נשיאות

טוב, זה הזמן לספר סיפורי נשיאות אישיים, כן ככה ניפתח. כי אם לא עכשיו אימתי? כולם עסוקים כל כך במרוץ לנשיאות, אם לקרוא לזה מרוץ. לי זה הזכיר היום תוכניות ריאליטי, נניח "הישרדות", אמנם לא ראיתי אותה אבל היו שם הדחות, התייעצויות והמון יצרים, אז אין לי אלא לשער שאני גם צודקת. ואם לא, אז ניסיתי. בכל מקרה אני חייבת לומר שכל זה התחיל בכלל בתור סטטוס בפייסבוק ואז שמתי לב שאני נסחפת ועברתי לכאן, אז זהירות ספויילר - אני עומדת ללהג אבל נראה לי שיהיה משעשע - תישארו. 

אני אתחיל ואומר שאין אף אחד, אבל אף אחד, שנראה לי קביל מבין המועמדים ותסלחו לי אני הולכת לומר דברים מאוד לא מקובלים ובטח לא פוליטיקלי קורקט. דורנר, אישה מופלאה לכל הדיעות, אני מעריכה אותי לאין שיעור ואין לי ספק שהיא תהיה נשיאה נהדרת. אולם, ברם, אבל, דורנר, שאני מאחלת לה אריכות יומין, בריאות וצלילות, יודעת טוב כמוני שלמרות שהיא מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד, היא בכל זאת איחרה את הרכבת. אני לא קוראת פה לאפליה על בסיס גיל, אבל סילחו לי אם אומר שזה אשכרה חוסר אחריות להציע את עצמה כמועמדת, היא באמת אישה מבוגרת מאוד וזה לגמרי לא לעניין. וכן, אני מבינה שזה נשמע נורא. סליחה.

לא בא לי להתייחס לפואד, בטח לא לקמפיין המביך שלו "אבא", לא לאדם שהוא ולדרך ההתנהלות שלו לאורך חייו הפוליטיים (מבלי לגרוע מתרומתו, כן הייתי חייבת). אני אישית את פואד אני לא סובלת ואני חושבת שמפלגת העבודה חוטאת לעצמה בבחירה באדם הזה, אך אני כבר מזמן לא מתאכזבת מהמפלגה הזו כי אני way שמאלה משם. אני רק אומר שכבחורה צעירה יצא לי לעבוד מול בחוריו של פואד וחבורה נאלחת כזו לא פגשתי מימיי. אם מפלגת העבודה רוצה תדמית חדשה, היא בטח לא היתה צריכה לחתום עבורו, בטח לא בוז'י.

לא אאריך בנושא ריבלין. כולם נורא אוהבים את ריבלין. אני לא. זאת אומרת, יש מצב שהייתי מחבבת אותו כאדם, הוא נראה מצחיק וסימפטי, אבל לא רואה אותו נשיא. כלומר רואה אותו נשיא, כי קרוב לודאי זה מה שיקרה, אבל לא חושבת שזה באמת הנשיא שאני רוצה, בלי לדון במוסד הנשיאות - בעד ונגד. 

אדירים, כמה טוב שלא צריך לדבר על סילבן (אבל ביננו ג'ודי לא נמנית בין קוראותי, אז יכולתי ללכלך). את דליה איציק מבאס אותי שאני בכלל שאני צריכה לאזכר בתור מועמדת. אבל הנה לכם אנקדוטה במקום התייחסות - פעם מזמן, בעודנו זוג צעיר, החלטנו על מילת קוד שאם אומרים אותה אז חייבים לומר את האמת (זה נועד רק למקרים שבהם אתה חושב שעובדים עליך וזה עבר את הגבול, כי ברור שמעולם לא שיקרנו אחד לשני - ציניים שכמותכם), די לציין שהחלטנו שהקוד שלנו יהיה קשור לדליה איציק, השתגעתם שאני אגיד לכם מהו?  זה הצחיק אותנו בטירוף, אבל אני כבר לא זוכרת אחרי איזו מן האפיזודות המביכות שלה זה היה, בכל זאת עברו שנים. 

