אהבה - שגרה ולא פנטזיה

ימים עמוסים עוברים עליי ואני כמובן נתקפת יסוריי מצפון שאני לא כותבת, אני אוהבת את רגעי הכתיבה האלה. אני לא יודעת מה באמת אתם חושבים על הכתיבה שלי, אני יודעת שרגעי הכתיבה האלה הם רגעי בהירות, רגעים של אהבה מזוככת למילה, למחשבה, ליכולת ליצור קשר במילים. ימים ללא כתיבה הם מעטים, הכתיבה הפכה לשגרה וכשאני לא מספיקה משהו בי חסר. ובכל זאת, למרות הניסיון להפוך את הכתיבה, לזמן יומיומי קבוע, יש ימים שבהם אני פשוט לא מוצאת את הזמן. אז עכשיו אנחנו לקראת יום ההולדת של קטינא (מה שאומר שאוטוטו יצא פוסט יומולדת כמובן) וההכנות בעיצומן, אבל הן כמובן נעשות במקביל לכל הפעילויות הרגילות, מה שאומר שכל עוד לא נוספו עוד כמה שעות לכל יום, הרי ששפחתכם הנאמנה סחוטה ומותשת. תוסיפו לזה את קרב האיתנים שאני מנהלת מול צינון שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה והנה מספיק סיבות לא להספיק לכתוב.

שיחות עם חברות הבהירו לי נקודה שלא חשבתי עליה, אבל היא מלווה אותי כל חיי ועוד הרבה יותר מאז שנולד הבכור. אני מצליחה למצוא זמן לכל זה מהסיבה הכי פשוטה וטריוויאלית. מי שכבר למד להכיר אותי בטח יחשוב שהתשובה שלי היא - בחירה. יש בזה המון מהאמת, קל הרבה יותר למצוא זמן כאשר אתה בוחר לעשות את מה שאתה עושה, אבל לא זו התשובה שלי הפעם. התשובה שלי היא אהבה. אני אוהבת את מה שאני עושה, לכן אני בוחרת בזה כל יום מחדש.

אני מניחה שלנסות לכתוב על אהבה זה די יומרני. מצד אחד היא בכל מקום, מהצד השני היא חמקמקה. לפעמים אני חושבת שקל יותר לבני האדם לערוג אליה מאשר להכיר בקיומה הפשוט. כי כמו כל הדברים היא נמצאת מתחת לאף, אך בתוך השגרה כל כך קל לא לשים לב אליה. נוכחת, אך נסתרת מהעין. כל כך הרבה כתבו עליה, כל כך הרבה מילים נשגבות. כל כך להאדיר אותה, בעוד שהיא נוכחת, בפשוט, במוכר, בתוכך. כן, אהבה היא כל המילים הגדולות, רק שהיא גם כל המילים הקטנות.

אהבה היא קצת כמו הטבע שנמצא בכל מקום ואנחנו חולפים על פניו לעיתים גם בלי לשים לב. קצת כמו ילדים שמבחינים ביופיו של הטבע גם בפרח הפורח בין אבני המרצפות ואחר כך גדלים ומפסיקים לשים לב, כך גם אנחנו עם אהבה, רואים ביופייה בהתחלה ולאט לאט שוחקים את זה ללא הכר. שוקעים בשגרה ושוכחים לראות עד כמה היא נוכחת, אבל האהבה נשארת ברקע, זה אנחנו שנעשים אדישים לקיומה. מצפים להתרגשויות, בעוד שאהבה היא לא רק התרגשות וחישפושים (מבחינתי יש מילה כזו) ועיקצוצים.

אולי הבעיה היא בבלבול בין אהבה להתאהבות, יש משהו מרגש בהתאהבות, התנודות האלה של הלב, אי הוודאות, הרצון להדדיות, להרשים. ובכל זאת כשאנחנו מדברים על אהבה זה נשמע פעמים רבות כמו שדה קרב. קל מאוד להבחין באהבה בתחילתה, הבעיה היא בלהרגיש את נוכחותה אחרי הרבה זמן, אנחנו נוטים לשכוח גם כשאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים. ואני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אלא אהבה בכלל. 

אני מסוג האנשים שאוהב את האהבה גם בשגרה, אני בוחרת לראות אותה כל הזמן ולבחון את העולם לאורה. צינית נכון, אך למרבה הפלא לא מחפשת את יסוריי ורתר, לא מחפשת את הנשגב. אוהבת את הבגד המהוה, אוהבת את המוכר והיומיומי, אוהבת את מה שנוח לי. ולמרות הכל מוצאת את האהבה בכל יום, לא עושה ממנה עניין, אבל שואבת ממנה כוח. 

