הנצחת השואה - בין קלף לחטא היבריס. מס השפתיים של לזכור ולא לשכוח

התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.

זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן. 

בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר. 

כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.

אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה  ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3. 

הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.

מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי. 

אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה. 

כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.



סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.

מלחמת העולם הראשונה בזוית אישית

אתמול לפני 100 שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, זאת ששינתה את פני העולם לעד, עד שבאה מלחמת העולם השנייה והגדילה עשות ונטלה את תהילתה ולא בטוח שבצדק. אבל בכל מקרה כאן אסור להשוות ובראי הישראליות אין מכוננת כמו מלחמת העולם השניה, העולם היה ונשאר משני לאתוס הישראלי. היום הוא 3651 יום לרצח הפוליטי ששינה את הסדר העולמי כמו ששום דבר לפני כן לא שינה. נכון, זה הרי לא בלוג היסטורי, אם אתם רוצים היסטוריה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה המרתקת של אבינרי בהארץ בסוף השבוע, אז מה פתאום אני מעלה את זה ככה ועוד בלי הכנה מוקדמת? עזבו את זה שאני סאקרית של היסטוריה ועוד יותר של אירופה מתחילת המאה ה- 20, ועזבו את זה שהסופרים הגרמנים, והאירופים בכלל, המועדפים עלי הושפעו מהמלחמה הזו והספרים שלהם מלווים אותי תמיד, מלחמת העולם הראשונה היא המלחמה שהותירה את אומה (סבתא בגרמנית) שלי יתומה מאב והשאירה אותי מסוקרנת לחלוטין לגבי סבא רבא שלי ומשפחתו שאפילו ארכיונים גרמניים לא ממש מספקים לי תשובה עליו. וביננו זה די מאכזב כי אם כבר ארכיון גרמני, אתה מצפה שבשם הסדר והיעילות תמצא שם תשובות. אז הצלחתי לדלות קצת תשובות, והרחבתי טיפונת את הידע ובכל זאת אני מדמיינת אותו יותר ממה שאני יודעת עליו. כנראה לכל אחד יש את האניגמה שלו, סופה של שלי שתתפצח.

פעם כל מה שידעתי עליו הסתכם בזה שהוא נפטר ב- 1917 ושקראו לו וולף (קיצור של וולפריד) ועל שמו נקרא דודי - זאב, שכבר נפטר, כנראה ששם זה נידון במשפחתינו לחיים קצרים. אומה שלי בעיקר סיפרה לי על המשמעות של מותו על חייה וחיי אמה (שקראו לה אמה והיא נרצחה במלחמת העולם השניה), האלמנה שנותרה עם 3 בנות והיתה חזקה כמו לביאה. 

בשנת 1880, קרו הרבה דברים - הוצב עמוד תאורת הרחוב הראשון, הושקה ספינת הקיטור SS Colombia, ד'יזראלי הפסיד בבחירות לראשות הממשלה לגלדסטון, צרפת סיפחה את טהיטי, הסתיים השיפוץ של הקתדרלה בקולון, החלה סופת הקור של 1880, גרפילד מתמנה לנשיא ארה"ב, נרשם הפטנט על הקופה הרושמת הראשונה, וחוץ מזה ב- 8 במאי נולד וולפריד הייסר, בנם של יצחק ויסה. איני יודעת דבר על חייו או מתי ואיך פגש את אמה, אהובתו. הוא הקים עימה משפחה בעיר הוף, ליד קאסל, הוא התגייס לצבא הגרמני כשאמה היתה בהיריון עם ביתם השלישית (אומה שלי). הוא נלחם בחזית ורדן, הוא קיבל את צלב הברזל (הסגול), הוא נלקח בשבי הצרפתי והוא מת ממגפת השפעת.  סיום די טראגי של חיים כל כך קצרים, אם אתם שואלים אותי. כבר שנתיים שאני יותר מבוגרת מסבא רבא שלי.

זו התמונה היחידה שיש לי שלו.

