ישראל אף פעם לא ידעה כיצד להתמודד עם השואה, זו לא ביקורת, ספק אם איזושהי מדינה היתה יכולה להתייחס לנושא בסדר גודל שכזה מבלי לפול לבורות שנושא כזה מזמן. קל לבוא בביקורת על ההתייחסות החברתית והממלכתית לשואה ולהצביע על טעויות בדיעבד, למעשה זה דורש בחינה ציבורית מחודשת של הנושא, וזו מתקיימת רק בשוליים. אבל השואה לא נעדרת מהשיח, היא קיימת ברמה היומיומית, ובעוד הדיון בה נעשה בכפפות של משי המיועדות לטיפול בפרה קדושה, השימוש היומיומי בה הוא מטבע עובר לסוחר שמאבד מערכו.
השואה, נרצה או לא נרצה,היתה זרז להקמת המדינה. מתוך הטראומה, היתה הקמת ישראל נקודה של תקווה אחרי אבדן חסר תקדים. הקושי מובנה במצב. לאורך השנים עבר היחס לשואה גלגולים רבים, אך מקום השואה מעולם לא נפקד בגנום הישראלי ועל אף 68 שנות עצמאות עדיין קל להפחיד את הציבור באיום שואה חוזרת.
השימוש התדיר בשואה כמקור להתייחסות ולהשוואה עם אירועים אקטואליים הובילו ליחס של זילות בשואה, ככה זה כשהשואה היא בכל מקום והוא פוטנציאל קבוע של איום. בשנים האחרונות הגדיל לעשות ראש הממשלה שחיבר כל אתגר בפניו ניצבה ישראל לרטוריקת שואה עד שממש כמו הילד במשל הזאב, הפסיקה השואה להיות קלף מנצח בזירה הבינלאומית, אלא שבבית פנימה היא עדיין מקור לא רע לייצור "תבהלה" כמו גם לגיטימציה רחבה.
הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק לרגל יום השואה הבינלאומי שמצוין היום (ראשון), מוכיח עד כמה השימוש בשואה מבחינתו הוא רטורי-טכני בלבד. לו היתה קמה מדינת ישראל לפני, טוען בן ההיסטוריון, לא היתה השואה מתרחשת ולו משום שישראל היתה פועלת נגד אלה "שבאים לכלות את עמנו". הרשו לי לא להתעכב על כל צורת הניסוח בגוף ראשון רבים שראש הממשלה נוקט בו לאחרונה, כיון שברוח יום השואה הבינלאומי אני חוששת שאאלץ להשוות וחבל. אבל כמה דמגוגיה יש בטיעון הזה? אך יש לשאול - לו היתה ישראל קיימת מה היה על שאלות נוקבות על דוכן האו"ם כמו "איך לא הפציצו את אושוויץ?" - על מה היה ראש הממשלה מדבר אם לא היתה שואה?
לו היתה מדינת ישראל אולי לא היתה מתרחשת השואה כי יהודים היו עולים אליה מרצון, זו ספקולציה גדולה מדי מבחינתי ובזבוז זמן מיותר. מה שבטוח הוא שלא היה בכוחה של ישראל, גם אם כוחה הצבאי היה שווה ערך לכוחה היחסי היום, להיות כוח נגד גדול יותר או משמעותי יותר משל בריטניה או צרפת, להפך וגם לבנות הברית, עם רוסיה וארה"ב זה לקח אי אילו שנים להביס את גרמניה. אבל למה להיות קטנוניים אם על חשבון השואה ניתן להעצים עוד יותר את הגאווה הלאומית? רק דמיינו מה יחידת 101 היתה עושה מאחורי קוי האויב הנאצי. כך או אחרת המצאת מציאות אלטרנטיבית ומסולפת היא נוהל קבוע שלא הרתיע ולא מרתיע את ראש הממשלה כל עוד הוא מייצר תמיכה.