אני לא צריכה את הדרמה של להתאהב ולהרגיש כאילו קפצתי ממטוס רק לא ברור אם יש לי או אין לי מצנח, ככלל אני לא ממש אוהבת את הגובה, טוב לי יותר להיות על האדמה. גם ברגשות, אני לא מחפשת את הריחוף באוויר, מעדיפה את רגבי האדמה, גם אם גדלים עליה קוצים. בתחושות העזות, הכמעט היסטריות, יש מן האילחוש, הן מייתרות את כל המסביב וניזונות בעיקר מהדימיון והפנטזיה. באהבה שלי יש המון פגמים וצלקות, זה מה שאני אוהבת. לא מבקשת פנטזיות, מבקשת את האמת והאמת הזו נמצאת בפרטים הקטנים. לא רק ביפה גם בפגום, לא רק בחיוך גם בעצב. לא צריכה את רגעי השיא המטורפים, שמקדימים את רגעי השפל, לא את הטלטלות והכעסים. צריכה לזרום ולהרגיש אותה מתעצמת בעצמותיי ולא מעכלת אותן. 

האהבה שלי כל הזמן שם, משתדלת להנות מהרגע, אבל יודעת שהיא מכלול הרגשות ובעיקר היא השגרה וזה מה שנותן לי את הכוח. טוב סילחו לי, הפוסט הזה לא נועד להתפלספות. בוקר ולי יש מסיבת יום הולדת להרים מחר והאהבה לא תעשה אותה בשבילי. אולי זאת בדיוק הנקודה, אני בוחרת לאהוב כי זה נותן לי את הכוח לעשות ובעיקר לחייך.
   

להתבונן במטוסים מלמטה

לא כותבת היום על פוליטיקה. נו די, שומעים את אנחת הרווחה שלכם עד לכאן ולא, זה לא משעשע אותי וזה גם לא גורם לי לחשוב פעמיים אם להמשיך לכתוב. כי התשובה היא ברורה. שנים דיכאתי את החלק הזה שבי שחי ונושם פוליטיקה כדי להתמסר כל כולי לגידול הילדים, אבל שני דברים קרו: א. המצב הדרדר בעשר השנים שעברו מאז התכנסתי בתוך בועתי, ב. השד הפוליטי שלי השתחרר ומה ששוחרר כנראה לא יוחזר. הבנתי יותר מכל שאי אפשר לשתוק, זאת אומרת מעולם לא הצטיינתי בשתיקות ואני מניחה שאחת הסיבות שילדיי קשקשנים מטבעם זה כי אבולוציונית הם הבינו שאם הם לא ידברו הם ייבלעו בקשקשת שלי, אבל למעשה הבנתי שהשתיקה שלי לנוכח מה שקורה היא קבלה וזה כידוע לא יכול להיות מקובל עלי. אני שוברת שתיקה ושוברת מסורת של עשר שנים של שתיקה ואני לא מתכוונת לסגת. אבל היום אתן לכם הפוגה. 

תהיתי על מה לכתוב, הבטחתי פוסט על תעודות, אני יודעת וכמובן שאקיים. ייתכן שכדאי שקודם אכתוב את התעודות של השנה בטרם אכתוב על זה, ככה תוכלו להנות מתמונות מצורפות ולהכיר בכשרון הציור המוגבל שלי. בינתיים הימים כל כך עמוסים עם כל הקונצרטים, ההופעות והחזרות, אבל כל מי שהילד שלו נמצא בחוגים יש לו עכשיו אינסוף שכאלה, כך שאני לא באמת ייחודית והתלונה היא תלונה קולקטיבית. אבל הילדים מאושרים אז הלאה. בואו נזרום עם זה, ממילא כולנו בישורת אחרונה והסיכוי שהילדים יחזרו עם עוד פתק על עוד שיעור פתוח או הופעה כבר נמוג, תכף אפשר יהיה לנשום. וברור שרק אעצבן אתכם אם אומר שבעיני כל זה מרגש. אולי קל לי יותר בגלל שבדיוק הערב כל ההופעות מאחורי וגם הקונצרט האחרון לעונה נגמר עם 2 קטעים מנוגנים להפליא על ידי הטרומבוניסט הצעיר שלי, אבל שוב אני גולשת (נוט טו סלף: אולי מחר פוסט אחרון על הופעות ומוזיקה). ואז, אתם בטח סופרים טוב ממני, יתחיל החופש הגדול וזו כבר אופרה אחרת לגמרי. 

