פריזמה וקרני אור בשעת לילה מאוחרת - עוד פוסט מהורהר

לילה ואני רגע עוצרת לכתוב. גונבת אתנחתא קצרצרה מההכנות למסיבת יום ההולדת מחר. חייבת את זה רגע לעצמי. מקרצפת את הידיים מצבע המאכל החום שדבק בהן מבצק הסוכר ומנסה לנפנף ממוחי את התהיה התמימה של בנהזוג: "עוגת כינור? הייתי בטוח שדווקא תעשי עוגה תצפי בבצק סוכר לבן ותציירי תווים, לא יותר פשוט?" משל היתה זבוב טורדני - ברור שיותר פשוט. למה אני לא חושבת פשוט? רבע לאחת ואני עושה עוגה בצורה של כינור, אם הייתי הולכת על מחברת תווים לא הייתי אופה שתי עוגות שוקולד ומהשאריות מכינה כדורים, הייתי אופה עוגה מלבנית אחת וסוגרת את הקישוט ברבע שעה גג ובלי כדורים. כבר מזמן הייתי מסיימת גם את החבילה העוברת. סעאאמק.

באופן אוטומטי המוח שלי מחשב את כל הדברים שנותרו לי לעשות. הוספת הריצה אחר הצהריים לסדר היום היתה ברוכה אך אין להתעלם מקבלת ההחלטות החפוזה ומחוסרת ההגיון שבאה עם הרבה השלכות ובעיקר מחיר גבוה של שעות שינה. ממשיכה את תרשים הזרימה של מה לעשות עד שלוש בבוקר ומה משבע כשאני אקום, בעצם שבע וחצי, אחרי הקפה. שני קפה. אולי אספרסו? המכונה תרעיש ואז הם יקומו. נס, בבוקר נשתה נס. ופתאום אני קולטת. לא, באמת, זה צונח עלי כמו משהו פרוותי בעל טופרים מחודדים וקרניים. אולי בעצם הוא כבר המון זמן שם ורק היום אני מסתכלת עליו בעיניים. חיכה שאכיר בו. 

אני כבר לא ילדה.

המשהו מסתכל עלי עכשיו. נראה שהוא לא מדבר. ברור שהוא רוצה שאגיד את זה.

טוב, 

אני כבר מבוגרת. זה מה שאני. 

כלומר זה לא משהו שלא ידעתי, זה לא שלא התבגרתי. אני לגמרי מבינה בת כמה אני (אוטוטו 40) ולא, זה לא משבר (מוות לקלישאות!). היד על הדופק, כן, גם אם הוא נחלש מזיקנה. אבל לפעמים צריך ככה איזו פריזמה (סליחה, אבל מנסרה לא נותנת את אותו אפקט [כלומר כן מילולית אבל לא כתיבתית]) כדי לבחון את השלם על סך חלקיו. במשל הזה שגרת החיים היא כמו קרן אור (כן, דובוני אכפת לי, נכון) שאנחנו רוכבים עליה מבלי משים. נקודות זמן, שאצלי הן לא בהכרח תאריך "היסטורי" (ולפעמים כן) [פאוזה לאסוציאציה - מתי הסבירות גבוהה יותר לתובנות רבות משמעות בנקודת זמן סתמית כלשהי או בתאריכים "חשובים", נניח יום הולדת?] משולות למנסרה. ובדיוק ברגע הזה, בו קרן האור פוגשת את המנסרה שלה, את פתאום קולטת דברים, לפעמים כאלה שמחדשים לך משהו ולפעמים כאלה שאת כבר הרבה זמן לגמרי טבעית איתם רק לא תייגת אותם עדיין ובטח לא סידרת במקום.

המנסרה התודעתית הזו מגיעה בדרכים מוזרות ועד לרגע המעבר, שבריר השניה לפני נקודת הפגישה, שהיא גם נקודת השבירה, היא מודיעה על המפגש המתקרב בדרכים מוזרות. זה התחיל בנסיעה שגרתית לפני כמה חודשים, כשלפתע פתאום, בלי קשר לכלום, קטינא (בן 4) אמר ברכב משפט כמו: "אמא, נכון שבחרת בעולם שלנו ולא בעולם של המבוגרים?" ופתאום התחילה להסתחרר לי במחזור הדם תופסת וירטואלית של פיטר פן והצל שלו. תמיד חשבתי שאני בוגרת ופתאום הילד שלי שואל אם בעצם בחרתי לחיות הכי קרוב לילדה שכבר לא אהיה. 

וכמו הרבה מקרים של שאלות תמימות של ילד, בעוד אתה נותן תשובה פשוטה, המוח נכנס להילוך יתר. כי תשובה שאתה נותן לילד, לפעמים מעוררת אצלך תהיות. יכול להיות שהבגרות שלי היא רק מסווה לילדה מרדנית? לקחו לי כמה שבועות להבין שלא, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות. אבל אז הבנתי שהעולם שבחוץ תמיד קסם לי והבחירה שלי היא לא רצון לברוח ממנו, היא רצון להכין את הילדים שלי יותר טוב אליו, אבל יותר מזה היא בחירה לחיות עם הילדים שלי, כי בעולם האמיתי הייתי נשאבת לעבודה ולא רואה אותם ממטר. טוב ממטר אולי כן, הראיה שלי לא ממש נחלשה עדיין. 