אומה שלי לא דיברה הרבה. אתם מכירים יקים מהתקופה הזו שהיו דברנים גדולים? אני נולדתי 5 ימים לפני שמלאו 38 שנים לעלייתם לפלסטינה של אומה ואופה שלי שנפגשו בלוכסמבורג, התאהבו, התחתנו ועלו על אוניית הפטרייה בדרכם לישראל ואף גילו שהם קרובי משפחה רחוקים מהצד הוורטהיימי של המשפחה. מהזמן שאני ממש זוכרת אותה אקטיבית, היא כבר היתה בארץ יותר מ- 40 שנה, העברית שלה לא היתה טובה (כן, בלשון המעטה), המבטא הגרמני שלה הלך לפניה, אפילו יותר מהחזה של דולי פרטון, בהתייחס לדולי פרטון כמובן לא לאומה שלי. כל הסובבים אותה היו מהמולדת הישנה, והיא ואופה (סבא) שלי התנהלו כאילו הם פשוט העתיקו את גרמניה לישראל, מינוס מזג האויר ועוד אי אלו סממנים מובהקים אחרים. אני שאלתי המון, היא דיברה מעט. כשהיא דיברה, היא דיברה בעיקר על שנות ילדותה, על אמה רבת התושייה שתפרה ובישלה לאחרים ועבדה ללא לאות לתת לילדותיה סיכוי בגרמניה הפטריאכלית וקשת היום של אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי קטנה לא הבנתי הרבה, היום אני מבינה שגיבורת המלחמה האמיתית היתה סבתא רבתא שלי. ללא בעל, בתקופה כלכלית כמעט בלתי אפשרית, אחרי שהעולם שלה נקרע מעליה ומשפחתה לא סייעה, היא בנחת הפשילה שרוולים וגידלה 3 בנות לתפארת ואף הרגישה בחושיה מתי לשלוח אותן מעליה כדי שלא ישארו בגרמניה הנאצית. אומה אמה, כך אני קוראת לה, היא הגיבורה האמיתית של חיי. 

חזרה אל וולפריד, למעלה משלושים שנה כל מה שידעתי עליו זה מה שסיפרתי לכם קודם. לפני 5 שנים בערך התחלתי להתעניין בגניאולוגיה. אמא שלי פתחה עץ משפחה ברשת ואני כל כך נסחפתי לנושא שלבסוף מצאתי כמה עצי משפחה ואיחדתי אותם יחד והתחקינו אחרי תולדות משפחתי בגרמניה עד ל 1700. אחר כך עברתי לשלב הבא של למצוא את קרובי ורחוקי המשפחה אונליין וניצלתי את הרשתות החברתיות בלי שום הגבלה כדי למצוא אותן (יש על זה אפילו כתבה בניו-יורק טיימס). לגרמניה לא יכולתי לנסוע מאין ספור סיבות (בעיקר הילדים ונושא התקציב, אבל למען הסר כל ספק לא בגלל המלחמה, אני מהישראלים שאוהבים את גרמניה ואני נושאת את אזרחותי, שניתנה לי בזכות ולא בחסד, בכבוד). לאט לאט הרחבתי את מעגל המחקר, הגעתי לארכיונים ולהיסטוריונים ובעבודת נמלים הרחבתי את היריעה המכונה ההיסטוריה המשפחתית שלי. 

מעט מאוד דברים אני יודעת היום על וולפריד, אני יודעת מי היו הוריו, אבל לא ממש יותר מזה, אני יודעת שסבו היה האופה של האזור ושמעו יצא באיזור כולו. כל כניסה שלי למטבח מלווה על ידי שניים, סבא רבא-רבא-רבא שלי וסבתא רבתא שלי - מדמיינת איך הגנטיקה שלהם פיעמה עד אלי ומסבירה לעצמי את אהבת המטבח בתורשה. זה אולי לא נכון, אבל לי זה עושה טוב, להמשיך אותם איכשהוא בכל דקה שלי שם. אני יודעת על אחיו, אך לא הצלחתי להתחקות אחריהם או אחרי צאצאיהם. אני לא בטוחה שאני יודעת במה עסק, יש השערות אך הן לא בטוחות. אני יודעת שהמסע שלי אחריו לא יסתיים עד שלא אגלה עוד פרטים. אני לא יודעת אם התגייס לצבא הגרמני רק משום שהיה מוכרח או שבאמת האמין שהוא חייב את זה למולדת. לא יכולה לדמיין לעצמי אותו עוזב את אהובתו ההריונית, את שתי בנותיו הקטנות ועולה על הרכבת בדרך למלחמה. אין לי ספק שהיה אופטימי ושהוא יחזור. לא יודעת אם כתב מכתבים מהחזית, לא יודעת על מה קיבל את עיטור הכבוד. אבל אני מדמיינת אותו רבות במחשבתי ונושאת אותו איתי לכל מקום. 

