חופש - מתוך דברים שאיחלתי לעצמי עוד לפני יומולדת 41

אני פועלת היום בספירה לאחור - אני מודה וזה משעשע אותי. אני מחכה למחר כי קבעתי זמן לעצמי. עצרתי את היומנים של כולם, טוב ה"כולם" זה רק בשביל הדרמה - זה לא באמת נכון, וקבעתי סוף שבוע עם עצמי. גם זה קצת מסולף, כי זה לא שלמחר יש איזו משמעות, כלומר זה שבועיים לפני יומולדת 41, אבל זה היה הזמן היחיד במלון היחיד שהצלחתי למצוא בתאריך שגם יכולתי לקחת בהחלטה כל כך קצרת טווח ויש שיוסיפו מיידית. 

ההבנה שמה שאני באמת צריכה זה זמן עם עצמי היתה תוצאה של רגע בוננות קלאסי. זה לא עוד נעליים או עוד שמלה, זה שקט. הדבר היחיד שאני ממש, אבל ממש צריכה. 12 שנים (אני יכולה להוסיף חודשים, שבועות, ימים ושעות, ולצחוק שאני לא סופרת, אבל 12 זה די דרמטי) שלא לקחתי רגע אמיתי לעצמי, שלא היה שאול בצורה כזו או אחרת. בעצם היו שני לילות באמסטרדם בלי הילדים לפני כשנתיים, זהו - בחישוב שעות ביחד מול שעות לבד זה יוצא בממוצע שעה אחת פנויה על כל 60 שעות, אבל זה לא שבאובססיביות ישבתי וחישבתי את זה כרגע - מה פתאום?!

מהרגע שהבנתי, התחלתי לרוץ עם התוכנית, שזה גם לרוץ וגם תוכנית - שני דברים שאני מכוונת אליהם ברמת ה- DNA. קבעתי עובדות בשטח, שזה אומר העליתי בחשש את הנושא מול הבנזוג. סגרתי עניינים (ותודה לאמא שהצליחה למצוא את הסוכנת היחידה שמצאה לי מלון בהתראה כל כך קצרה) ורק אחרי שהכל היה גמור העליתי את זה בפני הילדים כעובדה מוגמרת - "אמא לוקחת הפסקה קצרה" שזה לומר - הנה אבא, בשישי עוד שבוע הוא תופס פה פיקוד ל- 36 שעות. יש לכם שבוע להפנים. תודה. זו הודעת מערכת. אין טעם להשיב.

אני לא יודעת אם זה פרי חינוך מתקדם, נחרצות שלי, הבנה מודעת של הילדים שאני באמת צריכה את זה, שילוב של הכל, או סתם הלם, אבל התוכנית לגמרי כבר זזה ומחר אני כבר לגמרי עם עצמי. לגמרי, באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. 

להגיד שזה לא מטריד את הילדים קצת? אני לא אשקר, כל פעם שהם פתאום אומרים "תהני ביום שישי, אמא" זה מרגיש כאילו הם התכוונו לומר משהו אחר אבל גילו שיקול דעת, או שמא זה יצר הישרדות בסיסי. אני בטוחה שזה יעבור להם נפלא, זו בכלל לא השאלה (ותכל'ס זה המקום שלי לומר - בסוף השבוע הזה אותי זה לא מעניין, אבל אני לא אומרת דברים סתם), אחרת לא הייתי עושה את זה. 

זה בכלל לא דרמטי, זה לגמרי נחוץ ואני אוהבת לקרוא לזה השקט שלי ולדמיין שכבר בחורף אני יוצאת לבדי לבירה אירופית קרה. כן, נעשיתי קצת גרגרנית עוד לפני שבכלל התחלתי, אז מה?! מותר אישה לקוות.

לרגע הרגשתי אירופה. עבר.

לרגע אחד הפציע פתאום הגשם, גשם קטן כזה של מאי, קצת עצבני אחרי כמה ימי קיץ לוהטים, מבקש להזכיר שיכול להיות יותר נעים, אבל לא יהיה - זה רגעי. הרבה פעמים שוטף אותנו מאי לרגע אחד בגשם, בעיקר בשנים בהן החורף כמעט לא הורגש.

ופתאום הרמזורים לא עובדים, הפקקים משתרכים, הציפצופים מתרבים, העצבים גואים. תלונות על מבול באמצע מאי. וכולו מה? גשם. 3 אותיות, משקע נוזלי ושקוף שנופל מהשמיים ומרטיב את היבשה. זה לא מבול, זה מלקוש. היורה מורה על תחילתו של החורף והמלקוש על סיומו. השנה זה מלקוש עם הצתה מאוחרת, אבל מים וניצוץ זה תמיד מתכון לא יציב. הוא ביסס את תפקידו כגשם אחרון לפני עונת הקיץ היבשה והוא בכלל לא מביא איתו תקווה, רק הקלה רגעית ואינסוף תלונות של כאלה שעוד רגע ישנאו מחדש את הקיץ ויבקשו שכבר ירדו הטמפרטורות ואולי אף ישוועו לקצת גשם.  

