סטיב ביקו - הנר שלא כבה

הוא נולד ב-18.12.1946, הוא מת כעבור 31 שנים, ב- 12.9.1977 ובכל זאת כמעט 31 שנותיו הפך לאחד מסמלי המאבק של דרום אפריקה. אולי נתחיל מהסוף? הרי ממילא הוא ידוע. ב12.9.1977 הוא נרצח. סטיב באנטו ביקו נמנה על הפלג שדגל במאבק לא-אלים בדרך לעצמאות דרא"פ. זה לא עזר.

סטיב ביקו (צילום מאושר לשימוש ציבורי)

היום לפני 40 שנה הוא נעצר במחסום דרכים ועל פי התקנות לשעת חירום הוא נעצר, נחקר, עונה קשות ובמצב אנוש, כפות ועירום הועבר מרחק של 700 ק"מ לטיפול רפואי בפרטוריה. שם מת. הרשויות ניסו לטייח וטענו שמותו נגרם משביתת רעב. עיתונאי עיקש אחד הצליח לחשוף את סיבת המוות: דימום מוחי שנגרם ממכה, או מכות, שניפצו את הגולגולת. ניסיון הטיוח של השלטונות יצר מהומה רבה והעיתונאי שהתעקש על נתיחה שלאחר המוות, בנימין פוגרונד, היה סגן עורך הראנד דיילי מייל ומאוחר יותר עלה לישראל.

במותו הפך סטיב ביקו לסמל עוד יותר משהיה בחייו, ובתרגום חופשי של מילותיו של השיר של פיטר גבריאל – "אפשר לנשוף על נר, אי אפשר לנשוף על אש. ברגע שהלהבות מתחילות לתפוס, הרוח תישא אותן גבוה יותר" . תגובתו של המשפטים של דרא"פ דאז, "איני חש שמחה או צער בהתייחס למר ביקו. אני שווה נפש" רק הוכיחה לעולם את האכזריות הגזענית והשרירותית בדרא"פ. בסופו של דבר איש לא נענש על חלקו ברצח של ביקו.

אבל איך הסיפור הזה מתחיל? ובכן, ובאופן צפוי למדי, אחרת. סטיב ביקו היה ילד שלישי מארבעה. אביו היה שוטר שלמד בהתכתבות עריכת דין אך לא הספיק לסיים את לימודיו לפני שנפטר וסטיב בן ארבע בלבד. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לגינסברג, שם הצליחו בסופו של דבר לרכוש בית פרטי. אחרי שאביו נפטר, החלה אמו לעבוד כטבחית בבית החולים המקומי. הוא החל את לימודיו בבית הספר בשנת 1952 ולמרות שאף אחד לא ראה אותו לומד נחשב לאחד התלמידים המבריקים בכיתה, הוא קפץ כיתות וב-1960 החל את לימודי התיכון, באחד מבתי הספר היוקרתיים של הקהילה השחורה, שנתיים אחרי קיבל תעודת הצטיינות על 10 שנות לימוד. התחנה הבאה היתה קולג' לובדייל, שם למד אחיו הבכור שהיה מעורב בפוליטיקה כחבר בקונגרס הפאן-אפריקאי (PAC). אבל כבר באפריל 1962 הוא נלקח למעצר כשהמשטרה בכלל חיפשה אחרי אחיו.

שני האחים נשלחו לקינגסטאון, שם הואשם אחיו בחברות בפוקו, הזרוע החמושה של ה-PAC. סטיב שוחרר, הוא עזב את ביתו, אך המשיך בלימודיו. אך המשטרה לא הניחה לו, הוא סומן כ"פוליטי" ובסופו של דבריו סולק מבית הספר, שנים אחר כך הוא יתאר את התקופה הזו כתקופה בה צמח כעסו כלפי המשטר, או הסמכות הלבנה. אחיו סיפר שמה שהוא לא הצליח במשך שנים לעשות, כלומר לגרום לאחריו להתעניין בפוליטיקה, הצליחה המשטרה ביום אחד."

ב-1964 עבר את טקס הבגרות המסורתי, וגם סיים את לימודיו בסנט פרנסיס. ציוניו הגבוהים אפשרו לו להתקבל לבית הספר לרפואה בדורבן בתחילת 1966, שם התגורר במעונות הסטודנטים הנפרדים. התודה הפוליטית שלו מתעצמת, בעיקר על רקע עצמאות רודזיה. באותה תקופה לסטודנטים השחורים היתה נציגות סטודנטיאלית עצמאית אך מסונפת לאגודת הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה. כבר בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה נבחר לנציגות הסטודנטים ואף השתתף בכינוס הלאומי של התאחדות הסטודנטים (NASUS). זו היתה תקופה סוערת בה נחלקו הדעות אם לשתף פעולה עם איגוד הסטודנטית, שנשלט ברובו על ידי לבנים או להקים ארגון מתחרה. ה- African National congress היה בעד שיתוף פעולה, אך לא ה-PAC. באותה תקופה ביקו היה מעורב בהמון דיונים והחזיק בדעה שיש לשתף פעולה ולו משום המשאבים שניתן להשיג משיתוף פעולה זה.

בנסיעת הרכבת, בדרך לכינוס התאחדות הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה בשנת 1967, החליטו נציגי הסטודנטים לתמוך בפרישה אם תחליט ההתאחדות לקבל את חוקי האפרטהייד ולשכן את הנציגים השחורים בנפרד. ההתנהלות של מארגני הכינוס הוכיחה להם שחששותיהם היו מוצדקים. הם שוכנו במרחק נסיעה ממקום הכינוס, בעוד שאר הסטודנטים שוכנו במרחק הליכה קצר, גם ארוחותיהם הוגשו בנפרד משאר הסטודנטים. בכירים ב-NASUS גינו את החלטת האוניברסיטה להפריד בין נציגי הסטודנטים על בסיס גזע, אך למעשה הם ידעו על התכנון עוד לפני פתיחת הכינוס.

