חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אחריות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אחריות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 19 בינואר 2016

חדשנות משבשת וחתרנות נחושה

הנאום היום של השר בנט בכנס INSS הוא מעניין ברמת המתבונן מהצד ואפשר לדבר עליו רבות, במידה רבה, ממש כמו הולוגרמה, ניתן לפרש אותו במספר מימדים. במילים שאמר בנט לא היה כל חידוש, אם כי ייתכן שבציבור הרחב הדברים הללו לא נשמעו מספיק, אולם במקרה זה החידוש הוא בדובר - חבר בכיר בקואליציה שמעז להרים סדין אדום ודווקא בעיתוי ובמקום הנכון.  

הבחירה של בנט לדבר על תפיסת הביטחון הישראלית היא מצויינת, או לפחות אסטרטגית - מחד הוא לא הציע שום דבר מעשי, מאידך הוא העלה סוגיה חשובה שגם אם לא תקבל התייחסות אמיתית מנתניהו ותישאר תלויה באוויר, תוסיף להדהד באזני הציבור. השאלות שהעלה היום בנט מאתגרות לא רק את התפיסה הבטחונית של ישראל, הן גם רסיס לא מבוטל בישבנו של נתניהו משולב עם ירייה בין העיניים בתוך הנגמ"ש ובנוכחות עדים. נתניהו יכול להתייחס בביטול, אולם אז הוא מסתכן בהפיכתו לעוד דוגמא של ענק משולל "חדשנות משבשת", ולפחות אליבא ד'בנט, כולנו יודעים שזה נגמר לא טוב. ואם יש דבר מה שנתניהו רוצה זה להיזכר מעל דפי ההיסטוריה.  

הנאום של בנט אינו מחדש כלום, ההצעה לחשוב מחדש על ניסוח תפיסת הביטחון של ישראל נשמעה פעמים רבות ואחד מדובריה המובהקים הוא עופר שלח. מה שמרענן זה שתפיסה זו טרם הושמעה באופן פומבי על ידי איש ימין מובהק. מאז 77' לא נשמע איש ימין שאמר דברים כאלה מפורשות ושגם היה בעמדה להשפיע. שלח אמנם לאחרונה לא נשמע, אולם תמצית דבריו של בנט היא תמצית ספרו של שלח. שלח כבר אמר פעמים רבות שההשקעה התקציבית במערכת הביטחון מתקשה לספק הישג של ממש, הוא אף הזהיר, ממש כמו בנט היום כי מחדל צוק איתן לא נחקר ויש להניח שיתרחש שוב גם אם בקונסטלציה אחרת - נניח בלבנון. במידה רבה הידיעות שהגיעו רק השבוע על הצלחתו של שיקום פרוייקט המנהרות, לא יכלו להגיע בעיתוי טוב מזה. מילותיו של בנט הן הד למילותיו של שלח שלישראל אין אסטרטגיה צבאית ומדינית להתמודד עם אויביה מה שמצריך תורת לחימה חדשה שלוקחת בחשבון את השינויים.

בנט רק שיפץ את המטאפורות, הוא אוהב מטאפורות וכך הנגיש את עופר שלח בשפתו. הרעיון שהאיום המרכזי על ביטחונה של ישראל מגיע מהקיפאון המחשבתי של  ממשלת ישראל, או כפי שהוא מכנה את זה "בטונאדות תפיסתיות" בעברית ה"הו, כה ציורית שלו", הוא נכון. השורה התחתונה של בנט ידועה כבר שנים, ישראל נגררת ולא יוזמת - זה תופס במישור הבטחוני והמדיני והשניים מזינים זה את זה. בעוד האיומים השתנו, ה"מאובנות התפיסתית" שרדה, למרות שאיננה מוכיחה עצמה בשטח באף אחד מהתחומים.

רק כשזה מגיע מצדו של בנט יש כאן דברים שצריך לזכור - בנט נמצא בקואליציה כבר שלוש שנים ולא מצליח, ובספק אם ניסה עד כה, לשנות את הקונספט עליו הוא מדבר. הוא אכן השמיע קולות אופוזציוניים לניהול של נתניהו ויעלון את צוק איתן, אולם מאידך לא שמעתי אותו אח"כ דורש בקבינט הבטחוני לדון במסקנות צוק איתן על מנת להפיק לקחים או לייצר תפיסה בטחונית חדשה ומעודכנת. 

אבל מה שחשוב יותר הוא שבנט מצייר קבינט של חדלי אישים - יודעים על איום המנהרות אך לא פועלים מספיק כדי למגרו, וכמו שהוא תיאר את זה עושים שוב ושוב את אותן טעויות, בריפרור למשפטו הידוע של איינשטיין.  אלא שלבנט יש אחריות, אם זה באמת מה שהוא חושב אז נאומו הוא עדות מבפנים לממשלה לא מתפקדת שאין לה פתרון לא במישור המדיני ולא במישור הבטחוני. ואם זה מה שבנט חושב, הרי שעל בנט מוטלת האחריות הציבורית להתפטר ולא לתת יד לממשלה שאין לה את היכולת לייצר אסטרטגיה בטחונית שתגן על אזרחי ישראל.

