חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ימין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ימין. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 17 בינואר 2016

Resistance is futile

השריפה בשבוע שעבר במשרדי בצלם היתה, לפי המשטרה ומכבי האש, כתוצאה מקצר. עד להודעת המשטרה, רבים, ולא רק מהשמאל, היו בטוחים כי מדובר בהצתה. למה? ובכן כי ארגוני השמאל הפכו להיות הבוגד, ה'שתולים' שבתוכנו. ובטרמינולוגיה העכשווית של "שונאינו וידידינו", השמאל הוא בצד של אויבנו. להיות ישראלי, כך מסתבר, הוא לא לפקפק בשום דבר תחת ההתוויה 'ישראלי'. ואם אומרים לך שאין כיבוש ואתה בכל זאת לא מבין, אין ספק שאינך אלא בוגד.

אם אתה פועל באיזושהי צורה להפסיק את ה"אין כיבוש", שהכיבוש לא מוסרי, שההתנחלויות הן טעות, שלא צריך לקנות מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, שבצה"ל מתרחשות פעולות לא מוסריות לעיתים, שיש לבחון אם כל ה"ניטרולים" בגל הטרור האחרון אכן נעשו "בצדק", אז אתה בוגד. ואם תנופף שוב ב"זכויות אדם", בעיקר אם זה בהקשר פלסטיני, אז אין אלא להניח שאתה בוגד ללא תקנה. כל התנגדות לכיבוש היא חסרת תוחלת ולא מתקבלת בברכה. 

זה האקלים הפוליטי בישראל והוא מובא אליכם בחסות נתניהו, בנט, שקד, ליברמן ולפיד ובסיוע השותקים שמוכנים לקבל את זה כמו כחלון ודרעי. נתניהו קורא לארגוני השמאל מפיצי שקרים ומוציאי דיבה ומזכיר שישראלים אמיתיים שאוהבים את המדינה לא מתנהגים כך, את החשבון הוא משאיר לכם לעשות לבד. אבל בנט, שר החינוך שבונוסים זה הקטע שלו, מסייע איפה שאתם מתקשים להבין ונמצא תמיד צעד אחד לפני נתניהו בהסתה נגד השמאל. בנט רואה בעיה בשמאל, הוא דורש, כצעד ראשון, שהשמאל יטה למרכז. דעות שמאל אינן מקובלות עליו. ליברמן סתם קורא לארגונים האלה בוגדים. נראה שזה לגיטימי.

מה שבעצם מפמפמים לנו השכם והערב זה ששמאל זה בסדר כל עוד הוא מבין שאין פרטנר, הוא קודם כל ישראלי ושהוא מבין שבמצב הבטחוני-מדיני הנוכחי יש להפסיק לדבר על זכויות אדם. זאת אומרת כל עוד השמאל במרכז, השמאל ממש נסבל. אין ספק שזו דוגמא מצויינת לפלורליזם, שינוי קל בלבד מהמשפט אינני מסכים לדעותיך אך אאבק עד המוות על זכותך להשמיע אותן.

זה לא עובד לשני הצדדים כמובן, את עמדות הימין אין צורך לתקן או להעביר טיפולי המרה. בימין הכל פשוט - כולנו אחים, המדינה שלנו הכי יפה וצודקת, הצבא שלנו הכי מוסרי ואלוהים איתנו. תהיה בימין, תהיה ישראלי. אם לא אתה על סקאלה של בוגד וזכור - זה מדרון חלקלק.

במצב הלא מאוזן הזה יש ניסיון לייצר הקבלות. אלא ששוברים שתיקה, בצלם, הועד נגד עינויים ואנשים פרטיים התומכים בארגונים אלה אינם המקבילה בשמאל לימין היותר קיצוני כמו חוגגי חתונת הסכינים או רוצחי דומא או מוחמד אבו ח'דיר. עזרא נאווי הוא לא דוגמא מייצגת. אבל למה לא להכליל? אם יש עזרא נאווי אז כל שמאלני הוא כזה ואם אלון ליאל היה מנכ"ל משרד החוץ הרי שיש בעיה בDNA של משרד החוץ. מקארתיזם? שמקראתי ילמד דבר או שניים מהבנטיזם.

אעז וארהיב לומר שגם השימוש בהגדרה קיצוני נעשה עם אצבע קלה על ההדק. בשנתיים האחרונות, הגדרה של מהו שמאל קיצוני הלכה והתרחבה ואילו הגדרת ימין קיצוני הלכה וקטנה, לפחות כפי שזה מוצג בציבור על ידי פוליטיקאים. בעוד שבהגדרה הציבורית, הימין הקיצוני היום הם רוצחי דומא וחבריהם מנוער הגבעות, והוא מוצג כמיעוט שבמיעוט, דעות קיצוניות כמו של בנט ש"אין כיבוש" ו"הארץ היא שלי" הפכו למיינסטרים, הן חלק מהקואליציה והן מקבלות לגיטימציה יומיומית. לעומת זאת היום שמאל קיצוני זה מרצ. אלא שבשום קנה מידה אובייקטיבי מרצ אינה קיצונית, זו עמדת שמאל מקובלת.

יש הסתה נגד השמאל והיא איננה לגיטימית, אך היא נעשית בגלוי וללא התנצלות על ידי אלה המכתיבים את סדר היום הציבורי ובראשם ראש הממשלה שביסס קמפיין שלם על כך שאנשי שמאל הם "הם" ולא חלק מ"אנחנו", אותו זכיתי לראות בכל פינה בשנה שעברה לפני הבחירות. זה בלבול די גדול הואיל ובדמוקרטיה ההסתה אמורה להיות אסורה ולא השמעת דעה פוליטית - זה דווקא מקובל בהחלט.