למחרת כשנפתח הכינוס, ביקו נעמד להציג את דוח המחוז שלו ועשה זאת בשפתו כדי להדגים את הניכור בתוך אגודת הסטודנטים ובין היתר הציע להקפיא את הכינוס משום שמארגניו ידעו על הסידורים המפלים מראש. בסופו של יום זו היתה נבואה שהגשימה את עצמה, ביקו וחבריו חשו שאין להם באמת מקום ב-NASUS  ועזבו.

הוא חובר לבארני פטיאנה מתומכי ה-University Christian Movement (UCM) וכאשר באסיפה של הארגון ב-1968 נציגי השחורים עוזבים לפני שחלפו 72 שעות כדי לא לעבור על החוק שמאפשר שהיה של עד 72 לשחורים בסביבה לבנה, הוא מבין שהוא צריך לקחת יוזמה וכן נזרעים הזרעים שיביאו להולדתו של גוף סטודנטים עצמאי, שלימים יקרא – South African Students Association (SASO). ביקו עדיין האמין בשיתוף פעולה עם NASUS, וקיווה שמהלכיו לכיוון היפרדות ייצרו עמדת מיקוח טובה יותר לייצוג קהילתו באופן שווה יותר ומתוך מטרות משותפות.

לקראת הקונגרס של NASUS  ב-1968, הבטיחו המארגנים מאוניברסיטת וויטס, שם הכינוס עתיד היה להיערך, שהלקח נלמד. הכינוס עבר על מי מנוחות על פני השטח, בפועל אחרי שנציג מחוז לבן הקריא את הדו"ח שלו באפריקנס, בזה אחר זה עלו נציגי מחוזות אחרים וקראו את הדו"ח בשפתם. עם זאת, יו"ר האיגוד שנבחר היה דאנקן אינס, חבר קרוב שנתפס כ"לבן רדיקלי" בקרב הציבור הלבן בדרום אפריקה, שביקו אף הכריז על מועמדותו. אבל בדצמבר 1968 הוא מקים את SASO. בכינוס הראשון, ביולי 1969, נבחר ביקו לנשיא הראשון של הארגון. בנאומו הראשון הסביר ביקו שאת דרכה של SASO  סללו אנשי האמצע, בין "השחורים המיליטנטיים" ובין "לבנים" שדחו את הרעיון הליברלי והבין-גזעי. הוא הבהיר שארגונו אינו רוצה להחליף את הארגון הקיים, אלא להשמיע קול ולהתנגד לדיכוטומיה בין ההלכה למעשה, לצביעות שמתבטאת בקריאות לפעילות משותפת כשבפועל סטודנטים לא לבנים נפגעים במצבים רבים.

בתקופה הזו הוא מתאהב ברמפלה ממפלה, אולם למרות שהיא הוקסמה ממנו היא בחרה לעמוד בהתחייבויותיה כיון שהיתה ממש לפני חתונה. ביקו נותר שבור לב ויוצא למסע לגיוס תמיכה ב-SASO בקמפוסים האפריקאיים כחלק מניסיונו לעורר את התודעה השחורה, אבל אל חשש הם עוד יתאחדו אחרי גירושיה ויביאו לעולם שני ילדים שלא במסגרת נישואין.

במקביל ובהחלט גם בהשפעתו של ביקו, מנהיגי NASUS מובילים קו מיליטנטי ורדיקלי הרבה יותר מאשר של מרבית הסטודנטים הלבנים בדרום אפריקה. ניסיון למסד את הקשר בין NASUS ל-SASO בכינוס ב-1970 יוצר משבר כשבשיאו אחת הנציגות מתיישבת בהפגנתיות בחיקו של ביקו למרות האיסור על ניהול יחסים בין גזעיים בחוקי האפרטהייד בדרום אפריקה. ביולי הוא מתמנה ליו"ר SASO  ומתחיל לפרסם מאמרים תחת פסבדונים – פרנק טלק ושם הוא כתב טורים לא מצונזרים ומלאי ביקורת על "הנשמות השחורות בעור הלבן" ומתח ביקורת על השמאל והליברלים שלמעשה אינם מודעים לגזענות הפנימית שבתוכם. בחייו האישיים, בדצמבר 1970 הוא מתחתן עם נציקי משלאבה, בנם הבכור נולד ב-1971. 

בתקופה שבין 1969 ל-1971 מוקמים גרעיני סטודנטים אפריקאים שמתנדבים לטיפול במצב בקהילות, מקימים מרפאות, מלמדים קרוא וכתוב, מסייעים בחיזוק החקלאות ועוד כשמטרת הפעילות היא לא רק העלאת רמת החיים, אלא גם החדרת מודעות והעצמת תחושת ההגדרה העצמית, השתייכות. זהו חלק מהרעיון שבירו ממוביליו של תודעה שחורה. הפרויקטים הללו נחלו הצלחה במשך שנות פעילותם. מתוך גרעין הפעילות הזה צומח ה- Black People's Convention (BPC), תפקידו של ביקו – רכז הנוער, אהובתו לשעבר ממפלה רמפלה היתה אחת מסגניו, אז ניצת ביניהם שוב הרומן.

בינתיים דרום אפריקה מבעבעת ואירוע רודף אירוע. בדצמבר 1972 מתכנס הBPC ומגדיר את מטרתו  - להיות תנועה פוליטית שחורה שתשאף לשחרור פיזי ופסיכולוגי מהדיכוי. ב-1973 רשויות החוק מתחילות ללחוץ על הפעילים, חלקם נעצרים, על ביקו מוטלות מגבלות תנועה והגבלות נוספות כמו איסור הרצאות פומביות, איסור על ציטוט בתקשורת ועוד. הוא חוזר לעיר הולדתו, קינג וויליאמס טאון. במקביל הוא מסולק מבית הספר לרפואה, כיוון שפעילותו הפוליטית גרמה לו לפספס כמעט את שנת הלימודים כולה.

ביקו מקים סניף של ה- BPC בקינג וויליאמס טאון ואחר כך גם בגינסבורג, הוא חשב שזה מעבר זמני, בסופו של דבר הוא נשאר קבוע. הוא מייצר שם פעילות קהילתית ענפה בתחומי רווחה, בריאות, לימודים וחיזוק הקהילה.