על שכטמן אני כל הזמן משנה את דעתי, אז אני לא יודעת בבירור מה דעתי עליו כנשיא, אני רק יודעת שדעתי כל הזמן משתנה וזה לא בהכרח סימן טוב.

אבל יש גם דוד לוי - ירוץ או לא ירוץ? לא ברור. אבל יש סיפור. קצר. כשהייתי קטנה היו המון בדיחות על דוד לוי. אני גם זוכרת את המבוגרים מסביבי צוחקים נורא כשאני הייתי מספרת אותן, בעיקר את זו עם הבור והמטר וגו'. היו כל כך הרבה בדיחות שבכלל לא הבנתי שיש אדם אמיתי כזה. האגדה מספרת שפעם בדרך לטבריה, עברנו בבית שאן. ליד ביתו של דוד לוי, אמא שלי אמרה לי: "תראי, כאן גר דוד לוי", אני פרצתי בצחוק כי הייתי בטוחה שזו עוד בדיחת קרש. אחר כך לא הפסקתי לצחוק כי הבנתי שזו לא ויש איש כזה. אבל זה סיפור לא יפה, כי בתכל'ס הוא ממש לא איש כזה. אבל הוא בינתיים גם לא מועמד.

חוצמזה הבטחתי סיפור נשיאותי - אז, כשקצב נבחר, היינו בטיול הראשון אחרי שבנזוגי הציע (ת'אמת הוא רק שאל על תאריך, וקילקלתי לו הצעת נישואין מדליקה כי אני מפלצת ואם לא הייתי מקלקלת אז הייתי מקבלת הצעה רומנטית וטבעת בחו"ל bygone) אז בדיוק יצאנו מ- Mont Saint Michel (איזה מקום משגע, נכון?) ולרגע באוטו (BMW מדליקה אם הייתם צריכים לדעת וכן, אני זוכרת) קלטנו BBC בדיוק בחדשות, בדיוק בקטע על קצב ואז השידור נקטע, אני התחלתי לבכות (באמא שלי), התחלנו להריץ SMS לארץ (זה היה יקר בטרוף, אנחנו מדברים על לפני 14 שנה). ואשר יגורתי בא (הדוד לוי כל הזמן נדחף. זוכרים ת'בדיחה? יועץ לדוד לוי: "אשר יגורתי בא" דוד לוי: "תכניס אותו"), שעה נאמתי לבנזוגי על הטעות הזו, בעודי מוחה דמעה מדי פעם. די דפק את כל המשך הערב מודה. רק על זה אני לא גמרתי את החשבון עם קצב. ערב שלם בצרפת ומצב רוח מזופת הוא עשה לי. האמת שאשכרה לא רציתי לחזור לארץ, היה לי ברור שקצב נשיא המדינה זה לא אומר טוב בעיקר על המדינה. התביישתי. לא ידעתי שהוא יתן לי סיבות שלא חלמתי עליהם. אז בטח לא הייתי חוזרת. אז עכשיו אני צריכה לבוא איתו חשבון גם על זה שלא עשיתי רילוקיישן. 

זהו, קצת דיעות לא מצונזרות ומותר לי כי זה בלוג אישי וגם סיפור נשיאותי, בזאת אסיים. סוג של שיא. אמרתי שיא? התכוונתי נשיא. הייתי מעדיפה נשיאה, אבל עכשיו תגדיו שאני מפלה מגדרית.

אין מצב. אבל יש.

