תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 

התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  

מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 

מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 

המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

אשליית הקיפאון

פורסם לראשונה במעריב, 31.1.2016

אחת הביקורות המושמעות נגד בנימין נתניהו מימין ומשמאל נוגעת לקיפאון המדיני שהוא מייצר. ביקורת זו מציירת אותו כראש ממשלה חרדתי שאינו מוביל מדיניות ברורה וחושש ממחוייבות. מימין נמצא בנט שתוקף אותו על קבעונו המדיני ומציע סיפוח שטחי C והגעה לאוטונומיה של שטחי A ו-B לשם הסדרת מעמד ההתנחלויות ומשמאל הטענה שלמרות ההצהרה לנשיא אובמה על מחוייבות ישראל לפיתרון שתי המדינות, אין שום כוונה אמיתית או לוח זמנים מחייב ומכאן שנתניהו מוביל למדינה דו לאומית. פרשנויות אלה הולמות את המציאות, אך לא מסתדרות עם העובדה שנתניהו לא אוהב להשאיר דברים ליד המקרה.

הטענה שנתניהו מנהל מדיניות שמטרתה להרוויח זמן, בהמתנה לשינוי אמריקאי מתוך הנחה שכל תוצאת בחירות תהיה נוחה יותר מהנשיא אובמה, היא רציונלית. אך היא חלשה משני טעמים עיקריים: א. במידה גבוהה של ביטחון ניתן להניח שהנשיא אובמה היה מעניק רוח גבית לכל צעד חיובי מכיוון ישראל, בעיקר משום שנתניהו כפרסונה לא משחק מבחינתו תפקיד. ב. אין בכוחה להסביר את הקדנציות הקודמות. תיאוריית השהיית הזמן מעבירה את ההכרעה לגורמים חיצוניים וכפופה ללוח זמנים שאינו בשליטת נתניהו, וגם זה אינו מסתדר עם דפוס הפעולה שלו.

לכן יש לבחון מבעד לקיפאון שנתניהו מייצר. הצהרותיו ביחס ל"מתיישבים" בקדנציה האחרונה עברו לדרגת חמימות גבוהה יותר והמחוייבות ההצהרתית שלו גדלה. נחישותו לצייר את הרשות כמקור לטרור והסתה ואת אבו מאזן כלא רלוונטי מייצרת מציאות ונועדה להגביר את הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה, בטח בגל הטרור הנוכחי. אבל, מעבר לזה השטח עצמו מספר את הסיפור – ישראל מייצרת עובדה בשטח של כמעט סיפוח שטחי C. בעוד הרעש התקשורתי ממוקד בכל הפרובוקציות שעולות חדשות לבקרים, ניתנת לנתניהו האפשרות לפעול מתחת לרדאר תוך פגיעה באוכלוסיה הפלסטינית וחיזוק ההתיישבות היהודית. בבוא היום, אם יידרש לכך, זה יפעל לטובת האג'נדה שלו וייקבע מציאות דמוגרפית שונה מאוד מזו של אוסלו לפני 20 שנה.

בעוד שברמה ההצהרתית יש שקט, הרמה המעשית ברורה: סיפוח מדורג של השטחים והרחבת ההתנחלויות, התשתיות ושטחי האש, ללא מתן זכויות לתושבים הפלסטינים ולמעשה תוך עידוד פאסיבי להגירה "חופשית" מהשטח. מדיניות ההסברה נועדה להשיג הבנה לישראל שתתבטא בצמצום הלחץ הבינלאומי על ישראל כי כל יום שעובר משרת את ההתיישבות גם אם עולים ממנה קולות מאוכזבים. בפועל הזרמת הכספים נמשכת, הההרחבה המתגלגלת נמשכת וביסוס מעמד מרבית שטח C כשטח ישראלי הולך ומושלם.

נתניהו לא צריך להכריז על מדיניות של סיפוח שטחי C, הוא עושה את זה בפועל. זה פותר את כל נושא גושי ההתנחלויות ושומר אפילו מבחינת בנט על האינטרסים של ישראל אפילו בהנחה שתהיה הכרה בעצמאות פלסטינית מתוחמת בשטחי A ו- B. נתניהו מומחה ביצירת מציאות אלטרנטיבית, זה הכוח שתמיד היה לו עוד בתקופת "לא זו השאלה", מר "אני רוצה אני משיג" מייצר תחושת קיפאון, מזיז עניינים בשטח ומארגן את לוח השחמט שלפניו כך שביום הדין והוא יגיע הסדר הפשרה של ישראל יכלול את מרבית שטחי C, כי המהפך הדמוגרפי כבר נעשה.ההססנות שמיוחסת לו כרגע היא בכלל לא הססנות, זו הצגה שנועדה להגיע ליום ההכרעה כאשר ההכרעה כבר מונחת בכיסו כעובדה בשטח – שטחי C הם הלכה למעשה חלק מישראל.

. 

איפה החזון? קליקבייט זה לא מדיניות

פורסם לראשונה במעריב 24.1.2016

מבחינת מדיניות החוץ של ישראל שנת 2016 לא נפתחה טוב במיוחד. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר, כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות, מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה ע"י מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.

השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינאמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייטס שמשכנעת את המשוכנעים.

קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי, בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות. בתחום הדיפלומטי ישראל מדשדשת ללא עשיה, לבד מתדמיתית ובעיקר מייצרת תפיסה של קנאות עיקשת והעדר שיתוף פעולה. אלא שהיכולת להגיע להישגים מחייבת חשיבה אסטרטגית מבוססת מטרות מוגדרות שמתעדכנות למציאות.

היכולת ההסברית לריק המדיני בהעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות, תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. העדר המדיניות מורגש במישור הבינ"ל וגם במידת האמון היורדת של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני, לא תפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, ואינה משקפת את המציאות, היא חלק ממדיניות פנים שמטפטת תחושת איום מתמדת.

נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו ורק אנו מתמודדים מול אויבינו", וקלישאה האלמותית "באירופה כולם אנטישמיים", כשהם לא מעניקים לנו צוללות. לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, עם האו"ם ועם ארה"ב משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטוראלית והמשך שלטונו.

הגרעין האיראני, שנתפס ככישלון במרבית מהציבור, הוא דוגמא מצויינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו-קרב מול הנשיא אובמה בקונגרס, גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת הסכם הגרעין ביולי והסרת הסנקציות בינואר פוטנציאל איום על ישראל ואף הפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון - האינטרסים של ישראל נשמרים ואיראן אינה בדרך לגרעין.

אובייקטיבית אין הגיון בציור ההסכם ככישלון, נתניהו יודע את זה וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארה"ב לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם לפני. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקניים, שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב. לגמרי מצב של win-win.

מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו, נתניהו מייצר מסרים וגיבוש מדיניות ממנו והלאה כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטוראט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית, פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.

חדשנות משבשת וחתרנות נחושה

הנאום היום של השר בנט בכנס INSS הוא מעניין ברמת המתבונן מהצד ואפשר לדבר עליו רבות, במידה רבה, ממש כמו הולוגרמה, ניתן לפרש אותו במספר מימדים. במילים שאמר בנט לא היה כל חידוש, אם כי ייתכן שבציבור הרחב הדברים הללו לא נשמעו מספיק, אולם במקרה זה החידוש הוא בדובר - חבר בכיר בקואליציה שמעז להרים סדין אדום ודווקא בעיתוי ובמקום הנכון.  