הגענו ל16.6.1976, היום בו פרצו המהומות בסווטו. הפגנת התלמידים נגד ההחלטה ללמד אפריקנס בביה"ס המקומיים הפכה לשדה קטל בשל אלימות משטרתית. כתוצאה מהמהומות, המשטרה שוברת את פעילי הBC וה-ANC יוצאת וידה על העליונה כגוף מוביל במאבק נגד האפרטהייד. ביקו נעצר לבידוד ל-101 ימים ומשוחרר בדצמבר 1976. כשהוא יוצא שורת פוליטיקאים מהעולם ממתינה לפגוש אותו. במידה רבה הוא הופך לאחד הקולות החשובים שיוצאים מדרא"פ.

זו תקופת זוהר בחייו האישיים והוא חי חיי לילה סוערים, שלא הפריעו לו בניסיונו לחבר בין כל הארגונים לעצמאות בדרא"פ והוא גם מתמנה לנשיא כבוד של הBPC. המשטרה לא עוזבת אותו והוא נעצר שוב במרץ 1977 והוא לא היחיד, המשטרה מנסה לפרק את גורמי הכוח המקומיים. בלילה בין ה-17 ל-18 באוגוסט ביקו יוצא לכיוון קייפ-טאון בסתר לפגישות פולטיות, כשהן לא מתאפשרות הוא עושה את דרכו חזרה ובלילה של ה-18 באוגוסט, מעט לפני עיר הולדתו ולמרות היותו מחופש, הוא נעצר במחסום דרכים, מזוהה ונעצר.

יותר לא יראה אור יום. בתא המעצר הוא הופשט, נכבל ועונה לפני שהועבר למשטרה החשאית בפורט אליזבת. כחלק מהעינויים נאסר עליו לשבת, הוא מסרב לשתף פעולה ובתגובה למכות הוא החזיר מלחמה. בלילה בין ה-6 ל-7 בספטמבר חוקרי המשטרה היכו אותו במשך שעות, במהלכן נחבל בגולגולת. בסופו של דבר הוא נשלח למרפאה והרופא לא מצא דבר יוצא דופן. אתם יכולים לתאר שלא נדרשה הכשרה רפואית כדי למצוא את כל יוצאי הדופן, מומחה אחר הציע להעבירו לטיפול רפואי. המשטרה בהתחלה מתנגדת אבל ב- 11.9.1977 הוא נשלח לפרטוריה. את הנסיעה העביר ערום וכפות, מקציף מפיו ובקושי בהכרה. כשהגיע לשם טופל אך כבר היה מאוחר הרבה, הרבה, יותר מדי. הוא הועבר לתא וב-12.9.1977 נקבע מותו.

הידיעה על מות מייסד התודעה השחורה התסיסה את דרא"פ, גם את הקהילה הלבנה. למרות ניסיונות הטיוח, הלחץ התקשורתי והעולמי עשה את שלו והאפרטהייד שוב התגלה במלוא כיעורו קבל עם ועולם. הלווייתו נערכה ב25.9 וכ-20,000 ליוו את ארונו, ביניהם גם 13 דיפלומטים מארצות מערביות וכמה פוליטיקאים לבנים. הלוויה ערכה כ-6 שעות והסתיימה בהנפת אגרוף והקריאה "כוח". כבר ב-17 באוקטובר המדינה הוציאה מחוץ לחוק 18 ארגונים, המאבק עוד רחוק מלהסתיים. עד 1994 יעברו עוד 17 שנים ארוכות של מאבק. נלסון מנדלה אמרה עליו: "הם היו חייבים להרוג אותו כדי להאריך את חיי האפרטהייד". לזכרו של לוחם חירות אמתי

זרקור גזענות

לקסיקון ישראל 2014, דוגמית:

בלתי מעורבים - אזרחים פלסטינים חפים מפשע
רצח עם עצמי - הפצצות ישראל על עזה 
סרטן, בוגד, דובר חמאס, חובב חמאס, גיס חמישי - שמאלני
אריה/צל - פשיסט בריון
ערכים - שנאת ערבים
אי שפיות זמנית - רצח נער ערבי על ידי יהודי
תג מחיר - מעשי ביריונות על רקע גזעני

נו, אז איך זה לחיות בתוך מכבסת מילים? נקי ורענן לכם? המצפון רגוע? הכל טוב?

אבל זה לא רק מה שקורה עכשיו בתוכנו עם המבצע בעזה, זה גם מה שקורה בתוכנו יום-יום וכל האירועים האחרונים רק מדגישים את אותו. אנחנו חברה חסרת סבלנות וגזענית. והגזענות הזו הורגת, הורגת את הסיכוי שלנו לחיות פה, להעניק לילדים שלנו עתיד נורמלי פה, היא חונקת את הדמוקרטיה. מרתין לות'ר קינג כתב לפני משפטו בברמינגהם על שתיקת המתונים. היא נדמית לנו בסדר, אך היא הרוח הגבית של הקיצוניים. זה היה נכון בארה"ב של שנות ה- 50 וה- 60 וזה נכון היום בישראל.

אתם יכולים לצקצק עד מחר, הגזענות היתה פה תמיד אבל היא הולכת ומרימה את ראשה המחוער. זה לא כל כך מפריע למי שנולד יהודי, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שהוא לא כזה ולכן לא חייבים להתערב, זה לא כל כך מפריע למי שבטוח שזה בשוליים, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שזה יעבור. רק שזה לא עובר, זה מחמיר וגובר. אבל מזל שנולדתם יהודים, כי אם חלילה הייתם נולדים ערבים יכול להיות שהיה לכם פחות טוב, יכול להיות שהייתם חושבים שצריך פה משהו להשתנות.