אין מצב. זאת התשובה לשאלה שלי אם רני רהב או אייל גולן קראו אי פעם את המיתולוגיה היוונית או את מחזותיו של ספוקלס (למרות שבגילם זה עוד היה במסגרת החובה בבגרות הבסיסית בספרות. בעצם אני לא יודעת אם יש להם בגרות ואני לא מתכוונת לבדוק), אני גם די בטוחה שהם לא באמת נחשפו לעומק תורתו של פרויד. אבל אין ספק שזה נשמע טוב להטיל את אי מוסריות של אייל גולן על רצונו להתחבב על אביו, ותודה לאמא שלו שהביאה אותו עד הלום. אך אבוי אליבא ד'פרויד תסביך אדיפוס מסתדר כאשר מעתיק הבן את רגשותיו המיניים אל נערות בנות גילו. לא יודעת, אבל איל גולן בן 40 ומשהו ואבא שלו בטח בן 60 ומשהו - מה זה אומר שהם מזיינים ביחד בנות בגיל שהוא לפחות חצי משלהם, גם אם הן בגירות? מה זה אומר שהם אוספים נשים למסיבות חשק ונותנים להן תמורה חומרית אחר כך? מה זה אומר שמישהי "מבצעת מין אוראלי" בעוד הוא יושב ליד אביו שעובר טיפול דומה? אמנם הפרקליטות סגרה את התיק "בעילה של חוסר ראיות מספיקות" (אני עדיין תקועה עם ה"בעילה", בעצם עם זה כולנו תקועים), אבל זה לא אומר שאיל גולן יצא בסדר. ותסלחו לי שאני לא מתרשמת מערבוב המטאפורות לגבי התליה בכיכר העיר והסקילה באבנים. איל גולן אולי עבר על החוק ואולי גם לא, אבל ההתנהגות שלו היא פסולה ויש בה גם בוז גדול לנשים, חוץ מאשר לאמא שלו, ובטח גם זה רק בגלל אבא שלו. סליחה, אבל בגיל מסויים (ארבעים זה כבר אחרי) אתה לא עושה דברים בגלל אבא, אתה עושה אותם כי אתה דרעק וזה שאחר כך אתה מתנער מזה לא עושה אותך פחות דרעק.

אין מצב. 10,000 ילדים סורים נהרגו במלחמת האזרחים והעולם שותק. רק שיש מצב ואנחנו עדים לו ושותקים.

אין מצב. אין מצב שזה בסדר לפסול את יוסי שריד מלהשתתף בכנס על השפה העברית בראשון לציון בגלל ששרת התרבות לא הסכימה להשתתפותו ושזה לא מעורר הדים ציבוריים, בעוד שהחלפת הפרס לאריאל זילבר יוצרת זעקת שבר שתהדהד עוד דורות. ואין מצב שלא יפסיקו לדבר על סתימת פיות של השמאל את הימין "המדוכא פוליטית" בעוד סתימת הפיות של הימין היא לגיטימית ולא מעוררת תהיות.

אין מצב. אין מצב שאוניברסיטה בישראל תרחיק סטודנטית רק בגלל שהיא התלוננה בפייסבוק על האוניברסיטה, גם אם הסטודנטית חרגה מהתנהלות תקינה. אבל יש מצב כי ב"אוניברסיטת אריאל" בתקנון קבוע כי פגיעה בכבוד המוסד היא עבירת משמעת ולכן על הסטודנטית לשלם את המחיר, גם אם הוא אינו מידתי. לשם הבהרה, אני לא חושבת שהצורה שבה הסטודנטית התנהגה היא נכונה, אבל אין ספק שהצורה שבה האוניברסיטה הגיבה והשימוש לרעה בכוח הם ביזוי האוניברסיטה ולא התבטאויותיה של הסטודנטית, שנופחו ללא כל צורך. לא כל שטות שמשמיע סטודנט מחייבת שימוש בנשק יום הדין. 

אין מצב שכתב "הארץ" (חיים לוינסון) יצלם באולם בית המשפט מתנחל שהצית רכב פלסטיני כחלק ממילוי עבודתו העיתונאית ויעצר בברוטאליות על זה על ידי משמר בתי המשפט. אין מצב שספיר סבח תגיע לכנסת, אחרי מאבקה לצמצום חופש הביטוי, ועדת חברי כנסת ושרים ימחאו לה כפיים ויעשו לה "לייק", גם אם הם חושבים שטענתה המקורית בדבר המורה המסית נכונה. אין מצב שהיועץ המשפטי לא יפסיק את הפארסה הזו המכונה משפטה של דפני ליף. אין מצב שפסיכיאטר צבאי אומר לחייל שניסה להתאבד שהצבא הוא מקום טוב לכך כי הוא נועד להרוג ולהיהרג (גם אם זה נכון, וביננו זה בערך מה שזה). אין מצב שנתניהו אישר הקמת עוד 320 יחידות דיור בהר חומה ובאמת מתכוון לשבת למשא ומתן.  אין מצב. אין מצב אבל זהו שיש. ולמען האמת זה די נמאס.  אין מצב  שאני מוותרת, אין מצב שאני מפסיקה לכתוב, אין מצב שאני מפסיקה להיאבק. אולי ארצי איבדה את דרכיה, אבל אין לי ספק שאף פעם לא מאוחר מדי בשביל לשנות. אז אני כותבת. אולי יש גם מישהו ששומע. אין מצב שאני פשוט אתן לזה לקרות בלי להשיב מלחמה. לא אמונה, לא צבא חזק. יש דבר אחד שממש חסר לנו - חסר לנו מוסר.