במידה רבה יש כאן מלחמת תרבות - עמדות ליברליות עומדות מול עמדות יהודיות ולאומיות. בעוד שעדיין מרבית הציבורי אינו דתי, השילוב בין עמדות אלה לנושא המדיני-בטחוני ולסכסוך הפלסטיני, יוצר העדפה ברורה לשיח הימין, כי יש רתימה חד משמעית של תחושת הביטחון המעורערת, המדיניות המשותקת לנרטיב שמנסים למלא את הואקום של אי העשייה ולכן התעמולה והדמגוגיה פורחות. לולא רתימת הנרטיב הדתי והלאומי אנשים עוד עלולים לשאול שאלות. אבל איזו סיבה יש להם לפקפק אם מחד יש כל הזמן פיגועים ומאידך אין פרטנר ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים?

הרי מאיזו דרך ארוכה עם הנצח לא מפחד? לעם הנצח יש מדינה ריבונית, עצמאית ותכל'ס עם פוטנציאל לא רע לשגשג - הדרך הארוכה שלו נגמרה בה' באייר תש"ח. אנחנו לא כאן בגלל "הבטחה אלוהית", זה קונטקסט תנ"כי בן 4,000 שנה, אנחנו כאן בגלל תנועה ציונית חילונית, הרבה דיפלומטיה וגם, לצערנו, שואה אחת, שהביאו להחלטת החלוקה מיום כ"ט בנובמבר ב- 1947 ולא הרבה אחריה גם מלחמה שבסיומה נותרה ישראל עם שטח הגדול משטח החלוקה המקורי. כל הטרמינולוגיה שבאה עלינו לטובה בשנים האחרונות היא כמעט משיחית והיא מדברת על דמוקרטיה אך מקדמת אג'נדה מאוד פרטיקולרית ולא ממש דמוקרטית באמצעים דמוקרטיים. ובכלל איך חזרנו להיות עם ישראל ולא ישראלים? ואיך אחרי שכל כך הרבה שנים ניסינו להפוך את ארץ ישראל למדינת ישראל, חזרנו שוב לומר ארץ ישראל? זו ציונות אמיתית? התכחשות לכל מה שהשגנו וחזרה לרוח הנביאים?

ארגוני השמאל אינם נאבקים בחיילי צה"ל, המאבק בחיילי צה"ל וסירוב פקודה של חיילים דתיים-ציוניים הוא מסוכן הרבה יותר. המאבק בכיבוש הוא דעה לגיטימית, הוא אינו הדעה של "אויבינו", הוא גם דעה של "ידידותינו" והוא בטח דעה לגיטימית של אזרחים ישראליים. אני מאמינה בזכותו של בנט לומר דברים שאני מוצאת נוראיים מבחינה ערכית, אך בנט, שר במדינת ישראל, מאמין כי דעות כמו שלי הן פגומות ולא ראויות. זו לא ביקורת לגיטימית זה שיפוט ערכי ואישי שאין לו מקום בספירה הציבורית.

מבחינת השמאל זהו מאבק על אורח חיים ליברלי יותר, מבחינת הימין המאבק הוא קודם כל בטחוני-מדיני ואורח החיים הליברלי יכול לחכות. בעוד השמאל רואה בזה מאבק על ערכים חברתיים, מבחינת הימין זה קודם כל ביטחון, אלא שאין באמת ביטחון נשארנו רק עם סיסמאות והן משכנעות רק את ישראל. העניין הוא שבעוד הכיבוש מקדש הכל, כולל צמצום הדמוקרטיה, הרי בסופו של דבר נאלץ לחיות מדינה דו לאומית שתוותר על סממנים יהודיים או שתייצר משטר דמוי אפרטהייד. 

למעשה התחום המדיני זלג מזמן לתוך מלחמת תרבויות אף שאינה מוגדרת כך. ליברליות או זכויות אדם הפכו בישראל סממן הכר של בוגדים ופלורליזם לאם כל חטאת. לא השמאל פוגע במהות של מדינת ישראל, הדה-לגיטימציה שנעשית לו כן. צמצום הלגיטימציה של עמדות פוליטיות הוא סממן רע. אלא שהוא רק אות לבאות וכשעוצמים עיניים או נותנים הצדקות הוא בעיקר מתחזק. 

ה- newspeak של נתניהו, בנט וחבריהם הוא תעודת עניות לדמוקרטיה בישראל, ממש כמו הגידול בממדי העוני. לא השמאל הוא האויב, אבל מי שמצמצם את הדמוקרטיה, מרחיב את העוני, לא מייצר ביטחון, לא פועל לאופק מדיני, כנראה שהוא קודם כל ישראלי. 

יום שני, 26 באוקטובר 2015

לדבר על ניטרול בניוטרל (עם בלם יד!)

"לשאלה האם לנצח נחיה על חרבנו, אני עונה שכן", אמר היום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בישיבת ועדת חוץ וביטחון. מראש ממשלה שמצחצח לשונו לחרב מדי יום ומפנה אותה יומיום על מי שאמור להיות השותף שלו לשלום אני לא מצפה ליותר. הציבור בישראל מודע לזה שישראל לא תוכל לוותר על צה"ל בשנים הנראות לעין, אולם היא בהחלט יכולה להפסיק לחיות על חרבה. ראש הממשלה עשה את הבחירה שלו והוא אומר זאת בגלוי - הוא לא יביא פיתרון ואין לו שום בעיה שזה העתיד שהוא מבטיח היום לישראל. אמרתי עתיד? לא התכוונתי - אין עתיד, סליחה.

להכרזה הזו, שהיא הודאה באוזלת יד, לאוזלת היד הזו, צריך להיות מחיר. כל עוד אנחנו מאפשרים לראש הממשלה הזה להישאר בתפקידו ללא חזון וללא עשיה המחיר הזה נגבה מאיתנו, הוא נגבה מילדינו ומעתידם כאן והוא נמדד בעיקר בדם, שכול ופחד. זה הישגו של נתניהו בשש וחצי השנים האחרונות וזה מה שהוא מציע בעתיד. בלי קשר לדעה פוליטית שום חברה לא צריכה להסתפק ב"מנהיג" כזה שלא מציע שום פתרון וקונה את הציבור במילים שהוא רוצה לשמוע. מי שמסביר שנתניהו הוא ברירת מחדל חוטא לאמת. נתניהו לא טוב נקודה. הוא לא טוב לימין והוא לא טוב בשמאל ואם משהו צריך לאחד את הציבור בישראל זו הידיעה שאת נתניהו צריך לעצור למען כולנו. "עם הנצח לא מפחד?" עם הנצח צריך לחשוש לגורלו כמו שהמצב נראה וכמו שנתניהו מבטיח. 