מצדו של נתניהו התעלמות מדבריו של בנט או פיזור טענות עמומות של מקורבים שבנט חוזר על דברים שנשמעים בקרבת ראש הממשלה, לא יכולה להישאר התגובה, זו לא תשובה אמיתית וזה לא פותר את סימני השאלה שירה בנט מעל לראשו של נתניהו. לא ייתכן שראש ממשלה יתן לשר בכיר וחבר בקבינט המדיני-בטחוני להצביע על ממשלת מחדל משותקת ולהותיר את הנושא ללא מחיר, הוא גם יכול לעשות לבנט תרגיל הפוך ולהגיד שהוא כבר עושה בדיוק את זה, אלא שאז יצטרך להוכיח. בנט עשה כאן תרגיל מצוין, ואם הייתי בטוחה יותר בז'רגון הג'ודו, הייתי מהמרת שזה איפון מושלם. הוא מאשים, אבל הוא גם יכול להסתתר מאחורי הטענה כי הוא לא האשים אלא רק דיבר על כיוון שיש לנקוט בו. אלא שכולנו מבינים שלא בזה דברים אמורים. 

בנט יוסיף לנשוך את נתניהו בעכוזו בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה. נתניהו יכול ללכת לבחירות חדשות, אבל לא בטוח שזה הזמן הטוב ביותר עבורו. בעוד שלבנט אין מה להפסיד, לנתניהו יש ואני לא בטוחה שזה עיתוי טוב עבורו לטלטל את הסירה. אלא שלהשאיר את בנט בקואליציה אומר שבנט לא יפסיק ליצר ספק, האשמות וסימני שאלה בקשר למנהיגותו של נתניהו. בנט ממילא לא בנה על הבחירות הבאות כדי להגיע לראשות הממשלה, אבל נתניהו לא יכול להרשות לעצמו להתערער. הוא אמנם הצליח לשריין במפלגתו את תפקידו כיו"ר, אך מערכת בחירות שלישית מאז כניסתו לקדנציה שניה כראש ממשלה ובפחות משמונה שנים זה לא לגמרי טוב לתדמית וזה בטח לא מרגיש כמו יציבות.

החדשנות המשבשת בה נקט בנט היום היא תרגיל טוב משולב עם אלמנט ההפתעה. אלא שבדיוק את זה היית מצפה לראות מגיע מאופוזיציה שמנסה לייצר חלופה ולא מתוך הקואליציה המהווה בעצם את החלופה. התגובה לנאומו של בנט צריכה להגיע ואם לא תגיע הרי שבנט טמן היום עוד קצת מזרעי הספק המערערים את מנהיגותו של נתניהו ונראה שביד הוא מחזיק שקיק שלם.

יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

לטובתו האישית

ביום רביעי, בכנס של עיתון 'בשבע', יצא השר בנט בנאום שהתקשורת הכתירה כחשוב וחיוני. בנאום גיבה בנט את השב"כ, הגדיר את הרצח בדומא באופן חד משמעי כטרור, עקף את נתניהו בסיבוב והצליח להשחיל את אחת המילים החסרות ביותר בדבריהם של פוליטיקאים בישראל "אחריות". אכן נאום חשוב. אך זה נאום המעט מדי והרבה הרבה מאוחר מדי.

נאום בנט חשוב, הציבור הישראלי השפוי כמה לשמוע מילים כאלה, אך אין הוא בגדר דף חדש בציבוריות הישראלית או פתרון לבעיה על הפרק. זה נאום פוליטי מצוין, אבל הוא גם בגדר עזרה ראשונה בשטח, בהינתן שהפצוע הוא הקריירה הפוליטית של בנט.

פרשיית דומא, אם לשאול דימוי שבנט מבין, היתה ל"כדור בין העיניים". הדרך להמשיך להנהיג את הציונות הדתית ולקרוץ למצביעי ימין חילוניים עוברת דרך הנאום הזה, שיוצר חיץ ברור בינו ובין קבוצת "הפורעים" שיצאה מכלל שליטה. לולא כן המחיר הפוליטי יהיה כבד ובנט סימן לעצמו מזמן יעדים מעבר למשרד החינוך וחברות בקבינט הבטחוני.