ואז הגיע יום ההולדת של המרכזית וכרגיל דחיתי כמעט הכל לרגע האחרון, מנהג מגונה שאני סוחבת מהילדות ולצערי עובד בכל פעם. המנגנון הוא פשוט, אני מארגנת בראש את כל מה שצריך, מחשבת פחות או יותר כמה זמן צריך לכל פרויקט ודוחסת את הכל לשעות האחרונות (וידוי: זו הסיבה העיקרית שמסיבות יום ההולדת שלנו כמעט אף פעם לא מתחילות בבוקר). זה עבד לי תמיד לאורך כל החיי, אמא שלי תמיד חיכתה שיום אחד זה לא יעבוד ואז אני אפנים את המסר. היום הציפייה הזו היא מנת חלקי, אבל לא משנה את המודוס אופרנדי. אני יכולה רק לקוות שזה קופץ דור, אבל אם זה נכון מה שאני אומרת כל הזמן על דוגמא אישית... ושוב יצא לי רגע לתהות אם בעצם אני אותה ילדת תיכון בלילה הלבן שלפני הבגרות.

וככה באמצע הלילה הלבן שלי, נזכרתי בלילות הלבנים שהיו לי פעם, אלה של הלימודים ואלה של חיי ההוללות. זה היה רגע המעבר הקטן שלי. עברתי על קרן האור דרך הפריזמה. וראיתי את הלילות הלבנים השונים משתברים בגלי האור והבנתי שאני כבר ככה במרומי הצבע הכתום. הלילות הלבנים של הצבע האדום הם לבטח הלילות שבהם הילדים יצאו לבלות... מצחיק להבין שהתבגרת על בסיס הלילות הלבנים שעברת בחיים. אין ספק שאני בוגרת אם לילה לבן זה הלילה שבו אני עומדת ועומלת לכבוד מסיבת יום הולדת שבה אצטרך להפעיל 20 דרדקים מצווחים, מחוסרת שעות שינה וכמהה לקפאין. מצד שני רק בלילה לבן את דוהרת על קרן אור לתוך פריזמה.

טוב כבר בוקר, יש לי המון עבודה. שרדתי את הלילה. שרדתי את משבר התנור שפתאום נתקע ונראה כאילו הוא כבר רואה את האור (אומרים שזה ככה בחווויה חוץ-גופית), ואם אמשיך ככה עוד בסוף הפוסט הבא יהיה על תיאוריות חשמליות של אחת שלוחשת לתנורים. עזבו, אולי לילה לבן בכלל אומר שלא צריך להתעקש ולכתוב פוסטים? מי יודע?

יש בי מילים והרבה, אבל מנגינה כנראה קצת פחות... בכל מקרה - פוסט על מוסיקה, נגינה וילדים (פוסט ראשון כנראה)

כשהייתי קטנה ניגנתי בפסנתר, אני באמת לא זוכרת אם נדחפתי לזה באלגנטיות או בחרתי בזה במודע, אבל ניגנתי. כיאה וכיאות קיבלתי אחר כבוד גם פסנתר מאומה שלי (סבתא בגרמנית) כי הרי איך תוכל הקטנה להיות עילוי בנגינה אם לא יהיה לה פסנתר משלה? היכולת להפיק צלילים כבשה אותי וההתלהבות הייתה בשיאה. ההתחלה היתה קלה ביותר ולגמרי אינטואיטיבית. פעמיים בשבוע היה מגיע ליאוניד, המורה הגוץ והנמרץ, מקשיב, מתקן, עובר ליצירה הבאה ומפליג בשבחים על הכישרון החד פעמי שניחנתי בו. עברו חודשים טובים וההתלהבות פגה, כל הסיפור הזה כבר התחיל לשעמם, היו כל כך הרבה דברים נהדרים לעשות ובלאו הכי ניגנתי טוב. לא מצאתי שום סיבה ראויה לשבת ולהתאמן שעות ביום, בטח אם כבר בפעם הראשונה ניגנתי כמעט ללא שגיאות. מצאתי לי מוצא - ניגנתי פעמיים בשבוע. בשיעור. בלבד. למרבה הפליאה ההתקדמות שלי כבר היתה הרבה פחות מהירה. למרבה הפליאה אמא שלי לא נשארה אדישה. התחילו ויכוחים מבוקר עד ערב "את לא מנגנת מספיק", "אם את לא רוצה לא צריך, אבל אני לא אוציא על זה כסף", אתם יודעים - היא אמרה את כל מה שהורים אומרים ואני אולי שתקתי, סביר שלא.

