אשליית הקיפאון

פורסם לראשונה במעריב, 31.1.2016

אחת הביקורות המושמעות נגד בנימין נתניהו מימין ומשמאל נוגעת לקיפאון המדיני שהוא מייצר. ביקורת זו מציירת אותו כראש ממשלה חרדתי שאינו מוביל מדיניות ברורה וחושש ממחוייבות. מימין נמצא בנט שתוקף אותו על קבעונו המדיני ומציע סיפוח שטחי C והגעה לאוטונומיה של שטחי A ו-B לשם הסדרת מעמד ההתנחלויות ומשמאל הטענה שלמרות ההצהרה לנשיא אובמה על מחוייבות ישראל לפיתרון שתי המדינות, אין שום כוונה אמיתית או לוח זמנים מחייב ומכאן שנתניהו מוביל למדינה דו לאומית. פרשנויות אלה הולמות את המציאות, אך לא מסתדרות עם העובדה שנתניהו לא אוהב להשאיר דברים ליד המקרה.

הטענה שנתניהו מנהל מדיניות שמטרתה להרוויח זמן, בהמתנה לשינוי אמריקאי מתוך הנחה שכל תוצאת בחירות תהיה נוחה יותר מהנשיא אובמה, היא רציונלית. אך היא חלשה משני טעמים עיקריים: א. במידה גבוהה של ביטחון ניתן להניח שהנשיא אובמה היה מעניק רוח גבית לכל צעד חיובי מכיוון ישראל, בעיקר משום שנתניהו כפרסונה לא משחק מבחינתו תפקיד. ב. אין בכוחה להסביר את הקדנציות הקודמות. תיאוריית השהיית הזמן מעבירה את ההכרעה לגורמים חיצוניים וכפופה ללוח זמנים שאינו בשליטת נתניהו, וגם זה אינו מסתדר עם דפוס הפעולה שלו.

לכן יש לבחון מבעד לקיפאון שנתניהו מייצר. הצהרותיו ביחס ל"מתיישבים" בקדנציה האחרונה עברו לדרגת חמימות גבוהה יותר והמחוייבות ההצהרתית שלו גדלה. נחישותו לצייר את הרשות כמקור לטרור והסתה ואת אבו מאזן כלא רלוונטי מייצרת מציאות ונועדה להגביר את הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה, בטח בגל הטרור הנוכחי. אבל, מעבר לזה השטח עצמו מספר את הסיפור – ישראל מייצרת עובדה בשטח של כמעט סיפוח שטחי C. בעוד הרעש התקשורתי ממוקד בכל הפרובוקציות שעולות חדשות לבקרים, ניתנת לנתניהו האפשרות לפעול מתחת לרדאר תוך פגיעה באוכלוסיה הפלסטינית וחיזוק ההתיישבות היהודית. בבוא היום, אם יידרש לכך, זה יפעל לטובת האג'נדה שלו וייקבע מציאות דמוגרפית שונה מאוד מזו של אוסלו לפני 20 שנה.

בעוד שברמה ההצהרתית יש שקט, הרמה המעשית ברורה: סיפוח מדורג של השטחים והרחבת ההתנחלויות, התשתיות ושטחי האש, ללא מתן זכויות לתושבים הפלסטינים ולמעשה תוך עידוד פאסיבי להגירה "חופשית" מהשטח. מדיניות ההסברה נועדה להשיג הבנה לישראל שתתבטא בצמצום הלחץ הבינלאומי על ישראל כי כל יום שעובר משרת את ההתיישבות גם אם עולים ממנה קולות מאוכזבים. בפועל הזרמת הכספים נמשכת, הההרחבה המתגלגלת נמשכת וביסוס מעמד מרבית שטח C כשטח ישראלי הולך ומושלם.

נתניהו לא צריך להכריז על מדיניות של סיפוח שטחי C, הוא עושה את זה בפועל. זה פותר את כל נושא גושי ההתנחלויות ושומר אפילו מבחינת בנט על האינטרסים של ישראל אפילו בהנחה שתהיה הכרה בעצמאות פלסטינית מתוחמת בשטחי A ו- B. נתניהו מומחה ביצירת מציאות אלטרנטיבית, זה הכוח שתמיד היה לו עוד בתקופת "לא זו השאלה", מר "אני רוצה אני משיג" מייצר תחושת קיפאון, מזיז עניינים בשטח ומארגן את לוח השחמט שלפניו כך שביום הדין והוא יגיע הסדר הפשרה של ישראל יכלול את מרבית שטחי C, כי המהפך הדמוגרפי כבר נעשה.ההססנות שמיוחסת לו כרגע היא בכלל לא הססנות, זו הצגה שנועדה להגיע ליום ההכרעה כאשר ההכרעה כבר מונחת בכיסו כעובדה בשטח – שטחי C הם הלכה למעשה חלק מישראל.

. 

איפה החזון? קליקבייט זה לא מדיניות

פורסם לראשונה במעריב 24.1.2016

מבחינת מדיניות החוץ של ישראל שנת 2016 לא נפתחה טוב במיוחד. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר, כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות, מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה ע"י מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.

השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינאמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייטס שמשכנעת את המשוכנעים.

קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי, בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות. בתחום הדיפלומטי ישראל מדשדשת ללא עשיה, לבד מתדמיתית ובעיקר מייצרת תפיסה של קנאות עיקשת והעדר שיתוף פעולה. אלא שהיכולת להגיע להישגים מחייבת חשיבה אסטרטגית מבוססת מטרות מוגדרות שמתעדכנות למציאות.

היכולת ההסברית לריק המדיני בהעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות, תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. העדר המדיניות מורגש במישור הבינ"ל וגם במידת האמון היורדת של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני, לא תפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, ואינה משקפת את המציאות, היא חלק ממדיניות פנים שמטפטת תחושת איום מתמדת.

נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו ורק אנו מתמודדים מול אויבינו", וקלישאה האלמותית "באירופה כולם אנטישמיים", כשהם לא מעניקים לנו צוללות. לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, עם האו"ם ועם ארה"ב משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטוראלית והמשך שלטונו.

הגרעין האיראני, שנתפס ככישלון במרבית מהציבור, הוא דוגמא מצויינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו-קרב מול הנשיא אובמה בקונגרס, גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת הסכם הגרעין ביולי והסרת הסנקציות בינואר פוטנציאל איום על ישראל ואף הפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון - האינטרסים של ישראל נשמרים ואיראן אינה בדרך לגרעין.

אובייקטיבית אין הגיון בציור ההסכם ככישלון, נתניהו יודע את זה וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארה"ב לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם לפני. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקניים, שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב. לגמרי מצב של win-win.

מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו, נתניהו מייצר מסרים וגיבוש מדיניות ממנו והלאה כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטוראט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית, פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.

מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים.