שבת בבוקר. אחרי שבוע בו כל יום היה מלא חוויות ומשמח, שמרוב פעילות רק בבוקר ובערב הוצפו הילדים מחדש בגעגועים, שכמעט כל יום בו נרשמה נסיעה בינעירונית, שבכל בוקר כשקמתי מוקדם כדי לרוץ הקטנטן התעורר ולא איפשר אימון אבל חוץ מזה הכל פעל הרבה מעל המצופה, אחרי שבוע כזה רציתי להתמכר לשבת הזו. לנוח ובעיקר להתכונן למסיבת יום ההולדת של הקטנטן בשבוע הבא וגם כמובן לרוץ אחר הצהריים אחרי שבוע נטול ריצה. זו פעם ראשונה שאני שבוע לפני המסיבה ושום דבר, אבל שום דבר לא מאורגן. כלום, גורנישט, נדה, זיפ. קצת מלחיץ אם לומר את האמת אבל הייתה לי תחושה שאני אצליח בכל זאת. התחושה הזו מתחילה להיסדק ממש ברגעים אלה, בעודי יושבת ליד הקטנטן שיש לו חום מאתמול ועכשיו מתלונן על כאבי אוזניים. מה שנותן דוגמא חיה נוספת למשפט השגור - תכנונים לחוד ומעשים לחוד. קראו לי רואת שחורות אך אני לא חושבת שההשתהות שלי תמנע את הבלתי נמנע. אז במקום לגזור סול ולצייר, לעשות הפסקת קניות בסופר, לאכול צהריים ולהמשיך באירגונים, יש לי תחושה שעוד לא הרבה זמן אצא, אני על טפי, למוקד החירום של קופת החולים.
מה שמחזיר אותי לשאלת השבוע ששאל הבכור והשאיר אותי לשבריר השניה מחוסרת מילים - ומה אם אנחנו סתם חלום של מישהו אחר ואנחנו לא באמת קיימים? ברור ששאלה כזו גררה שיחה שהיתה יכולה להיות פילוסופית לולא הגדול הצהיר שהוא עייף מדי עכשיו. אבל עכשיו, מול ילד חולה ופוסט קצת צולע, אני מוכרחה לציין שאם זה באמת נכון, לא ברור הצורך לאתגר אותי יותר בחלום הזה? מה לא הספיק למוח הקודח שחולם את החלום הזה? בשבוע אחד הוא כבר חלם לי - בנזוג בחו"ל, שלושה ילדים בחינוך ביתי, בית לתפעל, לארגן מסיבת יומולדת, לארגן מסיבת חנוכה שכונתית, להכין תקציב לבניין לשנה הבאה, לשמור על עוד שני גורי חתולים קטנטנים כולל האכלה מבקבוק, לנקות אחרי שהחתול הגדול מקיא, תוכית מחרבנת, נורות נשרפות, טוסטרים מתפוצצים ואינסוף אירועים. עמדתי בכל האתגרים אם מקלים בנושא יום ההולדת ומסכימים להנחה שלכתוב הזמנה, תפריט ואת סדר הפעילויות במסיבה זה כבר קצת לארגן, אז אם עמדתי בכל אלה ולא ממש התלוננתי שלא הצלחתי לרוץ - באמת היה צריך גם ילד חולה? לא חבל על הילד? הרי גם עם זה אני אסתדר, אז למה להמשיך לנסות? ומה עם איכות הסביבה? הרי אני אפילו לא יודעת איפה המוקד פה בפאקינג רחובות ואני אסע לתל אביב - לא חבל על איכות הסביבה?
ועכשיו למציאות - לקחת או לא לקחת זו השאלה? התשובה היא גבולית ואני מעדיפה תשובות נחרצות. האם זה סובל דיחוי עד מחר בבוקר? האם לחכות עוד קצת ולראות איך הוא? אני מניחה שאני אחכה עוד קצת, אין כמו אי ודאות עם קפה של בוקר שכבר התקרר. בינתיים נגזור קצת סול ונקווה לטוב, מה שבטוח זה שהלכה הריצה.
מה שמחזיר אותי לשאלת השבוע ששאל הבכור והשאיר אותי לשבריר השניה מחוסרת מילים - ומה אם אנחנו סתם חלום של מישהו אחר ואנחנו לא באמת קיימים? ברור ששאלה כזו גררה שיחה שהיתה יכולה להיות פילוסופית לולא הגדול הצהיר שהוא עייף מדי עכשיו. אבל עכשיו, מול ילד חולה ופוסט קצת צולע, אני מוכרחה לציין שאם זה באמת נכון, לא ברור הצורך לאתגר אותי יותר בחלום הזה? מה לא הספיק למוח הקודח שחולם את החלום הזה? בשבוע אחד הוא כבר חלם לי - בנזוג בחו"ל, שלושה ילדים בחינוך ביתי, בית לתפעל, לארגן מסיבת יומולדת, לארגן מסיבת חנוכה שכונתית, להכין תקציב לבניין לשנה הבאה, לשמור על עוד שני גורי חתולים קטנטנים כולל האכלה מבקבוק, לנקות אחרי שהחתול הגדול מקיא, תוכית מחרבנת, נורות נשרפות, טוסטרים מתפוצצים ואינסוף אירועים. עמדתי בכל האתגרים אם מקלים בנושא יום ההולדת ומסכימים להנחה שלכתוב הזמנה, תפריט ואת סדר הפעילויות במסיבה זה כבר קצת לארגן, אז אם עמדתי בכל אלה ולא ממש התלוננתי שלא הצלחתי לרוץ - באמת היה צריך גם ילד חולה? לא חבל על הילד? הרי גם עם זה אני אסתדר, אז למה להמשיך לנסות? ומה עם איכות הסביבה? הרי אני אפילו לא יודעת איפה המוקד פה בפאקינג רחובות ואני אסע לתל אביב - לא חבל על איכות הסביבה?
ועכשיו למציאות - לקחת או לא לקחת זו השאלה? התשובה היא גבולית ואני מעדיפה תשובות נחרצות. האם זה סובל דיחוי עד מחר בבוקר? האם לחכות עוד קצת ולראות איך הוא? אני מניחה שאני אחכה עוד קצת, אין כמו אי ודאות עם קפה של בוקר שכבר התקרר. בינתיים נגזור קצת סול ונקווה לטוב, מה שבטוח זה שהלכה הריצה.