העובדה שהגן על השב"כ באופן בלתי מתפשר אינה מפליאה. היא עקבית ובנט אמר את זה ברור, מי שמתיר עינויים לחשודים בטרור פלסטינים, אין לו זכות מוסרית לבקר אותם כאשר זה מופנה לצד שלו. יותר מזה, האליטה הבטחונית נתפסית היום, מינוי אחר מינוי, על ידי אנשי הציונות הדתית. בנט חייב לתת רוח גבית לתפיסה של הציונות הדתית את עמדות הכוח הבטחוניות, וזה יתורגם בסופו של דבר להצלחה פוליטית.

ואחריות? את האחריות בנט היה צריך לקחת מזמן. במשך שתי קדנציות מכשיר בנט במילותיו את התפוררות הדמוקרטיה הישראלית והיה קטליזטור למשבר שפוקד היום את הציונות הדתית והחברה הישראלית. בעוד בנט מסמן את המחנה הקיצוני ומרחיק אותו, הוא היה בין המכשירים, ביודעין או שלא ביודעין, את הפרשנות הקיצונית הזו.

ההתנערות החד משמעית של בנט מכנופיית דומא היא חשובה ביותר ואין לזלזל בה. אך כשבנט מדבר על אחריות, צריך לזכור את האחריות לאוירה הציבורית שאיפשרה את דומא. הצצה בנאומיו, הודעותיו לעיתונות, סרטוני ההסברה והבחירות ובסטטוסים ברשתות החברתיות מעידה על לקסיקון שמאפשר פרשנויות קיצוניות.

זה בנט שקרא בנובמבר 2014 שהמהפכה החוקתית בשנות ה- 90 מערערת על יהדות המדינה ויש להגדיר את היהדות כערך חוקתי עליון. בסיועו התקבעו תפיסות ציבוריות נפוצות כמו "אין כיבוש", "עם אינו כובש בארצו". הוא זה שאמר "הארץ פשוט שלי", שהסביר את צוק איתן כ"רצח עם עצמי", שטוען שהאיסלם לא יעצור לפני שיגיע לח'ליפות כלל-עולמית, שלא מתנצל וקורא להתעוררות וכנציג מובהק של עם הנצח, הוא גם לא מפחד. עד שהגיעה פרשיית דומא וגרמה לו לפחד.

בנט במו לשונו יצר מצב בו אנשי קיצון מצאו לגיטימציה, הרי אם אין כיבוש ואין עם פלסטיני והארץ שלנו וניתנה מאלוהים, הרי שהמלחמה על המדינה הזו נופלת על כתפי מי שמאמין. אלא שעם בני נוער יש להיזהר הם נוטים להתלקח. הציונות הדתית כשלה בחינוך הנוער הספציפי הזה שרוקד בחתונות עם בקבוקי תבערה ונועץ סכינים בתמונות פעוטות.


כשמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית ממהות, נותרות שאריות של קנאות דתית והן במהותן קיצוניות. אפשר שהנאום הזה יהיה עצירה חיונית של הרכבת הדמוקרטית המתדרדרת, ייתכן שהרכבת כבר עברה בתחנה.

פורסם לראעשונה במעריב 27.12.2915

יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

20 שנה. הטרדה. מטרד

אני אשה, הסקאלה של הטרדות מיניות לא פסחה מעליי. הטרדה במרחב ציבורי, הטרדה של מכר במידה כזו או אחרת של קרבה שבודק גבולות, הטרדה במקום העבודה, הטרדה טלפונית והטרדה ברשת. ייתכן שלא מניתי את כל הסוגים.

את כלל ההטרדות נפנפתי מעליי בצורה כזו או אחרת, ומנעד הדרכים להתמודד גדול לא פחות ממנעד סוגי ההטרדות. לרוב לא שיתפתי כי הן לא היו מהסוג שמצאתי לנכון לדווח עליהן, מסוג הדברים שמעבירים הלאה. החשיפה, התלונה, הזרקור לא נראו לי כמו משהו שאני רוצה להתעסק איתו. את לומדת לספוג ולהמשיך הלאה. להאמין בעצמך, אבל זו לא העצמת העצמי זה מזעור ה"תקרית". הפעם היחידה שהתלוננתי היתה בשל מטריד טלפוני, אלא שההטרדה הלא מבוקרת של קצינת המשטרה שחקרה אותי היתה משפילה לא פחות מעצם ההטרדה עצמה.

אבל. תמיד יש אבל. היה מקרה אחד. לפני 20 שנה. זה ארך אולי 2 דקות. אולי פחות. זה חי ובועט כבר 20 שנה. מן הטעם הפשוט שהטרדה לא נגמרת באקט שהיה או לא היה. זה יומיום של כתם בפינת המראה שלא משנה כמה תמרקי אותו - הוא שם. הטרדה לא נשארת בעבר. שותקת או לא שותקת, היא שם. נטל שתיקה שלא ייפתר. והעניין הוא שאת יודעת שזה גם לא ייגמר גם אם תוציאי הכל. גם לא עוד המון מילים מעכשיו.