כשאמא שלי נסעה לטיול שורשים, היא גילתה אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה בעיר הקטנה שלו. לצד שמו היה צלב. היא תיקנה את זה. היום לצד שמו מופיע מגן דויד. אנחנו לא יודעים אם הובא לקבורה. מדמיינת אותו בתוך תלאות המלחמה הנוראית הזו, שבוי על ידי הצרפתים ובסוף המוות הקטן והנוראי הזה - למות במלחמה ממחלה. הרחק מכולם. אני מניחה שלפני שהזיות החום טרפו את חושיו, הוא הבין את המחיר שישלם והמחיר הנוראי שיהיה מנת חלקה של אשתו, שתשאר בודדה ללא מקור הכנסה וללא עזרה, אני מניחה שמליבו הדווי הוא דיבר אליה ואל בנותיו ודמותן חלפה בראשו עד לרגעיו האחרונים. האם נתנו לו מורפיום לכאבים או שמא הוא דעך לאיטו ביסורים מתמשכים? האם זה חשוב? אני משערת שלא. האם זה קורע את הלב? כן כמו עוד הרבה דברים אחרים. כמו כל מלחמה. סבא רבא שלי היה גיבור מלחמה, לא סתם מלחמה, מלחמת העולם הראשונה. והדבר העיקרי שאני לוקחת מזה הוא עד כמה המלחמה מיותרת ועד כמה הגיבורים האמיתיים בהיסטוריה, יהיו מבחינתי תמיד אותם אלה שעשו ככל שביכולתם להימנע ממלחמה. גבורה אמיתית נמדדת בהיותך בן אנוש, חפץ חיים ומכבד חיים.

צלב הברזל של סבא רבא שלי היה במשפחתינו שנים רבות עד שהגיע האדיוט שבמקום לשמור עליו מכר אותו. אבל למרות שהייתי רוצה לגעת בצלב הברזל הסגול של סבא רבא שלי ולהרגיש לרגע חיבור פיזי אליו. אני מעדיפה לגדל את ילדיי ללא ממורביליות שכאלה. בלי שום סממן של סגידה למלחמה או לגבורה במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, שינתה את העולם לבלי הכר, מבחינתי יותר מכל היא שינתה את חייה של אישה אחת שנולדה יתומה, לאבא שיכול היה להיות שם ולחבק.  

גב תפוס והזה. ומיהו זה? זה עוד יתגלה

הגב שלי כואב. זה די משתק אותי למען האמת, למרות ניסיונותיי הכמעט הירואיים לעשות הכל כרגיל. בבוקר אפילו חשבתי לרוץ כדי לשחרר את זה, אבל כשלקחה לי דקה להגיע מחדר השינה למטבח הבנתי שכנראה ריצה לא באה בחשבון. אז נכנסתי למטבח כי מישהו צריך לארגן את הילדים לחוג בכל זאת וביער הם נעשים רעבים כידוע. הצלחתי להתקדם ללא תקלות והופ לאוטו. ביער הורדתי את הגדולים, אבל הקטן נתלה עלי כמו גור פצפון ולא ידעתי אם לעמוד ישר או להתנדנד קלות מרגל אל רגל כי לא היה לי ברור מה כואב יותר. אז ככה אני מעבירה את היום, מין נאחס שכזה, לא מוצאת לי מקום, לא מרוצה מעצמי, בעיקר משתדלת לותר לעצמי ולהמשיך הלאה עד לשעת ההשכבה המבורכת. בינתיים מצליחה בקושי בכובעי כנהג הסעות.

חזרתי עכשיו מההסעה האחרונה ולא שהפסיק לכאוב לי הגב, אבל עכשיו כואב לי הלב הרבה יותר. לבכור שלי יש פסוריאזיס עצבני וכפות הידיים שלו מאוד יבשות ומתקלפות. טיפולי הפוטותרפיה עבדו עד גבול מסוים ואז הוחלט להפסיק כי אין שיפור. אנחנו מנסים, כבר כתבתי על זה, המון דרכים ועכשיו אנחנו מתמרחים בחמאת שיאה טהורה וזה עוזר, גם הוא מרגיש את השיפור והוא נלחם כמו לביאה, שזה הרבה יותר מאריה כידוע. במסגרת החינוך הביתי, כל הילדים בלי יוצא מן הכלל תומכים בו ומתחשבים ואוהבים. אבל בשיעור הקפואירה יש ילד שאם הייתי יכולה לטלטל, תאמינו לי שלא הייתי עוצרת את עצמי. בשיעור הפתוח בסוף השנה שעברה, ראיתי את ההתנהגות שלו מול הבכור, איך הוא מתרחק בהבעת גועל ועיוותי גוף ואיך הוא גורם לאחרים להתנהג כמוהו. זה היה השיעור האחרון אז לא אמרתי כלום, והייתי מאוד גאה בגיבור הקטן שלי שהתמודד עם זה שנה שלמה ולא אמר לי כלום. השנה הזה (שמכאן ואילך זה הכינוי שילד זה זוכה לו) לא התחיל את החוג ורווח לי, הילד שלי פרח ואפילו כשהצטרף ילד מהשנה שעברה, הוא נתן לבכור צ'אנס ואף בחר בו כבן זוג. הבכור היה מאושר. כשעשינו שיעור ניסיון בחוג טניס והזה היה שם, מיד ראיתי איך הוא פסל את החוג והבנתי, לא דחקתי. אבל אז הוא הצטרף שוב לחוג קפואירה ולילד שלי הרבה פחות נחמד. היום הוא נכנס לאוטו וסיפר חוויות. לא היה לו קל, שאלתי אם הוא רוצה שאדבר עם האמא של הזה, הוא ענה לי שבסוף הזה יהיה עוד יותר מגעיל בגלל זה וגם ככה החרם הזה מכאיב לו. חרם. חרם. חרם. יש ילד מטומטם שעושה על הילד שלי חרם בגלל שיש לו פסוריאזיס. בא לי למות. בא לי לחנוק את הילד הזה עם ההורים שלו. במקום זה אני חושבת על דרך יצירתית כדי לנסות ולעזור.