פעמים רבות הוחלט על עוד זמן ניסיון, ללא הועיל. באמת שלא ניגנתי כמעט ולאמא שלי זה נמאס. היא החליטה שהשינוי מתחיל במורה. ליאוניד הנמרץ פינה את מקומו לאוולינה הקפדנית והנרגנת. חדוות הנגינה רק דעכה לי עם כל רגע במחיצתה והיא באמת השתדלה להתחבב עלי. אבל אוולינה לא הייתה טיפוס מלבב והיא הצליחה להשניא עלי את הישיבה מול הפסנתר ובינתיים כבר נכנסתי עמוק לבלט ובין חמישה ימים בשבוע של אימוני בלט, למי היה כוח עוד באמת לנגן? בסופו של דבר אמא שלי החליטה שדי, אני נאלצתי לבחור והרומן שלי עם שיעורי הנגינה נגמר. אנחת הרווחה היתה גדולה אבל הצער, שנים אחרי, על כל שנות האין- נגינה המפוספסות היה גדול יותר וקיבל את ההכרה המוצדקת רק שנים אחר כך. אבל הפסנתר כבר עבר אל אחיניותיי כי בשום דירה שגרתי בה לא היה לו מקום. עד שעברנו לדירה הגדולה שלנו. הפסנתר חזר. 

אבל חזר פסנתר קצת עייף ושחוק. הפסנתר שלי הוא לא סתם עוד פסנתר, חלילה. לידיי הענוגות הגיע פסנתר בעל קלידי שנהב מקוריים שנבנה לפני 1900 עם מנגנון שהפסיקו לייצר לפני מלחמת העולם הראשונה. אבל אנחנו לא ידענו מה זה אומר לשמור על פסנתר כזה ולכן היום הוא יפה וחבוט עד כאב. הבאנו את המומחה לענייני פסנתרים שפסק שצריך להחליף את כל המנגנון וזה יעלה בערך כמו פסנתר חדש פלוס דירת חדר באילת. אז יש לנו עכשיו פסנתר מזייף בחלקו, אבל יפה ועתיק ועד לא מזמן בעיקר תופס מקום.

27 שנים אני כבר לא מנגנת. עשר שנים פלוס כבר אמא. שנתיים פסנתר בבית. כלום? מקסימום ביטלס על גיטרה ב- wii? מה עם כל האופרות והקונצרטים וההופעות? מה עם המוסיקה בבית ובאוטו (הכל, הכל - רוק כבד, מחזות זמר, אלטרנטיבי, ג'אז, היפ-הופ, אפילו אסיד-ג'אז)? ה- mp לכל ילד? סדנאות? youtube? ומה עם כל כלי הנגינה הקטנים והקסילופון שנקנה בחנות מוסיקה רצינית. לעזאזל מה עם כל ה- baby Mozart? מה? כמה אפשר לחכות? ואז בגיל 5 הבכור רצה גיטרה. הו, האושר, כל כך צעיר וכבר רוצה לנגן. קיבל, ברור שקיבל. מילה לא אמרתי חוץ ממזל טוב (טוב זה שקר, דיברתי הרבה, אבל שום מילה על נגינה). לא ניגן. רק רצה גיטרה, לא הצהיר שהוא רוצה לנגן. שתקתי. בחרו חוג של טרום- כלי, ראיתי את הרקיע השביעי מלמטה. נהנו. לא ביקשו כלי. איך לא ביקשו כלי זה לא ברור. החוג הוא "טרום-כלי", לא מתבקש שהחוג הבא הוא כלי? לא. כבר חששתי שלא תהיה לי ברירה זה יהיה או לשתוק לנצח או לגרור אותם בועטים וצועקים לקונסרבטוריון ולא לצאת משם עד שעולה עשן לבן יען כי כי נבחרו כלים? שתקתי. באמת לא היה קל. בטח לא עם חברות כמו שלי שכל ילד מנגן על כלי מרכזי ועוד איזה כלי, סתם בשביל הכיף. ואני עם המנטרה שלי "לא דוחפת, לא דוחפת... זה צריך לבוא מהם.. סיבות נכונות... ירצו, יקבלו (וכו')". סבבה, רק שירצו... מה ביקשתי?

או, אז מסתבר שהסבלנות משתלמת. (מילא סבלנות, אבל שתקתי. אני לא אמרתי כלום. רק על זה מגיע לי פרס). לפני חודשיים וחצי הילדים שלי התחילו לנגן (לא על הפסנתר). באה המרכזית ואמרה בנחישות שהיא החליטה לנגן בכינור. וואלה, חשבתי לעצמי זה כל כך מתאים. קבענו פגישה בקונסרבטוריון. באותו רגע הכריז הבכור שהוא רוצה לנגן על הגיטרה. נכנסנו לפגישה, הכינור היה התאמה מושלמת. עם הבכור, המנהלת התעכבה. היא מיד אפשרה לו להתחיל עם גיטרה, אבל ביקשה ממנו רגע לבוא איתה למורה לכלי נשיפה. אחרי שהילד נשף פעם אחת בטרומבון זה היה בלתי נמנע, החיבור היה מיידי וטוטאלי. יצאתי מהקונסרבטוריון עם שני ילדים נרגשים ומאושרים שרק מחכים כבר לשיעור הראשון ועוד ילד קטינא רבע עוף שמכריז שבשנה הבאה הוא מתחיל חצוצרה (עזבו, אמרנו שמתחילים בטרום כלי, לא?).