לא, זה לא מכתיב דבר בחיי, זה פשוט שם. 

הייתי בת 21. הוא היה בן 30+. לא היה ביננו מעולם משהו רומנטי או מרומז. לילה אחד ישנתי על מזרון רחוק ממנו אך באותו חדר. הוא נצמד אלי מאחור ברגע שחשב שנרדמתי. אני לא יודעת מה עבר לו בראש, אני יודעת שאת המחשבות שהתרוצצו לי בשניה הזאת אני לא יכולה לתאר. בשבריר של שניה היה לי ברור שאני מוכרחה לקטוע את זה ושלעולם לא אומר על זה כלום. קטעתי. שתקתי. עכשיו אני מדברת. וגם לא ממש. 

אני לא יודעת אם הוא יקרא את המילים האלה. אני לא יודעת אם הוא זוכר את הלילה ההוא. אני יודעת שאת הגועל האינהרנטי שאני חשה כלפיו הוא לא מזהה בכל פגישה. הוא גם לא מעריך את השתיקה שהשאירה אותו נשוי. אבל השתיקה לא נועדה לגונן עליו. השתיקה נועדה לצמצם את מעגל הנפגעים של פעולה שבכלל לא הייתי אחראית עליה. השתיקה היא אחריות שלי שלקחתי כשהוא שכח את את האחריות שלו.

את התחושה המחוללת כשאבר המין שלו נגע בי שום דבר לא ישטוף. הבגידה המחורבנת באמון שלי והשתיקה הדוחה במשך השנים. לא מבט מתנצל. לא בושה. לא סליחה. אני תוהה אם זה עובר לו בראש בכל פעם שהוא צם בכיפור. תוהה אם בכל פעם שבתו יוצאת לבלות הוא חושש מגברים בדיוק כמוהו, חארות שהיו בעמדה של אמון ורמסו אותו באבחת זקפה אחת.

20 שנה. 

20 שנה של הטרדה. הטרדה זה לא אקט חד פעמי, זו חוויה מתמשכת שגוזרת אחריות על הקורבן בין אם היא שותקת ובין אם היא מדברת. בחברה שנוטה לבודד מקרים או לשפוט חומרה של מקרה על פי תפקוד הקורבן יש כאן הטייה מטרידה. הטרדה היא מטרד יומיומי עוד הרבה אחרי שהחברה בוחרת שוב ושוב להתעלם ממנו. בעיית התפקוד היא לא שלנו, אנחנו לומדות לתפקד מצוין.  

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

אדוני ראש הממשלה, זה לא תהליך פגום, זו פוליטיקה פגומה

יש כמה שאלות שרציתי לשאול את ראש הממשלה, אבל אני סתם אזרחית, ועוד לא "משלנו", והסיכוי שלי לקבל תשובה מראש הממשלה הנוכחי נמוך יותר מאשר למצוא את עצמי ליד מעין מים בו משתכשכות בעליזות נימפות צעירות, בצל עצים עתיקים צפופי עלווה כשלידי רועים פגסוסים לבנים. לא שזה היה עוזר לי אם הייתי נניח עיתונאית. אבל עזבו אתכם ממיתולוגיה, ובואו נחזור למציאות. פרשת גל הירש, היא רק עוד אחת מיני פרשיות רבות שמעלות מספר תהיות די מהותיות על ניהול המדינה בשנים האחרונות. בעוד ראש הממשלה, הוא הוא מר "אני רוצה אני משיג", ממילא לא עונה על שאלות, הלא "לא זו השאלה" היה הקטע שלו עוד לפני שזה הפך מיינסטרים, אולי הגיע הזמן להפנות את השאלות לציבור. ייתכן שיש כאן קשר גורדי לנתץ - אם אי אפשר לקבל תשובות מראש הממשלה, אולי צריך להפסיק לשאול אותו. שורה תחתונה? לשאול את מי שבחר אותו ולבדוק אם הוא באמת חשב על כל העניין הזה עד הסוף.