12 שעות ראשונות לבד עם הילדים - התופת

בלילה הבנזוג טס, אמר לילה טוב לקטנטנים, לקח מזוודה. עמד בפתח לחיבוק אחרון. אני מחזירה מבט נחוש ומחייכת חיוך מרגיע. מעלית נפתחת, מבט אחרון וזהו אני סוגרת את הדלת ונשארת לבד ל-12 יום עם שלושה בנדיטים, לשמחתי הבכור נכנס מיד למיטה ונרדם, הבאים אחריו מסתכלים עלי במבט של "המסיבה רק התחילה". אני מתיישבת על המיטה ומתחילה להקריא, קלי קלות. "אבא תמיד מסכים שנקרא עוד ספר" אומר הקטן כדי לקבל את הספר הרביעי ואז האמצעית מצטרפת "אז גם לי מגיע עוד אחד". אני לא בטוחה אם להאמין להם או לא, אבל אם אבא אז ברור שגם אני, רק נשתה קצת מים ואפשר להמשיך. "זה לא הקול של המפלצת, אמא" מסביר הקטן ואני מסבירה שהמפלצת איבדה את הקול, הקטן מביט בי משועשע, המרכזית עוצרת את עצמה מלהעיר. אני בסדר. ממשיכה. אני לא יודעת איך הערב הזה נגמר, בשתיים לפנות בוקר סנטר רטוב מעיר אותי, עין אחת לא נפתחת ואני נכנסת ללחץ עד שאני מגלה שזו כף הרגל של המרכזית ולא דלקת עיניים אוריינטלית וקטלנית. מחליטה לכבות את האור. הדרך קצרה אבל זרת כף רגל ימין שלי נתקעת בבית לגו שהושאר ליד המיטה, יודעת שאסור לי לצעוק, קופצת בשקט על רגל אחת. מכבה את האור וכושלת חזרה למרגלות המיטה בהעדר מקום על המיטה עצמה.