עצוב שמבחינת ראש הממשלה השואה היא לגמרי תחזית אפשרית כנראה גם היום, אחרת לא ניתן להסביר את המשפט "70 שנה אחרי השואה עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו." ראש ממשלה בעל תחושת נרדפות נשמע כמו ראש ממשלה לחיץ ומבוהל. אם כל אויב הוא פוטנציאל לשואה הרי שיש כאן בעיה, מעבר לעובדה שזה מצייר את השואה כאירוע שההיתכנות שלו היא מעשה יומיום. אבל מה אמורה תחושת הביטחון הישראלית שלי לעשות אם גל הסכינאות הנוכחי מאיים לכלותי? ואם גל הסכינאות הנוכחי הוא בעל פונציאל כליה הרי שלא ברור איך ישראל היתה עומדת בנטל המערכת מול גרמניה לפני יותר מ- 70 שנה.
ראש הממשלה שם קץ לתהיותיי בהמשך "ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו ומונעים שואה נוספת." מכאן אנו למדים ש: 1. גל הסכינאות הנוכחי ככל הנראה מסוכן דיו כדי להפוך לשואה נוספת. 2. מה שאנו רואים לפנינו הוא הדיפה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא עקבית. בנימין "לנצח נאכל חרב נתניהו" רואה בגל מתקפות סכינאים סכנה אמיתית עד לרמת השואה, אבל מפספס את העובדה שאם זה המצב הרי שבשבע השנים האחרונות יש רק כתובת אחת להאשמות כאלה.
אך לא רק בביקורת עסקינן, לכן, לטובת הציבור, להלן הסטטוס של ראש הממשלה כפי שראוי היה שייכתב וראוי יותר שיובן:
השואה, נרצה או לא נרצה,היתה זרז להקמת המדינה. מתוך הטראומה, היתה הקמת ישראל נקודה של תקווה אחרי אבדן חסר תקדים. הקושי מובנה במצב. לאורך השנים עבר היחס לשואה גלגולים רבים, אך מקום השואה מעולם לא נפקד בגנום הישראלי ועל אף 68 שנות עצמאות עדיין קל להפחיד את הציבור באיום שואה חוזרת.
השימוש התדיר בשואה כמקור להתייחסות ולהשוואה עם אירועים אקטואליים הובילו ליחס של זילות בשואה, ככה זה כשהשואה היא בכל מקום והוא פוטנציאל קבוע של איום. בשנים האחרונות הגדיל לעשות ראש הממשלה שחיבר כל אתגר בפניו ניצבה ישראל לרטוריקת שואה עד שממש כמו הילד במשל הזאב, הפסיקה השואה להיות קלף מנצח בזירה הבינלאומית, אלא שבבית פנימה היא עדיין מקור לא רע לייצור "תבהלה" כמו גם לגיטימציה רחבה.
לו היתה מדינת ישראל אולי לא היתה מתרחשת השואה כי יהודים היו עולים אליה מרצון, זו ספקולציה גדולה מדי מבחינתי ובזבוז זמן מיותר. מה שבטוח הוא שלא היה בכוחה של ישראל, גם אם כוחה הצבאי היה שווה ערך לכוחה היחסי היום, להיות כוח נגד גדול יותר או משמעותי יותר משל בריטניה או צרפת, להפך וגם לבנות הברית, עם רוסיה וארה"ב זה לקח אי אילו שנים להביס את גרמניה. אבל למה להיות קטנוניים אם על חשבון השואה ניתן להעצים עוד יותר את הגאווה הלאומית? רק דמיינו מה יחידת 101 היתה עושה מאחורי קוי האויב הנאצי. כך או אחרת המצאת מציאות אלטרנטיבית ומסולפת היא נוהל קבוע שלא הרתיע ולא מרתיע את ראש הממשלה כל עוד הוא מייצר תמיכה.