התחלתי עם פרשת אי מינוי גל הירש ובניגוד לראש הממשלה, אני לא אוהבת להשאיר קצוות פרומים. אז אמנם עיקר הביזיון פה הוא של ארדן ובכל זאת גם ראש הממשלה חתום על זה. בתגובתו להסרת המועמדות של גל הירש טוען נתניהו 3 טענות עיקריות, להלן תשובתי אליו
שאלת התהליך הפגום - ראש הממשלה טוען שתהליך המינויים בישראל פגום. אז נתחיל מזה שהוא לא מגלה פה את אמריקה, אנחנו יודעים את זה, אבל בכל זאת אתה ראש ממשלה כבר שש וחצי שנים, רק עכשיו שמת לב? להזכיר לך את פרשת הרמכ"ל? נגיד בנק ישראל? עכשיו המפכ"ל, בקרוב יועמ"ש וזו רק רשימה חלקית. אבל לפחות יש כאן עקביות, היו הרבה דברים לאורך השנים שראש הממשלה ידע עליהם ולא עשה כלום, ניקח את המנהרות בעזה כדוגמא. ראש הממשלה אינו פרשן, אין תפקידו להצביע על שראוי תיקון, תפקידו לתקן - איפה הוא נמצא בשש וחצי השנים האחרונות? יש בעיה בשיטה - ובכן, הוא הכתובת הוא ולא אחר. 
בעית הבדיקה המתמשכת - הבעיה עם בדיקה ארוכה מדי לנושא החשדות בנוגע לגל הירש? כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? הבעיה האמיתית היא שנשלפים מינויים בלי לבחון אותם היטב, כל צופה מתחיל בדרמות פוליטיות אמריקאיות יודע שמינוי מתחיל בבדיקה מקיפה של הפרסונה. אבל אתה צודק הבעיה היא היועץ המשפטי שלוקח לו זמן לאשר, בדיקות מקיפות זו הגזמה פראית. עדיף למנות ואז שהפרשה תתפוצץ בפנים? זה תכנון עתידי מושכל.
בעית הפרה הקדושה - ראש הממשלה מקנח ב"לא כך ראוי לנהוג במי שנכון להקריב את מיטב שנותיו, מרצו וכשרונו למען מדינת ישראל". עם יד על הלב נמאס לי מהמשפט הזה באופן אבסולוטי. נתחיל מזה שבואו לא נשכח שצה"ל זה סה"כ מקום עבודה בכלל לא רע ותנאי הפנסיה שהוא מעניק עולים על כל דימיון, אין בזה כדי לזלזל במי שבוחר להישאר בצבא ועם זאת בואו לא נהפוך את זה לסמל לפילנתרופיה וביטול העצמי, הם לא לגמרי יוצאים מפסידים וזה מבלי לדבר על זה שהיציאה לאזרחות לרבים מהם מרופדת אפילו אם לא ניקח את הפנסיה הקבועה שלהם בחשבון. אבל יותר מזה, עשרות שנות שירות בצה"ל לא הופכות אדם לקדוש, אם אדם מושחת (ואני לא יודעת אם גל הירש מושחת), יסלחו לי קוראיי, שום דקה בצה"ל לא עומדת לזכותו, אלה שני דברים שאינם קשורים זה בזה.

היכולת המופלאה של נתניהו לנתק את עצמו ממה שקורה במדינה כאילו אין הדברים נוגעים לו מעוררת ספק בקשר ליכולתו לתפוס את המציאות כפי שהיא, אבל עוד יותר באשר לסטנדרטים הנמוכים שהציבור בישראל מציב לעומדים בראש המדינה. זו רק פרשה אחת, עוד לא התחלתי עם אוזלת היד בירושלים, ההתנהלות לנושא ההסכם עם איראן, מתווה הגז ואני יכולה למנות עוד רבות. האם זה שיקול הדעת ומידת האחריות של האדם האמון על ביטחון המדינה והנהגתה? אני בספק אם זה עומד בסטנדרטים בסיסיים. 

אין מה להפנות שאלות לנתניהו, נתניהו לא עונה. הוא שולח הודעות, כי ככה זה בשיחדש שנתניהו כפה עלינו, אין לפקפק במה שאומר המנהיג. ישראל, בת 67 משחקת "נתניהו אמר" בלי לשאול שאלות מיותרות.



יום רביעי, 23 בספטמבר 2015

בין קתרזיס לקטליזטור - מחשבות על נקודות ציון

זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר. 

השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.

אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין. 

אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.

הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא  את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.

המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.

מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.

ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב. 

ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.

לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה. 

אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.

יום שבת, 25 ביולי 2015

אין כיבוש ואין גרעין

כולם מדברים על כמה רע ההסכם עם איראן. לולא ההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושורת המקהלה, יכולתי להניח שזו פשוט תהיה של אנשים של אין להם כוח לקרוא את ההסכם והם היו רוצים להבין - עד כמה רע ההסכם? פילוסופי כזה, אולי מרים להנחתה. אולם הנחרצות של ראש הממשלה מוכיחה שהוא כנראה די בטוח בעצמו וזה די מוזר הואיל ואת המקהלה של ההסכם גרוע מנהיג נתניהו בעצמו, בעוד שהוא יכול היה לגזור עליו קופון. כרגע יריביו תוקפים אותו שהוא לא הצליח להיטיב את מצבה של ישראל בהסכם בעוד הוא בהחלט יכול היה לטעון שדווקא כן ושאם יש משהו בולט בהסכם הזה זה התוואי של ההסכם שהוא בן כלאיים שנוטה לטובת ישראל ולוקח בחשבון את האינטרסים שלה לצד סטנדרטים בינלאומיים לנושא הגרעין. הדבר העיקרי שישראל מפחדת ממנו הוא איראן גרעינית, עכשיו אחרי ההסכם ישראל היתה אמורה לחגוג - ככל הנראה לא תהיה איראן גרעינית.