בוקר, אם אפשר לקרוא לזה כך כי עדיין חושך מוחלט. אני מתעוררת לנגיסות קלות בכף הרגל ושריטות בגב. אה, כן, גורי החתולים. הם מצפים להאכלה, אני רואה במבט שלהם שאבא תמיד מאכיל אותם דבר ראשון, אז כמובן שגם אני. אחרי ההאכלה אני מגלה שבלילה הם חירבנו ליד ארגז הצרכים שלהם. לזה לא הייתי מוכנה. כנראה שאני לא אחזור למיטה לתנומה קלה. לוקחת 5 כפפות חד פעמיות עוטפת את היד בגליל שלם של נייר מגבת. אחרי עשר דקות עבודה אני בבליל של ניירות, ניילונים ומחטא אנטיבקטריאלי, שריחו החריף מעלה בי דמעות ומטשטש את הראייה. הרעש שעולה מן המטבח מוציא אותי משלוות רעלי האקונומיקה שנכנסתי אליה, מסתבר שהילדים התעוררו. חוש הריח מקדים את חוש הראייה ומשהו מזכיר לי מאוד את ריח החירייה אי אז בימי ילדותי, עת טענתי שזה ריחו של הבושם של אחותי. הפח נפל, הקטן תקוע באמצע, לרווחתי רק השליש העליון של תכולת הפח מפוזר על הרצפה השאר עוד בפח. מה עושים קודם? אני מחליטה להתחיל עם הילד. נענוע קל וקליפת המלפפון האחרונה נפלה לערימת הזבל, שהיתה ידועה כרצפת המטבח. שטפתי בקלילות הנחתי אותו בתוך מגבת, מכאן הוא יסתדר לבד. בעודי מנקה את הרצפה ואוספת הכל בא הבכור לבשר שהנורה בספרייה שבקה חיים. אני אוספת את עצמי, יחד עם תלתלי האבק האחרונים וקליפות האגוזים של התוכית זכר לבנזוג המופלא שטאטא ושטף, ניקה את הכלוב והאכיל טרום הנסיעה. השעה שבע בבוקר. אני שוטפת את הידיים, על הרצפה נותרים שיירי רטיבות ולכלוך אפרפרים. אני סוקרת במבט ומחליטה שצבעם קרוב מספיק לצבע האפור של הרצפה ומחליטה לשטוף בהזדמנות אחרת. עכשיו יש לזרוק את הזבל. השקית קרועה וכבדה בטירוף. מילא, אני מנחמת את עצמי, הלא אני לא הייתי מצליחה לזרוק את הפח הכבד בנגלה אחת גם כך ואין שום גבר מסוקס שיעשה זאת בשבילי. עוד כפפות נילון (אקולוגיה זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, אני בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו) והעברת הזבל המתוחכמת ל- 4 שקיות נפרדות מתקדמת. כשאני חוזרת בפעם השניה מחדר האשפה, הבכור מזכיר לי שאין אור בספרייה והוא מוכרח למצוא ספר. אני פותחת את התריס ומציעה את השמש. וחוזרת לרוטינת הפח. כשאני חוזרת ממסע הצלב הרביעי לחדר האשפה, הבכור מגיע עם תהיה קיומית "אבל מה יהיה בערב? אם לא יהיה אור איך נבחר ספרים?" אני מציעה שיעשו עוד ערימה בסלון, ליד זו של הפליימוביל, זו של הלגו וזו של משחקי הקלפים - הפעם אחת של ספרים - כל הספרים שהם עשויים לרצות עד לבוקר למחרת עת שוב תזרח השמש וכך לא נצטרך להזמין חשמלאי שיחליף לי נורה ונחסוך כסף. בכסף שנחסוך אפשר יהיה לקנות פיצה, אני מבטיחה לו. הבכור לא מקבל את הדין "אבא היה פותר את זה את יודעת הוא אומר לי." אני מתיישבת, מושיבה את הבכור בחיקי ומציעה לו שנעשה שימוש בנרות, זה הצליח שנים וזה גם יהיה ממש מגניב - אני מבטיחה, ובכל מקרה יהיה ממש משעשע אם גלאי העשן יתחילו לפעול ונראה איך הספרינקלרים נכנסים לפעולה. הבכור שואל אם אפשר לנסות עכשיו, אני מתחילה להרגיש אי נוחות פיזית, דומני שנסחפתי. הקטן מגיע עם פרצוף מלא בשוקולד "העוגיות טעימות, אמא" הוא מאשר בשמחה, אני לא זוכרת שניתן אישור לעוגיות. "זה בסדר, אבא תמיד מרשה לנו בבוקר, כדי שתהיה לנו אנרגיה", מסבירה המרכזית. סביב שפתיה יש משהו שמזכיר מאוד שוקולד אבל היא שואלת אם עכשיו גם היא יכולה לאכול, יש לי תחושה שהיא כבר אכלה גם לפני כן. הבכור טוען שהוא לא בקטע של עוגיות, אבא מסתבר תמיד נותן לו גלידה. יש לי תחושה שמסבנים אותי, אבל אני מרגישה שאחרי החרא והזבל גלידה עשויה להיות בדיוק המתכון לאפשרות של מקלחת חמה. הגלידה מהווה בקשיש טוב למקלחת. הו, אודה קלילה למים חמים ואני יוצאת רעננה. השקט שבוקע מאזור הסלון-מטבח מפחיד אותי. בצעד מהוסס ותוך שינון המנטרה "הכל בסדר" אני מגלה שלושה בנדיטים ועוד גוויות של מגבות נייר כנראה מגליל נייר שלם. ספל הקפה המלא שהושאר על השולחן מיותם בדימדומי הבוקר נשפך על כל שולחן האוכל ועשה בריכה לדמויות הפליימוביל שהופקרו שם לנפשן. לא נורא, מנקה את השולחן. "אמא", אומר לי הבכור במתק שפתיים, "רוצה הפסקה? לעזור לך להכין עוד קפה?" כמה מתוק אני חושבת וניגשת במרץ להכין לי ספל בעזרתו של הבכור. "וואו, אמא, נראה שעשינו קפה מצוין. רוצה לשתות אותו? אז אולי עכשיו תתני לנו זמן מסך ותשתי קפה? אבא תמיד מרשה. עסק?" עסק? אני שואלת את עצמי בקול שבור. מרגישה את המלכודת, אבל הקפה באמת נראה טוב. "בסדר," אני אומרת, "רק תוכנית אחת". אני יוצאת למרפסת עם הקפה, מזל ששנים כבר לא הסתפרתי. עכשיו כל שנותר זה לשלשל את שערי מהמגדל ולתפוס איזה גבר שיוכל לעזור לי עם מטלות הבית. אני מסתכל על השעון. עברו 12 שעות מאז שהוא טס, למה לעזאזל לא עובר בגינה עכשיו שום גבר???

