זה היה יכול להיות אירוני אם לא הייתי כותבת היום, חיכיתי ליום הזה, דמיינתי אותו, גם כתבתי אלפי
סקיצות בראש כדי לחגוג את המאורע ועם זאת אני גונבת עכשיו כמה דקות עד שהתנור יתחמם דיו כדי שאכניס אליו את הפיצה הביתית כדי להתחיל סופסוף לכתוב משהו. עכשיו כבר אחרי שבע בערב, שנה שעברה כעת חיה (ביטוי נפלא, תוהה אם להמשיך למדוד אותו, ראו תמונה), הייתי הרבה אחרי פירסום הפוסט ואחרי שעות של תחושת סיפוק עצמי כי כנראה עשיתי את הדבר הנכון במקום הנכון. ואלוהים לא עדי, פשוט כי זה מאיין את הטענה, שלא הרבה פעמים אנחנו מצליחים לעשות את הדברים בעיתוי המושלם להם ולכן יש להעריך את הפעמים הנדירות בהן זה קורה. בעיקר כאשר הפעמים האלה הן לא תוצאה של מיקריות אלא תוצאה של תחושה, צורך ומימוש שהצליחו לחבור בלי שתרדוף אותם איזו קארמה. זו כבר סיבה להרגשה טובה, תוסיפו לזה שנה שלמה של כתיבה וגילויים ותכל'ס אין מנוס מלהודות שזו היתה שנה מצויינת.
אני אחסוך מכם את דעתי על מסיבת העיתונאים של
נתניהו הערב ועל החידוש הלשוני המיותר וחסר הפשר שלו. רק תוהה מה זו "הכתשה", מבלי להיכנס לדקויות לשוניות, בחינת הפועל ומיני שכאלה, זה בעיקר נשמע כמו "תכל'ס, אנחנו לא סגורים מה בדיוק התוכנית שלנו מול החמאס אבל נתנו לה שם וזה כבר התחלה". לא רוצה לדון בעובדה שנראה שעם ליברמן, בנט ולפיד כשרים בכירים, נראה שמוחמד דף זו פחות או יותר הבעיה האחרונה שצריכה להעסיק אותו והוא יודע את זה. אבל לפחות, בסופו של יום הוא יכול להתרווח על כיסאת הגן ולהרגיש שלפחות זה הצליח לו (מניעת שערוריית ריהוט הגן, למען הסר כל ספק). אין לי כוח ואין לי חשק לתת שוב לתחושה שהדבר הזה מחשיך לאיטו את המחר של עתיד ילדיי. ימים שלמים אני מסתובבת עם התעוקה הזו בשל המאבק בין הרציונאלי שאומר שבקצב הזה לילדיי לא יהיה כאן עתיד כבני אדם חילונים שדוגלים בזכויות אדם ובעליונותה של הדמוקרטיה, ולא רק שלא יהיה לי הרבה להוריש להם, גם אתן להם כבונוס עתיד לגמרי לא בטוח, לבד מזה שהוא יהיה רווי מלחמות ונטול הבטחות שעוד גילמו בתוכן תקווה. מולו עומד לו הרגש, שאוהב להתבטא בעברית, שמרגיש שהוא שייך לכאן, גם אם מתבאס לפעמים בשקט שהגורל לא הגריל לו קלפי אחרים. ומזה אני בדיוק מנסה להתחמק כל היום.
במקור תיכננתי לכתוב על פשר השם הדי תמוה של הבלוג הזה, בכל זאת עברה שנה והגיע הזמן (או שמא כבר חלף לו מזמן) להסביר. אבל האוטוביוגרפיה של החירות האומנותית שלי מרשה לי להשאיר את זה למחר. כבר אחרי שתיים בלילה, אני אכן טרוטת עיניים ואכן פיספסתי את התאריך. אבל לא אשת סימבוליקה אני, סימבוליקה נוטה להתיש אותי בעיקר כי היא קצת משעממת. אם כבר אני אדם של תבניות ושבירתן, תוך יציקת/מציאת תבניות אחרות במקומן. והדבר שגיליתי היום אחרי שנה של כתיבה זה שמצאתי תבנית שעושה לי טוב. לסיום, מכיון שעד עכשיו (כרגיל) דיברתי הרבה על עצמי ולי יש יומולדת רק עוד שבועיים), נשאלת השאלה - מה אני מאחלת לבלוג שלי לשנה הבאה עלינו לטובה (או לפחות לסבירה)? בעיקר שימשיך להיכתב, שיגע באנשים, שישאר מגוון, חסר כיוון ונטול מעצורים (לבד ממעצורי הצנזורה האישיים) ושישאר המקום הכי טבעי שלי, כי המקום הזה בדיוק כאן בעצם עושה לי ממש טוב (הי, כרגיל חזרתי לעצמי). זהו תמה שנה. וזה בעצם פוסט יומולדת - תרתי משמע - גם אחרי יומולדת וגם פוסט ראשון של השנה השניה.
