 |
| בעיית הסוואה רצינית |
 |
| דווקא יין אדום מורידים עם יין לבן, עוד דרך אפשרית - אלבוהול |
אני לא אוהבת מסכות, משום סוג שהוא, הן מרגישות לי כמו דרך של אדם לא להתמודד עם מה שבאמת מפריע לו. אני משתדלת להגיע כמו שאני, לא לשחק את המשחק לפי תפקיד שאותו צריך למלא. משתדלת לקבל את בני האדם שסביבי כמו שהם מבלי לנסות לשנות אותם בצורה אקטיבית ומודעת, כי תכל'ס שינוי זה חלק מדינמיקה, הפנמה של למידה. כל כך התרגלתי לטבעי שהשבוע, אחרי שהמצבר הלך כי אמרתי לילדים לא להשאיר את האור דולק אחרי שהם מסיימים לקרוא בנסיעות בחושך משום שיום אחד המצבר ייגמר והם היו זקוקים לבחון את זה וככה זה כנראה עם למידת חקר ובגלל זה מצאתי את עצמי מחפשת כבלים ואז גם קורבן להתנעה וכולי התמלאתי בגריז (שזה אחרת לגמרי מלהתלכלך מפבלובה בחניון, רק מרפררת), ובכן אז השבוע בגלל שלא ירדו כל כתמי הגריז מרחתי לק ובכל היומיים האחרונים בכל פעם שהיד שלי (כן, שלי) עברה בקו הראייה, חוויתי שנייה של דיסוננס ועוד אחת של אוריינטציה. לא שזה לא מצא חן בעיני באיזשהו אופן, אבל זה הרגיש כמו מישהי אחרת. עד לא מזמן גם לא צבעתי את השיער כידוע, דווקא לזה הצלחתי להתחבר, מצחיק שדווקא לי הרגיש יותר נוח דווקא עם המסיכה של הצבע מאשר בלי ואולי זה רק עניין של אגו כי עכשיו כולם חושבים שאני יותר צעירה ממה שאני באמת ותכל'ס זה נורא מחמיא.
אין סיבה לשפוט מסכות של מראה אנושי, זה עניין כל כך אישי, אני אולי לא מתחברת אבל לגמרי מבינה איפור, צבע, לק, מריטות, ניתוחים, הקטנות/הגדלות, הסרות וכאלה. לגיטימי שאנשים יעשו מה שנוח להם כל עוד זה לא תוצאה של לחץ סביבתי. אבל המסכות ההתנהגותיות, איתן לא קל לי. אני לא מדברת על קודים של התנהגות או גבולות, אלא על העמדת הפנים ובעיקר זו המעמידה פנים שהכל מושלם, דווקא כשהכל כל כך סדוק ונוטה להתפרק. לרוב אלה גם האנשים שמאמינים בפתרונות של שרביטי קסם. למעשה מסרבים להבין שהפתרון נעוץ לא רק בכוונה טובה אלא בהקשבה, קבלה ועבודה אישית ומשותפת. קשים לי האנשים האלה כי הם אנשים שלא לומדים. רואים את העולם דרך הפילטרים שלהם ובטוחים בתמונת העולם האישית שלהם ובעוד הם בטוחים שהצד השני מוכרח להבין את תפיסת העולם שלהם, את תפיסת העולם של הצד השני הם לא מוכנים לקבל, אפילו עובדות נוטות שלא לבלבל אותם. להיות סובייקטיבי זה בסיסי לחלוטין, העניין הוא להכיר לא רק באמת של האדם שמולך אלא גם להכיל אותה כחלק מהחבילה.זה לא תהליך פשוט ואם מדברים על טבעי זה נורא קשה לא להיות סובייקטיבי, רק שבתוך הקבוע הסובייקטיבי, אפשר להתאמן בהרחבת אופקים. שמתי לב לזה פחות לפני שהפכתי לאמא, ולאט לאט התחלתי לשים לזה לב, שבני אדם שלא כל כך יודעים לקבל את הצד השני כי אנחנו נורא מחנכים אותם לראות קו מסויים. כהורה, גיליתי שילדים, עד גיל מסויים, הם הקהל שהכי קל לגרום לו ליישר קו, נוסח כי "אני אמרתי ככה". אבל איך הם ילמדו לראות את הדברים גם מהצד השני אם לאורך הילדות שלהם את נקודת המבט שלהם אנחנו רואים פחות? לא שאנחנו לא מנסים לעשות את הטוב עבורם או להתחשב ברצון שלהם אבל בסופו של דבר אנחנו קובעים את הדרך. אם נציב את המשעול שבחרנו כעובדה ולא נסטה ממנו הילדים ילמדו ליישר קו (גם לשבור אותו), אבל מתוך הכמעט דיקטטורה ההורית (וזה לא משנה אם אנחנו לא "מנצלים" אותה), אנחנו יכולים להחליט על הדרך ובכל זאת לשמוע את קולם.
ניקח דוגמא ברורה - ציור על הקירות. יש הבדל עצום בין לומר "אנחנו לא מציירים על הקירות" לבין "אוקיי נניח שנצייר על הקירות, מה אז?" יש להניח שנקבל המון תשובות מ"יהיה לנו ציור על הקיר" ועד להבנה שגם יהיה לנו מאוד קשה לנקות את זה, התוצאה תהיה אותה תוצאה (קרוב לוודאי שמתישהו הם כן יקשקשו על הקירות), אבל היתה כאן דרך של הקשבה - לא נשללה האפשרות (לצייר על קירות), היא נלקחה בחשבון ונמצאה בלתי מתאימה בעליל (את זה שהם בכל זאת ינסו [ויצליחו] נייחס לבחינת גבולות. פוסט אחר לגמרי). הרעיון ברור אנחנו לא באמת מלמדים אותם להקשיב, בעיקר כי אנחנו חושבים שאין לנו זמן לזה, אבל תכל'ס זה פותר הרבה סיכסוכים ועוזר להם להיות קשובים יותר כבוגרים. יש המון דרכים לפתרון בעיות, חלקו יצליחו וחלקן לא, אבל לחזור עליהן שוב ושוב זה כבר ממש מיותר. צריך לפעמים לקחת רגע ולדעת גם לקבל פרספקטיבה. להישאר על הנתיב שלך אבל לדעת להוביל אותו קדימה.אני אוטוטו בת 40, עברתי תהליך של זיכוך בשנים האחרונות בתוך הבועה שלי ויצאתי לעולם שוב כשאני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה מסכות והעמדות פנים ומשחקים, אני לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק רק כי אפשר. אנשים שמוכנים לוותר עלי בגלל זה, או לנסות ולהכפיף אותי לקודים מסויימים שנראים להם נכונים, כנראה יישארו בצד הדרך. אני אוהבת את האנשים שסביבי ומוכנה להילחם עבורם ולעשות למענם הכל, כמו שאני בלי לבטל את עצמי בשבילם או לעטות מסכות שיראו יפה מבחוץ. שום מערכת יחסים היא לא מושלמת, את ההתמודדות עם זה אנחנו נוטים להחביא, בעיני הן דווקא משהו שיש לחיות איתו, אולי לא להחצין, אבל בטח לא להסתיר. בקיצור טוב לי להיות כבשה שחורה, אני רק לא הולכת כל היום ופועה.