הבחירה של בנט לדבר על תפיסת הביטחון הישראלית היא מצויינת, או לפחות אסטרטגית - מחד הוא לא הציע שום דבר מעשי, מאידך הוא העלה סוגיה חשובה שגם אם לא תקבל התייחסות אמיתית מנתניהו ותישאר תלויה באוויר, תוסיף להדהד באזני הציבור. השאלות שהעלה היום בנט מאתגרות לא רק את התפיסה הבטחונית של ישראל, הן גם רסיס לא מבוטל בישבנו של נתניהו משולב עם ירייה בין העיניים בתוך הנגמ"ש ובנוכחות עדים. נתניהו יכול להתייחס בביטול, אולם אז הוא מסתכן בהפיכתו לעוד דוגמא של ענק משולל "חדשנות משבשת", ולפחות אליבא ד'בנט, כולנו יודעים שזה נגמר לא טוב. ואם יש דבר מה שנתניהו רוצה זה להיזכר מעל דפי ההיסטוריה.  

הנאום של בנט אינו מחדש כלום, ההצעה לחשוב מחדש על ניסוח תפיסת הביטחון של ישראל נשמעה פעמים רבות ואחד מדובריה המובהקים הוא עופר שלח. מה שמרענן זה שתפיסה זו טרם הושמעה באופן פומבי על ידי איש ימין מובהק. מאז 77' לא נשמע איש ימין שאמר דברים כאלה מפורשות ושגם היה בעמדה להשפיע. שלח אמנם לאחרונה לא נשמע, אולם תמצית דבריו של בנט היא תמצית ספרו של שלח. שלח כבר אמר פעמים רבות שההשקעה התקציבית במערכת הביטחון מתקשה לספק הישג של ממש, הוא אף הזהיר, ממש כמו בנט היום כי מחדל צוק איתן לא נחקר ויש להניח שיתרחש שוב גם אם בקונסטלציה אחרת - נניח בלבנון. במידה רבה הידיעות שהגיעו רק השבוע על הצלחתו של שיקום פרוייקט המנהרות, לא יכלו להגיע בעיתוי טוב מזה. מילותיו של בנט הן הד למילותיו של שלח שלישראל אין אסטרטגיה צבאית ומדינית להתמודד עם אויביה מה שמצריך תורת לחימה חדשה שלוקחת בחשבון את השינויים.

בנט רק שיפץ את המטאפורות, הוא אוהב מטאפורות וכך הנגיש את עופר שלח בשפתו. הרעיון שהאיום המרכזי על ביטחונה של ישראל מגיע מהקיפאון המחשבתי של  ממשלת ישראל, או כפי שהוא מכנה את זה "בטונאדות תפיסתיות" בעברית ה"הו, כה ציורית שלו", הוא נכון. השורה התחתונה של בנט ידועה כבר שנים, ישראל נגררת ולא יוזמת - זה תופס במישור הבטחוני והמדיני והשניים מזינים זה את זה. בעוד האיומים השתנו, ה"מאובנות התפיסתית" שרדה, למרות שאיננה מוכיחה עצמה בשטח באף אחד מהתחומים.

רק כשזה מגיע מצדו של בנט יש כאן דברים שצריך לזכור - בנט נמצא בקואליציה כבר שלוש שנים ולא מצליח, ובספק אם ניסה עד כה, לשנות את הקונספט עליו הוא מדבר. הוא אכן השמיע קולות אופוזציוניים לניהול של נתניהו ויעלון את צוק איתן, אולם מאידך לא שמעתי אותו אח"כ דורש בקבינט הבטחוני לדון במסקנות צוק איתן על מנת להפיק לקחים או לייצר תפיסה בטחונית חדשה ומעודכנת. 

אבל מה שחשוב יותר הוא שבנט מצייר קבינט של חדלי אישים - יודעים על איום המנהרות אך לא פועלים מספיק כדי למגרו, וכמו שהוא תיאר את זה עושים שוב ושוב את אותן טעויות, בריפרור למשפטו הידוע של איינשטיין.  אלא שלבנט יש אחריות, אם זה באמת מה שהוא חושב אז נאומו הוא עדות מבפנים לממשלה לא מתפקדת שאין לה פתרון לא במישור המדיני ולא במישור הבטחוני. ואם זה מה שבנט חושב, הרי שעל בנט מוטלת האחריות הציבורית להתפטר ולא לתת יד לממשלה שאין לה את היכולת לייצר אסטרטגיה בטחונית שתגן על אזרחי ישראל.

מצדו של נתניהו התעלמות מדבריו של בנט או פיזור טענות עמומות של מקורבים שבנט חוזר על דברים שנשמעים בקרבת ראש הממשלה, לא יכולה להישאר התגובה, זו לא תשובה אמיתית וזה לא פותר את סימני השאלה שירה בנט מעל לראשו של נתניהו. לא ייתכן שראש ממשלה יתן לשר בכיר וחבר בקבינט המדיני-בטחוני להצביע על ממשלת מחדל משותקת ולהותיר את הנושא ללא מחיר, הוא גם יכול לעשות לבנט תרגיל הפוך ולהגיד שהוא כבר עושה בדיוק את זה, אלא שאז יצטרך להוכיח. בנט עשה כאן תרגיל מצוין, ואם הייתי בטוחה יותר בז'רגון הג'ודו, הייתי מהמרת שזה איפון מושלם. הוא מאשים, אבל הוא גם יכול להסתתר מאחורי הטענה כי הוא לא האשים אלא רק דיבר על כיוון שיש לנקוט בו. אלא שכולנו מבינים שלא בזה דברים אמורים. 

בנט יוסיף לנשוך את נתניהו בעכוזו בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה. נתניהו יכול ללכת לבחירות חדשות, אבל לא בטוח שזה הזמן הטוב ביותר עבורו. בעוד שלבנט אין מה להפסיד, לנתניהו יש ואני לא בטוחה שזה עיתוי טוב עבורו לטלטל את הסירה. אלא שלהשאיר את בנט בקואליציה אומר שבנט לא יפסיק ליצר ספק, האשמות וסימני שאלה בקשר למנהיגותו של נתניהו. בנט ממילא לא בנה על הבחירות הבאות כדי להגיע לראשות הממשלה, אבל נתניהו לא יכול להרשות לעצמו להתערער. הוא אמנם הצליח לשריין במפלגתו את תפקידו כיו"ר, אך מערכת בחירות שלישית מאז כניסתו לקדנציה שניה כראש ממשלה ובפחות משמונה שנים זה לא לגמרי טוב לתדמית וזה בטח לא מרגיש כמו יציבות.

החדשנות המשבשת בה נקט בנט היום היא תרגיל טוב משולב עם אלמנט ההפתעה. אלא שבדיוק את זה היית מצפה לראות מגיע מאופוזיציה שמנסה לייצר חלופה ולא מתוך הקואליציה המהווה בעצם את החלופה. התגובה לנאומו של בנט צריכה להגיע ואם לא תגיע הרי שבנט טמן היום עוד קצת מזרעי הספק המערערים את מנהיגותו של נתניהו ונראה שביד הוא מחזיק שקיק שלם.