 |
| כעת, זו החיה שאני אוהבת |
 |
| עוגת יום הולדת |
היום, לרגל יום הולדת שנה לבלוג, קראתי מחדש את הפוסט הראשון. לא יכול היה להיות יום שונה בתכלית מהיום הזה בדיוק שנה שעברה והיום של היום, שעכשיו הוא כבר אתמול ואין מנוס אלא להודות שאת פוסט יום ההולדת פיספסתי. קמתי מאוחר, יחד עם הילדים, בלי בנהזוג, אחרי לילה עם אזעקות, שינה טרופה מלאה בהדי פיצוצים וכיור מלא כלים ועד עכשיו עוד לא ממש כתבתי ואני כבר יכולה לראות את עצמי טרוטת עיניים יושבת עד שעות לא שעות מנסה לסיים את הרשימה הזו. ככה זה כשיש יום מלא פעילות והייתי חייבת למלא את היום הזה למען האמת, פשוט בגלל שאחרת שוב הייתי מוצפת. אין מצב שתמצאו אותי בוחנת עכשיו את השינויים בכתיבה, או את הציפיות שלי לפני ועכשיו. אני כותבת, זה מה שאני עושה כבר שנה. ואני לא יכולה לדבר בשם הבלוג, יכול להיות שהוא היה מעדיף כותבת אחרת אבל הוא בחברה טובה עם הילדים שלי, גם הם תקועים איתי שלא מבחירה (אגב נראה שזה בסדר מבחינתם), אבל אני יכולה להתייחס למשמעות של הבלוג הזה מבחינתי ויותר מזה שהוא כל כך כבר מובן מאליו שאני לא רואה עד כמה כל יום של כתיבה הוא למעשה פלא, שקיק קטן של אושר והתבהרות המחשבה. אני כן עצובה מעט בכל יום שאני לא כותבת, אבל לא מייסרת את עצמי, רק מרגישה בחיסרון, אבל כותבת בראש כל היום.
 |
| גם מברשת, גם חפירה ארכיאולוגית |
השנה הזו של הכתיבה הייתה בעיקר צעדיו הראשונים של מסע (לא אודיסיאה, אבל תודה על ההצעה), במידה מסויימת הכל מתחיל בחפירה ארכיאולוגית ברמה האמורפית, שהביאה לממצאים בקנה מידה של החוליה החסרה. הייתי צריכה לעבור איזשהוא שינוי, כמו של ממצא ארכיאולוגי נדיר המוברש על ידי מברשת שמסירה אבק, עפר, אולי קורי עכביש שאחרי מאות שנים שוב נחשף לאור. אין להסיק מזה שבשנים שלפני הייתי קבורה כמה מטרים מתחת לאדמה, אבל הייתי מכונסת בעצמי ובילדים עד שלא ראיתי את עצמי. אז הנה הרגע של הספקנים מבין חבריי להגיד שבעצם השנים האחרונות היו שנים של ביטול, אבל זה לא נכון, השנים האלה היו שנים של צמיחה מבפנים ולמידה ובעיקר בחירה בדבר שהכי נכון לי ולמשפחה שלי, במה שהיה קרקע פוריה למסע שלי, במה שיצר את התזמון הנכון להגיע בדיוק לכאן, בדיוק היום. האני שלי שלפני הילדים שהיה במירוץ מטורף לקריירה ודוקטוראט ולא התפנה לראות מי הוא באמת ואיך הכי נוח לו, היה צריך את הזמן הזה של נטו ילדים כדי להירגע ולהשתנות. ובדיוק ברגע הנכון, הפציע לו הבלוג הזה יחד עם עוד מספר גילויים ופעילויות. השנה הזו היא השנה שחזרתי לכתוב, למדתי לייעל את המהות ההורית שלי, נכנסתי לגמרי לכושר, חזרתי להתעסק בפוליטיקה, גיליתי שנוח לי בעיקר במכנסיים קצרים או ג'ינס, טישירט ונעלי התעמלות, גיליתי שהחיים שלי הם תכל'ס חיים מאוד מספקים ועכשיו הם גם הרבה יותר מאוזנים.