במידה רבה ראש הממשלה מזכיר לי סיפור ילדים של מאיר שלו בשם קרמר החתול, קרמר החתול הוא חתול ישנן, כפי שקורא לו שלו - הוא כל הזמן ישן. כשהמשפחה שוקלת להחליף אותו בחתול אחר, קרמר מזדעק ומסביר שמה שנראה לבני המשפחה כשינה זה בכלל משהו אחר וקרמר מסביר - הוא בלילות מבלה עם משפחתו - משפחת החתולים, הוא אורב ורץ ונוהם ובכלל הוא "ער ונמר". זה בערך ראש הממשלה שלנו - הוא "הודף", הוא "שומר", הוא "אחראי", הוא "לא ישן", כל הזמן הוא רק על המשמרת. זה חמוד כשזה חתול, פחות כשזה ראש ממשלה.

במשמרת של נתניהו אין ביטחון ואין שלום ואין גם דברים חיוניים אחרים, מה שכן יש זה מתווי גז ונאומים בקונגרס ואולי, גם אולי, אם נסתכל על זה ברצינות גם חורבנה של ירושלים. לא חורבן של אין מוחלט, אלא פער עצום בין מה היא יכולה היתה להיות ומה היא עכשיו ובעתיד. כמו שירושלים נראית - שסועה, מנוטרלת, עניה ומבוהלת, גם ישראל עשויה להיראות - זה העתיד שמציע נתניהו. זה מה שקורה כשראש הממשלה נמצא על משמרת ההסברה והניטרול ובפועל הוא מדבר ומדבר על ניוטרל ועם בלם היד. 

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

שתיקה. שתיקה היא גם הסכמה לקיומו של הרוע

הפיגוע המחריד בחמישי בערב בו נרצחו נעמה ואיתם הנקין היה התשובה בשטח לשתיקה של נתניהו בנאום באו"ם. בניגוד לשיתוק המתמשך שהוא מנת חלקנו, ותומצת כהלכה אם מסתכלים על המבט הנודד וחסר השקט של נתניהו במהלך שתיקת התוכחה, התסיסה בגדה ובעזה אינה שותקת. מעשי הרצח הברוטליים של מפגעים משני הצדדים יהפכו להיות הצעדים על לוח השחמט ששחקניו אינם עושים דבר. הרצח בדומא יענה ברצח ליד איתמר, זה לא ייגמר. הורים לארבעה. תינוק ושני הוריו. מוות ושכול. זה מה שזה.

היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב. 

עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם. 

זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.

אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.

אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר. 

אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר. 


יום שבת, 27 ביוני 2015

שאלה פתוחה

השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום. 

אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.

זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.

אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת. 

זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים. 

אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו. 

אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.

הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.

כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת  ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא  יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות

אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול  שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.

יום שישי, 8 במאי 2015

לחיי הקואליציה, מי יתן ויהיו ימיך כתיקונם

חשבתם שאני אתלונן על הממשלה הזאת, נכון? זאת אומרת זה הגיוני, יש לי את כל הסיבות, הנה רק שלוש:

1. נתניהו ראש ממשלה
2. קואליציה ימנית צרה של 61 חברי כנסת
3. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי וכולנו - למעט האחרונה כולן סיבות מוצדקות בפני עצמן
ההגדרה היא זחוחים
אם חיפשתם

ואלה רק נתוני היסוד בלי להיכנס לנושאים קצת יותר מורכבים כמו השיבוצים לשרים, הכספים הקואליציוניים או לבעיות פרסונליות שיש לי עם מי מהמעורבים, שלא לומר כולם, טוב נו - כמעט. וזה בכלל בלי לדבר על זה שאני נחשפת לתמונות מהסוג הזה, למותר לציין שזה לא עושה לי טוב.

אבל החלטתי להתמודד עם חרדותיי, כלומר הן מהסוג שצף כשמנסים להטביע אתן במים ולכן לא הותירו לי ברירה. אז שאלתי את עצמי מה כבר יכול להיות? זאת אומרת למעט עניין התמונות שהן באמת קשות מנשוא. ברור שממשלת ימין חרדים היא ממשלה שלא תייצג שום אינטרס שלי בשום מובן. אבל תכל'ס זו קואליציה כל כך צרה שתתקשה לעשות יותר מדי ותפעל בקווים ברורים. את המדיניות מתווה נתניהו, בנושא המדיני דרכו סלולה להמשך הקיפאון המדיני וההסלמה הצבאית, בנושא הכלכלי לא יהיה שיפור וכל פעם שיהיה כאן יותר רע יווצר באורח פלא משברון כדי להכניס אותנו לפרופורציות. יש סיכוי שהממשלה הזו לא ממש תעשה לי את ההבדל, אבל יש לה את הפוטנציאל להיות די הרסנית אם היא תגיע למלוא הפוטנציאל שלה. כשנתניהו הסכים לדרישות של הבית היהודי, שכמובן היה חלק מתרחיש ידוע מראש ולא בלתי צפוי, היה לי המון מה להגיד על שר חינוך משיחי שמאמין בבריאתנות (אם כי הוא לגמרי לא תקדים) ועל שרת משפטים משוללת הבנה דמוקרטית שחרטה על דגלה את עקיפת בג"צ משל היה זה עקרון שראוי לדבוק בו, לא שרדיפת עמותות שמאל זה משהו להתגאות בו. 