אני מניחה שכתיבתי המעט מוקצנת במכוון, עלולה לעורר דימוי של אמא הישגית. טוב, אולי זה נכון, אני רוצה שילדיי יהיו הישגיים, לא תחרותיים, אבל שיקבעו לעצם מטרות וינסו לדבוק בהן גם כשקשה, שיחתרו להיות מאושרים ולהתמיד במשימה. הבחירה בחינוך ביתי היא מפחידה גם ברמה הזו של הישגיות, כי תחרותיות אין ממש, כלומר אפשר לחפש אותה אבל היא לא מופגנת או מפורשת ולרוב היא לא קיימת, אבל ההישגיות היא חמקמקה וצריכה להיבנות. מוסיקה בהרבה מובנים מספקת גם את הצד הזה, לבד מכל שאר הדברים. הישגית או לא הישגית, אני לא שואפת לילדי פלא, רק רוצה שיתנסו ויגלו. להבין ולו קצת במוסיקה זה משהו לכל החיים, זה כישרון שהוא תמיד נפלא ברמה האישית. מוסיקה היא עוד כלי, עוד שפה, עוד עולם, עוד מימד. קלישאה, נכון? אז תנו לי להתפייט - מוסיקה היא עוד דרך חשיבה, היא עוד מקור אדיר לידע, היא עונג צרוף, היא אופן ביטוי, היא הקשבה. היא גם לקיחת אחריות והבנה של משמעת עצמית גם בלי להיות ישה חפץ (כינור) או קרטיס פולר (טרומבון) הבא. 

החודש הראשון היה מושלם, הילדים התאמנו ונהנו מכל רגע. גם היום הם מאוד נהנים, כל אחד מהם התחבר לכלי שלו וזה מצחיק עד כמה מהר הוא הפך לחלק מאיך שהם מגדירים את עצמם. בעצם זה נפלא. אבל רואים שהם עוד צריכים להתאמן על הכנסת זמני נגינה לסדר היום שלהם וזה לא ממש טבעי. אני מניחה שצריך פה מעבר הדרגתי מתזכורות שלי ומציאת סלוטים של זמן לאימונים לאחריות מלאה שלהם ושהתהליך הזה לוקח זמן. ברור לי שהתהליך הזה צריך להיות נעים ונטול לחצים, באותה בהירות נהיר לי שבכל זאת נכנסים לחצים. נגינה היא מחוייבות גדולה שגוזלת זמן ומחייבת אחריות לאימונים. איך עושים את זה זו שאלה טובה. אני מניחה שצריך למצוא איזשהו שביל של זהב בין ילד מקטר כי בא לו לעשות דברים אחרים ובין הורה שבכל זאת מתעקש. מוסיקה, כמו עוד הרבה דברים אחרים, הוא לא נושא שצריך לריב עליו. להתעקש עם הילד על זמני נגינה, או זמני שיעורים או כל דבר אחר, זה לקחת את האחריות שלו על הכתפיים שלך. אבל זה בסך הכל מכניס מתחים מיותרים במקום שאין סיבה ללחץ. אך זה תהליך שהוא מחוייב המציאות ולכן כל עוד הוא נעשה נכון, אני מניחה שזה חלק מתהליך הגילוי של המושג הערטילאי אך הכל כך מוחשי הזה שנקרא אחריות.

אני עצמי נורא מצטערת שלא המשכתי עם הפסנתר, היום אני לומדת איתם מחדש, הם על הכלי שלהם ואני על שלי. אני רואה את החדווה בנגינה שלהם ואת האהבה ומנסה כמו לוליינית על חבל דק ללכת בין הטיפות ולהנחות אותם נכון בקצב שלהם בדרך שלהם שהיא לא הדרך שלי וזה עוד דבר שצריך תמיד לזכור אני מניחה.  

30 דקות נטו בשלושים יום - זה האתגר, אחר כך זה יבוא לבד.

אתמול בשעה שבנהזוג והבכור חגגו להם בחומוסיה ביפו (לא שצריך תירוץ בשביל חומוס, אבל זה כבר הפך מנהג שבצהרי נסיעת בנהזוג לארה"ב אוכלים חומוס - לא כדי להנעים את האוירה במטוס אלא כדי לקחת כמויות היסטריות של חומוס לחבר שיושב בנכר, מה שמביא אותנו לעוד מסורת - המסורת של בנהזוג להאריך כל נסיעה לארה"ב כדי לבלות קצת זמן עם אחד מחבריו הקרובים [לא מתלוננת, מפרגנת]), אז בדיוק בשעה הזו, מצאנו את עצמנו, הקטנטן ואני, יושבים במסדרון בקונסרבטוריון ומחכים למרכזית שתסיים את שיעור הכינור. כרגיל, מולנו ישבו אם וילדתה. האם בתוך הסמראטפון והילדה בוהה בקיר, ככה זה תמיד. אנחנו, גם כרגיל, ביצענו פרישה - דפים לגזירה, משחק מחשבה וספרים. הקטנטן גזר ואמר את שם הצורה בעברית ובאנגלית וניהל איתי שיחה ערה, אחר כך ביקש לעשות מספר אתגרים במשחק המחשבה וקינח בספרים. בזמן הזה הוסיפו האם וביתה במעשיהן - האם בתקתוק בלתי נפסק על הטלפון והבת בבהיה בקיר לבן. אין ספק זמן איכות. זה ככה תמיד וזה שובר לי את הלב. אל תבינו לא נכון, אני לא מצפה מההורים להיות צוות הווי ובידור ולסחוב את כל הציוד לפרישת תאג"ד בשטח, ברור לי שאני יוצאת הדופן וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל נזדמנה לכם חצי שעה לבד עם הילד שלכם - מה לא תנצלו אותה לקצת צחוקים? לשיחה? לרדת לגינה בקומה התחתונה ולשחק? למגע? משהו? אז זהו מסתבר שלא. מה שכואב לי בכל הסיפור זו הילדה - בהתחלה היא עוד מדי פעם דיברה אל אמא שלה וזו ענתה לה בנהמה מתומצתת, לאט לאט פסקו השאלות (ובעקבותיהן גם הנהמות) ומאז, בכל פעם הילדה יושבת שם בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לגעת באמא שלה, פשוט בלי. יושבת ובוהה במבט סתום בקיר, בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס את מבטה ולהציע לה להצטרף, התייאשתי. איזה נתק מטורף ואיזה פיספוס. ועזבו את זה שכל פעם יוצאת המורה לכינור אל האם ואומרת מה על הילדה לעשות עד הפעם הבאה ובכל פעם שהמורה נכנסת חזרה, האם מסתכלת על הילדה הגדולה ואומרת לה: "את זוכרת את זה? כי אני לא עושה איתך כלום". 