יסודות הדמוקרטיה מרקיבים מהראש - אבחון מוקדם מציל חיים

במידה רבה, לפחות לתחושתי, ההליכה לבחירות לפני פחות משנה לא היתה לה סיבה לבד ליטוף האגו של ראש הממשלה שרצה לחזק את כוחו ואת כוחה של מפלגתו ולהוכיח, בעיקר לעצמו שהוא בלתי מנוצח. זה אמנם משעשע, אולם נתניהו זקוק להרבה חיזוקים והוא לא אוהב תחרות, כמו רבים שנמצאים בעמדות כוח והמחשבה על פרידה מהן היא המאיימת מכולן. מאז היוודע תוצאות הבחירות, נתניהו זחוח הרבה יותר מבעבר, וזה כלל זה לא פשוט. אמנם חקירתה של רעייתו אינה מוסיפה לו נעורים, אולם בל נשכח שנתניהו איננו רבין, והוא יוותר על התפקיד רק אם באמת לא תהיה לו ברירה.

מאז הבחירות האחרונות מר "אני רוצה אני משיג" נתניהו עושה טעויות אינספור, הן קטנות אך מצטברות - ההתנהלות שלו מול ארה"ב בנושא ההסכם עם איראן, העברת מתווה הגז תוך פגיעה במנהל תקין ובאינטרס הציבורי, ניהול מסע הדה לגיטימציה נגד השמאל אך עם אחראי משנה בנט ושקד, הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל - רשימה חלקית. על זה יש להוסיף את הידרדרות זכויות האדם בישראל, צמצום הדמוקרטיה ויוקר המחיה. למעשה בין אם מסתכלים על השלם ובין אם על חלקיו, לא ניתן להבחין בהצלחה של נתניהו מלבד הצלחה אלקטורלית. ולאור הנתונים לא ממש ברור איך זה קורה. יש רק לקוות שהוא יוסיף לעשות טעויות.

אם ניקח את השבועיים האחרונים כמשל, הנה מספר אירועים בולטים: חקירה של חשודים בטרור יהודי, חתונה עם ריקוד סכינים בה דוקרים תמונת פעוט שנרצח, חוק שמסמן בני אדם בשל דעה פוליטית (תקראו לזה עמותות ומימון זר - לכבס כולנו יודעים), ספר אזרחות שרובו אינדוקטרינציה לאומנית, פסילת ספר מתוכנית הלימודים בספרות בשל סכנה של פגיעה בזהות והתבוללות או שמא זה בגלל שיש בו תיאורים לא מחמיאים של חיילים (תלוי באיזה יום תשאלו את בנט) - רשימה חלקית.

למרבה הפלא ולמרות שהמציאות טופחת על הפנים, מי שעוצר לשאול אם לא פיספסנו איזה שלט נאון מהבהב "תחנת גבול: קצה הדמוקרטיה", נתפס כמתבכיין שמאלני "אחוז תבהלה". סליחה, אבל זו המונאות, עוד מילה שחידשה אתמול האקדמיה ללשון, מקבילתה בעברית של הפופוליזם. מדיניות הממשלה מייצרת התנגשות יומיומית עם ערכי הדמוקרטיה. מדיניות הממשלה היא בניצוחו של ראש הממשלה והמוסיקה המאיימת שהוא משמיע מניעה את הציבור. מי שלא שומע שזו מוסיקה יכול לעמוד משתאה נוכח הרוקדים, מן הצד השני הרוקדים לא יוכלו להבין איך לא כולם שומעים את "המוסיקה". 

אין לי מושג איך אנחנו לא ברחובות אבל אולי זה בגלל שסוף השבוע חורפי והטרור הגיע לתל אביב. העובדה היא שאין ביטחון ואין מדיניות ויש פחות דמוקרטיה - זה מסוג המקרים בהם אבחון מוקדם מציל חיים. נתניהו מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. זה מזמן כבר לא רק הנהנתנות; גם לא הגישה של "הכל מגיע לי כי אפילו לכלבה יש תפקיד לאומי ואין שום סיבה שלא תממנו את האוכל שלה"; זה גם מזמן לא התקווה לשלום כי "לנצח נאכל חרב" וכמו כן "אין פרטנר"; זה לא הביטחון האישי כי אין, אולי באשמת המופתי; זה כבר מזמן לא "עזבו את רעייתי, אבל אני אעלה סטטוס עליה כאילו היא מופקדת על ביטחון המדינה ואתם חייבים לה משהו", זה הרס הדמוקרטיה ופגיעה בחילוניות - חד וחלק. זה איום מוחשי ומיידי על ישראל כמו שהייתי רוצה לראות אותה - דמוקרטית בלי "פחות או יותר" ו/או "אבל".

שתיקה היום פירושה הסכמה למדינה היהודית שבדרך ואלא אם כן נוציא את המציאות מתוכנית הלימודים, מהמדיניות ואם אפשר גם מחיי היומיום, ככל הנראה בלי דמוקרטיה לא נצליח לשרוד כאן לאורך זמן. והחשש לעתידה של ישראל צריך להניע את כולנו, ימין ושמאל ובעיקר מרכז. בעיני יש שני דברים על הפרק: כן לדמוקרטיה, לא לנתניהו. 

ויפה שעה אחת קודם.

עכשיו נשארה שאלת המחליף, אבל עם זה נמשיך מחר - למדתי מנתניהו שזה טוב להשאיר את הציבור במתח.

איפה אתם הייתם ביום שבו נעלמה המדיניות?

טווח הקשב של הישראלי הממוצע הוא נמוך, אבל הפעם זו לא תסמונת ישראלית שדורשת התייחסות מיוחדת. נדמה שזו נחלת מרבית המדינות המודרניות, אולי זו הטכנולוגיה יוצרת את הקצב - הכל בביטים מהירים. אם מסתכלים על מה שנשאר בכותרות, דומה שזה לא הרבה ומעטים הדברים החשובים באמת המקבלים התייחסות ראויה. נטען כי התקשורת מכוונת את עצמה אל הקורא הממוצע, אם כך אין לי אלא להסיק שהתעמולה עובדת טוב כי הרבה דברים צריכים להיות בכותרות ובשיח הציבורי ובכל זאת הדיון הוא בשוליים.

אני לא יודעת איך ייגמר סיפור הגז, עכשיו משלא הועבר המתווה לא בממשלה ולא בכנסת ומבקר המדינה נכנס גם הוא לתמונה ולמרבה הפליאה, או שלא, מתחילים להתפרסם סעיפים מסמרי שיער ומרחיבי מונופול. מה שבטוח שגם פה ניתן לראות מדיניות (נניח) שעל פניה היא מאוד בעייתית עוד מבלי שנדבר על שוד לאור יום של משאב ציבורי מהציבור. והנה אנחנו - אחרי הניסיון הכושל לאשר מתווה ללא פירסום מתווה, ומי שברור שאין פרוטוקולים ואין שקיפות, אבל ככל הנראה מונופול יש גם יש, אינטרסים גם וזה עוד בלי להפנות את הזרקור ליחסי שלדון-נתניהו והמכתבים הלא ממש מרומזים בין הראשון ללשכתו של האחרון ויועץ משפטי ממשלה חסר עמוד שדרה וככל הנראה קצר רואי. יש כאן את כל האלמנטים לפרשה עסיסית ומלוכלכת ובכל זאת ההד הציבורי שהיא מייצרת אינו גדול דיו, בטח לא קצה קצהו של הפונציאל שהיה לו, לו היה הציבור מבין עד כמה זה חמור.

