"... היה איש – וראו: איננו עוד,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
עוד שיר מזמור אחד היה לו,
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!"
אבד לעד!"
ביאליק אולי כתב את זה ב- 1904 אבל ב- 8 בדצמבר 1980 התאים השיר הזה שוב למתנתה המפוקפקת של ההיסטוריה, שהוכיחה שוב שתמיד יהיו אנשים שיחשבו, ולו רק לרגע אחד אכזרי ממנו אין חזרה, שהם יכולים לשחק את אלוהים בהצגה הזו המכונה קיום אנושי.
3 ימים אחרי וכבר 33 שנה לרצח ג'ון לנון. אני הייתי בגן חובה, בטח לא זוכרת מה עשיתי כשג'ון לנון נרצח, קרוב לוודאי שישנתי, אני מניחה שגם בבוקר עוד לא ידעתי שום דבר, גם לא זוכרת את ההורים שלי מדברים איתי על זה, בכל זאת אצלנו בבית לא אהבו לדבר על מוות ליד ילדים. יחד עם אריק איינשטיין, כוורת וגזוז, פסקול הילדות שלי הכיל הרבה מאוד ביטלס. כשלמדתי לאהוב את ג'ון לנון זה כבר היה אחרי שהוא נרצח. את ג'ון לנון לקח לי זמן להכיר, ההתבגרות שלי השתלבה בקליטת עוד רבדים מהיצירה המפוארת שהשאיר אחריו. הסגנון המורכב שלו, החושפנות בשיריו, ההתנכרות לבנו הבכור, הצורה שבה עזב את אשתו בהודו, האתאיזם שלו, האמירות הפוליטיות, הכאב, החיפוש, הסרקזם, הטרוף והאהבה. הכל מעורב בתוך האמן, הכותב, המלחין, האדם והמאבק הפוליטי - משהו בהתנהגות המרדנית והמחפשת הזו הקסים אותי. (לא שזה מפליא, רק ציינתי למען תראו שאני מחוברת).
מצאתי את עצמי מזמזמת אותו בכל כך הרבה מקומות, בכל כך הרבה נקודות ציון בחיים, צץ עם השיר הנכון במקום הנכון. עכשיו שאני אומרת את זה לא פלא שבכורי יצא חובב מקרטני, לאורך כל הריונו שרתי את "הי ג'וד"... כך או אחרת, הרצח שלו אולי קטע את כל מה שהוא עוד יכול היה לעשות, והייתי שמחה לשמוע את לנון היום מבוגר ובהכרח לא מפויס, אבל היצירה שלו ממשיכה וגם אם הרוב רק זוכר את "דמיין" ו"תנו צ'אנס לשלום" זה עדיין מסר שנשאר ועובר.
הייתי שמחה לקחת את יום ה- 8 בדצמבר ולהפוך אותו דרך קבע ליום שביתת מיטה לזכרו, לשמוע על שדות תותים ולנשנש מהם גם כמה. נשמע לי כמו דרך מצויינת להעביר את היום...בינתיים נסתפק בקפה וטרנינג ולשמוע אותו בפלייליסט של הילדים.