אם הייתם נולדים ערבים אז היו למשל עושים לכם בעיות בשכירת דירה אם בכלל היו משכירים לכם, או שאולי סתם הייתם מוצאים איום יום אחד כשאתם חוזרים הביתה, הייתם עוברים מסכת משפילה בכל נקודת ביטחון, בתוך הארץ או ביציאה מהארץ, אם הייתם עונים לטלפון בערבית הייתים עשויים לחטוף מכות, אם החנתם את האוטו שלכם אתם עשויים לקבל מכתב נאצה או שמשה שבורה, אם נכנסתם למים בחוף הים היו עשויים לקחת לכם את הבגדים, והיו מתלחשים לכיוונכם, זורקים מבטים לא נעימים, מקללים, לא מוכנים לשבת לידכם, לפעמים היו מרססים לכם את הבית בכתובות נאצה, לפעמים סתם שוברים שמשה, לפעמים הייתם הולכים למשחק כדורגל וסתם היו צורחים לידכם "מוות לערבים", לפעמים סתם יכולתם לחייך למישהו הוא היה מעווה פניו בגועל, לא מתעלם, פשוט נגעל. סתם אסופה מקרית. בלי לדבר על נניח אם הייתם נער שיצא לבד בבוקר 3 אנשים היו יכולים לחטוף אתכם, להרביץ לכם, לגרום לכם לשתות דלק ולשרוף אתכם חיים.

ועזבו את מה שבני האדם מסביבכם יכולים לעשות לכם, גם הממשלה של המדינה בה אתם אזרחים היתה הופכת אתכם הלכה למעשה לאזרחים לא שווי זכויות, פשוט כי לא נולדתם לדת הנכונה. משחירים ציבור שלם ומסתתרים תחת האדרת שיש לו תעודות זהות כחולות ומכאן שווה זכויות, yeah right. הם לא אזרחים שווים, הם מעולם לא היו והמצב הזה רק מחריף, אבל בואו נחיה עם זה ולא נתקומם ולא ניתן לו שם כי לקרוא לזה גזענות או אפרטהייד זה הרי טירוף. כל פעם כשיש התפרעויות בציבור הערבי יש דיכוי חריף מחד וגינוי פוליטי מאידך שמיד הופך את כל מי שמוצאו ערבי ואינו יהודי בישראל למוקצה מחמת מיאוס. על הציבור הערבי בישראל כל הזמן חלה חובת ההוכחה. דמוקרטית, דמוקרטית אבל קודם כל תוכיחו את עצמכם לפני שתקבלו זכויות. זה לא עובד ככה, זה לא יכול לעבוד. 

עוד דוגמא לנושא הגזענות הממוסדת - המממ, לאן נעלמה הערבית כשפה שניה? איש לא יודע, איש לא שמע - היא פשוט התפוגגה. כבר שנים יש "עשבים שוטים" שמרססים על שלטי רחוב בחלק הכתוב בערבית, את השפה עצמה לא מחייבים ללמוד עכשיו כבר בשום כיתה ושום מוסד רשמי לא ממש מקפיד על שתי השפות הרשמיות, שלא לדבר על לימוד התרבות, עזבו תרבות רק ספרות, ערבית. וזה עוד בלי לדבר על הקצאת משאבים שם סירחון העוולה עולה השמיימה. אבל ודאי תסבירו לי שהדוגמא הזו אינה מוכיחה דבר.

הגזענות הזו הפכה מקובלת. היא כל כך בסדר שהיה לנו שר לביטחון פנים, גדעון עזרא שמו, שיכול היה להריח ערבים בקלות, כי הלא ידוע שיש להם ריח אחר. מעולם הם לא היו חלק, דוד בן גוריון סירב שתעודת הזהות שהוא נושא תהיה גם בערבית. מעולם לא היו הערבים שחיים בישראל חלק אמיתי מהחברה הישראלית. תמיד הם היו נספח לא רצוי, גם בתקופות הטובות. כי זה מן הידועים שערבי טוב הוא ערבי מת. ואנחנו חיים עם הגזענות האינהרנטית הזו. רק כמו כל דבר היא עתידה להמשיך ולהתגבר.

זה לא יעזור שבזיכרון הקולקטיבי שלנו אמור להיות צרוב המשפט "יהודים החוצה", עובדתית אנחנו מבינים את הלקח הזה רק כשהוא מופנה כלפי יהודים, אנחנו טובים בדדוקציה, אינדוקציה זה עדיין גדול עלינו מסתבר. 

זה לא משנה שבישראל נכנסה לתוקפה האמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית כבר ב- 1979.

זה לא משנה שבספרו של הרצל אלטנוילנד, הוא כותב על המדינה האוטופית שתקום לעם היהודי ואני מצטטת: "איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די."

זה לא משנה שבמגילת העצמאות נכתב "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."


זה לא משנה כי בישראל 2014 הגזענות זוקפת ראש והופכת לנורמה מקובלת שאנחנו מוכנים לחיות איתה.


אני יכולה להמשיך ולתת דוגמאות, לצטט פסקי דין וחוקים. העובדה היא שאנחנו חיים לצידה של הגזענות הזו ומעניקים לה תנאים טובים ורוח גבית. אבל העובדה המרירה היא שאין לנו עתיד במדינה הזו אם לא נדע להוקיע את שראוי שנוקיע ונלחם את מלמחת הצדק. אלא אם כן אתם בעד טיהור אתני, אתם וודאי יודעים שפה בשטח האדמה הקטן הזה, ישראל אמורה להיות בית לא רק ליהודים, אלא לכל אזרחיה ולכן אין הברירה היחידה שיש לנו כאן כדי להבטיח את חיינו כאן היא לסרב להיות אויבים. אין הבחנה בין דם לדם, בין רגש לרגש, בין אדם לאדם.


בדיוק ברגע החשוך הזה כל כך שנדמה שאין ממש תקווה, הדרך היחידה שלנו לשנות היא דרך הסירוב להיות אויבים, הסירוב לגזענות, הסירוב ללכת בדרך הפתלתלה והעצובה הזו שכבר נוסתה פעמים רבות כל כך בהיסטוריה ותמיד נגמרה רע. עזבו אתכם רגע ממה שקורה בחוץ, הסתכלו רגע פנימה ותסרבו לתת לגזענות הזו להרים ראש. העתיד שלנו כאן טמון אך ורק בסבלנות ובשוויון, שוויון אמיתי. 