מישור מדיני אין - רק אתמול ב- 16:30 הסביר שר הביטחון יעלון שהפיגועים האחרונים הם כתוצאה מהסתה של הרשות הפלסטינית. זה בגזרת התודעה, בגזרת הלשון (היוצרת תודעה) הוחלפו פיגועי האווירה בפיגועים עממיים. כך כינה ראש השב"כ כינה את הפיגועים החדשים, אם כי אני חייבת לציין שפיגועי ירי הם לרוב לא עממיים אלא מקצועיים ומתוכננים, אבל מה לי ולזה? אני לא ראש השב"כ. "פיגועים עממיים", קצת כמו ענישה קולקטיבית יוצרים הכללה, הכללה מייצרת תודעה. אם הפיגועים עממיים הם משוייכים לעם מסוים - הנה שוב צבענו בצבע אוכלוסיה שלמה. אבל אצלנו זה לא הסתה אצלנו כמובן זו הערכה מקצועית. רק שההערכה המקצועית הזו בעיני מכשירה את לב הציבור לעוד מבצעון. מה שמעניין יהיה זה שהמבצעון בוודאי לא יהיה בגדה, למרות שאם כבר "חייבים" מלחמה הגיוני לפעול בשטח ממנו, ככל הנראה, יצאו כל המפגעים האחרונים. יותר מזה אם הפיגועים הם תוצאה של הסתה של הרשות - איך זה מתיישב עם הניסיון של הרשות להרגיע את השטח? אבל מה זה חשוב? אמרנו לחם ושעשועים, לא?

יותר מזה אם יש כאן גל טרור חדש הרי שהוא לא נובע יש מאין הוא נובע מהעדר מדיניות. אבל אם במדיניות עסקינן, הרי שאם חלק ממדיניות ישראל היא איראן, אז כרגע זה לא ממש בידיים של ישראל, אם כי נתניהו בתעמולה. רק אתמול, בלילה של ה- 30.6, יצא משרד ראש הממשלה בציוץ שכותרתו (חוסכת לכם לינק): WATCH AND SHARE: The Islamic State of Iran: just like ISIS, but much bigger עם סרטון תעמולה שאין לי אלא להכתירו כמשעשע, כי לפעמים כל מה שנותר הוא לצחוק. אבל גם איראן לא באמת יכולה להיות המדיניות של ישראל, בכל זאת יש עוד דברים על הפרק. כלומר באופן עקרוני אמורים להיות, אבל איכשהו בינתיים בחיים עצמם, אנחנו די שקטים יחסית לכאלה שנדפקים עד העצם, אולי זה באשמת הצנטריפוגות, הן ידועות כמחוללות סחרחורת.

כך או אחרת לא נשאלת השאלה החשובה באמת - אנחנו 3 חודשים אחרי בחירות, לפי כותרות העיתונים פרשיות באות וחולפות, משל היו משאית להובלת פיתות בהן מתחבא ראש ממשלה בלווית רופא ילדים בדרך להליך פולשני אורולוגי שאינו מאושר על ידי משרד הבריאות ונמצא בשלב ניסיוני על בסיס התנדבותי, ומבוצע על ידי גניקולוג ורדיולוג ומוסתר מעיני הציבור- כי שקיפות זה לא שקיפות הפעולה אלא שקיפות הקהל כידוע. אבל מה חסר פה? ובכן, לא רוצה להיות הילד הזה שמצביע על המלך וטוען שהוא עירום, אבל אני לא רואה כאן מדיניות. מותר בבקשה כבר לשאול - מה לעזאזל המדיניות של ישראל? מה על סדר היום?

זאת אומרת ההסכם עם איראן בסופו של דבר ייחתם, מתווה הגז כך או אחרת יטופל ויש חשיבות רבה לכניסתו של המבקר לזירה, אבל מה הלאה? איזה אופק מדיני מתווה ראש הממשלה או הממשלה בכלל? 

הטענה שאני רוצה להציע היא קצת לא מקובלת - האם במידה מסויימת השיח הציבורי הרדוד הוא תוצאה של העדר מדיניות ואופק, שבעיקר מונעת מהאג'נדה של ראש הממשלה ומהאינטרסים של פטרוניו וחבריו? הרי איך אפשר לדבר על אופק אם מגבילים לך את שדה הראייה, ואם מגבילים לך את שדה הראיה הרי שמימלא תתרכז רק בצעד הבא ולא בהמשך הדרך.

אני מסתכלת מסביב ואין לי אלא להבין שבהעדר מדיניות ברורה, אנחנו כנראה עדיין מנווטים על ידי ראש ממשלה ללא מצפן ומצפון שבעיקר פועל בשלוף וממעשיו עולה ניחוח של חוסר אחריות ציבורית. עזבו ימין או שמאל, זה ספק שאמור לנקר בכולנו. ממשלה אמורה להציע הווה ועתיד לאזרחיה, זכותם של אזרחיה לדעת מה היעדים האלה ואיך נגיע אליהם. אולי ההצלחה של נתניהו נובעת מהעובדה שהוא מצליח כל כך להבהיל את הציבור בסיפורי האפוקליפסה שלו ובאפוקליפסה כמו באפוקליפסה הכלל היחיד הוא לשרוד בתוך הכאוס. עכשיו צריך רק את הילד מהמטריקס שיסתכל היטב ויגיד - הי, אבל בכלל אין כאן כאוס, זה מה שרוצים שתחשבו.

לחיי הקואליציה, מי יתן ויהיו ימיך כתיקונם

חשבתם שאני אתלונן על הממשלה הזאת, נכון? זאת אומרת זה הגיוני, יש לי את כל הסיבות, הנה רק שלוש:

1. נתניהו ראש ממשלה
2. קואליציה ימנית צרה של 61 חברי כנסת
3. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי וכולנו - למעט האחרונה כולן סיבות מוצדקות בפני עצמן

ההגדרה היא זחוחים
אם חיפשתם

ואלה רק נתוני היסוד בלי להיכנס לנושאים קצת יותר מורכבים כמו השיבוצים לשרים, הכספים הקואליציוניים או לבעיות פרסונליות שיש לי עם מי מהמעורבים, שלא לומר כולם, טוב נו - כמעט. וזה בכלל בלי לדבר על זה שאני נחשפת לתמונות מהסוג הזה, למותר לציין שזה לא עושה לי טוב.

אבל החלטתי להתמודד עם חרדותיי, כלומר הן מהסוג שצף כשמנסים להטביע אתן במים ולכן לא הותירו לי ברירה. אז שאלתי את עצמי מה כבר יכול להיות? זאת אומרת למעט עניין התמונות שהן באמת קשות מנשוא. ברור שממשלת ימין חרדים היא ממשלה שלא תייצג שום אינטרס שלי בשום מובן. אבל תכל'ס זו קואליציה כל כך צרה שתתקשה לעשות יותר מדי ותפעל בקווים ברורים. את המדיניות מתווה נתניהו, בנושא המדיני דרכו סלולה להמשך הקיפאון המדיני וההסלמה הצבאית, בנושא הכלכלי לא יהיה שיפור וכל פעם שיהיה כאן יותר רע יווצר באורח פלא משברון כדי להכניס אותנו לפרופורציות. יש סיכוי שהממשלה הזו לא ממש תעשה לי את ההבדל, אבל יש לה את הפוטנציאל להיות די הרסנית אם היא תגיע למלוא הפוטנציאל שלה. כשנתניהו הסכים לדרישות של הבית היהודי, שכמובן היה חלק מתרחיש ידוע מראש ולא בלתי צפוי, היה לי המון מה להגיד על שר חינוך משיחי שמאמין בבריאתנות (אם כי הוא לגמרי לא תקדים) ועל שרת משפטים משוללת הבנה דמוקרטית שחרטה על דגלה את עקיפת בג"צ משל היה זה עקרון שראוי לדבוק בו, לא שרדיפת עמותות שמאל זה משהו להתגאות בו. 