תכל'ס השניים האלה על הצמתים החשובים של חינוך ומשפטים זה תסריט אימים, אבל לא שלא היו כאלה קודם, לפניהם - היו. זה לא שזה לא מטריד אותי - דווקא מאוד מטריד אותי שהתהליך הזה של לאומנות מגיע על חשבון הדמוקרטיה. אני רואה תהליך מאוד ברור של צמצום השיח הדמוקרטי במדינה למינימום תפעולי ומה שנכנס לתוך הואקום שיוצר הצמצום הוא יהדות ולאומנות. העניין הוא שצמצום הדמוקרטיה בסופו של דבר מצמצם כל שיח לא רצוי והמדרון הזה הוא אכן בעייתי. כי דמוקרטיה יציבה צריכה לצעוד קדימה ולא ללכת אחורה. אחרי הרחבת היריעה השיפוטית, צמצומה מחדש סופו שיפגע גם באוכלוסיות אחרות. 

גם המאבק בתקשורת - עוד נדבך חשוב באג'נדה של הממשלה הקרובה כי זה מה שבאמת חשוב כרגע לאזרחי ישראל, אויש סליחה, אמרתי אזרחי ישראל? התכוונתי לשרידותו של ראש הממשלה - סליחה, המושגים האלה כל כך מבלבלים. גם הוא מלמד על צמצום השיח הדמוקרטי. לכאורה יש כאן ממשלה שהמהלכים שהיא מתעדת לבצע, אם יצאו לפועל, אמורים לצמצם את כוחם של שני גופים בלתי תלויים שתפקודם הבלתי אמצעי הוא חיוני לדמוקרטיה תקינה - מערכת המשפט והתקשורת. המהלך המשולב הזה הוא מאבק של כוח פוליטי בגופים שמן הראוי שלא יהיו נתונים בדמוקרטיה מתוקנת לאיום על ידי הרשות המחוקקת או המבצעת.  

אבל אחרי כל זה ועוד קצת, שחסכתי לכם, פתאום הבנתי את הנקודה - קראו לזה רגע בוננות, דמיינו את הנורה המטאפורית נדלקת אם תרצו - הקואילציה הזו היה רעה חולה, יש לה פוטנציאל לעשות את המצב פה עוד הרבה פחות טוב, זה בדיוק מה שהאזרחים פה בחרו, אם יש משהו שאני ממש רוצה, בהינתן המצב הקיים כמובן, זה שהקואליציה הזו תעשה חיל ותלך בדרכה ותגיע למלוא הפוטנציאל שלה. אולי רק אם יהיה פה הרבה פחות טוב משהו סופסוף יקרה פה.

רוצים מדינה יותר יהודית מדמוקרטית? רוצים הכרה במדינה יהודית בלבד כי ישראל זה פשוט לא מספיק? רוצים בג"צ שמאבד את שיניו? רוצים תקשורת מגוייסת (אגב, לא צריך יותר ממלחמה)? רוצים להפסיק מימון לעמותות שמאל? רוצים להחזיר לאחור את ההתקדמות בנושא הגיור? רוצים להגיד שאין כיבוש כי "עם אינו כובש בארצו"? רוצים מפעל התנחלויות? רוצים חוק לאום? סעיפי התגברות? החרפת המשבר מול אירופה וארה"ב? הנה קיבלתם. אז כן, אני מחכה לראות את הסיפור הזה מתפתח כי זה בדיוק כריתת הענף באתה יושב עליו.

הבנאדם היחיד שאני באמת מצטערת לגביו הוא כחלון, היכולת שלו לקיים את האג'נדה הכלכלית שלו לא באמת קיימת, לפחות לא במימדים שהוא חושב ועל כל צעד שהוא יעשה יעמוד נתניהו עם סיכה חדה ביד, הכל במטרה להפוך אותו לבלתי רלוונטי בבחירות הבאות. 

אז זהו, יש קואליציה, קואליציה מצויינת, כזו שמשקפת את רצון העם. נותר רק להסתכל לפארסה הזו בעיניים ולקוות שמתישהו מישהו יתפכח. אג'נדה דמוקרטית היא לא אג'נדה של שמאל ימין היא אינטרס של כולנו. המממשלה הנוכחית עסוקה בלפרק את מה שהיא קוראת לו מוקשים, בשפה אקמית קוראים לזה המערכת העדינה של איזונים ובלמים הנמצאת בבסיסה של הדמוקרטיה. ככה זה מרגיש שמתחילים להשתחרר הברגים.

יום שלישי, 15 ביולי 2014

תשאירו רגע את עזה בצד

הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.

אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.

לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. 

אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.

עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.

אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.

יום שלישי, 27 במאי 2014

חשוב לשמור על כושר - פוסט קטן של שמאלנית בוגדת

כותבת/לא כותבת, תוכי כל מיני דברים רוצים לפרוץ, אבל לא מתגברים על הצנזורה העצמית שלא נותר לי אלא לאמץ בכותבי תחת שמי האמיתי. אני מניחה שימים בלי כתיבה שלי הם לא טראומתיים עבורכם, עבורי הם היו מטרידים - כל הזמן רציתי לכתוב, אבל כל מה שיצא לי לא היה בר פירסום, אז לא פירסמתי וזה גם התיישב טוב מאוד עם ספיחי הצינון והשיעול שלא עוזבים אותי למרות מחאותיי וניסיונותיי החוזרים ונשנים להשיב מלחמה שערה. עייף לי מהצינון הזה ומכל דבר שהוא לא המיידי שלי - נו מיידי: בנזוג, ילדים, החיים כאן ועכשיו. הכל מסביב מרגיש כל כך לא נכון לי. המון מילים ונושאים, אבל מחשבות טורדניות, נוסח על זה כבר כתבו או מי לעזאזל רוצה לשמוע על זה, מוחקות לי מילים לפני/עם/אחרי כתיבתן. 