טוב זה בוודאי מקרה מעט קיצוני של חוסר אכפתיות. וגם למדתי לאורך השנים לא לשפוט בני אדם אחרים לפי הסטנדרטים שלי, אבל זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לקלוט את ההבדל. במשחקיות, אם חלילה יצא לי ללכת עם ילדיי תמיד הייתי בפנים, איתם, משחקת ומשתוללת. אני זוכרת פעם שאמא אחת אמרה לסבתא לידה - "את רואה למה צריך לצאת לעבודה ולהשאיר אותם גם בצהרון? כי אז מגיעים אחרי הצהריים ויש כוח לשחק איתם..." לא טרחתי לתקן, בשביל מה?! אבל זה נכון, גם בגן המשחקים, בעוד ההורים יושבים על ספסלים ומקשקשים ביניהם, אותי אפשר למצוא לרוב עם הילדים על המתקנים, אלא אם כן הם משדרים לי שהנוכחות שלי אינה רצויה ואז אני נחה לי על ספסל. ברור לי שגם אני מקרה קיצוני, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה איך מזדמן לך זמן איכות עם הילד שלך ואתה מעדיף את הסמארטפון. אחר כך לא מבינים למה כשהם מקבלים את הסמארטפון שלהם, הם שקועים בו לגמרי. כי גם אנחנו כאלה. ככה מתחיל הנתק. זה הסבר פשוט וכדרכם של הסברים פשוטים, הם גם לרוב מאוד נכונים.

זה פשוט נראה לי מאוד מוזר בנוף החברתי שלנו, במקום בו הרצון להיות הורים עדיין שולט ואף נחשב כמו סוג של הגשמה כמעט הכרחית, שאחרי כל המאמץ המושקע בלהיות הורה, ברגע שסימנו וי על המטרה, אנחנו פונים לחפש מטרות אחרות. אל דאגה, זו אינה מנטרה שמטרתה להביא עוד הורים לבחור להיות עם ילדיהם מבוקר עד ערב, זו רק תהיה איך יכול להיות שאנחנו כל כך מתאמצים להביא אותם ועובדים כל כך קשה כדי לקיים אותם ובסוף שוכחים שהדבר שהם הכי צריכים זה בעצם אותנו. יש לי תחושה שאם נדע גם לשים את המושג כיף יומי עם הילדים באג'נדה הצפופה שלנו, נוכל די מהר להבחין בשינוי לטובה בדינמיקה בבית. אני נמצאת כל היום עם הילדים, אבל לאורך כל היום אני מנסה לגזול פה כמה דקות לאחד על אחד, זמן של אמא אחת וילד אחד והמון תשומת לב, אני גם מנסה ליצור תמיד גם זמן של כולנו ביחד. אם יש משהו בבחירה שלנו שמשמח אותי יותר מכל זה כמה כל אחד במשפחה שלנו יודע שהוא נאהב וחשוב. 

אז בקיצור (ואם תרצו ארחיב) מה אני מציעה? אני מציעה אתגר, למרות שלרוב אני נמנעת מעצות - קחו לכם עכשיו 30 יום ובכל תמצאו חצי שעה שהיא נטו אתם והילדים בלי שום דבר אחר. זה אולי נראה לא ישים, אבל אין באמת דבר כזה - הכל שאלה של החלטה ותרגול, מרגע שזה הופך לשגרה זה פשוט כבר שם. לדעתי גם אם אתם משפחה מאוחדת שכזו, חצי שעה כל יום תעשה הבדל ענק. לא הזמן של להכין שיעורים, לא הזמן של לעשות סידורים, אלא זמן של ביחד וכיף ושיתוף ועניין. בעיני עדיף שילכו לישון מאוחר יותר, אם אתם עובדים בשעות מטורפות, אבל שתהיה להם את החצי שעה של מבט מרוכז של הורה בלי סמארטפון, בלי לשפוט, בלי לחקור, זמן שמוגדר כזמן הנאה. ספר, משחקי צלליות בחושך, הכנת ארוחת ערב משותפת, רגע קצר של משחק קופסא, סיפור על מה שקרה לנו היום, כל מה שתרצו. אם אני מנחשת נכון, ואם לא תשברו ולא תוותרו אף יום, אין לי ספק שהשינוי כבר יורגש הרבה לפני תום 30 היום ולדעתי הוא יעשה לכולם רק טוב. 