אני לא מוכנה לקבל את האמרה הפטרונית של עולם המבוגרים שהילדים הם אכזריים. הילדים לא אכזריים הם פשוט עושים את מה שאנחנו עושים רק בלי העמדת הפנים. ילד שגדל בסביבה תומכת, לומד להיות תומך בעצמו. ילד שגדל בסביבה סבלנית ומקבלת יהיה כזה גם בעצמו. לילדים שלנו יש מודל לחיקוי - אנחנו. הילדים שלנו משקפים אותנו, את הטעויות שלנו. וכמה טעויות אנחנו עושים עם הילדים שלנו, אם רק היינו יודעים לתת להם עוד קצת תשומת לב ואהבה, קצת הסתכלות על העולם, קצת סבלנות. אבל למי יש זמן, נכון? 

פוביות והורות כדרך להתמודדות

חרדות. זה נושא הפוסט של היום. מדהים עד כמה ההורות מביאה עימה חרדות, גם אם אינך חרדתי במובן האבחנתי - הרי כולנו יודעים עד כמה רחב המנעד. זה מתחיל בהיריון וכמובן שזה מוקצן יותר בהיריון הראשון, עםכל הבדיקות ואחר כך עם המעקב אחר תנועות ("אני לא בטוחה שהרגשתי אותו כבר שעה" וכיוצא באלה), זה ממשיך אחרי הלידה עם הבדיקות התכופות שהילד עדיין ישן, ואחר כך האוכל וההתפתחות והסוגיות השונות שנלוות לגידול ילדים. וזה שם. כל הזמן מהרגע שהבאת ילד לעולם, אתה על מנעד החרדתיות לא משנה עד כמה אתה cool מהצד. 

אז מצד אחד אתה הופך לחרדתי בכל מה שקשור לילדים ומצד שני ההורות היא מעין קורס מורחב להתמודדות עם חרדות. ראשית, אתה מנסה להתמודד על ידי ניסיונות ראציונאליים להצדקה או להרגעה של החרדות הקיימות שזה כבר טוב. אבל יתרה, אין לך ברירה להפגין אומץ עילאי בבואך לתת דוגמא לילדים כדי שהם לא יפתחו פוביות מיותרות. אני למשל סבלתי מפוביה קלה (לא אבחנה מדוייקת) מפרפרים, כן קראתם נכון. ולא סתם - בעיקר הפרפרים היפים, כן כן אלה שחיים בערך יום אחד ולא עושים כלום חוץ למצוץ צוף ולתת השראה לאמנים למינהם. אז אלה, התמימים למראה היו מקור לסיוטים נוסח 1984 לאורוול. ואז נולד הבכור ולך תתנהג כמי שקפאו השד ליד ילד בגלל פרפר, כל האמינות שלך הולכת פארש. כי אם אתה מפחד מפרפרים אז איך אתה יכול לתת עצות על שדים ומפלצות? איפה הסמכות ההורית שלך אם אתה רועד כמו עלה נידף מול אחד היצורים השבריריים וחסרי האונים בטבע (אני עוד לא שמעתי על פרפר תקיפה)?אז לא נותרה ברירה והיום אני כבר מסוגלת להסתכל לפרפר בעיניים (למרות הפרפרים בבטן שעוד לא ממש נרגעו, רוצה לומר שומרת על פאסון למראית עין ועדיין צריכה לעבוד על עצמי).

אבל עזבו פרפרים - מה עם העובדה שאם במקרה, נכנס ג'וק הביתה? איזו אמא אהיה אם אקפוץ על הספה יחד עם הילדים המבועתים ונחכה ללא אוכל, שתיה או מנוחה עד שההייטקיסט יחזור בלילה הביתה ויפתור בגבורה את הסוגייה. בקיצור ההורות היא בהחלט התשובה להתמודדות עם פוביות, אך אין לראות בהתמודדות מול פוביות סיבה הגיונית לעשיית ילדים - רק למען הסר כל ספק.