אז היה פיגוע בבריסל שראש הממשלה מצא בו מיד קרדום לחפור בו ולהסית נגד המדיניות האירופית המסיתה כי כולם מסיתים נגדנו כמובן, אבל אנחנו בסדר. ובאירופה כמובן יש נטייה מבהילה ימינה, אצלנו זה פשוט כבר לא נטייה, אנחנו שם. אבל אסור להשוות. כשיש פיגוע שנאה בארה"ב ראש הממשלה מתבטא אחרת, כי ארה"ב היא ידידת אמת אבל באירופה הכל מותר ולמה לעזאזל לא הפציצו את אושוויץ? וזה ששרת החוץ של האיחוד מגנה מיד זה לא מספיק טוב כי מה היא עשתה כדי למנוע את הפיגוע? ואז מתגלה שאולי זה בכלל היה חיסול מכוון ולפתע השתיקה יפה לנו. לא כולם שותקים כי נגיד אקוניס, כן זה שנפגש עם נציגי "מפלגת האינטרס הפלמי" הימנית קיצונית (אך אוהדת את ישראל, נו בטח הם לא רוצים את היהודים אצלם) מחרה מחזיק אחר ראש הממשלה ושר החוץ ומסביר כי הפיגוע הוא בחסות אלה שקוראים קריאות נגד ישראל באירופה, וכמובן הכל בגלל החרם. מי זוכר למה חרם, ילדים? 

וחוץ מזה יש לנו מרוץ לנשיאות ותראו כמה יפה הפרופיל הישראלי שעולה מרשימת המועמדים - פואד, דליה איציק, ריבלין, שטרית, שכטמן ודורנר. לא יודעת מה להוסיף, בין ה"אבא" המהמר, זו שלא עובדת אצל עניים, זה שבעד מדינה דו-לאומית, זה שסוגר עסקאות עם העוזרת וסותם את הפה בכסף ועד המדען שנראה שמציע את עצמו על בסיס ניקיון כפיים בלבד והשופטת בדימוס שאני באמת מעריכה אבל לא חושבת שהיתה צריכה להיכנס לזה - אבל מה שכן מצבנו מעולם לא נראה רע יותר. ומה שהכי מעצבן אותי זה שמסבירים לי שצריך לבחור ברע במיעוטו. אה, אז הרע במיעוטו זה כאן?

לא בטוחה שזה נכון, תשאלו את האפיפיור, שהדבר הטוב ביותר שהוא בוודאי יכול להגיד זה שהוא כבר לא כאן. עזב אחרי מסע תיזוזים כדי להספיק את כל מה שהפרוטוקול במדינת היהודים מחייב - הכותל, יד ושם, קבר הרצל ובית הכנסת הגדול כי בסה"כ אין שום סיבה לא לתזז אותו, אנחנו זוכרים מה עשתה הכנסייה בזמן השואה ועל טעויות משלמים. לא יכולתי שלא לרחם עליו כששמעתי את נאומיהם של פרס והרבנים הראשיים ונתניהו. אבל לפחות וירוס מיסתורי מנע ממנו להיפגש עם האח העליון בנט וחבורת אחיו העלובים וזה בלי להזכיר את המזכרת של מפת הר הבית (ללא השיקוץ כמובן). טוב, לפחות הוא יצא מכאן ואני מניחה שאת אנחת הרווחה שלו שמעו בשמיים. מדינה מטורפת שהגאווה הגדולה שלה היא שאנחנו העם הנבחר ויש לנו מגוון שירותי דת בחסות המדינה, אושר גדול.

בינתיים סתם מהיום 4 ילדות בנות 14,13,11 ואחת שאינני יודעת את גילה אך סובלת מפיגור שכלי, נעצרו ע"י כוחות צה"ל כי אכלו דובדבנים במטע של התנחלות בהר חברון. חוצמזה דיירים באח הגדול החליטו, אם הבנתי נכון, שח"כ אחמד טיבי ראוי למות, היו"ר החדש של המועצה לספורט התגלה כגזען לא קטן (לפחות בגודל של 5 כושים שמשחקים כדורסל, כושים, יו נואו), ודפים מלבבים ברשת החברתית שקוראים לבטל אזרחות של שמאלנים בוגדים הולכים וצוברים תאוצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל לדעתי איבדנו את זה ובגדול. הממשלות האחרונות וזו האחרונה במיוחד הצליחו ליצור שיח חדש, גזעני ואלים אך הוא מיוהד ומוכשר ולכן רובנו כנראה מוכנים לבלוע. 

לי יש עוד המון דברים לעשות והגיע הזמן לפרסם, חשבתי ללכת הערב לטיול של בנט בירושלים, אבל יש לי תחושה שאחיות כמוני לא מתקבלות בברכה. במקום זה אלך לעשות כושר, כדאי שאשמור על כושר הואיל ומדי יום אני מקבלת כל מיני הודעות על אנשי ימין שמחפשים אנשים כמוני לשבור להם את הפנים, אז כדאי שאוכל לרוץ ומהר.

יום שישי, 24 בינואר 2014

זה הזמן להרים את הראש - מחשבות על מנהיגה אמיתית. לזכרה של שולמית אלוני

המון מילים נכתבות בדקות אלה על שולה, אני בטח לא היחידה. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחת לסכם את האדם הגדול שהיתה האישה הזו ושום מילה לא תספיק. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחרת - לנחם ולא ממש יהיה ביכולתן לעשות זאת, אך הן יעלו חיוך. חיוך שיכול להעלות רק אדם שהפיק כל כך הרבה אור. לא היא לא היתה קלה, אך לא משנה באיזה נושא, נמצא את עצמנו מחפשים סופרלטיבים, כן גם לעקשנותה, וגם ללוחמנותה, וגם לטעויותיה.  אין מילה אחת לתאר אותה, יש כי ההגדרה לשולה אלוני היא  - שולה אלוני. אחת ויחידה. כל מילה אחרת תחטא למציאות. ונכון היא היתה המון דברים אבל היא היתה מצפן, מצפן אנושי המקדש זכויות אדם, באשר הוא אדם ולא, זו לא קלישאה. שולה אלוני נלחמה על זכויות האדם בישראל וכולנו מימין ומשמאל חבים לה על כך בכל יום.