ההתנהלות של נתניהו גורמת לי לחשוב שאולי בכלל נתניהו סימן מטרה אחרת, באופן עקרוני אני שונאת תיאוריות קונספירציה אבל כשבוחנים את ההסכם ובאמת קוראים אותו, האסטרטגיה של נתניהו אינה מתיישבת. היכולת של איראן להתגרען צבאית היא אפסית מתחת לרדאר של סבא"א. אז מה מניע כרגע את ראש הממשלה? היחיד שהוא הולך נגדו ראש בראש הוא אובמה. לא הייתי רוצה ללכת בדרך הזאת כי אני מעדיפה לחשוב שמי שעומד בראש מדינה אמור לקדם בראש ובראשונה את האינטרסים של המדינה שלו, גם אם אלה באים אחרי האינטרסים האישיים בסדר ההעדפות שלו. ממילא לא היה ראש ממשלה כל כך מעורב בפוליטיקה פנים אמריקאית כמו ראש הממשלה הזה ועדיין התסריט הזה נשמע מופרך. 

בואו רגע נשים את הדברים על השולחן. מה בקצרה קורה מבחינה גרעינית בעולם? רוסיה, ארה"ב, בריטניה, סין וצרפת הן חמש המעצמות הגרעיניות בעולם היום, כאשר סין ובריטניה סוגרות את הרשימה עם משהו כמו 200 ראשי נפץ גרעיניים. עקרונית, פה יהיה המקום להציג את המעצמה הגרעינית השישית, הלא היא ישראל, אבל כמו שאין כיבוש גם אין גרעין ולכן כמו שבבתי מלון בחו"ל לעיתים אין קומה 13 בגלל אמונות טפלות, אז ברשימה שלנו לא יהיה מספר 6. מכאן יש לנו את צפון קוריאה שאנחנו לא ממש יודעים עליה, אבל יש לה נשק גרעיני ויתכן שאפילו כ- 6 ראשי נפץ, וכמובן הודו ופקיסטן שהצהירו על עצמן. כאן המקום להזכיר את איראן, אולי גם את סוריה, סעודיה ומצרים שנמצאות, כל אחת בנקודה אחרת וגם היא יחסית משוערת, שבכוונתן להגיע לנשק גרעיני. עקרונית חוץ מזה שאר המדינות שהיה להן קשר כלשהו לתוכנית גרעין כבר התפרקו ממנו ו/או חתמו על ה- NPT (האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני), כמו ביילארוס, קזחסטן, אוקראינה ודרום אפריקה. כמובן זאת מבלי למנות את המדינות, חברות נאט"ו שבשטחן נשק גרעיני תוצרת ארה"ב - גרמניה, בלגיה, איטליה, הולנד ותורכיה, והן אינן יכולות הלכה מעשה להשתמש בנשק ללא קוד אישור חיל האוויר האמריקאי. זהו, זו כל הרשימה. 

הטענה של ישראל שאסור לאיראן להחזיק בנשק גרעיני ושיש בזה איום קיומי על ישראל, היא טענה לגמרי במקום, אני מסכימה, העניין הוא שבמידה רבה בדיוק על זה ההסכם  - הוא מפרק את שביל הגרעין האיראני. וזה מבלי להדגיש את הפרדוקסליות הישראלית הכוללת תמה מרכזית של להיות עם, להרגיש בלי ולחייך לכל העולם, משל היתה ישראל דוגמנית תחתוניות. יש פה דואליות שכן משתמעת לשתי פנים - מדינה X היא ככל הנראה בעלת נשק גרעיני אך היא אינה מוכנה לסגת ממדיניות העמימות שלה בנושא והעולם מקבל את זה ואילו מדינה אחרת - Y עוד לא הגיעה לנשק גרעיני אך היא חתמה עכשיו על הסכם שמאפשר פיקוח בינלאומי (סבא"א) הדוק ביותק על פרוייקט הגרעין שלה שחוסם דה פקטו את דרכה לנשק גרעיני וממשיך את הקו העולמי בניסיון למנוע את מדינת הגרעין הבאה. סליחה שאני לא יכולה להבין את זה והעובדה שמרבית הישראלים שאני מכירה ממשיכים למלמל שההסכם לא טוב מבלי בכלל לבחון את הנושא מעידה על בערות. 

