שתקתי קצת ביומיים האחרונים ולא שלא היה על מה לכתוב, עם המוות המיותר בצפון במסגרת "הרוֹג לי והרוֹג לך", אוחנה כן אח או אוחנה לא אח או אוחנה רק אח חורג, בקבוקי פיקדון והרגלי השתיה התמוהים של הזוג נתניהו ועוד ועוד. ולא היה לי יותר מדי כוח לזה. בנט שעד עכשיו לא עשה הרבה טעויות ונתניהו שעד עכשיו בעיקר עושה טעויות והרצוג שאדירים יודע למה הוא מחכה, אבל הסנוז כבר על אחוזי סוללה בודדים ואם הוא לא יעשה כלום חלון ההזדמנויות רק ילך וייסגר. שגיונות עצובים על מהפך שיכול לקרות. אבל הימים האחרונים גרמו לי דווקא להתכנס לתוך עצמי. אז הנה עוד פוסט אישי.
בעוד בנט מדבר על אחים ומבחין בין מי שהוא אח ומי שהוא סתם בוגד, משפחות אמיתיות מדגימות ניסיונות מוזרים העולים על כל מציאות ומוכיחות שהמציאות מורכבת הרבה יותר. אני לרוב לא כותבת יותר מדי על המשפחה שלי. למדתי שלמרות שאני לא כותבת שום דבר שלא ידוע לכל המשתתפים ושום דבר שיכול לפגוע במישהו, עדיין המשפחה שלי מעדיפה לא להיות לא נושא, לא נשוא ולא מושא כתיבתי. כשכתבתי זה כבר הוכיח את עצמו כמחולל מהומות בכוס תה ותה כידוע, בטח בחורף, הוא לא משהו שאתה מעניין להסעיר ולא משנה מאיזו עדה אתה. ובכל זאת, אני כותבת, אבל בחיי שאני לא חושבת שאצליח לעצבן היום מישהו ומכיון שזאת בכלל לא המטרה, הרי שאני מתכוונת לנסות את זה.
זה לא סוד שאני מחזיקה בדעות שמאל מאוד ברורות, מי שקצת עוקב אחרי הבלוג יודע זאת מצוין, מי שמכיר אותי אז בכלל. זה גם לא סוד שאני אתאיסטית מוחלטת שלא מאמינה בכלל בישות אלוהית כזאת או אחרת וחוגגת חגים בצורה חילונית למדי ומנסה להכניס להם תכנים שמתאימים לדרך שאני מאמינה בה. זה גם לא סוד שאחותי חזרה בתשובה לפני כ- 12 שנים, גרה באחת ההתנחלויות הכי הארד קור, שייכת לזרם הברסלווי ומצביעה ש"ס (גם היא כנראה יצאה מרדנית שבועטת בכל מוסכמה אפשרית). אתם אולי לא יודעים שאני לא עוברת את הקו הירוק, זה קצת מקשה על הקשר זה שאני לא מוכנה להגיע. הסבירו לי פעם שבשביל משפחה חייבים לעשות את האקסטרה מייל, אני עושה את זה אבל כמו שאני מכבדת את המצוות שלה, אלה המצוות שאני מאמינה בהן שהופכות אותי למה שאני ואותה למי שהיא. ובאמת אף אחת מאיתנו לא עוברת על המצוות שלה ואנחנו חיות מצוין עם זה, גם זו עם זו, למען הסר ספק.
על פניו נראה שאין שום סיבה שאחותי ואני נהיה חברות, לבד מהשוני העצום בדרך החיים, הכרנו רק כשהיא היתה בת 16 כי אז אני נולדתי ורוב הזמן לא גדלנו באותו בית, היא כבר חיה בקיבוץ כשנולדתי, אחר כך צבא ואז היא למדה באיטליה. כשהיתה באה לביקור היא היתה משחקת איתי ועם החברות שלי, אני ממש זוכרת אותה קופצת איתנו בחבל ומשחקת קלאס. אני גם זוכרת את עצמי מעריצה אותה כילדה קטנה ובוחנת כל ניואנס שהיא עושה, אבל אין לנו הרבה זכרונות משותפים, אפילו הבית שגדלנו בו היה שונה ודומה באותן העוצמות. לא פשוט לא להכיר מישהו ממש טוב ועדיין לקבל אותו למעגל הקרוב שלך מעצם היותו בעל תפקיד רשמי, אבל עושה רושם שזה מעולם לא הפריע לנו.