*ואם החלטתם שכן, מה אכפת לכם לכתוב לי (בפרטי) אם אתם מרגישים את השינוי?

מחר בבוקר אכתוב על פירון - עכשיו רק קצת זילבר ועל היום שלי שאולי היה קצת "רוצי, שמוליק מחכה לך" - טוב רק רוצי ומי זה בכלל שמוליק?

בכלל כל היום התכוונתי לכתוב על האיגרת הזו שהוציא שי פירון, שהיא מעציבה באופן יוצאת מן הכלל בעיקר כיון שבניסיון לא להיות שטוח, שר החינוך החליט בעיקר להיות חלול. אבל אל דאגה, בפראפרזה על סקרלט אוהרה "אכתוב על כך מחר", ואם לא באמת מחר אז מטאפורית מחר כי אין סיכוי שהמועקה הזו תשתחרר בדרך אחרת - מה אני אעשה אוציא את הילדים שלי ממערכת החינוך? אופס

בכל מקרה המדינה רוחשת וגועשת (או שלא) על החלטת אקו"ם לשנות את הפרס שמקבל (בערך עכשיו - למרות שעד שאפרסם זה כבר יהפוך לקודם) אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים לפרס הוקרה על תרומתו ליצירה הישראלית. הנה עוד החלטה נכונה שהגיחה באיחור לא אופנתי, נעשתה מראש בצורה שגויה, מחוסרת סטנדרטים שמוכיחה עד כמה תהליך קבלת ההחלטות הוא אמורפי ואין בו משום טיפת ראציונאליות. וזאת עוד מבלי להתייחס לעובדה שהשרבוב המיותר של דליה רבין לתוך הקלחת הוא מיותר ואף מטריד, שלא לומר מגמתי. הרי יש הסכמה די גורפת באשר לתרומתו של אריאל זילבר לתעשיית המוזיקה המקומית, כמה קל היה מראש להעניק לו פרס על זה ולא על איזה אספירציה הולוודית נחשקת נוסח "מפעל חיים". תסלחו לי, זה בדיוק המקום להפריד בין הפרסונה "אריאל זילבר" ליוצר "אריאל זילבר" - היוצר הזה ראוי שיקבל פרס, בזכות ולא בחסד - פרס על יצירה, לאריאל זילבר האדם והיוצר, על שלל התבטאויותיו אין צורך לתת לגיטימציה בדמות פרס על "מפעל חיים". פרס על מפעל חיים מכניס לא רק את המוזיקה של אריאל זילבר למינסטרים הישראלי, אלא גם את התבטאויותיו. יש פער אדיר בדמוקרטיה בין להילחם על הזכות של כל אחד להביע את דעתו ובין לתת עליה פרס.

מה שעוד מפחיד בסיפור הזה זו זעקת החמס המיידית של אנשי הימין על סתימת פיות וההתייחסויות הכל כך לא לגיטימיות והמכוערות להחריד של אנשים בציבור כלפי אחינועם ניני בעיקר (וסליחה מגיל דור). לאחינועם ניני ולגיל דור היתה אמירה ברורה, רהוטה, אידיאולוגית ולעניין, במסגרת הזכות להביע עמדה במדינה דמוקרטית הרי שאין יפה מזה. הם לא ביקשו מאריאל זילבר שיחדל מדעותיו, הם לא ביקשו להחרים את המוסיקה שלו, הם דיברו על הערכים שלהם וההחלטות שלהם, עד עתה לא ראיתי שום תגובה עניינית באמת שטוענת לגוף הדברים ולא לכל המסביב.  וזה מבלי לדבר על דליה רבין - טוב כי בתור שמאלנית יפת נפש היא היתה צריכה לקחת חלק בדירקטוריון של אקו"ם, להעניק את הפרס לזילבר ולשיר יחד איתו המנון לשחרור עמיר ולעילוי נשמתו של ברוך גולדשטיין.

הבעיה כאן היא לא הפרס, אלא כל הדרך החלמאית שבה זה נעשה בתוך מדינה שגבולות השיח הפוליטי בה עוד לא לגמרי ברורים ולכן כל נושא האחריות הציבורית והחברה האזרחית איננו כלל על השולחן. ביננו, אם אקו"ם, לא היו עובדים עקום (כן הייתי מוכרחה) והיו מחליטים מלכתחילה לתת לאריאל זילבר פרס על תרומתו למוסיקה הישראלית הכל היה בסדר. אבל את זה כבר אמרתי.

ובכלל זה לא מה שרציתי לכתוב, סתם היה מין יום כזה שרציתי לשתף. אז קודם בכלל רציתי לכתוב על שי פירון (כבר אמרתי) ואז המרכזית שאלה אם היום אני אכתוב על הקונצרט הראשון שלה ועל היום המטורף שהיה. ומה יכולתי כבר לומר? ברור שכן - אז לבקשת המרכזית.