הקווים של ישראל אגב עקרונית מולאו - העשרת האורניום שתתאפשר מעתה לאיראן לא יכולה להיות מתורגמת ליכולת צבאית, היא לגמרי במסגרת המותר על פי ה- NPT ולכן היא ברמות של ניסויים לצרכים אזרחיים בלבד. האתרים המסוכנים שישראל סימנה כיעדים עוקרו מתוכן (מבחינה צבאית זאת אומרת) ו/או הושמו תחת פיקוח הדוק של סבא"א וזה מעבר להתחייבות של איראן לא לפעול להשגת נשק גרעיני, שבישראל מבטלים אותה מכל וכל, אבל זה שאנחנו אלופים בהתחמקות מהסכמים לא אומר שכולם כאלה. ביננו, מבחינה של אחריות מדינית בינלאומית בנושא הגרעין, יש לציין שאיראן מפגינה יותר בגרות מדינית מישראל וזה למען האמת די עצוב. יתרה, ברמה הגרעינית העולם הפגין הרבה יותר סבנות לישראל מאשר לכל מדינה אחרת, להוציא אולי חמש המעצמות הגרעיניות וגם זה לא ממש מדוייק. מישהו כבר מזמן היה צריך לקום ולטעון שאם ישראל דורשת דרישות בקשר לגרעין, שתואיל בטובה ותענה לדרישות האלה בעצמה קודם כל. איך זה מתיישב עם העובדה שכולם אנטישמים אני לא יודעת. אבל ייתכן שזה בדיוק מה שרוצים שנחשוב ודי בונים על זה שלא נפעיל את המוח. אגב, זה עובד להם בינתיים. 

יום חמישי, 2 ביולי 2015

מערכות יחסים זו אי סימטריה מובהקת שלא מחשבים

בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.

דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי. 

Image result for NYT cover Einstein
השער של הניו יורק טיימס -
ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות
למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל  עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא. 

אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת? 

עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט. 

אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים. 

בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה. 

לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.

לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.

יום שישי, 10 באפריל 2015

רשת ביטחון אבל מלאה בחורים

הסיבה היחידה שאני רואה צורך להתחיל רגע עם איראן היא לא החיים עצמם, אלא המשמעות שלה על הפוליטיקה בישראל. רוצה לומר, אם ההסכם עם איראן יהפוך לתירוץ שבו ישתמש הרצוג כדי לשבת עם נתניהו באותה ממשלה, אנחנו נכנסים לשנתיים-שלוש שנים של קואליציה סטגנטית שלא תוביל לכלום, לא בנושא האיראני ובטח לא במישור הפנימי ואחריה הרצוג יהיה חתום על נצחונו המחודש של נתניהו בבחירות, שלא לדבר על כל הכשלונות שידבקו בו. אם בכדורגל משחקים 90 דקות, בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון הרבה יותר מתוספת זמן פציעות. זה עניין של אסטרטגיה וראייה לטווח ארוך, אבל מפלגת העבודה לא משכילה להרים מנהיגים שמסוגלים לחשוב מעבר לשיקולי העלות/תועלת האישיים של כאן ועכשיו. 

אני יכולה לדמיין את נתניהו והרצוג מדברים על גודל השעה ועל כמה המצב מחייב שיתוף פעולה של שתי המפלגות הגדולות. מילים כמו ישראל ניצבת מול הכרעות קשות, זה זמן לאחד שורות ולפעול לא לפי שיקולים פוליטיים אלא אינטרסים לאומיים מהדרגה הראשונה. זה לא בעיה להסביר את זה, הבעיה היא שיש כאלה שלהם זה נשמע כמו פיתרון מיטבי, אבל זה רק "לכאורה", זה נשמע טוב ב"חצי אוזן". אם זה יקרה הרי ששוב יש כאן קריאה מעוותת של המפה הפוליטית, ראייה קצרת טווח והאדרה מטורפת של החיובי והמעטה בשלילי כמו בכל מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (כן, אני מבינה שמובלעת כאן ההנחה שיש קוגניציה ולו מינימלית).

בעוד שהרצוג יראה בכניסתו לממשלה "הצלה" של נתניהו - מניעה של כניעה לסחטנות וקבלת לגיטימציה רחבה יותר, ואין ספק שזה נכון ובהרבה יותר ממובן אחד, נתניהו לא יזכור את זה כך, כיון שאלה לא שיקולים שנתניהו עושה, בטח לא עם ה"הם". זו לא בעיה להציג הליכה לקואליציה כהתנהגות בוגרת, מכלול השיקולים הוא גדול: מניעת סחיטה של המפלגות; הצורך בהקמת ממשלה כמה שיותר מהר כדי להשיג יציבות שלטונית; כי להשאיר את המדינה ללא ממשלה בשלב קריטי שיש לייצר מדיניות אחרי שכבר 5 חודשים מתפקדת בישראל ממשלה חסרה זה חוסר אחריות; כי ההסכם המתגבש מול איראן זה משהו שצריך למנוע; כי ישראל ניצבת מול אתגרים כלכליים המצריכים איחוד מימין ומשמאל ובל נשכח את המושג - "רשת ביטחון". אני יכולה לחשוב על עוד, אבל באלה יש הכי הרבה פאתוס. מה הבעיה עם זה? שזה לא ממש נכון. זו רק דרך אחת להציג את הדברים, וזה נשמע טוב אם לא בוחנים את זה בקפידה. הו, רטוריקה אהובה.