עצוב שמבחינת ראש הממשלה השואה היא לגמרי תחזית אפשרית כנראה גם היום, אחרת לא ניתן להסביר את המשפט "70 שנה אחרי השואה עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו." ראש ממשלה בעל תחושת נרדפות נשמע כמו ראש ממשלה לחיץ ומבוהל. אם כל אויב הוא פוטנציאל לשואה הרי שיש כאן בעיה, מעבר לעובדה שזה מצייר את השואה כאירוע שההיתכנות שלו היא מעשה יומיום. אבל מה אמורה תחושת הביטחון הישראלית שלי לעשות אם גל הסכינאות הנוכחי מאיים לכלותי? ואם גל הסכינאות הנוכחי הוא בעל פונציאל כליה הרי שלא ברור איך ישראל היתה עומדת בנטל המערכת מול גרמניה לפני יותר מ- 70 שנה.
ראש הממשלה שם קץ לתהיותיי בהמשך "ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו ומונעים שואה נוספת." מכאן אנו למדים ש: 1. גל הסכינאות הנוכחי ככל הנראה מסוכן דיו כדי להפוך לשואה נוספת. 2. מה שאנו רואים לפנינו הוא הדיפה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא עקבית. בנימין "לנצח נאכל חרב נתניהו" רואה בגל מתקפות סכינאים סכנה אמיתית עד לרמת השואה, אבל מפספס את העובדה שאם זה המצב הרי שבשבע השנים האחרונות יש רק כתובת אחת להאשמות כאלה.
אך לא רק בביקורת עסקינן, לכן, לטובת הציבור, להלן הסטטוס של ראש הממשלה כפי שראוי היה שייכתב וראוי יותר שיובן:
אמש, ערב יום השואה הבין-לאומי שחל היום, התרגשתי (לרגל פתיחת יום חגיגות השואה, קיבעון קטן שלי שאני מטפח כי זה עובד בקלפי) להיפגש עם ניצולי שואה מעמותת "יד עזר לחבר" (עמותה שדואגת, בין היתר, לחלוקת מזון יבש לניצולי השואה הנהדרים האלה שלא תמיד יש להם מה לאכול). ניצולי השואה, שיש לי הזכות והחובה לדאוג לרווחתם (לצערי הנושא עוד בטיפול, אך עתיד להיפתר עוד בתקופת שלטוני - עניין של שנים מעטות. אציין שאני מבין לליבם כי בגל הקור הנוכחי, גם אנחנו, רעייתי ואני, חושבים פעמיים אם להדליק את התנור כי מי יודע אם השטיח הפרום במעון הרשמי לא יתלקח בטעות), מקפלים בתוכם את סיפור התקומה של עם ישראל (למעט העובדה שהם מסיימים את חייהם מתחת לקו העוני).
אם הייתה קמה מדינה יהודית (אבל האו"ם, אתם יודעים, כבר אז היה אנטישמי) לפני השואה כנראה שהיא לא הייתה מתרחשת, מפני שהיינו מסוגלים לפעול נגד אלה שבאים לכלות את עמנו (רוצה לומר שום מופתי לא היה לוחש על אוזנו של היטלר את רעיון הפתרון הסופי, המופתי אפילו לא היה מגיע לאירופה כי שר הפנים היא מעכב את יציאתו מהארץ). 70 שנה אחרי השואה, עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו (נו ברור, היינו צריכים לקטוע את זה באיבו, שואה אם לא קוטעים אותה לפני שהיא מתחילה, מפריחה אחר כך פוטנציאל לשואות קטנות). ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שבאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו (זאת העבודה שלי - אני מונע שואה על בסיס יומיומי, כלומר התקפות, זאת אומרת אנחנו גם הודפים אותן ולפעמים גם קצת פחות לצערנו, אבל רעייתי ואני מקפידים לבוא לבקר, זה המינימום שאפשר לעשות, כלומר זה וסטטוס בפייסבוק) ומונעים שואה נוספת (כל יום, אני אומר לכם, כל יום). הסיפורים האישיים (אלה שמתייחסים לתאריכים הרלוונטיים ולא למצב היום) ששמעתי אמש אינם רק זיכרון, הם ציווי: לעולם לא עוד. זה התפקיד שלי (נו, תודו, אפילו שואה אחת לא היתה מאז שאני ראש ממשלה).