היום זה היום שפעילות הבוקר שלנו היא ביער. ולכן יומי מתחיל בהכנת מטעמים שונים לכל ילד בהתאם לאהבותיו וזה נע על ספקטרום רחב של אורז, אדממה, סלט, פירות וסנדוויצ'ים - כן כל המבחר ולכל אחד אחר. לדאוג לשים פטיש בתיק של הבכור, "לא זה גדול מדי", מחליפה, "על זה לא כתבת את השם", כותבת. יופי. " אויש אבל עכשיו אין לי בגדי הסוואה". תחפש, "חיפשתי, בואי". באה. יש בגדי הסוואה. אפשר לצאת.

הבוקר כדי להוסיף על האתגר קפצנו בדרך ליער לראות כינור כי את המושאל יש להחזיר וגם כי למה לא לאתגר אם אפשר? רוצה לומר, אם היום עמוס ממילא למה לא להעמיס עוד?  נוסח צלחת המזנון בארוחת בוקר קונטיננטלית. המרכזית בחרה בערב את הכינור המועדף מבין המודעות בלוח, עלה קצת יותר - אמרנו נזרום, בכל זאת להתקמצן על האפשרות להפוך את בתך לפגניני?

חזרה לענייננו - בוקר, ילדים, התארגנות, סוף סוף כולם באוטו. תנועה, חישוב זמנים בלי מספיק ובלי מקום לטעויות משאיר אותי טועה (ובגדול) אבל הנה אנחנו מול הכינור. ה"במצב טוב"  התגלה ככינור שיצא מהמחסן בתיק מאובק, פרום ואכול (כבר סימן טוב), ליטפתי ברוגע את המרכזית שנראתה מבועתת ומוכנה לבריחה מהירה. יצא כינור חבוט, משופשף, עם גשר שבור, פחות איזה מיתר או שניים ש"המורה הרוסיה הקפדנית" (לא אנחנו לא גזענים, זה סחבקיות מהגולאג) אמרה בזמנו שהוא מצוין. רק שה"בזמנו" הוא לא עכשיו. אבל עכשיו ברחנו.

חזרה באוטו. הwaze החליט להגיע ליער משדות שנראו חשודים. המשכתי דרך הכביש המהיר והצלחתי לצמצם את האיחור לעשר דקות וגם לקבוע עם בעלי הכינור השני, חבל שלא יכולתי לטגן איזה שניצל על הדרך. נסיעה מהירה על שביל עפר, כזו שלא היתה מביישת נהגי שטח מנוסים בג'יפ ולא באיזו טויוטה משפחתית,  והבכור מאתר את בני קבוצתו. את המרכזית לוויתי למחנה במעלה ההר עם הקטן על הכתפיים ממריץ אותי לנוע בזריזות של יגואר ביערות הגשם ופה בכלל פברואר והשמש קופחת וממדי האסון האקולוגי רק הולכים ומתבררים עם הנזקים לחגורת הכתפיים שלי. מרכזית מגיעה לקבוצתה ומכאן מחכה לי רק המדרון והוא לא חלקלק כי לא יורד גשם (אנשים - לעקוב). משחקים קצת ביער כדי לחלץ עצמות וגם קרעכצנים עתידיים מהקטן ששוב ייחגר במהרה במכונית. ה- waze מכוון אותי לנסוע ביער בין עצים וכרמים ואני בטוחה שגיליתי את דרך הקיצור האולטימטיבית עד שאני מגיעה לבריכת מיים בלתי עבירה אלא אם כן אתה נוהג ברכב אמפיבי או בצ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג. מקום להסתובב אין ואני פוצחת בנהיגה פראית ברוורס במעלה ההר. לא ברור לי איך, אבל הגענו בזמן למודיעין. הכינור "במצב טוב" אכן היה כזה, אפילו התיק, המחיר היה נמוך יותר והמוכרת מקסימה. העסקה נעשתה. בצר לי פניתי לקניון. בחצי שעה ממוקדת, סיכלתי את כל המטרות ועל הצד הטוב ביותר. חצי שעה להגיע חזרה ליער. 

יער. בית. צהריים. מקלחות. למרכזית יש חזרה. נשארת לראות את החלק שלה בחזרה. טסה הביתה. מארגנת בכור וקטן, מכינה בצק של פיצה (רק זה מה שיעודד את כולם כשאמא לא יכולה להתחלק בין כולם במקומות שונים בו זמנית) בזמן שהמערבל מעבד את הבצק אני מתלבשת ומתייסרת שאני לא לשה בעצמי את הבצק באהבה (ע"ע איל שני). אחר כך היה קונצרט ראשון למרכזית ובמקביל (כן ממש באותו זמן) שיעור פתוח להורים בקפואירה של הבכור. האם הצלחתי להיות בשני המקומות? כן, אבל אני עדיין צריכה לעבוד על ממד הזמן. זהו רק רציתי להוציא את זה אחר כך הכל היה רגיל, אתם יודעים. ארוחת ערב, מקלחות ואז הגיע הבנזוג הביתה.  

איך היה היום? היה יום טוב. המרכזית ניגנה נפלא ועלתה חסרת פחד לבמה ונתנה הופעה ענקית (לילדה שמנגנת חודש - פרופורציות). הבכור שיחק אותה בשיעור שלו, נתן את הנשמה וגם קיבל בהבנה שאמא באה באיחור, הלכה לפני הזמן וצילמה רק חלק ורק הוכיח שבצדק הוא בכור. והקטן? הקטן בנדיט מדהים. וואלה היה יום מטורף. יאללה יש לי פוסט על פירון על הבוקר.