ידיעה על חטיפה (כן, גנבתי את הכותרת ממארקס)

בשניות אלה מחקתי את הפוסט שהתחלתי לכתוב אתמול ולא הספקתי לפרסם, עניין של תזמון  - כי לפעמים מה שלא נכתב בזמן, נידון לכלייה עוד בטרם שזפה אותו עין אדם אחרת. לפעמים אין שום בעיה לכתוב באיחור, זה לא המקרה הפעם. שבת בבוקר, אצלנו בבועה הכל נעים, תודה ששאלתם. מחוץ לבועה יש מדינת חטיפה ומדינת מונדיאל, קצת כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, הערב מפנה את מקומו ליריד המונדיאל ועד אז ובין לבין אנחנו בשידורים מתפרצים על אירוע עצוב, אבל לא ממש מתגלגל של חטיפת שלושת בני הישיבה. אל תבינו לא נכון, חטיפה זה נורא וברור שאין אדם במדינה שלא מקווה שהבחורים האלה ימצאו וישובו בשלום לביתם. למען הסר ספק, גם אני שמאלנית ישראל שכמוני, רוצה לראות את הבחורים האלה שבים לביתם בריאים ושלמים, אבל כמה הערות בכל זאת והסדר אקראי ולא לפי חשיבות:

א. כן, זה לא נעים להזכיר, אבל מדינת ישראל באופן רשמי, רק מתחת לראדאר, חוטפת צעירים, לעיתים ילדים, בשטחים לחקירות לא חוקיות, בלי להודיע להורים, בלי לאפשר עורך דין, רק מכיון שהם פלסטינים לאף אחד לא אכפת. מסתבר שלא רק הכדור עגול, גם משחק החטיפות הוא עגול. אז כל עוד המדיניות הישראלית חוטפת כנראה שישיבו גם לנו לפעמים באותו מטבע, ככה זה כשמשחקים באש ומי שמשחק במשחק הנוראי הזה צריך להבין שזה פועל לכל הכיוונים. הגיע הזמן שגם הציבור הישראלי יאמר לממשלתו שחטיפות הן לא מעשה לגיטימי, לא כאשר הן מופעלות נגדנו ולא כאשר אנחנו מפעילים אותן. כשאלה 3 בני ישיבות אנחנו יוצאים מגדרנו מרוב דאגה לשלומם, עד שלא נבין שאימהות שחרדות לגורל בניהן יש בשני הצדדים כנראה שלא השכלנו ולא נשכיל.

ב. אין שום סיבה שנישאר בשטחים, השהייה שלנו בשטחים והגברת הבניה בשטחים פוגעת בכל סיכוי לשלום. גם אם שר החינוך ששייך למפלגה שטוענת שהיא בממשלה כדי לקדם הסכם מדיני (יש עוד מישהו שקונה את הבולשיט הזה?) טוען שישראל לא שלמה בלי שכם וחברון (כי אמירות נגד ההישארות בשטחים הן בגידה נוראית ובגדר אמירה פוליטית, אבל לדבר בשבח ישראל השלמה זה לא פוליטי - מה פתאום?). האמירות כאלה, שלמעשה נותנות לגיטימציה להתנחלויות ולהימצאותינו בשטחים, הן פגיעה אמיתית באפשרות שלנו לחיות כאן חיים נורמליים אי פעם. זו מהותה של המשיחיות והיא פוגעת בול במקום בו פיסת אדמה הופכת מקודשת יותר מהחיים עצמם, זו לא התנהגות נורמלית. אנחנו יכולים להגיד שהאמריקאים משיחיים ושהאירופאיי הזויים, אבל אם כל העולם חושב שאנחנו לא ממש בסדר, יש מצב שיש בזה צדק, בגדר משל הברווז, אתם יודעים.  

ג. מדיניות הטרמפים - כן כולנו יודעים שיש המלצה רשמית לא לעלות על טרמפים, כשהייתי חיילת היו נהלים מאוד ברורים בנושא ואחר כך גם היה איסור גורף. אבל בואו לא נשלה את עצמנו, טרמפים בעיקר ביהודה ושומרון זה אמצעי תחבורה ידוע. אין תחבורה ציבורית סדירה ומהירה, אין מספיק אוטובוסים ממוגנים ומי שמתגורר שם מוצא את עצמו בעיקר נוסע בטרמפים, אם אין לו רכב צמוד. אני בוודאי לא קוראת להשקיע עכשיו עוד כספים בתחבורה ציבורית שם או להשקיע בעוד כבישי אפרטהייד בהם הנסיעה מותרת ליהודים בלבד. אני אומרת בצורה ברורה, אין לנו מה לחפש בשטחים, לא צריכים להתגורר שם יהודים, בוודאי לא בהתנחלויות מבודדות. זה עולה לנו המון כסף וזה עולה בחיי בני אדם. אנחנו מזרימים כמויות של כספים כדי להתיישב על אדמה בה אין לאנשים ביטחון (מלבד כמובן בביטחון בעזרת השם, ותסלחו לי, אני לא מהמאמינים) ולא מצליחים לקיים אותם שם בביטחה, ייתכן שלמרות שכבר מאוחר ואת הנעשה אין להשיב, הגיע הזמן שמישהו ייקח את האחריות ויפסיק את הזילות הנוראית בחיי אדם על רקע קדושת האדמה. אין כסף לתחבורה ציבורית שם? זה לא משתלם? אולי שווה להסיק את המסקנות המתבקשות? 