כי בתכל'ס פה במזרח התיכון אין באמת אביב, אנחנו רק אוהבים לקרוא לו ככה, זה עושה יותר נעים ומרגיש קצת כמו אירופה. נורא כיף מדי פעם להרגיש כמו אירופה, רק שאנחנו לא ממש שם. אפילו די רחוקים, גם אם נביא בחשבון את מדיניות השמיים הפתוחים. אפילו עם גביע אירופה לאלופות, ואפילו עם האירוויזיון, ואפילו ואפילו כאן זה לא אירופה. אבל מה זה כאן? אני לא ממש יודעת. הכי קרוב ללימבו שיש בעולם המציאותי.

האפיפיור חושש לקראת הביקור בישראל בשל פשעי השנאה? אני במקומו הייתי חוששת הרבה יותר מפגישה עם צמרת המדינה. בשנה וחצי האחרונות הצליחה הממשלה הזו, יותר מכל ממשלה אחרת להחדיר בי פחד קיומי מהחיים כאן. שום טרוריסט מתפוצץ לא הפחיד אותי כמו השילוש נתניהו, בנט, לפיד ומעגל חבריהם המחזיקים מחרים אחריהם - פירון, אריאל, אדלשטיין, אהרונוביץ'  וכן, אפילו ליבני. עזבו אתכם מהפיצוץ במשא ומתן עם הפלסטינים, גם אם רגע נתכנס רק בתוך הבועה המכונה ישראל ואפילו אם נשכח לרגע מההתנחלויות, טוב לא באמת נשכח - אשכרה נעשה לחוץ לחיות פה. ראש ממשלה שלנו הפך למייהד ובעודו מקדם את חוק הלאום, עולה החשש שהוא מעוניין להכפיף את מערכת המשפט לגמרא ולהחזיר את לוח השנה העברי למעמדו הרשמי, וגם אם זה עורבא פרח, עובדה שאנחנו מאמינים שזה בהחלט יכול להיות אמיתי.

לא זה לא אירופה, זה לגמרי המזרח התיכון, התקווה להקים פה מדינה מתוקנת נוזלת כמו איפור קמח אורז  וקומודורי כחול משחקן תיאטרון קבוקי שנמצא כבר שעות על הבמה תחת תיאורה רצחנית. מתהדרים באומת הסטארט אפ, אבל בינתיים תלמידי בתי הספר מקבלים ציונים בתחתית הדירוג, כח הקניה של כולנו יורד, אירגון הבריאות העולמי מזהיר שאנחנו מדינה מזוהמת, האלימות גואה, המשטרה מכסתחת, הגזענות חוגגת, השלום מתרחק ואין ממש דמוקרטית, יש בעיקר מיוהדת. ברוכים הבאים לישראל 2014, המקום שבו הסטארט אפים שועטים קדימה כי יש גניוס וכל המדינה צועדת אחורה כי יש ממשלה מפגרת. ועוד לא אמרתי מילה על חגיגות העצמאות בהתנחלויות שם ילדים עטו שכפ"צים וזרקו בחדווה רימוני הלם משומשים, אבל אסור להשוות. הסתה יש רק בצד השני, אצלנו כולם סבבה, מכשולי צמיגים זה הכי אירופה, כבר היתה פניה מיורודיסני, הם רוצים גם מתקן צה"לי מלבב לילדי אירופה שרק רוצים להשתובב. 

אני לא יודעת מה אתכם, אני קוראת עיתונים לאורך היום ונחרדת, נחרדת מהמחשבה שיש משהו שמקשר אותי לאנשים שקוראים עליהם בעיתון או שכותבים טוקבקים באתרים, או שיושבים בממשלה הזחוחה, המנותקת אך הכל כך יהודית וגאה שלנו. הפער בין הידיעה שזה המקום שלי וההבנה שזה לא מתקדם לשום מקום טוב מכניסה אותי ללחץ. אם ככה זה היום וכנראה שזה לא ישתפר מה אני משאירה פה לילדי? דרכון גרמני, אני מרגיעה את עצמי. זה הכי אירופה שיש.

בינתיים הערב שוב הוכחנו שפה זה לא אירופה. לא ראיתי את האירוויזיון, אבל אחרי שלא עלינו לגמר, החלטתי לראות את השיר הישראלי. אם אני אגיד ש- we don't beat from the same heart זה יהיה לגמרי מדויק. עלתה בחורה בלבוש סאדו-מאזו וקול שהזכיר בצורה חשודה את אדם (שזה כבר מכעיס שבגללה נזכרתי בו), חרא כוריאוגרפיה ושתי רקדניות עלובות. ואתם באמת חושבים שלא עלינו כי כולם אנטישמים? לא נראה לי. כן, יכול להיות שיש שיקולים זרים, יכול להיות שהשירים האחרים היו לא פחות גרועים, אבל גם שלנו, פייס איט. 

חוזרת לגשם של הבוקר, זה הכי אירופה שהיה לי היום.  כי אחרי פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות שהרגישו רותחים כמו הגיהנום, בתכל'ס קצת גשם לפני עוד כל כך הרבה ימי חום צריך לעשות לנו רק טוב. במקום זה אנחנו בעיקר מתלוננים, זה בטח גשם אנטישמי ושונא יהודים. יש לנו כל כך הרבה סיבות להתלונן, באמת, אבל לא, בואו נתלונן על הגשם, הדבר היחיד שבאמת עוד קצת שובר פה שגרה ונותן לרגע קצר, בעיקר כשאתה בבית לפני היציאה לשלוליות, לפקקים ולצפצופים, תחושה רגעית של אירופה באביב. בחיי, על הבוקר, לרגע, בבית, הרגשתי אירופה. אחר כך זה עבר