אז זהו שלא, זה ממש לא ככה. אבל תמיד נורא משעשע לקרוא את חוויותיו של אב נלהב כשזוגתו יוצאת לה לכמה ימי נופש. זה גם תמיד מזכה אותו בכמה נקודות. אבל האמת העגומה היא שהכל מתוקתק, אני מתורגלת בשגרה - פעילות הילדים, ניקיון, בישולים, החלפת נורות, ריקון הפח, קניות, אירגונים, כתיבת פוסטים, הכנות למסיבת יום הולדת ובניית התקציב לשנה הבאה לבניין, וגם לניקוי הקקי של החתולים (טוב בדרך כלל של חתול אחד), טיפול בתוכית, ואין לי בעיה להוסיף ליום גם את האכלת הגורים בבקבוק ואם צריך אז גם עוד דברים. אין לי סיפורי תוהו ובוהו מצחיקים שכאלה. הילדים סבבה, הבית מתוקתק והכל בסדר גמור. אבל לרגע אחד גרמתי לכם לחשוב שאני חסרת אונים... מדהים שנפלתם בפח הזה. אני אישה, bring it on

שערות לבנות

הילד החולה מאתמול, עדיין עם קצת חום אבל הוא כבר מרגיש קצת יותר טוב כדי לממש את זכותו לזמן מסך. מה שהשאיר לי מעט זמן לעצמי. אני מודה שיכולתי מיד להתחיל לכתוב אך במקום זה הלכתי לאמבטיה לצבוע את שערותיי הלבנות. זה סיפור די חדש הסיפור של צביעת השיער (הסירו דאגה מליבכם חבב הטבע - אני משתמשת בצבע בלי אמוניה וידידותי לסביבה). זה מתחיל בגֵנים הספציפיים האלה שקיבלתי מאמא שלי ללא אפשרות החזרה (גם כן מתנה, וסליחה אמא, עם שיער בלונדיני בהיר כמו שלך זו באמת לא בעיה להלבין מוקדם, אבל ככה גם לא לתת לי את הבלונד, ובשוונג גם לא את העיניים הכחולות, אבל להעניק לי את השערות הלבנות? לא יפה). כבר בגיל 24 הן התחילו לבצבץ, בגיל 26 הן כבר היו כל כך שם כשהתחפשתי למכשפה לא הייתי צריכה ספריי לבן כדי להלבין קווצות של שערות כמו מכשפה שהגיחה מדימיונם הפרוע של האחים גרים. ולמרות שאולי רק בפורים היתה תכונה זו לי לעזר, עמדתי בסירובי לא לצבוע את השיער, גם לא את הפנים דרך אגב. נשאתי בגאווה את שיערי הלבן וטענתי בלהט (שלא מתאים לשערות שיבה מרובות) שצביעת השיער היא התניה חברתית מיותרת ושאסור לנו, הנשים, לכבול את עצמנו אליה. כמובן שייתרתי התניות חברתיות אחרות שאני כמובן מבצעת באדיקות כמו הורדת שיערות מהרגליים, אבל אף אחד לא העלה מולי את הטענה הפשוטה הזו כך שיכולתי להמשיך ללא הפרעה במיני הטיעונים שהבאתי להגנת שיערותיי הלבנות. כולל הטענה שטבעי זה יפה, שזה חוסך זמן וכסף, שאני מרגישה טוב עם עצמי וכן הלאה וכולי.