כן, היא היתה המנהיגה שלי, הפתק הראשון שהטלתי לקלפי בימי חיי היה זה שנתן לה, בראשות מרצ מלאת התקווה, את המנדט ולא יכול היה להיות פתק טוב מזה. הסבירו לי שהיא לא יודעת להיות בקואליציה (אבל היתה זו ידה שהורמה בעד לגירוש המחבלים המחפיר והיא אכן הצטערה על כך), שהיא תמיד מתווכחת, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. אני נלחמתי על שמה בחירוף נפש של נערה צעירה, אבל אחרי שהיכרתי אותה אני יודעת שהיא היתה מסכימה לביקורת הזו - היא אכן לא שיחקה את המשחק הקואלציוני שנפשו של הציבור הישראלי כבר מזמן קצה בו, היא תמיד התווכחה אך באומנות שאין דומה לה תוך השמעת טיעונים ברי תוקף ולא סיסמאות דמגוגיות חלולות והיא תמיד, תמיד האמינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. 

אני יכולה להכביר במילים עד כמה היתה דמותה משמעותית בחיי, כיצד נלחמתי להתקבל לכל סמינריון שהיא העבירה, לומר מהי המורשת שהנפש הגדולה הזו השאירה בי, הרבה עוד יעשו את זה. אבל הכאב העצום עוד יותר כי מותה מסיים שבוע בו עוד מסמר ננעץ בארון הקבורה הזה שאנו סוחבים על גבינו וקוראים לו דמוקרטיה. מותה הוא סמלי בדיוק כאן ועכשיו במקום בו אנו נמצאים. זה לא שלא ננעצים מסמרים כל הזמן, אבל הבעיה שבראי ויכוח הימין והשמאל שכחנו את הקרקע המשותפת שצריכה להיות בסיס לכל המפלגות באשר הן במדינה דמוקרטית - זכויות אדם. הקרקע המשותפת היא לא חברון, הקרקע המשותפת היא קרקע מוסרית.

השמירה על מוסר, על זכויות אדם הפכה לנחלתו הבלעדית של השמאל, והופכות למכשיר ניגוח ודה-לגיטימציה מבהיל. מרוב הכפשת השמאל הולך ואובד איזשהו מכנה משותף בסיסי שצריך לשמור את כולנו באותה מסגרת דיון, בה ישראל מחוייבת לזכויות אדם ולא כדמוקרטיה תהליכית בה מקורות ההשוואה הן מדינות לא דמוקרטיות בעליל הנמצאות סביבנו. זכויות אדם היו צריכות להיות האבן השואבת של המדינה היהודית שקמה לאחר השואה, אבל שנים של כיבוש הופכים אותנו לבעלי מוסר כפול, גזענים ומתלהמים שמוותרים למעשה על סלע קיומנו. כי סלע קיומנו הוא לא רגב אדמה כזה או אחר, אלא הדמות המוסרית שלנו וזה מה שיקבע אם נישאר כאן. כל מדינה צריכה להתפתח ולהתקדם, מדינת ישראל כבר ביססה את קיומה, היא עובדה מוגמרת, ישראל יצרה תהליכים ברורים של דמוקרטיה ועכשיו היא צריכה להרחיב את היריעה הדמוקרטית, התהליך שקורה היום שהוא חד וחלק מערער על מידת הדמוקרטיות שלנו, הוא הפוך לכל היגיון.

כאשר ראיתי את המצגות בבתי הספר בהתנחלויות ביום הזיכרון המאולתר המתקיים מדי שנה לזכר הברוטאליות השלטונית שפגמה בשלמות הארץ, היא ההתנתקות, התחלחלתי. אני מוצאת פה אינדוקטרינציה פוליטית מזעזעת בחד צדדיותה ואם זאת אני נאלצת להסכים שבדמוקרטיה עלי לכבד גם את האחר. אבל כשזה מגיע בשבוע בו מורה שניסה להציג מגוון של דעות מוקע מתוך מערכת החינוך על ידי חבורת ביריונים שוחרי שטנה ונקמה, אבל המחווה לנכבת ההתנתקות עוברת בשלווה ולא נראית כמו מניפולציה על מוחות הילדים או הרעלת בארות - אני חייבת לומר שאני באמת מרגישה יפת נפש - כזו שמוכנה להגן על האחר בשעה שאני עצמי מותקפת. (לי זה מזכיר את שולה, כשאמרה שמה שמבדיל את הנצרות מהיהדות היא החמלה).

העניין הוא שהמתקפה על השמאל היא כבר מזמן לא עצם נכונותו לותר על שטחים תמורת שלום, אלא המתקפה על השמאל היא הניסיון להשתיק את זכויות האדם. מצמרר אותי להבין מה זה אומר על המיינסטרים הישראלי, שמוכן שהשיח הפוליטי יהיה כזה, שעמדה מוסרית הופכת בזויה, ששיפוט הופך לפריבלגיה אסורה על ידי השלטון ועימו מוצאים אל מחוץ לחוק ביטויים וארגונים שלא נוחים לממשל. זהו הכרסום בכוחה של דמוקרטיה. כי בשישים וכמעט שש שנים הצלחנו לעגן את קיומנו הממשי אולי אך את הקרקע עליה אנחנו עומדים לא השכלנו להעשיר (אם לא סופרים את הכסף שנזרק על ההתנחלויות). העתיד שלנו הוא לא בחברון, העתיד שלנו הוא בחברה שנקים כאן ונוריש לילדים שלנו. אי אפשר לצרוח "דמוקרטיה" ו"צה"ל מוסרי" ולחשוב שזה אבסולוטית נכון, אסור להפסיק לפקפק, כי רק כשנדע באמת לראות את הכשלים שלנו נוכל לתקן. רק אם נגדל את דור המחר נכון, מצוידים בכוח מוסרי שנובע ממקור אוניברסלי הומאני ולא מתוך עקשות שפשוט אנחנו הטובים, יהיה לילדינו עיגון מוסרי להישאר פה.