ד. האחריות לחטיפה מוטלת על ראש הממשלה, וכמוהו גם על שריו. המדיניות הישראלית וחוסר המוכנות הישראלית לנהל משא ומתן ולהטיל את האחריות על הפלסטינים עולה במחיר כבד, מחיר שהואמר בליל חמישי והוא יאמיר וילך. חוסר המוכנות של ישראל להידבר והשיא החדש שעליו הכריזו בנט ושקד בחדווה גלויה - הצעת החוק האוסרת על שחרור רוצחים בעסקאות חליפין הם בעוכרינו. תוסיפו לזה את יהירותו העלובה של נתניהו, בעצם גם של ליברמן, לגבי חוסר הלגיטימיות בממשלת חמאס - פתח ומה נקבל? הידחקות לפינה של הרשות הפלסטינית, ניסיונות נוספים של טרור פלסטיני בתגובה לכוחניות הישראלית והנה לכם מתכון משובח לאסקלציה שתוביל לבסוף או לפעולות צבאיות שגויות שלנו או למשא ומתן בו מצבנו יהיה פחות טוב מאשר קודם. בירושלים יושבת ממשלה חסרת אחריות והחטיפה הזו מוטלת על כתפיה. ככל שהציבור הישראלי יתפקח מהר יותר כך ייטב לנו כי ממנהיגנו בירושלים אין מה לצפות. נתניהו אולי נתפס בעיני חלק מהציבור כטוב ליהודים, אך מה שטוב ליהודים לא בהכרח טוב למדינת ישראל והגיע הזמן שנבין את זה. ההתנהלות שלנו מחריפה הסלמה ברשות הפלסטינית, התנהלות אחראית של ראש הממשלה וניסיון אמיתי להידברות היו יכולים למנוע את החטיפה הזו, אבל ההתנהלות שלנו מוכיחה לפלסטינים שאין עם מי לדבר וכשאין עם מי לדבר אין סיבה לא לחזור לטרור.

ה. אמצעי התקשורת מאוהבים בקונספט האומלל של אירועים מתגלגלים, גם אם אין שום דבר מתגלגל לדווח עליו. התקשורת וגם המדינה מכורה לאולפנים פתוחים בהם מגלגלים עד זרא את העובדה שאין על מה לדווח. אין. כן, מדינה שלמה מחכה לבשורות טובות ורוצה שהבחורים יחזרו לביתם בשלום, אבל כמה אפשר ללהג על זה? אנחנו מכורים לפורנוגרפיה התקשורתית הזו שבעצם לא מגלה לנו כלום, מדורת השבט שלנו היא לשבת מול מסכים ולשמוע איומים ולהיכנס ללחץ. זה לא כל ישראלים ערבים זה לזה, זו מדינה משועממת שרק מחכה לאקשן. זה הזמן לשבת בשקט, אלא אם כן אתם נמנים על קוראי התהילים, ולדווח רק כאשר יש משהו ממשי לדווח עליו. ולא, זה שהכתבים הצבאיים והפרשנים למינהם מאוהבים בעוד שניה של זמן מסך זה לא תירוץ טוב.

ו. מסתבר, ודי עצוב להגיד את זה שכנראה המודיעין שלנו הוא די עלוב. אין לנו קצה של חוט ואת מה שיש אנחנו ממוללים שוב ושוב עד שלא נותר דבר.  אם תשימו לב הצבא פתח במבצע מעצרים מטורף בחיפוש אחרי קצה חוט. שלושה בחורים נחטפים ואנחנו פותחים במבצע פגיעה מאסיבית באוכלוסיה שהנזק ההיקפי שלו עצום וכנראה לא יוליד דבר. מה שצריך באמת כרגע זה שראש הממשלה ידבר עם אבו מאזן ויתחיל שיתוף פעולה אמיתי עם הממשלה החדשה מתוך הבנה שזה מה שיש ומתוך אחריות לגורל כל אזרחי המדינה, אבל במקום זה ראש הממשלה מכחיש שיחה עם אבו מאזן (שאם אכן התרחשה למה להכחיש אותה?) והמודיעין שלנו מתרכז בפעולות המוניות. זה לא נראה טוב וגם לא מבשר טובות.  

מה לעזאזל הם מחפשים על המפה, אשמח אם תסבירו לי

ז. הארוע הזה מוכיח שוב - ישראל אוהבת להיכנס לכוננות, אין דבר בעולם שראש הממשלה שלנו יותר אוהב מתמונות יחצנות שלו ושל ראשי מערכת הביטחון סביב מפות וקוים אדומים גם אם אין מאחוריהן כלום.ובל נשכחו כשתגמר סופסוף סאגת החטיפה הזו, אפשר יהיה שוב לחזור מחדש לאיראן. אתם זוכרים זה האיום הגדול ביותר, אלא אם כן אנחנו רוצים שוב לדוש בשאלה למה לא הפציצו את אושוויץ. 

ח. אם נמשיך באותה הדרך, גם אם האירוע הזה יסתיים בבשורות טובות, החגיגה רק מתחילה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהמשוואה פשוטה אם אין משא ומתן יש טרור, פשוט כי אין מה להפסיד. אם לא נתעשת על עצמנו סיפורים כאלה רק ילכו ויתרבו אבל העיקר המנטרה שאוסלו היה רע. אין ספק המדיניות הזו של כלום והזרמת כסף לשטחים לא תעשה לנו טוב וזה מבלי להגיד דבר על שר הכלכלה וההתנחלויות שנדהם השבוע לגלות שבתוך הקו הירוק מרבית המשפחות לא מצליחות לגמור את החודש. אתם יודעים מה? בואו נעשה ניסיון -  בואו נתכנס בקווים שלנו וננסה להגן על האזרחים לא רק ביטחונית אלא גם כלכלית ואז נבחן את האפשרות של שאר חלקי הארץ המובטחת.

ט. יש מצב שלצה"ל עוד יש קצת תקציב, עוד גדוד הוקפץ כדי להשתתף בחיפושים. אל תדאגו את החשבונית עוד נקבל. לחיי תקציב הביטחון (ואני באמת מתאפקת לא להגיד כלום שוב על הכסף שנשפך על התנחלויות, בטח על אלה המבודדות).

י. אחרי שכל זה נאמר אני חוזרת שוב לקוות שהחטופים יחזרו בריאים ושלמים.