תכל'ס השניים האלה על הצמתים החשובים של חינוך ומשפטים זה תסריט אימים, אבל לא שלא היו כאלה קודם, לפניהם - היו. זה לא שזה לא מטריד אותי - דווקא מאוד מטריד אותי שהתהליך הזה של לאומנות מגיע על חשבון הדמוקרטיה. אני רואה תהליך מאוד ברור של צמצום השיח הדמוקרטי במדינה למינימום תפעולי ומה שנכנס לתוך הואקום שיוצר הצמצום הוא יהדות ולאומנות. העניין הוא שצמצום הדמוקרטיה בסופו של דבר מצמצם כל שיח לא רצוי והמדרון הזה הוא אכן בעייתי. כי דמוקרטיה יציבה צריכה לצעוד קדימה ולא ללכת אחורה. אחרי הרחבת היריעה השיפוטית, צמצומה מחדש סופו שיפגע גם באוכלוסיות אחרות. 

גם המאבק בתקשורת - עוד נדבך חשוב באג'נדה של הממשלה הקרובה כי זה מה שבאמת חשוב כרגע לאזרחי ישראל, אויש סליחה, אמרתי אזרחי ישראל? התכוונתי לשרידותו של ראש הממשלה - סליחה, המושגים האלה כל כך מבלבלים. גם הוא מלמד על צמצום השיח הדמוקרטי. לכאורה יש כאן ממשלה שהמהלכים שהיא מתעדת לבצע, אם יצאו לפועל, אמורים לצמצם את כוחם של שני גופים בלתי תלויים שתפקודם הבלתי אמצעי הוא חיוני לדמוקרטיה תקינה - מערכת המשפט והתקשורת. המהלך המשולב הזה הוא מאבק של כוח פוליטי בגופים שמן הראוי שלא יהיו נתונים בדמוקרטיה מתוקנת לאיום על ידי הרשות המחוקקת או המבצעת.  

אבל אחרי כל זה ועוד קצת, שחסכתי לכם, פתאום הבנתי את הנקודה - קראו לזה רגע בוננות, דמיינו את הנורה המטאפורית נדלקת אם תרצו - הקואילציה הזו היה רעה חולה, יש לה פוטנציאל לעשות את המצב פה עוד הרבה פחות טוב, זה בדיוק מה שהאזרחים פה בחרו, אם יש משהו שאני ממש רוצה, בהינתן המצב הקיים כמובן, זה שהקואליציה הזו תעשה חיל ותלך בדרכה ותגיע למלוא הפוטנציאל שלה. אולי רק אם יהיה פה הרבה פחות טוב משהו סופסוף יקרה פה.

רוצים מדינה יותר יהודית מדמוקרטית? רוצים הכרה במדינה יהודית בלבד כי ישראל זה פשוט לא מספיק? רוצים בג"צ שמאבד את שיניו? רוצים תקשורת מגוייסת (אגב, לא צריך יותר ממלחמה)? רוצים להפסיק מימון לעמותות שמאל? רוצים להחזיר לאחור את ההתקדמות בנושא הגיור? רוצים להגיד שאין כיבוש כי "עם אינו כובש בארצו"? רוצים מפעל התנחלויות? רוצים חוק לאום? סעיפי התגברות? החרפת המשבר מול אירופה וארה"ב? הנה קיבלתם. אז כן, אני מחכה לראות את הסיפור הזה מתפתח כי זה בדיוק כריתת הענף באתה יושב עליו.

הבנאדם היחיד שאני באמת מצטערת לגביו הוא כחלון, היכולת שלו לקיים את האג'נדה הכלכלית שלו לא באמת קיימת, לפחות לא במימדים שהוא חושב ועל כל צעד שהוא יעשה יעמוד נתניהו עם סיכה חדה ביד, הכל במטרה להפוך אותו לבלתי רלוונטי בבחירות הבאות. 

אז זהו, יש קואליציה, קואליציה מצויינת, כזו שמשקפת את רצון העם. נותר רק להסתכל לפארסה הזו בעיניים ולקוות שמתישהו מישהו יתפכח. אג'נדה דמוקרטית היא לא אג'נדה של שמאל ימין היא אינטרס של כולנו. המממשלה הנוכחית עסוקה בלפרק את מה שהיא קוראת לו מוקשים, בשפה אקמית קוראים לזה המערכת העדינה של איזונים ובלמים הנמצאת בבסיסה של הדמוקרטיה. ככה זה מרגיש שמתחילים להשתחרר הברגים.

זה לא פוטש, זה בלוף ולבלופר קוראים נתניהו

אם חשבתם שאשמח ואעלוז כי יש בחירות, אתם טועים. אני חושבת שזה עוד סימפטום שמוכיח את חוסר האחריות המדינית שאנחנו סובלים ממנו כבר כמה שנים טובות ובעיקר בכמעט שנתיים האחרונות. ניסיון להרכיב קואליציה חלופית לא היה מביא חלופה רצינית ובת קיימא, לא היה מחזיק מעמד, בעיקר משום שאת המדיניות והאחריות הנלווית אליה מחליפים אינטרסים פוליטיים ולא חזון מדיני אמיתי. עקרונית, גם אפשר היה לתת את הדעת שהכנסת לא היתה רוקדת לפי החליל של נתניהו ולא היתה מסכימה על פיזור הכנסת, אלא יוצרת כנסת לעומתית שמכתיבה את הטון לממשלת מיעוט. יש מצב, גם אם זה לא נראה לכם, שדווקא זה היה סופסוף יוצר מדיניות אחראית יותר, עם כנסת חזקה שעל הדרך גם חושפת את מערומיו של נתניהו והבלוף הגדול. אבל זה לא יקרה, המפלגות כולן נושאות עיניהן לעוד מנדטים, האופטימיות אוחזת בכולן מקטנה עד גדולה. זה יהיה יותר מעצוב לגלות, ב- 18 במרץ ככל הנראה, שהרבה לא השתנה פה. 

עזרו לנתניהו למצוא את דרכו
הביתה

אין שום דבר אמיתי במה שאמר אתמול נתניהו בנאום ההליכה לבחירות שלו, נתניהו הוא איש מכירות שמוכר בלופים ועושה את זה טוב. אפילו תנועות הגוף שלו, ההזעה והמבטים הוכיחו שהוא עצמו כבר לא מכיל את כל השטיקים שהוא מנסה למכור. "במצב הנוכחי, מתוך הממשלה הנוכחית אי אפשר להנהיג את המדינה" - האומנם? אפשר ועוד איך להנהיג את המדינה, רק שנתניהו אבוד, הוא לא מצליח במה שהוא עושה ומיד מסביר ש"הרצפה עקומה". הוא היה רוצה להיזכר בהיסטוריה כמנהיג שהוביל את ישראל להישגים, רק שהוא פונה שוב ושוב ימינה כדי שבנט לא ינשך אותו בלחי ימין של הישבן.

נתניהו במילכוד 22  - הוא רוצה להיות ראש הממשלה אבל הוא לא מצליח להיות ראש ממשלה. הוא חתום על פירוק הממשלה הזו, אבל הוא מכין את עצמו להיות ראש הממשלה הבא. הוא מודה בחוסר יכולתו להנהיג, הוא מודע לזה שהוא מודה בתבוסתו, אך הוא מנסה להציג אותה כאשמתם של אחרים. הבעיה היחידה היא שבתפקיד הזה שלו הוא אחראי לכל הכשלים, הוא רק מקווה שהציבור מספיק מטומטם כדי להאמין לתירוצים שלו. לצערי יש להניח שהוא צודק, למרות שהייתי רוצה להתבדות. 