תהיה לשבת - אני רק מניחה פה משהו לא ממש אפוי בערך כמו העוגות שרק תיכננתי לאפות היום והתעצלתי

שישי בבוקר, יש לי המון דברים לעשות באופן עקרוני, אך מכיון שבשל איזושהי קארמה ממש טובה חברו להם מספר מאורעות מעודדי עצלות וכתיבה נינוחה, אני לא ממש מוצאת את האנרגיה להניע את הגוף למען כל המטרות הטובות האחרות שראוי היה לעשות. העניין הוא שהקניות מאחורי, ארוחת הערב לא באחריותי (חמי וחמותי עלו על המוקש במקומי), למרכזית יש שיעור כינור באמצע היום (בטח בהתחשב בעובדה ששישי יום קצר), הדחתי כלים, עשיתי כביסות ואת כל השאר אפשר למעשה לדחות. אז אני מתעצלת ולא מתביישת.

היה שבוע עם הרבה התחלות חדשות - טרומבון וכינור ומשקפיים וכאילו שלא די בזה החליט יורש העצר לפתוח בקריירה סולו משלו ככותב בלוגים והיום יצא הפוסט הראשון ועכשיו יש לי ילד שהולך לבדוק מספרים - אבוי לעיניים שנאלצות להביט במראה חסרת הרחמים :) אין לי אלא להביט באנרגיה היצירתית הזו שפורצת מבכורי בימים האחרונים בסיפוק ולסמוך עליו שידע לנווט את עצמו למקומות אליהם הוא רוצה להגיע. זה לא שהייתי צריכה עוד סיבות להיות גאה ומאושרת, אבל יש משהו מאוד מרגש בתהליך המקסים הזה שהוא מתחיל ממש עכשיו של מעבר מילד לנער, יש בזה מן העונג הצובט שמעלה חיוך גאה אבל חונק את הגרון. נהנית מלראות אותו עובר נקודת ציון ומנסה כל הזמן להיות האמא שתמיד רציתי להיות ומנסה לשפר את האמא שאני, בעיקר כי זה מגיע לו. מאוד יפה התהליך הזה, גם גורם לך להבין כמה התבגרת, בעיקר אם אתה לוקח רגע לכתוב על זה.

אבל כבר זמני הולך ומתקצר ומיתרי הכינור יאלצו אותי לסיים ולי יש תהיה קטנה לשבת בעקבות דבריו של יעלון שקראתי על הבוקר, לא שיש חדש תחת השמש. זאת אומרת יעלון לא אמר שום דבר שהוא לא אמר קודם, זה אני שהבנתי משהו. בקיצור יעלון טוען שאין פרטנר להסכם של שתי מדינות לשני עמים, שאם נקבל את מתווה קרי יהו טילים על תל אביב והכלכלה תהרס - ממש ארמגדון מזל שיש לנו את יעלון ויליס (סליחה, זה ברוס ויליס, יעלון זה בוגי - טעות שלי) שיציל את המצב. יעלון (סליחה - אצלי בוגי לנצח ישאר אחד מהאיכרים הקמצנים ושוחרי הנקמה מ"מר שועל המהולל" של רואלד דאהל, לא שזה לא מתאים, רק אומרת) עומד על משמרתו כבר הרבה זמן, ובמשמרת שלא לא יקום ההסכם שהוא יתן לו את ידו. כשאני שומעת אותו אני תמיד תוהה, אם פשוט למדנו לקבל את השפה הדואלית הזו כי מה שיעלון אומר הוא בעצם וידוי מיומנו של הנץ הבטחוני הישראלי - אין פרטנר לשתי מדינות לשני עמים כי ישראל היא לא פרטנר. הוא לא מסיים את המשפט, הוא נותן לסינפסות שלנו להתחבר לבד ולהגיע למסקנה המוטעית שהוא מצביע על הצד השני, אך יעלון מתכוון למה שהוא אומר - אין פרטנר כי אנחנו לא פרטנר. הרי מי באמת מאמין לתסריט חסר האונים שמצייר יעלון בדמות המדינה חסרת עמוד השדרה שתקרוס כי טילים יפלו עליה? איפה החוסן הישראלי הזה שדוברי הימין כל כך אוהבים להזכיר ובכל הזדמנות (אפרופו נתניהו שהכניס לז'רגון החדש את "בהתרעה ובהכרעה" בהתייחסו בעמוד הפייסבוק שלו למסיימי קורס הטיס)?

אבל התהיה האמיתית שלי לאחרונה היא הרבה יותר פנימית משאלת הסכסוך הישראלי פלסטיני. כי בהנחה שזה האחרון נפתר - האם יש לנו פרטנר למדינה אחת לעם אחד? אני מתחילה לחשוש שמה שמפחיד אותנו מלגשת לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני זה המחשבה של מה נעשה כאן לעזאזל אם נצטרך להתעסק רק בעצמנו? הרי נטריף את עצמנו לדעת ולא יהיה לנו אף אחד אחר להאשים. זהו, אני את תהייתי לאויר העולם שיחררתי. סוף שבוע נעים שיהיה לכם