שני דברים קרו בשבועות האחרונים והם שגרמו לי לכתוב היום. האחד היה הדלקת הנרות בחנוכה האחרון. רצה הגורל ויצא שהדלקת הנרות של הצד שלי תהיה אצלנו. מכיון שאני אדם שמאמין באוכל כאבן יסוד בחיים, הגעתי למסקנה שלא משנה מה, אני הפעם מכינה אוכל גם לאחותי, שלרוב רק שומעת על בישוליי ולא טועמת אף פעם. לפני השיחה איתה כבר נכנסתי לכל מיני אתרים ובדקתי את העניין. קראתי שם דברים שנראו לי מוזרים להחריד והתכוננתי לספר לאחותי כל מה שאני מתכוונת לעשות רק כדי שהיא תאכל אצלנו. הפתעתי אותה, אני יודעת וזה גם יצא לטובה כי אחרי שהם הסכימו לאכול אצלי אם אעמוד בכללים, גילינו שהפרשנות הספרדית הרבה יותר מקילה מזו האשכנזית ומשפחתה של אחותי הולכת לפי עדות ספרד (הו, אנחת הרווחה כשאתה מתכונן לנורא מכל ובסוף הוא לא כזה נורא).
זה לא היה קל - הייתי צריכה לבדוק כשרות של ירקות ואת נושא השמיטה ובאגף הגבינות לקח לי שעות למצוא את הכשרות הנכונה, ואחותי הסכימה רק לעלים של גוש קטיף, אז מאיפה זה עכשיו ואני הרי לא קונה מהתנחלויות... בקיצור, היו שם סיטואציות הזויות שאפשר עוד לצחוק עליהן שנים עם כמה שהן סטריאוטיפיות. אבל אחרי שהכשרתי תנור, ויתרתי על שימוש בכיריים, הגעלתי כלים ועבדתי רק על משטחים מגועלים ורק עם מוצרים כשרים, הצלחתי לעשות ארוחה שכל המשפחה יכלה לאכול אותה. ואפילו לא היה קשה מדיי. זה אולי נשמע לכם כמו דבר של מה בכך, אבל אני די בטוחה שזה שכולנו סופסוף אכלנו את אותו הדבר עשה משהו טוב. בכל מקרה כולם יצאו מרוצים, אז מי אני שאנסה לבודד את גורם ההצלחה?
הדבר השני שקרה הוא שאחותי שינתה כבר לפני כמה וכמה שנים את שמה בהצעת הרב שלה. אני לא צריכה לספר לכם עד כמה זה לא פשוט כשמישהו קרוב לך פתאום אחרי עשרות שנים משנה את שמו. קשה לקבל את זה, כשזה על רקע חזרה בתשובה זה לפעמים הרבה יותר קשה. שינוי השם הוא במידה רבה גם סגירת דלת על חיים קודמים, וזה לא משנה אם זו דרך נכונה לראות את זה או לא. אני לא יודעת למה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בשם החדש שלה. השבוע פתאום הבנתי שהבעיה היא שלי, אחותי עשתה את הבחירה שלה, אני צריכה לבחור לאמץ את הבחירה שלה גם במקומות שלא נוחים לי. השבוע התנצלתי בפניה כי פתאום הבנתי שזה מה שהייתי צריכה לעשות מזמן. לא פשוטה לי ההחלטה הזו, אבל אני חייבת את זה לה, כי זו המשמעות של לקבל אותה עד הסוף. אז אולי כשהיא לא תשמע אני אקרא לה בשמה הישן וגם אולי מתישהו כבר אתרגל לזה. אני גם לא משנה את שמה בסלולארי שלי, אבל בנוכחותה אקרא לה בשם שהיא עכשיו. ככה זה עם אחים ואחיות. מקבלים אותם.
אני מניחה שמה שאני אומרת זה שכל עוד מחליטים שכל העמדות "כשרות" (כן, זה משעשע אותי), אפשר גם אפשר לבוא ממקום של כבוד, חברות ושיתוף ולהכיל זה את מוזרויותיו של זה. אז סבבה, היא תמשיך להתפלא כשאני אתפתל כשהיא שוב תתמה על פשר אי אמונתי באל ולא תהסס לדבר על זה, ואני כמובן לא אשאל אותה שאלות שמתמיהות אותי כי אני יודעת שזה לא מתאים, אבל נוכל תמיד לדבר אחת עם השניה בטלפון ולצחוק ולשתף ולהנות זו מזו. ומסתבר שאפשר להכיל את כל התנאים אם רק רוצים. אני לא יודעת למה רציתי לכתוב על זה, זה ממש לא משל מהחיים. אבל המחשבה על הקבלה הזו של שתינו, שתי אחיות כל כך שונות, עשתה לי שמח על הלב, החיים הם לא מקשה אחת, אבל הם יריעה שתמיד אפשר למתוח כשרק רוצים להכיל. ושוב אני מגלה כמה נעים בבועה שלי וכמה המסביב כל כך הפוך.
