חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות יצירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יצירה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

דמיין - זה מה שנשאר כי שירת חייו באמצע נפסקה

"... היה איש – וראו: איננו עוד,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
עוד שיר מזמור אחד היה לו,
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!"

ביאליק אולי כתב את זה ב- 1904 אבל ב- 8 בדצמבר 1980 התאים השיר הזה שוב למתנתה המפוקפקת של ההיסטוריה, שהוכיחה שוב שתמיד יהיו אנשים שיחשבו, ולו רק לרגע אחד אכזרי ממנו אין חזרה, שהם יכולים לשחק את אלוהים בהצגה הזו המכונה קיום אנושי.

בבוקר שלאחר מותו של נלסון מנדלה, ישבתי בסלון עם הבכור והקטנטן שהיו מכורבלים סביבי, ושאלתי את בכורי אם הוא זוכר מיהו נלסון מנדלה. להפתעתי הגאה, הוא זכר ואני כמובן מיד הפכתי את הזמן לשיעור היסטוריה וזכויות אדם. בכורי סיכם את השיעור בשאיפה כנה להיות לוחם זכויות אדם כמו מנדלה והוסיף - ג'ון לנון. הצחיק אותי שהוא ישר עשה את החיבור, כולה בן 10.

3 ימים אחרי וכבר 33 שנה לרצח ג'ון לנון. אני הייתי בגן חובה, בטח לא זוכרת מה עשיתי כשג'ון לנון נרצח, קרוב לוודאי שישנתי, אני מניחה שגם בבוקר עוד לא ידעתי שום דבר, גם לא זוכרת את ההורים שלי מדברים איתי על זה, בכל זאת אצלנו בבית לא אהבו לדבר על מוות ליד ילדים. יחד עם אריק איינשטיין, כוורת וגזוז, פסקול הילדות שלי הכיל הרבה מאוד ביטלס. כשלמדתי לאהוב את ג'ון לנון זה כבר היה אחרי שהוא נרצח. את ג'ון לנון לקח לי זמן להכיר, ההתבגרות שלי השתלבה בקליטת עוד רבדים מהיצירה המפוארת שהשאיר אחריו. הסגנון המורכב שלו, החושפנות בשיריו, ההתנכרות לבנו הבכור, הצורה שבה עזב את אשתו בהודו, האתאיזם שלו, האמירות הפוליטיות, הכאב, החיפוש, הסרקזם, הטרוף והאהבה. הכל מעורב בתוך האמן, הכותב, המלחין, האדם והמאבק הפוליטי - משהו בהתנהגות המרדנית והמחפשת הזו הקסים אותי. (לא שזה מפליא, רק ציינתי למען תראו שאני מחוברת).

מצאתי את עצמי מזמזמת אותו בכל כך הרבה מקומות, בכל כך הרבה נקודות ציון בחיים, צץ עם השיר הנכון במקום הנכון. עכשיו שאני אומרת את זה לא פלא שבכורי יצא חובב מקרטני, לאורך כל הריונו שרתי את "הי ג'וד"... כך או אחרת, הרצח שלו אולי קטע את כל מה שהוא עוד יכול היה לעשות, והייתי שמחה לשמוע את לנון היום מבוגר ובהכרח לא מפויס, אבל היצירה שלו ממשיכה וגם אם הרוב רק זוכר את "דמיין" ו"תנו צ'אנס לשלום" זה עדיין מסר שנשאר ועובר.

הייתי שמחה לקחת את יום ה- 8 בדצמבר ולהפוך אותו דרך קבע ליום שביתת מיטה לזכרו, לשמוע על שדות תותים ולנשנש מהם גם כמה. נשמע לי כמו דרך מצויינת להעביר את היום...בינתיים נסתפק בקפה וטרנינג ולשמוע אותו בפלייליסט של הילדים. 


יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

שגרה וחזרה לחגים במכבסת המילים העכשווית

"אחרי החגים" ו"חזרה לשגרה" הם שני הביטויים הכי שחוקים כרגע ובטח יאריכו עוד לפחות 24 שעות עד שיוחלפו על ידי הדבר החם הבא. אבל שניהם שייכים לאותה משפחה - משפחת המילים המכובסות. הם גם תמיד הולכים יחד - אחרי החגים מגיעה השגרה.

"אחרי החגים" הפך לתירוץ או לשם קוד לזה ששום דבר לא קורה בזמן החגים, אחרי החגים זו הדחייה האוליטימטיבית, זו הדחיה עם הצידוק הלאומי שכמובן זה שווה הרבה יותר ממערכת הצידוקים האישית של כל אחד. זה לא ה"מחר, מחר" הרגיל והאישי, זה "אחרי החגים" הקולקטיבי, זה שכולם מבינים (wink, wink, nudge, nudge) כי כולם בתוך ה"בְרוֹך" הזה יחד. אחרי החגים זו גם התחלה חדשה, "אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו וישובו ימי החול" במילותיה של נעמי שמר שהצליחה לקדם את מיקום "אחרי החגים" בפנתיאון הלאומי. אבל ההתחדשות הזו היא לא אמיתית, היא מהפה לחוץ, כמו הרבה מהסליחות של יום כיפור שאנשים רק מבקשים שיסלחו להם אך לא עושים שום תיקון אמיתי. אז אפילו בפן ההתחדשותי "אחרי החגים" הוא שחוק ומכובס ובסך הכל אומר "זה כנראה לא יקרה אף פעם". וזה מצחיק שמושג כאילו ברור "אחרי החגים" בעל תאריך תפוגה ידוע מראש הופך לכל כך ערטילאי. אפרים קישון הכניס את צמד המילים ללקונה הפרטאצ'ית הישראלית ולא בכדי. לא מגייסים עובדים עד אחרי החגים, לא יוצאים עם אסטרטגיה עד אחרי החגים, לא מתחילים דיאטה עד אחרי החגים ואז כשאחרי החגים כבר מגיע מתחיל תהליך יצירתי חדש של מציאת תירוצים אחרים עד ל"אחרי החגים הבא". וביננו אף פעם לא עוברת תקופה ארוכה בין החגים ויש כל כך הרבה חגים שצריך לציין.

ועם "אחרי החגים" יש את "החזרה לשגרה". לילדים זו החזרה לבית הספר, להורים החזרה לעבודה וחגיגות השחרור מהעול ההורי ולכולם זה פטור מארוחות משפחתיות ענקיות וחזרה למכסת קלוריות יומית שפויה. החזרה לשגרה מעולם לא צרמה לי כמו שהיא צורמת לי היום. כשעל הקיר שלי ברשת החברתית מופיעות תפילות הודיה, חלקן חרישיות וחלקן קולניות של הורים שסוף-סוף החזירו את המנדט על הילדים לבית הספר, לפחות לכמה שעות יומיות. אני מבינה את הקושי בריבוי החופשות וזה שזה לא מסתדר עם ימי העבודה ההוריים. לצערי אני גם מבינה את ההקלה ההורית שיש להם כמה שעות בלי הילדים ושהם יכולים לעבוד כרגיל כי בתכל'ס החגים והחופשות האלה אכן משבשים את השגרה. את הכל אני מבינה אבל אנחת ההקלה הזו והיא ברובה קולקטיבית, מחמיצה לי את הלב. גם כשאנחנו היינו ילדים להורים שלנו לא היה כוח לכל חופשות בית הספר, אבל לא היה פייסבוק שהפך למעין כותל פומבי עם פתקים גלויים ובכולם אותה תפילת הודיה. ומה שמפריע לי אלה חגיגות הניצחון בנוסח "עברנו את פרעה", זה בסדר לשמוח על החזרה לשיגרה, אם כי אוטוטו גם עליה נלין בקרוב, אבל העליזות על הפתרון לילדים נוסח "ברוך שפטרנו" הוא שצורם בחדות. זה לא מצחיק. ברור לי שלהיות עם הילדים בבית שבועות כי המערכת בחופש היא סוגיה לא קלה, הניסיון למצוא פתרונות ולעניין את הילדים ולשמור על שפיות הוא לא פשוט, ברורה לי השמחה לחזרה לשיגרה, ברורה לי עד כמה ההחלטה להישאר בבית היא יוצאת דופן בנוף שלנו. ועדיין לא ברור לי איך בחברה שלנו, בה מקדשים את פרת "הבאת ילדים לעולם", השמחה על החזרת הילדים למערכת (שברובה היא כל כך חולה) היא  כזו קולקטיבית. כי ברוח שמיני עצרת "הרי שמי שלא ראה שמחת החזרה לבית הספר אחרי החגים של הורים שכמעט יצאו מדעתם לא ראה שמחה מעולם". 