"האחריות שלי כראש ממשלה היא להנהיג את המדינה ... אבל בממשלה הנוכחית הרבה יותר קשה לעשות את הדברים למען הציבור" - נו די כבר, בן אדם, זה אתה, אתה יצרת את הקואליציה, אתה אחראי על המינויים, אתה חתום על המדיניות - כמה עלוב האיש הזה יכול להיות? וכל נאום ה"אוי,אוי, אוי" - בחיי! "הרבה יותר קשה, קשה לעשות את כל הדברים האחרים? בחרת להיות פוליטיקאי, אתה עומד בראש מפלגה, בראש מדינה וכל מה שיש לך להגיד זה שזה קשה? no shit- מי היה מאמין?

ההתבכיינות של נתניהו צריכה לעלות לו במחיר כבד  כי לנו היא כבר עלתה מספיק והבחירות האלה רק מעלות את המחיר.
נבחרת? כן, עשית? לא.
אתה צריך להסיק את המסקנות - לא לפטר כי אם להתפטר. הגיע הזמן שנאמר את זה - לנתניהו אין את זה. הוא ידע לדבר, היום כבר לא, הוא יודע לבלף, אבל הוא לא יודע להנהיג. כל העולם רואה את זה והגיע הזמן שישראל תכיר בזה. נתניהו צריך לשלם על החשבון האגדי שהוא חתום עליו. הוא מבקש את אמון העם, הוא רק הוכיח שלעם הזה אין סיבה לתת בו אמון, על זה הוא צריך לשלם, אנחנו שילמנו מספיק + בונוס גלידת פיסטוק וריהוט גן וחשבון מים וחשבון הוצאות ומיטה במטוס ועוד ועוד. 

ולסיום - נושא הפוטש. לא היה פוטש. זה קונץ-פונץ. נתניהו יודע את זה, אפילו הוא לא יכול היה להחניק את החיוך כשדיבר על זה. ונתניהו בעצמו כבר ניסה פוטש בעצמו, רק שאז היה מנהיג שידע להנהיג (גם אם לא לטעמי) והפוטש של נתניהו לא צלח. הפעם אפילו לא היה ניסיון לפוטש, נתניהו הוא זה שהלך לדבר עם החרדים, הוא זה שפיטר את לבני ולפיד והוא זה שקורא לבחירות מוקדמות אבל אם לחזור לג'וזף קלר כנראה שאין מנוס מלהגיד "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך", לפעמים זה פשוט אתה זה שרודף אחרי עצמך. אין לישראל זמן למנהיגים רופסים. נתניהו זמנך עבר. נקסט

במקום בו ישרפו ערכים לא תהיה תקומה

לפחות אל תתחילו לתרץ, ואל תתחילו להסביר ולגנות, מס השפתיים שלכם כבר מזמן לא עובד. ההצתה בבית הספר הדו-לשוני בירuשלים היא רק ניצוץ קטן מהשריפה שאוחזת במדינה. ומי שעכשיו אומר מילה או שתיים של גינוי לא באמת פועל ביומיום ליצירת פתרון אמיתי שימנע את ההצתה הבאה. המדינה כבר מוצתת, זה המצב. אלה לא פירומנים, כפי שכינה אותם ניר ברקת, אלה ישראלים חדורי שנאה וגזענות, שלא מהססים לפעול. הם לא עשו את זה כדי לראות איך אש ניצתת, הם עשו את זה כי הם מלאי שנאה והרעיון של דו-קיום מפחיד אותם. יש פירומנים בישראל - הם נמצאים בממשלה. מעשי נבלה שכאלה הם פרי מדיניות ברורה שמגיעה מלמעלה באין עוצר.

אתמול בערב, העלתי ציטוט של אחמד טיבי בנוגע להצתה בבית הספר, אחרי מספר דקות קיבלתי תגובה נזעמת מגזען "קודם כל ישראלי" לדוגמא. שהציע לאחמד טיבי ולי לעבור לעזה כי אנחנו תומכים בטרור. אני כבר מתורגלת בכאלה אז לא נבהלתי, מה שכן העציב אותי שיש אנשים שלא רואים דבר מלבד לשנאה. אמא שלי אמרה לי שכשאין לך משהו טוב להגיד, מוטב שתשתוק. זה כבר מזמן לא עובד ככה. פעם אנשים עוד היססו להביע דעות כאלה בפומבי, היום הם כבר לא מפחדים. אם הייתי מהנוהגים לירוק, הייתי אומרת שלכל מקום שתירק יש סבירות גבוהה שתירק על גזען. ככה זה בישראל 2014. זה לא עתיד להשתנות. 

אין דרך לתרץ ולהסביר שריפה של כיתה וריסוס כתובות גזעניות, מתבקש לומר שהכתובת על הקיר אבל הנפילה לקלישאות מיותרת לחלוטין. גם להשתמש במשפט האלמותי של היינה, נכון ככל שיהיה, "במקום בו ישרפו ספרים, ישרפו גם בני אדם" יחטא למטרה כי עלינו להתפשט מהשוואות ומקלישאות ולהתבונן לאמת העגומה הזו בעיניים וללא שום פילטרים. מה גם שבירושלים כבר נשרפו בני אדם, אבל הוא היה רק נער ערבי. רק שאותו קו מנחה את רוצחי מוחמד אבו ח'דר ושורפי הכיתה, גזענות ושנאה שמתחדדות לאלימות שנעשעת בחושך בלילה כדרכם של פחדנים בני עוולה.

הבעיה היא שמי שעומד בראש המדינה הזו וחבריו לגנון ההנהגה מרוצים מהמצב ולא עושים דבר כדי להרגיע, לא שהיו לי ציפיות. את רוחם של התלמידים, ההורים וצוות המורים בבית הספר "יד ביד" אני מניחה שאי אפשר לשבור, אבל כבר היום הונחו הילדים שלא ללבוש את חולצות בית הספר ברחובות. אני מבינה לגמרי את ההנחיה, קשה לי לחיות איתה. קשה לי להאמין שיהיו אנשים שיפגעו בילדים בגלל שהם הולכים לבית ספר מעורב, אבל אני יודעת שזה נכון ואין נורא מזה. שנאה היא עיוורת ומעוורת והיא בלתי נסבלת. והיא כאן כדי להישאר. וכן, אני תולה את האשם במנהיגי ובמערכת האין-חינוך שלנו.

דמוקרטיה היא לא פריבילגיה שיגיע מקומה אחרי שנגמור עם האינדוקטרינציה היהודית-לאומית. ללא דמוקרטיה אין לנו קיום, ללא הבנה והפנמה של ערכים אוניברסליים לא נוכל לקיים את יהדותה של המדינה. כדי לשמור על המיזם הזה שאנחנו נאבקים לחיות בו, אסור לנו להצטמצמם בתוך בועת היהדות והלאומיות, לא בזה כוחנו. מה שהצליח לנו בשנים הראשונות הוא בדיוק אותם ערכים אוניברסליים שהיו אגב נחלתם של כל מי שעסק בפוליטיקה ולא משנה באיזה צד של המפה. הצמצום ותרבות הטוקבק לא יישארו לעד ואם נמשיך בדרך הזו הרי שאכן תהיה כאן מלחמת דת ומלחמות כאלה אף פעם לא נגמרות בטוב. אם יש דבר שהוכיחה ההיסטוריה היא שערכים אוניברסליים הם אלה שמאפשרים את אהבת המולדת ואילו ערכים לאומיים הם שמביאים לאובדנה.