החברה הישראלית היום מוכנה להקריב את המוסריות שלה ובמידה גם את הדמוקרטיה על המזבח הלא נכון. ביום מותה של האישה אשר ילדה את שיח זכויות האדם בישראל, כאשר יותר ויותר אנשים תוקפים את עצם נכונותו של השיח הזה, אנחנו חייבים להבין שממש אבל ממש אסור לנו לשתוק. דמוקרטיה היא לא פריבלגיה ומי שזכויות אדם חשובות לו יותר מאדמה הוא המון דברים, אבל בטח לא בוגד. מי שסוטה מהדרך הוא מי שמשתמש בדמוקרטיה אבל לא מגן עליה, מי שחושב שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב ולא מבין את זכויות המיעוט. כשאין הבנה אמיתית של הדמוקרטיה, אין קושי לאבד אותה בקלות. השמאל צריך לזכור את זה ולתת לקול שולה להיות השופר שלפני המחנה. 

"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר, תבין הכל תדע לא תאמר מילה אחת, כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר , משהו בכך יאמר לך המשך בדרכך... לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמיד, לך אחד" (יוני רכטר ועלי מוהר. ותודה לאורי אפשטיין שהזכיר)

יום שלישי, 21 בינואר 2014

כובע הוא אביזר חיוני במרוץ הסוסים באסקוט, כמו חופש ביטוי לשמאלני מתייפייף. שאלה לדוגמא במבחן עתידי בחסות משרד החינוך או סתם עוד התחנחנות של בוגדת שמאלנית?

מתוך התחשבות גרידא פירסמתי אתמול את הפוסט על אדם ורטה, המורה שמשרתו עומדת בסכנה רק משום שהוא עושה את הדבר הנכון, למרות שעוד היה לי הרבה מה להגיד. ללמדכם שאני גם יודעת קצת להתחשב, אמנם לא הרבה ולא תמיד, אבל בכל זאת. לכן, אני מתכוונת להמשיך עכשיו בנושא, ללמדכם שאני יודעת גם לא להתחשב. ידעתי אתמול שלא מיציתי את הנושא, אבל היום לאחר שעטו עלי אנשי ימין וניסו להראות לי את דו הפרצופיות שלי כמתייפייפת שמאלנית שרק יוצאת להגנת מתייפייפים כמוה, גמלה בי ההחלטה והרי לכם מספר נקודות מתומצת:

נקודה ראשונה, שאותה דווקא העליתי אתמול, אבל לא הרחבתי בה היא שאין לי בעיה שהילדה, גם הספציפית הזו החליטה שהיא איננה יכולה לדבר עם המורה והחליטה לכתוב מכתב כדי שהנושא יוכל לבוא על פיתרונו. להפך, אני חושבת שזו דרך אקטיביסטית ללחום על מה שאתה מאמין בו. אם הבנתי נכון היא פנתה בתחילה להנהלת בית הספר, שהיה (אם היה) הצעד הנכון והמתבקש, אם כי אולי הפניה הראשונה היתה צריכה להיות לרכזת השכבה. משהגיעה למסקנה שהנושא לא מטופל היא פנתה לשר החינוך - שוב זו קפיצת מדרגה די דרסטית, אך עוד ניתן לשייכה לחדוות העלומים ולאותה קנאות צעירה שיש לנער ונערה חדורי אידיאלים ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית.אני לא מצפה עדיין מתלמידת כיתת י"ב להבין את ההשלכות המעשיות שיש לצעד שכזה על למשל פרנסתה של משפחת המורה, למרות שזה לא יהיה שערורייתי לצפות שכן. הלוואי שיכולתי לפתור את זה כך, כי הרי גם אני הייתי מסוג הנערות שהתווכחו ועמדו על שלהן ולא ויתרו. אבל את הנערה הספציפית הזו אני כבר לא יכולה לפתור בזאת. א. כי באמת עושה רושם (ומאות התלמידים, התלמידים לשעבר, משפחותיהם ואנשי סגל אחרים העידו על כך גם ברשת וגם בהפגנת התמיכה היום) שהמחנך הספציפי הזה הוא בדיוק מסוג המורים המכילים ומכבדים את הפרט העומד מולם ואני מניחה שגם במקרה הספציפי הזה היא היתה מקבלת אזן קשבת. ב. לאחר שהמכתב הגיע אל חבר הכנסת לשעבר, מיכאל בן ארי, ולאחר שכותבים רבים הצליחו לחרף, לגדף ולנאץ את המורה, היא לא פנתה אל הכותבים שהציעו לו מכות ומיתות משונות ודרכים מגוונות ללמידת לקח וביקשה מהם לכבד את הדיון כדי שהוא ישאר במישור העקרוני של קבלת מגוון הדעות (הרי היא רוצה בסך הכל שיכבדו את דעתה, מה לא?), היא לא חשבה שהדיון הפך למסכת קללות מבזה, אדרבא - היא הודתה לקהל הקדוש והמנאץ כאילו היתה הזוכה החדשה בתוכנית הריאליטי "שחט את הבוגד". וכאן היא כבר איבדה אותי לגמרי ואף איבדה, מבחינתי את טיפת הלגיטימציה שהייתי מוכנה עוד לתת - כן, מתוך הרעיון האוילי שנקרא חופש ביטוי שאנו השמאלנים אוהבים לנפנף בו משל היה אביזר חיוני כמו כובע במרוץ סוסים באסקוט.