יא. לא השמאל לא אשם בזה, אולי תפנימו כבר שהשמאל לא בשלטון שנים רבות...

נמושה? מואה? לא נראה לי. אז למרות המלצות הירידה של הפשיסט אני נשארת כאן, קצת כמו רסיס בתחת...

זה התחיל כבר מזמן, אני לא אחדש לכם וכמעט בכל פרשה עם ניחוח פוליטי היא עורבבה, גם בעבר, בטח בהווה. אבל מה שהרגיש כמו זירזופון הופך אט אט לגשם "כלבים וחתולים" כמאמר הביטוי האנגלי, בעצם למה להעליב את החיות שלא עשו דבר? אל תרימו גבה - הנה אני מסבירה. הגדרתה הבלתי אפשרית של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית היתה תמיד חלק מהשיח הציבורי. העדר חוקה, אי הפרדת דת ומדינה, הגדרת הלאום כיהודי והיות מגילת העצמאות המסמך המכונן העיקרי השאירו את ישראל בלימבו - לא כאן וגם לא שם. מה שמכונה "המהפכה החוקתית של ברק" לא היה הפיכה, אלא הרחבת היריעה של ביקורת שיפוטית שבינתיים פיתחה פרקטיקת חקיקה עלובה ביותר. אבל מעבר לזה התגלגלנו, שלא לטובתינו, לשיח שמבחין בצורה ברורה בין ישראלי ויהודי (שלא לדבר על ערבי ואל תתנו להתחיל לדבר על החוק ההזוי שעבר היום במסגרת בית המחוקקים ה"נאור" שלנו - מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?), בין דמוקרטי ללאומי. זה לא חדש, אני יודעת, אבל המאמר הנרחב של רונן שובל (וסליחה שאני שולחת ללינק הזה, אבל זה הנוסח המלא הכי טוב שמצאתי לבד מהעמוד שלו בפייסבוק) "נמושות רדו מהארץ", ודברי בנט על ייהוד הארץ כיעד חוקתי (לא פחות ואל תעצבנו אותו, כבר מלאי המטבעות בני ה- 2000 שנה הולך ומתדלדל ורשות העתיקות עשויה לפרסם הערת אזהרה), גרמו לי להפסיק לשאול "מה לעזאזל אני עושה כאן?" והזכירו לי בעצם למה אני מוכרחה להישאר (כן, כן, אפילו נמושה שכמותי). 

ההגדרה "מדינה יהודית" בעצם התחילה כברירת מחדל, כי איך עוד אפשר היה לקרוא לה? מה שהיה משותף אז הוא עדיין משותף היום, קמה כדי להיות בית יהודי, יהודי ברמה של השתייכות אתנית ובלי מבחני קבלה נוסח "בחן את עצמך - עד כמה אתה יהודי". מדינת ישראל הוקמה לאחר המנדט הבריטי אך בעקבות המנדט המפוקפק שהעניקה לנו השואה והוכיחה את הנחיצות האמיתית במדינה לעם היהודי (זה השם הכולל היחידי שהיה נכון, בטח עוד בטרם היות עם "ישראלי"). כבר לקברניטי היישוב היה ברור שתכנית החלוקה יוצרת מצב בלתי סביר לבני האדם שישבו פה, ערבים ויהודים כאחד. באותה תקופה מכוננת ייתכן שלא היה מנוס מלהעצים את הקשר של העם למולדתו ולעשות חיבור ישיר דווקא לגיבורי התנ"ך ולציווי האלוהי על הארץ. מכיון שנרדפנו על יהדותינו וזו האחרונה גם היתה החוט המקשר בין כל היהודים בארצות הניכר, היהדות היתה גם הבסיס לא רק לקבלת המדינה אלא לכתיבת מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל. כל החלק על הרצון של העם לחזור למדינתו כדי לכונן בה מחדש חירות מדינית ויצירת קשר היסטורי של שיבת העם לארצו הוא פירוש של הציונית המדינית למצב שלא היה קיים. לולא נרדף העם היהודי גם בארצות אליהן גלה, לא היה מתעורר בו שום צורך לחדש את הישוב היהודי בארץ ישראל. הגאולה נתפסה בקרב יהודים מאמינים לא כחירות מדינית כי אם בביאת המשיח. הציונים של מזרח אירופה לא נתפסו כגואלי העם היהודי בקרב קהילותיהם, אדרבא נהפוכו הציונות נתפסה כגורם עוין לצביון הדתי. אך בואו נזכור שהאבות המייסדים לא ממש יכלו לכתוב את זה ככה, בטח לאור העובדה שלא היה שם חמור ולא משיח בן דוד, אלא דויד בן גוריון וחבריו להובלת ההסתדרות הציונית ועליהם הוטלה משימת הבנייתו של האתוס הלאומי והשעה היתה גדולה ושעה גדולה דורשת מילים גבוהות וצידוקים רבים. החיבור במגילת העצמאות היה חיבור יהודי, אך בל נשכח שרבים מהציונים דאז היו גאים בהשתייכותם החילונית לעם היהודי, ברעיון הלאומי שהדת ייצגה עבורם ולא בקיום תרי"ג מצוות. היהודי שהם נשאו עיניו אליו הוא היהודי אותי צייר הרצל ב"אלטנוילנד", יהודי שהוא קודם כל בן התרבות האירופית, חילוני במהותו ויהודי בלאומו (אם רק היה יודע עד כמה סיבך את המדינה לבוא עם הלאום היהודי שהוא יצר במחי מילה). 