מס השפתיים של מי שמגנה ואוזלת היד של המשטרה הם תכל'ס רק כסת"ח שמעניק לגיטימציה להישנות של מקרים כאלה. כשראש הממשלה מקדם את חוק הלאום, כאשר פגיעה באוכלוסייה היא רק נזק היקפי (וכמה "התקדמנו" מאז המכה הקלה בכנף של דן חלוץ), כשערבים הם לא שווי זכויות, שראש ממשלה ושרים מדברים כמו טוקבקיסטים חסרי אחריות, כשערכים כמו דמוקרטיה שווים לתחת ורק הגאון היהודי נישא בגאווה חסרת פשרות - זה המצב, זה לא ישתנה.

אני יודעת שהמאבק עקר, אבל אני חייבת לכתוב, אני חייבת לדבר, חייבת להפגין, כי כשהכל יעלה הלהבות כמו כיתת בית הספר הדו לשוני, לפחות אני אדע שלא שתקתי, גם אם לא תהיה בזה נחמה. שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כולה ועומדים להם ה"מנהיגים" שלנו ומתחממים לאורה. אין תקנה, אין מטף, יש אנחנו עם הבחירה, רק שבחירה היא לא תמיד בהכרח נכונה. לפתחו של כל אזרח ישראלי היום עומדת הזכות לבחור, השריפה בבית הספר הדו לשוני היא מטאפורית, השאלה היא אם אנחנו מבינים שללא דמוקרטיה לא ישאר כאן לאום לחוקק למענו חוקים. השריפה הזו צריכה לפתוח את העיניים של כל מי שמעדיף לעצום אותן. אין לעצום עין, כשעצמים אותם שורפים פה כיתות, שורפים פה נערים ועוברים לסדר היום אחרי שקצת מגנים.

אל תגנו, אני לא רוצה לשמוע את הגינויים שלכם, הם עוד תרגיל ביחסי ציבור. כשזה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז ונראה כמו ברווז זה ברווז. זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם גזענות. אתם מגנים ואני שומעת גע, גע, גע. לפעמים גע, גע זה רק קיצור לגזענות, רק נשמע יותר נחמד. נו ילד אז איך היה בבית הספר? כבר למדת איך עושה גזענות?

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

כנראה שזה מגיע לנו - עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה

זה לא שמתחשק לי פוסט פוליטי, זה לא שהרשת לא מלאה באנשים שכבר כתבו על זה, זה פשוט שאני לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אני כותבת על שקיעתה של הדמוקרטיה שמתרחשת ממש מתחת לאף שלנו מבלי שממש נשים לב. במרבית השיחות שלי עם חברים, מסבירים לי שאני מגזימה, לרוב הטיעון הוא תראי אותנו ותראי את מי שמקיף אותנו, או לחלופין מסבירים לי שגם ארה"ב היא לא ממש דמוקרטיה. עזבו אתכם מתהליך הייהוד האינטנסיבי, אם כי הגדלת התקציב של מנהלת הדת ב- 17 מיליון שקלים צריכה להדאיג את כולנו, שברור שמגיע על חשבון הדמוקרטיה. בואו נדבר רק על דמוקרטיה. 

נתחיל מזה שדמוקרטיה היא לא עניין של ימין/שמאל, דמוקרטיה היא לא עניין של אינטרפטציה, דמוקרטיה אמורה להיות אינטרס של כל אחד ואחד מאיתנו. לא אחדש לכם דבר שהתרופפות של התנאים הדמוקרטיים זה חרב פיפיות. מה שנראה לכם נכון אולי לעשות בהקשר מסויים ופרטי צריך להיבחן בקונטקסט רחב יותר. כי אם היום בוחנים משהו רק נגד ערבים, ומחר רק נגד שמאלנים או פליטים או חרדים, בסוף זה יכול להגיע לכל אחד ואחד מאיתנו גם אם התסריט הזה נראה לכם כרגע דימיוני. אם במקרה משתמע מזה שאני חושבת שישראל כרגע היא דמוקרטיה אמיתית, אז רק שיהיה ברור, יש סמי-דמוקרטיה בישראל ובעיקר ברמה הפרוצידוראלית, לא יותר. נראה שבימים האחרונים נתניהו מוריד עוד הילוך במנוע הדמוקרטיה המעורער ממילא.

רק במוצאי שבת החליט ראש הממשלה להורות לשר הפנים לבחון שלילת אזרחות לערבים ישראלים שהפגינו נגד המדינה או תקפו שוטרים, מחר על רקע זה אפשר לבחון שלילת אזרחות גם לאחרים. מדינה דמוקרטית נמדדת בריבוי דעות, לא ביצירת מדינה הומוגנית בה מי שלא מיישר קו עם מדיניות הממשלה עלול לאבד את אזרחותו. מדינה צריכה להכיל את האפשרות שיש מי שמתנגד למדיניות, לא רק שאין זה מסמל העדר נאמנות למדינה לרוב זה בגלל נאמנות למדינה והתנגדות למדיניות ספציפית. בדמוקרטיה זה אמור להיות ברור. התנגדות למשטר וקיום אופוזיציה הם נדבכים חשובים לקיומה של דמוקרטיה ובמידה רבה היא נמדדת בזה. נראה שמי שצריך קורס מזורז בדמוקרטיה הוא ראש הממשלה. אבל בשביל מה צריך דמוקרטיה, אפילו אבירו ומושיעו של ראש הממשלה, הפטרון שלדון אדלסון הסביר "שזה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, בסך הכל זה הרי לא כתוב בתנ"ך". אמר והוסיף להשיאר אזרח אמריקאי. כמה נוח. 

בתקופת צוק איתן זה לא סוד שהתנגדתי למדיניות הממשלה, התגובות שקיבלתי מטוקבקיסטים שונים הן מהז'אנר הנחות ממנו עשויה גם ההתבטאות של נתניהו אתמול, ואני מצטטת: "לכל המפגינים בגנותה של מדינת ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית, אני אומר דבר פשוט: אני מזמין אתכם לעבור לשם, לא נערים עליכם שום קושי". איזו הבנה דמוקרטית עמוקה יש לאיש הזה, תדע כל אם עברייה כי עתיד ארצה נתון בידי גחמותיו ואינטרס הבחירה של העומד בראש המדינה. צודק נתניהו - למה להתמודד עם התנגדות למדיניות שלו אם אפשר פשוט לשלוח את המתנגדים החוצה (ועוד מרצון, חכו שהוא ישלח אותנו לדאעש). כי אופוזיציה - למה זה טוב באמת? ברנרד שו כבר אמר כי "דמוקרטיה היא מנגנון שמבטיח שבני האדם ינוהלו בדיוק בדרך שבה מגיע להם". 

ככל שמתעכב פירסום הפוסט הזה, מכל הטעמים האובייקטיביים, נתניהו ממשיך לספק דוגמאות. אתמול (שלישי), כינס נתניהו מסיבת עיתונאים אחרי ישיבת הקבינט, בכל זאת גם הוא הבין שאי אפשר שלא לדבר עם העיתונות הישראלית לנוכח ההידרדרות במצב (שכמובן כמו כל מדינאי הוא לוקח אחריות ומפיל אותה בלעדית על אבו מאזן ולא חלילה בוחן את מדיניותו). מכיון שמדיניות היד הקשה עובדת כל כך טוב וכמוה חברתה "היד הקלה על ההדק", הורה נתניהו על הגברת היד הקשה (טוב כי זה מוכיח את עצמו כבר אמרנו) וכמובן בחינה של הוצאה מחוץ לחוק של הגורמים הפעילים בירושלים ואז הוא פנה אל הערבים החיים בישראל וביקש מהם לא ללכת אחרי מיעוט קיצוני ולשמור על נאמנותם למדינת ישראל כי ישראל כמובן מצוידת בקור רוח ובאמונה בצדקת דרכנו. השימוש של נתניהו בגוף ראשון רבים לא עושה אותו צודק, אבל הוא גם לא מובך כאשר הוא מבקש מהערבים בישראל לישר קו עם המדינה היהודית. כרגיל הוא שכח שדמוקרטיה היא הגנת המיעוט וזכויות אדם, אבל בעצם זה לא כתוב בתנ"ך...