גם על החופש הגדול כתבתי עוד אכתוב, אל דאגה. אבל הפעם החופש הגדול פורט לי על נימים אחרים. לא על חום, לחות, ילדים בבית, אלא דווקא על חופש. מה שמוביל אותי לחשוב על חופשה. אולי כי הילדים שלי לא מפסיקים לדבר על טיסות וכמה הם היו רוצים שוב לטוס להולנד, וגם לגרמניה ("למרות ששם אין חינוך ביתי, אמא"; "זה בסדר ילד, אין בעיה עם חופשה") וגם לארצות הברית (רשימה חלקית). זה נפלא בעיני שהם התאהבו בהולנד, כך הם חולקים את אהבתנו המשותפת, של בנזוגי ושלי, לארץ שאין דומה לה על פני האדמה. מה שמוביל אותי, אסוציאטיבית שכמותי, למטוסים. 

יש משהו מדהים במטוסים. בכלי הכבד הזה, המלא בבני אדם ורכוש ותקוות, שמצליח למרות כובדו לפלח את השמיים בחינניות שובת לב, לנסוק בין עננים ולעבור ממקום למקום בתוך שקט סואן. מאות אנשים בתוך כלי מתכת אחד, כבד יותר מהאויר ומצליח להתרומם, חותך את האויר ומשתמש בו כדי להתקדם, מסתכל על כוח הכבידה מלמעלה ומשתמש בו לטובתו. מופלא עד כמה התקדמנו ב- 111 השנים שעברו מטיסתו הראשונה של המטוס הממונע ועד היום. זה היה אך ברור שנהפוך כלי שמוכיח יותר מכל את ניצחון הרוח והמחשבה האנושית לכלי כל כך דואלי, כזה שמשמש לתקשורת בהטיסו בני אדם ממקום למקום, כזה שמשמש למלחמה וריגול, כזה שמשמש למדע. מטוסים מעוררים בי יראה מהולה במחשבות רומנטיות, הרבה יותר מרכבות. 

מטוסים היו הדבר הראשון שהפך את העולם הגדול לדי קטן, כאילו הכניס את העולם לפרופורציות, כוכב קטן בתוך מערכת השמש, שנדמית ענקית אבל היא כלום בתוך החלל הגדול שמעבר. אבל לא בחלליות עסקינן. מטוסים, לא טרמינלים, שגם בטח להם מגיע איזה פוסט של נפש רומנטית. מטוסים. אולי בעצם מטוסים הם בכלל עוד איזה סמל פאלי, גברי שלא לומר מצו'איסטי, של ציפור כסופה המפלחת את השמיים והנפש הרומנטית שלי רק מתלהבת מהקסם שבטיסה, מהנסיקה לשמיים ממאיר אריאל בשורות הפותחות של טרמינל שמתנגנת לי בקולו המחוספס 

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי 

ביקור חודשי בנמל התעופה 
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול 
ממריא דרך דמעה שקופה 

אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה"

ואולי זה בכלל כל אותם אנשים בקופסת המתכת שבטח סיפורי חייהם שזורים באנקדוטות מעניינות ומרגשות. והם טסים לאנשהו שאני לא יודעת, מהמון סיבות שאני לא יודעת וזה מצית לי את הדימיון. מסתכלת עליהם למטה ותוהה במחשבות שנושאות אותי הרחק. אולי זה פשוט המבט בשמיים.

אני מסתכלת על השמיים שעם כל יום קיץ עובר נעשים נמוכים יותר ועייפים יותר וחולמת על העננים באירופה שאף פעם לא נראים כאילו השמיים מאיימים ליפול על ההולכים על האדמה. על השמש ששוקעת כל כך מאוחר בעוד אצלנו בשמונה בערב כבר חשוך. אני מסתכלת בערגה על מטוסים שממריאים מפה, תוהה במוחי לאן פניהם מועדות. מנסה לדמיין את היושבים בתוכו, את שלל הרגשות - את ההתרגשות של טיסה, את בכי התינוקות, את עצב הפרידה, את מונוטוניות הטיסה של מי שמורגל, את החוויה הראשונית של מי שלו זו פעם ראשונה, את הלחץ של אחדים, את הרומנטיקה של מסע בין עננים, את הארץ שהופכת כל כך קטנה מלמעלה. אני מתבוננת על מטוסים מלמטה ומרגישה כל כך קטנה. לפעמים אפילו קצת אבודה. רק שאז אני מסתכלת סביבי ונזכרת שגם אני יכולה להמריא קצת למעלה, אם לא במטוס אז לפחות בדימיון.