מדהים אותי לקרוא את דברי השטנה של רונן שובל, המסיטים נגד ציבור שלם, ולא בגלל שאני חלק מהציבור הזה, להפך אני גאה בהשתייכותי לכל אלה הבזויים בעיניו של פרוק הרגליים הזה. מפתיעה אותי השנאה האמיתית שעולה מדבריו (נסו לדמיין אתכם קוראים את זה נניח [ועוד] בגרמנית). שימו לב לסטריאוטיפים החשוכים שלו - אלה שמבקרים במנהטן יותר מאשר בירושלים (בלי לבדוק אני מוכנה להתערב ששובל ראה את ניו יורק יותר ממני ב- 10 השנים האחרונות), אלה שלא מלים את בניהם (לצערי דווקא מלנו אבל בואו לא ניכנס לזה) ואוכלים חזיר (אשמתי, חטאתי ואני אף רחמנא ליצלן מחטיאה את ילדיי) לא יוכלו לאלה שדומעים ליד הכותל, אומרים קידוש בשישי, חוגגים את הפסח וגאים בסמלי המדינה. חבל ששובל לא מזכיר את ההבדלה - לא זאת שהוא לא מקיים עם צאת השבת, אלא ההבדלה בין דם יהודי ימני לדם יהודי שמאלני. דרך אגב מעניינת העובדה ששובל לא אמר דבר על שמירת השבת - עוד נכס צאן ברזל יהודי - רק אללי שובל לא מחזיק בו אז למה סתם לזרוק אותו לחלל האויר? אשכרה בני האור מול בני החושך של מי שהוא עיוור לחלוטין.

הנה צו הפיוס המתבקש של מי שמתעקש שלא יקראו לו פשיסט (למרות שבית המשפט דווקא נתן גושפנקא לקרוא לו כך) - לכו לכם יפי נפש לא ראויים והשאירו אותנו לייהד את העם והמדינה עד שנוכל לממש את חזון מצדה השנייה המוקמת (באיך הוא קרא לזה? אה כן) ב"חפירות חיינו" (דמעות! - שזה, אגב, מסתבר המקבילה של שובל ל"כפיים" של רגב אבל יותר רגיש וכחול עיניים). הרעיון בהקמת מדינת ישראל היה בקיומה כבית לכל יהודי באשר הוא בלי להיכנס למידת דתיותו, להיות עם חופשי בארצנו זה בראש ובראשונה חופשי מכפייה דתית, בזה חוזקנו. אם נמשיך לייהד את הארץ במנהלת דת למינהן, מדריכים רוחניים ומיני מרעין בישין שכאלה, נישאר רק עם "תורתם אמונתם" ואז באמת יהיה שוויון בנטל כי אף אחד לא ישא בו, כולנו נהיה צבאות ה' (אנשי חב"ד בטוח ישמחו על צירופו החדש של המסיונר שובל) אבל נבכה ליד הכותל (טוב אנחנו די נהנים כנראה להידחק לקיר). 

העיוות ששובל מנסה לייצר זועק לשמיים - השמאל מנסה להתנתק מהדמוקרטיה? כל הנאום שלך הוא נאום על הדת היהודית (שדרך אגב מאופיינת בהיררכיה ברורה בכל המוסדות הדתיים המודרניים ואינני בטוחה שהיה זה רצון האל להפכה לכלי פוליטי, אבל מכיון שאינני מאמינה בקיומו של האל ][כזו אני - נמושה שמאמינה במדע] גם לא אטען בשמו) וכמה צריך לייהד ולייהד ואז אתה מסביר שהשמאל בישראל הוא אנטי דמוקרטי? אותן "זכויות אדם וערכים מהוללים" הם אלה שהביא לנו את המהפכה הצרפתית, את החוקה האמריקאית, את הרעיונות הנשגבים שעלינו כבני אדם לחיות לאורם, אבל שובל רואה בהן פונקציות בטלות. אך שוכח שובל שבפונקציה, אם מבטלים את התנאי הראשון תתקבל רק פונקציה חלקית...

מר שובל, אני כאן בשביל כל ה"פונקציות" האלה כי רק בזכותן אתה יכול לשבת בנוחות ולומר את דברי הבלע שלך. אני כאן כי אם לא ישמע הקול השפוי והאוניברסלי הזה אנחנו דנים את עצמנו להיות מדינת אפרטהייד ובקרב האומות בעולם, אין מקום למדינה שכזו ותעיד על כך ההיסטוריה האנושית. אני אולי נמושה, אבל הנמושה הזו לא מתכוונת לרדת מכאן גם אם לך יהיה יותר נוח. אין יהודים שמנצחים ישראלים או ישראלים שמנצחים יהודים - אלה הפונקציות שיש במוח שלך הבעיה היא שגם במתמטיקה אתה לא ממש מבין. במדינת ישראל יש מקום ליהודים - חילונים ולא חילונים ואין שום צורך בהגדרה המטופשת הזו, הדבר היחיד שיש צורך בו הוא להפריד דת ממדינה כדי שחילונים כמוך לא יוכלו בשם הדת לשאת נאומים ריקים אך מלאי פאתוס ודמעות בעיניים.  

בא שובל ובא בנט וצאן מרעיתם, משתמשים ב"פונקציות" הדמוקרטיות כדי לנגח את הדמוקרטיה שמאפשרת להם בכלל להתבטא כך ומנסים למכור לנו שהדמוקרטיה כמו שהשמאל רואה אותה היא אם כל חטאת. אבל דמוקרטיה, היא דמוקרטיה ותכונותיה ברורות מאוד וכאשר מצמצמים אותה זה לרוב לא נגמר טוב. כבר נשמעו טיעונים כאלה בעבר, חלקם אף הביאו למלחמות עולם. נראה שבשם התפל (גודל הארץ) ולא העיקר (קיומה הדמוקרטי לצד שכנותיה כולל המדינה הפלסטנית שעוד תקום לצידנו) מוכנים שובל וחבריו לימין הקיצוני למכור את כולנו עד שלא ישאר פה כלום. אז תודה לך רונן שובל שהזכרת לי למה אני כאן. אני כאן כי אנשים שחשבו בדומה לך רק בגרמנית רדפו את סבא שלי והביאו אותו לכאן והוא ציוה לי במותו לזכור תמיד מה זה להיות פליט, מה זה להיות אדם ורק אחר כך כל שאר ההגדרות כמו אישה, יהודי וגו'. אני אשאר כאן, במחילה מכבודך, כי אני צריכה לדאוג למען ילדי היהודיים אך החילוניים שמדינת ישראל "תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."