 |
| חד קרן מנצנץ - עוד לא הוכח שאין |
אבל אני גם מוצפת היום. מוצפת כי כבר שנים ראש הממשלה הזה מושך אותנו באף והחודשיים האלה היו חודשי שיא. אין לי חשק לכתוב על המצב, אבל אני לא יכולה להימנע מלכתוב רגע על מוחמד דף. ההחלטה האווילית הזו לנסות ולחסל את מוחמד דף ועוד מתוך מטרה מטופשת שזה ישמח את העם, משל היה קהל צמא דם בתחרות גלדיאטורים מעידה על פגמים רבים בתהליך קבלת ההחלטות. לא ברור לי ההגיון שעומד מאחורי כל הסיפור הזה, הרי היום השייח' אחמד יאסין נראה כמעט כמו דובון אכפת לי מול הניה ודף. אין לי אלא לתהות, ההסבר היחיד שעולה במוחי הוא שנתניהו ושות' החליטו בהסתמך על עקרון ההפרכה המדעי של פופר שעד שלא יקום חד קרן מנצנץ בראש החמאס אין אלא להמשיך ולחסל אלא אם יוכח אחרת וכיון שלא כך היא ניתן להמשיך ולנסות. רוצה לומר - מה היה משיג חיסולו של דף? הוא לא היה משבש את הפעילות של החמאס והיה קם מחליף, כנראה שקיצוני וחדור מוטיבציה עוד יותר. ואילו מה ישיג לנו הניסיון הלא מוצלח? לא יודעת עדיין, מותם הוודאי של אשתו ובנו בוודאי לא יביא לשום דבר טוב. זאת אומרת שתכל'ס יש לנו קבוצת מקבלי החלטות בדרג הגבוה ביותר שאשכרה לא פועלים על פי הגיון כלשהו וביננו, ולא שלא ידענו זה מפחיד ומסוכן.
 |
| גוגל ישר הפנה להכחשה, לא נגעתי |
נתניהו הערב ועל החידוש הלשוני המיותר וחסר הפשר שלו. רק תוהה מה זו "הכתשה", מבלי להיכנס לדקויות לשוניות, בחינת הפועל ומיני שכאלה, זה בעיקר נשמע כמו "תכל'ס, אנחנו לא סגורים מה בדיוק התוכנית שלנו מול החמאס אבל נתנו לה שם וזה כבר התחלה". לא רוצה לדון בעובדה שנראה שעם ליברמן, בנט ולפיד כשרים בכירים, נראה שמוחמד דף זו פחות או יותר הבעיה האחרונה שצריכה להעסיק אותו והוא יודע את זה. אבל לפחות, בסופו של יום הוא יכול להתרווח על כיסאת הגן ולהרגיש שלפחות זה הצליח לו (מניעת שערוריית ריהוט הגן, למען הסר כל ספק). אין לי כוח ואין לי חשק לתת שוב לתחושה שהדבר הזה מחשיך לאיטו את המחר של עתיד ילדיי. ימים שלמים אני מסתובבת עם התעוקה הזו בשל המאבק בין הרציונאלי שאומר שבקצב הזה לילדיי לא יהיה כאן עתיד כבני אדם חילונים שדוגלים בזכויות אדם ובעליונותה של הדמוקרטיה, ולא רק שלא יהיה לי הרבה להוריש להם, גם אתן להם כבונוס עתיד לגמרי לא בטוח, לבד מזה שהוא יהיה רווי מלחמות ונטול הבטחות שעוד גילמו בתוכן תקווה. מולו עומד לו הרגש, שאוהב להתבטא בעברית, שמרגיש שהוא שייך לכאן, גם אם מתבאס לפעמים בשקט שהגורל לא הגריל לו קלפי אחרים. ומזה אני בדיוק מנסה להתחמק כל היום.
במקור תיכננתי לכתוב על פשר השם הדי תמוה של הבלוג הזה, בכל זאת עברה שנה והגיע הזמן (או שמא כבר חלף לו מזמן) להסביר. אבל האוטוביוגרפיה של החירות האומנותית שלי מרשה לי להשאיר את זה למחר. כבר אחרי שתיים בלילה, אני אכן טרוטת עיניים ואכן פיספסתי את התאריך. אבל לא אשת סימבוליקה אני, סימבוליקה נוטה להתיש אותי בעיקר כי היא קצת משעממת. אם כבר אני אדם של תבניות ושבירתן, תוך יציקת/מציאת תבניות אחרות במקומן. והדבר שגיליתי היום אחרי שנה של כתיבה זה שמצאתי תבנית שעושה לי טוב. לסיום, מכיון שעד עכשיו (כרגיל) דיברתי הרבה על עצמי ולי יש יומולדת רק עוד שבועיים), נשאלת השאלה - מה אני מאחלת לבלוג שלי לשנה הבאה עלינו לטובה (או לפחות לסבירה)? בעיקר שימשיך להיכתב, שיגע באנשים, שישאר מגוון, חסר כיוון ונטול מעצורים (לבד ממעצורי הצנזורה האישיים) ושישאר המקום הכי טבעי שלי, כי המקום הזה בדיוק כאן בעצם עושה לי ממש טוב (הי, כרגיל חזרתי לעצמי). זהו תמה שנה. וזה בעצם פוסט יומולדת - תרתי משמע - גם אחרי יומולדת וגם פוסט ראשון של השנה השניה.