בעוד בנט מדבר על אחים ומבחין בין מי שהוא אח ומי שהוא סתם בוגד, משפחות אמיתיות מדגימות ניסיונות מוזרים העולים על כל מציאות ומוכיחות שהמציאות מורכבת הרבה יותר. אני לרוב לא כותבת יותר מדי על המשפחה שלי. למדתי שלמרות שאני לא כותבת שום דבר שלא ידוע לכל המשתתפים ושום דבר שיכול לפגוע במישהו, עדיין המשפחה שלי מעדיפה לא להיות לא נושא, לא נשוא ולא מושא כתיבתי. כשכתבתי זה כבר הוכיח את עצמו כמחולל מהומות בכוס תה ותה כידוע, בטח בחורף, הוא לא משהו שאתה מעניין להסעיר ולא משנה מאיזו עדה אתה. ובכל זאת, אני כותבת, אבל בחיי שאני לא חושבת שאצליח לעצבן היום מישהו ומכיון שזאת בכלל לא המטרה, הרי שאני מתכוונת לנסות את זה.
זה לא סוד שאני מחזיקה בדעות שמאל מאוד ברורות, מי שקצת עוקב אחרי הבלוג יודע זאת מצוין, מי שמכיר אותי אז בכלל. זה גם לא סוד שאני אתאיסטית מוחלטת שלא מאמינה בכלל בישות אלוהית כזאת או אחרת וחוגגת חגים בצורה חילונית למדי ומנסה להכניס להם תכנים שמתאימים לדרך שאני מאמינה בה. זה גם לא סוד שאחותי חזרה בתשובה לפני כ- 12 שנים, גרה באחת ההתנחלויות הכי הארד קור, שייכת לזרם הברסלווי ומצביעה ש"ס (גם היא כנראה יצאה מרדנית שבועטת בכל מוסכמה אפשרית). אתם אולי לא יודעים שאני לא עוברת את הקו הירוק, זה קצת מקשה על הקשר זה שאני לא מוכנה להגיע. הסבירו לי פעם שבשביל משפחה חייבים לעשות את האקסטרה מייל, אני עושה את זה אבל כמו שאני מכבדת את המצוות שלה, אלה המצוות שאני מאמינה בהן שהופכות אותי למה שאני ואותה למי שהיא. ובאמת אף אחת מאיתנו לא עוברת על המצוות שלה ואנחנו חיות מצוין עם זה, גם זו עם זו, למען הסר ספק.
על פניו נראה שאין שום סיבה שאחותי ואני נהיה חברות, לבד מהשוני העצום בדרך החיים, הכרנו רק כשהיא היתה בת 16 כי אז אני נולדתי ורוב הזמן לא גדלנו באותו בית, היא כבר חיה בקיבוץ כשנולדתי, אחר כך צבא ואז היא למדה באיטליה. כשהיתה באה לביקור היא היתה משחקת איתי ועם החברות שלי, אני ממש זוכרת אותה קופצת איתנו בחבל ומשחקת קלאס. אני גם זוכרת את עצמי מעריצה אותה כילדה קטנה ובוחנת כל ניואנס שהיא עושה, אבל אין לנו הרבה זכרונות משותפים, אפילו הבית שגדלנו בו היה שונה ודומה באותן העוצמות. לא פשוט לא להכיר מישהו ממש טוב ועדיין לקבל אותו למעגל הקרוב שלך מעצם היותו בעל תפקיד רשמי, אבל עושה רושם שזה מעולם לא הפריע לנו.
