרו לי והן זורמות בשפע שכזה שאני צריכה לעצור את עצמי כי יש לי זמן ולמילים טוב כשיש להן זמן.