השנים עברו, 3 ילדים נולדו ועברתי את גיל 35. אין מה לעשות, גם אם דומה לך שאת עדיין נראית כמו תלמידת תיכון כשאת עומדת מול המראה, תמונות מוכיחות לך אחרת וכמובן גם הסביבה שלא חוסכת את שבטה. כך או אחרת עמדתי במריי בגאון. ואז בשבוע אחד חברו להם שלושה סיפורים אקראיים להביאני לצבוע את שערי. דקה ל- 37, יצאתי עם הקטנטן לגינה ואישה שהגיעה עם הנכד שלה ולא מצאה לעצמה עניין, שאלה אותי למה אני לא מדברת יותר עם הנכד שלי באנגלית, זה תפס אותי לא מוכנה. אני, שחשבתי שעורי הרענן הוא "קלף היציאה שלי מהכלא" בנושא השערות הלבנות וטענתי בתוקף "שלמרות שערי הלבן אף אחד לא יחשוב שאני בת 60 במצב מצוין", אז אני נתפסתי בטעות, או שלא, כסבתא. חייבת לומר שלא משנה כמה הסבתא ההיא הייתה חסרת טאקט, והיא הייתה, היא הרעידה את סיפי עולמי. היא קראה לי סבתא ולמרות שסבתא זה תואר נפלא, ויעידו על זה גם הפולניות שבפולניות, בגיל 36 ו- 360 ומשהו ימים זה עדיין קצת מוקדם, לפחות בעדה שלי. כמה ימים אחר כך, אבא שלי ישב מולי באי נחת והתפתל, בסוף זה יצא -  הצעה למתנה יומולדת: מעצב השיער שלו, שאולי יספר ואולי גם יצבע את השיער. כלומר, לא באיזה בלונד, הוא הרגיש שהוא מוכרח לציין, בצבע שלי רק שיסתיר את השערות הלבנות. הוא המשיך להתפתל ואף קשר לי כתרי יופי רבים רק כדי לרכך את הביקורת שלא ישמע חלילה שהוא לא מרוצה. לבד מהעובדה שהמבוכה שלו הצחיקה אותי ושום עכבה לא עצרה אותי מלהתפוצץ, אבל לשמחתו של אבי מצחוק ולא מזעם. אבא שלי גרם לי לחשוב, הרבה יותר מאמי ואחיותיי שכבר צובעות (מקווה שלא הרסתי פה איזה סוד ושלא תבוא מארה על ראשי בעקבות החשיפה וכמובן מתנצלת מראש אם אסור היה לי לספר). רצה הגורל, ובאותו שבוע פירסמה חברה בבלוג שלה פוסט על שערות לבנות. השורה התחתונה הייתה שבעוד שבגיל מסויים נשיאת שיער השיבה בגאון היא יפה ומרשימה, בגילאים צעירים יותר השיער הלבן לא מחמיא נקודה. 

אז באותו שבוע קניתי לי צבע לשיער. בנזוגי הנפלא מיד נתרם למשימה ונשא את תפקידו בצורה מעוררת כבוד והשראה. זה התחיל בתמיכה בבחירה שלי, בהודאה מרחיבת לב ששיערי הלבן לא מפריע לו ונגמר בצביעת השיער שלי במומחיות שלא הייתה מביישת מעצב שיער ניו יורקי שההמתנה אליו היא בת חודשים. צבעתי, ולצערי, בניגוד גמור לכל הדיעות שלי, אני מוכרחה לציין שהתוצאה הוכיחה לי שכנראה הייתי צריכה לעשות את זה קודם. אז נכון שאני משקרת קצת לעצמי כשאני צובעת את השיער, אבל זה משיל ממני כל כך הרבה שנים ובסופר אפילו מישהו קרא לי ילדה (!)