שני דברים קרו בשבועות האחרונים והם שגרמו לי לכתוב היום. האחד היה הדלקת הנרות בחנוכה האחרון. רצה הגורל ויצא שהדלקת הנרות של הצד שלי תהיה אצלנו. מכיון שאני אדם שמאמין באוכל כאבן יסוד בחיים, הגעתי למסקנה שלא משנה מה, אני הפעם מכינה אוכל גם לאחותי, שלרוב רק שומעת על בישוליי ולא טועמת אף פעם. לפני השיחה איתה כבר נכנסתי לכל מיני אתרים ובדקתי את העניין. קראתי שם דברים שנראו לי מוזרים להחריד והתכוננתי לספר לאחותי כל מה שאני מתכוונת לעשות רק כדי שהיא תאכל אצלנו. הפתעתי אותה, אני יודעת וזה גם יצא לטובה כי אחרי שהם הסכימו לאכול אצלי אם אעמוד בכללים, גילינו שהפרשנות הספרדית הרבה יותר מקילה מזו האשכנזית ומשפחתה של אחותי הולכת לפי עדות ספרד (הו, אנחת הרווחה כשאתה מתכונן לנורא מכל ובסוף הוא לא כזה נורא).
זה לא היה קל - הייתי צריכה לבדוק כשרות של ירקות ואת נושא השמיטה ובאגף הגבינות לקח לי שעות למצוא את הכשרות הנכונה, ואחותי הסכימה רק לעלים של גוש קטיף, אז מאיפה זה עכשיו ואני הרי לא קונה מהתנחלויות... בקיצור, היו שם סיטואציות הזויות שאפשר עוד לצחוק עליהן שנים עם כמה שהן סטריאוטיפיות. אבל אחרי שהכשרתי תנור, ויתרתי על שימוש בכיריים, הגעלתי כלים ועבדתי רק על משטחים מגועלים ורק עם מוצרים כשרים, הצלחתי לעשות ארוחה שכל המשפחה יכלה לאכול אותה. ואפילו לא היה קשה מדיי. זה אולי נשמע לכם כמו דבר של מה בכך, אבל אני די בטוחה שזה שכולנו סופסוף אכלנו את אותו הדבר עשה משהו טוב. בכל מקרה כולם יצאו מרוצים, אז מי אני שאנסה לבודד את גורם ההצלחה?
הדבר השני שקרה הוא שאחותי שינתה כבר לפני כמה וכמה שנים את שמה בהצעת הרב שלה. אני לא צריכה לספר לכם עד כמה זה לא פשוט כשמישהו קרוב לך פתאום אחרי עשרות שנים משנה את שמו. קשה לקבל את זה, כשזה על רקע חזרה בתשובה זה לפעמים הרבה יותר קשה. שינוי השם הוא במידה רבה גם סגירת דלת על חיים קודמים, וזה לא משנה אם זו דרך נכונה לראות את זה או לא. אני לא יודעת למה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בשם החדש שלה. השבוע פתאום הבנתי שהבעיה היא שלי, אחותי עשתה את הבחירה שלה, אני צריכה לבחור לאמץ את הבחירה שלה גם במקומות שלא נוחים לי. השבוע התנצלתי בפניה כי פתאום הבנתי שזה מה שהייתי צריכה לעשות מזמן. לא פשוטה לי ההחלטה הזו, אבל אני חייבת את זה לה, כי זו המשמעות של לקבל אותה עד הסוף. אז אולי כשהיא לא תשמע אני אקרא לה בשמה הישן וגם אולי מתישהו כבר אתרגל לזה. אני גם לא משנה את שמה בסלולארי שלי, אבל בנוכחותה אקרא לה בשם שהיא עכשיו. ככה זה עם אחים ואחיות. מקבלים אותם.
אני מניחה שמה שאני אומרת זה שכל עוד מחליטים שכל העמדות "כשרות" (כן, זה משעשע אותי), אפשר גם אפשר לבוא ממקום של כבוד, חברות ושיתוף ולהכיל זה את מוזרויותיו של זה. אז סבבה, היא תמשיך להתפלא כשאני אתפתל כשהיא שוב תתמה על פשר אי אמונתי באל ולא תהסס לדבר על זה, ואני כמובן לא אשאל אותה שאלות שמתמיהות אותי כי אני יודעת שזה לא מתאים, אבל נוכל תמיד לדבר אחת עם השניה בטלפון ולצחוק ולשתף ולהנות זו מזו. ומסתבר שאפשר להכיל את כל התנאים אם רק רוצים. אני לא יודעת למה רציתי לכתוב על זה, זה ממש לא משל מהחיים. אבל המחשבה על הקבלה הזו של שתינו, שתי אחיות כל כך שונות, עשתה לי שמח על הלב, החיים הם לא מקשה אחת, אבל הם יריעה שתמיד אפשר למתוח כשרק רוצים להכיל. ושוב אני מגלה כמה נעים בבועה שלי וכמה המסביב כל כך הפוך.