ממשלת נתניהו השלישית מביאה אותנו אל עברי פי פחת, הוא יכול להגיד עד מחר שהוא מאמין בקור רוח במטרותינו העלומות, אבל כנראה שנאמניו הבינו אותו נכון הבוקר כאשר ניסו להצית עוד מסגד, או כאשר שר החינוך מציג עוד תוכנית לימודים חדשה מהגן ועד התיכון ללימודי יהדות. כי באמת צריך ללמוד עוד קצת יהדות, דמוקרטיה זה כל כך אובר רייטד. הבעיה היא ששיקולי נתניהו נועדו להבטיח את בחירתו מחדש ולא את עתידה של מדינת ישראל, והבעיה היותר חמורה היא שלאט לאט אנחנו מגדלים כאן דורות שלא מבינים את המושג דמוקרטיה בלי "צדק יהודי", "הבטחה אלוהית" ונאמנות מוחלטת לדת, לצבא ולשואה. לכל מדינה יש את הזכות להרחיב את האתוס ולייצר נרטיבים, זה טבעי וזה ידוע, רק שישראל מנסה להחזיק את עלה התאנה הדמוקרטי מעל הזיקפה היהודית שהולכת ותופחת ואוטוטו עלה התאנה הזה כבר לא יסתיר דבר.

מהי דמוקרטיה? לדבר בגוף ראשון ולהפגין נאמנות. התנגדות למדיניות? לא בדמוקרטיה שלנו. לצעוק המלך הוא עירום? למי יש כוח? אוטוטו פשוט נאמר תודה על כל בוקר שהתעוררנו בו ועדיין אנחנו אזרחים. אז תודה נתניהו, אני אמשיך להתנגד למדיניות שלך ולמרות הצעתך המפתה אני לא אעבור לרשות. ברשותך אני אמשיך להגיד שאתה רע לישראל, גם אם זה לא יעזור, לפחות אני אדע שלא שתקתי. דמוקרטיה זו הידיעה של כל אזרח ואזרח שיש ביכולתו להשפיע על המדיניות ויש בכוחו להתנגד כי דמוקרטיה מושתת גם על עקרון הגבלת השלטון. שחק, שחק על חלומות נתניהו, אבל אני עוד אאמין בדמוקרטיה גם אם אתה בוחן את האפשרות לשלול את אזרחותי. האיש שהלך לפני ארונו הפיקטיבי של רבין מצא עוד משהו שניתן לקבור בקבורה יהודית. גם את הדמוקרטיה, כמו את חללינו נקבור בארון מתים. שששש, אל תפריעו - נתניהו עסוק בנעיצת המסמרים האחרונים. 

העצרת - באנו להזדכך ויצאנו זחוחים

פנדורה משחררת את
התקווה מהתיבה

אתמול התקיימה עצרת בכיכר רבין, 19 שנים. לא הייתי בעצרת, גם לא התכוונתי להגיע. באקט פולני משהו אישרתי את ההגעה שלי בעמוד האירוע בפייסבוק כי בכל זאת המחנאים שמים אותי במחנה הזה. מה יצא לי מזה? כמה שבועות טובים של הצפת התראות יומיומית. מבחינתי השיא היה אתמול כשאחרי העצרת העלו מנהלי הדף פוסט ובו הסיכום "החזרנו את התקווה". נו באמת, את התקווה שיחררה פנדורה כבר לפני שנים. העצרת הזו לא החזירה שום תקווה, היא הוציאה לרחוב את החשודים המידיים, מה שכל כך אוהבים לקרוא לו השמאל הציוני. 

אני את שלי חתכתי

יש לי המון סיבות בגללן לא הגעתי אתמול לעצרת, כמו העצרת שאחרי המלחמה היא נראתה לי מיותרת והשתתפותי לא נתפסה כחשובה. לא נראה לי נכון לצאת לרחובות אני זוכרת את רבין, מעולם לא שכחתי אותו. זוכרת את רגעיו הפחות טובים, כמו גם את רגעיו הטובים. שנים כסטודנטית עיטר את חדר השינה שלי חצי פוסטר טרטקובר (את החלק האדום עם הפרצוף של נתניהו הורדתי, לראות אותו מול הפרצוף כל יום נראה לי כמו התענות מיותרת של הנפש). זה לא רק ההיכרות האישית והעבודה המשותפת, רצח רבין לעולם יהווה רגע של משבר בחיי האישיים, אני לא מתכוונת להתנצל על זה רק בגלל שזה אותו איש שקרא לשבור ידיים ורגליים לפלסטינים או קרא ליורדים נפולת של נמושות. רבין היה איש גדול וכמו כולנו הוא עשה טעויות. רק כשמנהיג עושה טעויות הן הרבה יותר גדולות.

רבין האדם היה איש יוצא דופן, רבין המנהיג חסר כבר שנים (במאמר מוסגר כתבתי עליו הרבה פעמים, לדוגמא כאן). נוכחותו חסרה אתמול הרבה יותר כשעלו נואמים אחד אחרי השני והתחננו בפני נתניהו שיביא שלום. כמה חוסר תועלת. אם העצרת לזכר רבין היא עצרת לזכרו זה דבר אחד, אם היא עצרת לשינוי פוליטי אז תכנסו באמאמא של המדיניות הזו שאנו עדים לה היום והיא נקראת מדיניות בהיעדר מילה אחרת להנהגת אוזלת היד הנוכחית ותקראו לאנשים לצאת לרחובות ולשנות. סתם להתפלש בדמעות שנתיות ולהתרפס בפני נתניהו, בשביל זה אין שום צורך לצאת מהבית. 

העצרת אתמול לא הביאה שום בשורה, האנשים שארגנו אותה לא מביאים שום בשורה ויתרה הם מנכסים לעצמם את מורשת רבין ומדירים מהקהל אחרים שגם להם נרצח ראש ממשלה. אם העניין הוא זיכרון, אז בואו נדבר זכרונות, אם העניין הוא לשנות משהו בהווי הפוליטי העכשווי אז עצרת פעם בשנה זה סתם רחצה בנהר הקתרזיס כדי להבטיח לנתניהו עוד שנה של שקט.זה כמו אדם שמשתתף בסדנת ניקוי רעלים פעם בשנה ובדרך הביתה כבר קופץ למקדונלדס. מרבית האנשים שבאו אתמול לעצרת באו להזדכך ויצאו זחוחים, הם את שלהם עשו עד לשנה הבאה.

לא הייתי בעצרת אתמול, לא אהיה גם בעצרת בשנה הבאה, את רבין אני זוכרת כל יום, את המדינה אני מבכה כל השנה. זה לא עוזר לשבת מאחורי מקלדת ולכתוב את זה, אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולא בתאריך מסויים. לצאת לרחובות עד שמשהו פה ישתנה. ואם לא יוצאים, אז בבית נוח יותר לבכות ואפשר להוציא גלידה מהפריזר, אבל תעשו לי טובה ב- 4 בנובמבר לפחות בלי גלידת פיסטוק.