תמיד רציתי לפתוח בפיסקה באיזה משפט מפוצץ כמו "רבים שאלו אותי" אבל כאמור זה יהיה בומבסטי למדי. אבל היו מי ששאלו אותי, גם מחוץ למרחבי הרשת, אם הייתי מוכנה גם להגן על זכותו של מורה ימני לומר את משנתו בכיתה כדי להראות את מגוון הדעות ועל כך עניתי שכן. הנחתי שהשאלה הבאה תהיה ספציפית יותר, כי תמיד צריך לוודא שאנשי שמאל מבינים את הדברים לאשורם, אך מה רבה הייתה פליאתי (האמת היא שכלל לא) שבמקום לשמוע מבני שיחי (שחלקם באמת אנשים חכמים ותבוניים) שאלה בסגנון: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שזו זכותינו לבעלות על שתי גדות הירדן?" או "האם היית מוכנה שהוא יציג את הניתוח שלו מדוע לא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים?" ועל זה הייתי אומרת שבודאי שכן, אשמח גם להסביר מדוע ישראל יכולה לותר על חלקים משמעותיים ולהמשיך להיות חזקה ולהיות מסוגלת להגן על גבולותיה במקרה הצורך (הבעיה היא שלרוב במקום שיענו לי לעניין יזרקו לעברי שאני נאיבית ובזה יסיימו את הדיון). אך לא, לא נשאלתי שום שאלה מהותית, השאלות הספציפיות היו בנוסח הזה: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שכל השמאלנים בוגדים?" או "היית מוכנה שהוא יגיד שהסכם אוסלו היתה טעות ודין כל בוחשי אוסלו מיתה?" ועל זה אני שואלת - האם בזה מתמצה כל אידיאולוגית הימין? בלצרוח בגרון ניחר שהשמאל לא בסדר? כי אני מוכנה שלילד שלי יהיה מורה איש ימין (שמאל/יהודי/מוסלמי/נוצרי/ישראלי/אריתראי/גרמני/יפני/סטרייט/הומו/טראנסג'נדר/גבר/אישה וכל הגדרה אחרת, מה שבא), אם הוא ידע ליצר דיון מכבד. כי כששואלים אותי מה הבעיה שלי עם הימין, התשובה שלי המתבססת על הבדלים אידיאולוגיים ומהותיים ולא בדה-לגיטימציה של ציבור שלם שחושב אחרת. אבל אתם יודעים מה? כנראה שכאן בדיוק טמון ההבדל, חלק מהיותי שמאלנית הוא גם לדעת שיש דעות אחרות ובדמוקרטיה עלי להכיל גם אותן ואילו אצל חלקים בציבור הימני יש את הנטייה להאמין שדמוקרטיה היא הזכות שלהם לנגח כל דבר שזר. לכן, אנשי השמאל נתפסים כיפי נפש המנותקים מעם, אבל כשהעם הזה הוא מפסיק לחשוב, אני חייבת לומר שאין לי שום בעיה עם הבידול.

שמעתי אנשים רבים מסבירים שאסור למורה להביע את הדעות שלו בכיתה ואני רוצה להגיד שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שמורה צריך להביע את דעתו בכיתה. עקרונית זו אפילו מדיניותו המוצהרת של משרד החינוך (לא משנה שזה מילים לחוד ומעשים לחוד) הוא אמנם צריך לדעת לעשות זאת בתבונה ומתוך כבוד, אך הוא חייב לתלמידיו את מגוון הדעות. אני לא מצליחה להבין, אם אנשי הימין בטוחים שמה שהשמאל מציע הוא נאיביות גרידא שלא תצלח לדבר אז מדוע הם כל כך מפחדים שיבוא איזה מורה שמאלני ויראה את הצד השני? הלא אם ידעתם למלא את ילדיכם בערכים נכונים שאין עליהם עוררין, איך אתם לא סומכים על הילדים שלכם? אתם עד כדי כך לא מאמינים ביסודות העמוקים שיצקתם עד שמורה שמאלני אחד הוא זה שירעיל את הבארות של מערכת החינוך? מכלל התגובות נראה לי שהתשובה היא כן ולמען האמת זה מצער. הנקודה כאן אינה אם המורה הוא "בוגד" (וברור שבעיני הוא לא, בעיני הוא מייצג את התקווה שעוד יש באמת אנשי חינוך ראויים), מי שחושב שהוא בוגד ממילא לא יחשוב אחרת, אלא האם ראוי שמורה ידע להציג את מגוון ידע ודיעות? וברור שכן, כי איך יוכל ילד לפתח את עמדתו לדברים אם עולמו לא יהיה רחב? זו מהות החינוך. עבודה קשה מוטלת על כתפיהם של המורים (בעיקר במקצועות ההומאניים ובפרט באזרחות) ולמחנכים בעיקר בתיכונים היום, האוירה הציבורית היא כל כך חסרת סבלנות ורבים מהתלמידים באמת לא יודעים הרבה אבל הם מגיעים עם המון הבחנות ברורות שבערך לא נשענות על כלום שמראש לכל מורה שנכנס לכיתה לא ממש קל, אבל בנושאי היום ובכל הקשור למדינת ישראל המצב הרבה יותר גרוע. כשלמדתי לתעודת הוראה, מרכזת נושא האזרחות דיברה איתנו בנושא וסיפרה על הקשיים האובייקטיביים, אבל היא אמרה אם הצלחת להעביר את המורכבות של הנושא ולו לתלמיד אחד לא עבדת לשווא. העובדה שתלמידים, המזהים את עצמם כבעלי אוריינטציה ימנית, באו להגן על המורה שלהם היום היא ההוכחה שיש פה מישהו שעושה את העבודה שלו נכון. מהותו של החינוך היא ליצור בני אדם חושבים, בני אדם שיכולים לכבד את השונה, שמבינים את מהותה של הדמוקרטיה ושבריריותה ושהם יודעים שזה בידיים שלהם. אנשים שמצליחים להוציא מתחת ידם תלמידים כאלה הם אנשים שמקומם במערכת כי הם אלה שיביאו את השינוי. וכשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת למהפך פוליטי, אלא בעיקר לקבלת שיח של שוויון והכלה ולא לשיח טוקבקיסטים מלוכלך. יחי ההבדל הקטן