ובתוך כך, גם אני חוגגת את החזרה לשיגרה כי התערוכות, הפארקים, המוזיאונים, חיק הטבע ואפילו הסופר חזרו לימי השקט והילדים שלי ואני יכולים סופסוף לחזור לשגרה שלנו. השיגרה בה להישאר עם הילדים ולגדול ולגדל בבית היא ברוכה, בה להביא ילדים לעולם אומר להיות איתם כל הזמן, עם כל האחריות שזה מביא איתו. 

יום שני, 26 באוגוסט 2013

בולמוס כתיבה

לא ברור מה הבלוג הזה שיחרר בי, אבל אני לא מפסיקה לכתוב. היום סיימתי לכתוב טיוטא לסיפור ילדים, שבניגוד לאחיו שחלקם בספריה הפרטית וחלקם עוד רק על המחשב, את זה אני מתכננת לנסות לפרסם. ככה אני כותבת לי בין רגעים פנויים. זה לא מסובך להבין למה אני כותבת פוסטים וסיפורי ילדים, הם קצרים וניתנים להשלמה גם בהפסקות קצרות. הם גם תמונת מראה להפוגות שיש לי. אולי סופרים אמיתיים יכולים לכתוב בכל תנאי אבל אני לא נמנית על הקבוצה הזו, בכל אופן לא כרגע ולא בעתיד הקרוב ואפשר לקוות שאולי גם זה עוד יקרה. אבל ספר אמיתי זו התחחייבות טוטאלית ובטח לא אפשרית במצב הנתון ולאור לוח הזמנים הצפוי עם תחילתה הברוכה של שנת הלימודים החדשה. 

אצלנו דרך אגב שנת הלימודים היא לא תשע"ד כי אם 2013-14 וגם זה נחמד לי. כמו שלא טבעי לי לשמוע מפי חילונים כאילו גמורים מילים כמו "בעזרת השם" או "ברוך השם", כך גם קשה לי להבין את השימוש בשנת הלימודים העברית. ולא אני לא צריכה הסברים ללמה זה ואני יודעת שזה לגיטימי לא בזה עסקינן. נוח לי בחינוך הביתי עם הטרמינולוגיה שלנו, בלי שנה עברית שמנותקת מההווייה שלי האישית, ללמד וללמוד תוך ביקורת והכנסת תכנים שלנו שהם פתוחים יותר ומקבלים יותר ומתאים יותר לנו. לא בא לי לאכול בכפית את אלוהים, העם הנבחר, ציונות ולאומנות. אני חילונית, אני אדם, אני לא מאמינה, אני ציונית בדרכי מלאת הביקורת ואני נמנעת מלאומנות כמו שאני לא אוכלת חריף (ותעיד אחותי שכנראה אין עוד חריפוב גדול ממני). כנראה שאני צריכה שיהיה לי נוח ולחיות בלי דיסוננסים, יש שיגידו שזו בריחה, יש שיגידו שזו יצירה של עולם בחלקת האלוהים הקטנה. אותי תמצאו עם החבר'ה השניים, שתדעו