יש לי המון בעיות עם התרחיש הזה, כיועצת פוליטית לשעבר מתחשק לי להגיע אל הרצוג ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, ואם יש צורך גם לא האינטלקטואלי, כדי למנוע ממנו לענות בחיוב לטלפון מנתניהו ואני לא אבחל באמצעים כולל  סגירה הרמטית של הלשכה (זה רק מטאפורי, אין צורך להזמין משטרה). אבל בואו נניח לדרמה נוסח "מת לחיות 18" שציירתי כאן ביד לא מיומנת. כניסה לקואליציה עם נתניהו ולא משנה באילו תנאים, אומרת בראש ובראשונה שהרצוג מקבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו ויותר מזה מעניק לו לגיטיציה ציבורית, אגב תוך מחיר של אנטגוניזם במחנה השמאל, אבל זה שולי. ללכת עם נתניהו יעשה טוב לנתניהו אבל לא למחנ"צ, תכל'ס זה לחלוטין מנוגד לקמפיין של המחנ"צ, ולהגיד "נשפיע מבפנים" זו איוולת שכולנו יודעים שאין כמותה. השפעה מינימלית מתוך חצרו של נתניהו היא זניחה וגם לא תתפס כהישג של הרצוג. בבחירות הבאות המחנ"צ לא יקטוף את פירות הלגיטימציה שהוא נתן לנתניהו, זה תמיד פועל הפוך. אבל המחנ"צ מחוץ לקואליציה, זה מחנ"צ שנותן לנתניהו להחמיץ בסחטנות שהוא הביא על עצמו. זה שוב קואליציה שההיסטוריה מוכיחה שלא עושה לו טוב. אבל הוטו צריך להיות - נתניהו נבחר? שנתניהו יתמודד. 

כניסה לממשלת נתניהו היא הכרה בנתניהו כראש ממשלה וכקובע מדיניות, לא משנה כמה הרצוג ירגיש חזק הוא יהיה כפוף למדיניות של נתניהו והרבה הוא לא ימתן אותה. המחנ"צ ינסה להעביר רפורמות קלות בתיקים שהוא יקבל (אני מהמרת על חינוך ותמ"ת, איפה שאפשר יהיה לעשות משהו וגם לתרץ בעזרת התיקים האלה את הכניסה לממשלה). חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים, המשך הבניה בהתנחלויות (אם כי בקצב איטי יותר), ירידת קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית, הפגיעה במעמד הביניים, יוקר המחיה - כל אלה כבר לא יהיו נחלת נתניהו בלבד, הם יהיו כשלונות שלו לא פחות משל מפלגת העבודה. אבל כשיגיעו הבחירות הבאות מי שיעשה מהם ספין זה נתניהו ומפלגת העבודה תספוג אבדות וזה עוד בלי לדבר על המובן מאליו - אינטגריטי בסיסי שצריך למנוע מהרצוג ולבני לשקול בכלל אפשרות של הליכה יחד לממשלת אחדות.

המחיר האלקטורלי בבחירות הבאות צריך להיות ברור ושום הליכה לקואלציה לא תסייע, להפך. אבל יותר מזה - הענקת "רשת ביטחון" לנתניהו בשותפות הזו זו הסכמה שמשולה לתת את החבלים בידי נתניהו ואת החורים בידי הרצוג. עכשיו לך תסביר ששטח הפנים של הכלום גדול יותר. את החבל שני קצותיו מחזיק נתניהו, אסור להרצוג להכניס עצמו מרצון לתוך הרשת הזאת (זה גם בטח מצריך להיתמך בכתפיים של נתניהו - סליחה על האימאג'). כלום יכול להיות מאוד כואב וגם לעלות ביוקר ואפשר גם קלישאה אחרת בכיווון של חור שחור.

יום שבת, 3 בינואר 2015

מגבלות התפיסה של הילד הן קו הכיול ההורי

אני מוצאת את עצמי תוהה יותר מדי פעמים למה אנשים מחליטים לעשות ילדים, לפעמים אני חושבת שזוגות מחליטים להביא ילדים רק בגלל שהחברה מצפה מהם להביא ילדים, סתם קונבנציה שמעטים מאוד מערערים עליה. אבל קונבנציה, לא קונבנציה, אנשים נוטים לשכוח שההחלטה להביא ילדים לא משפיעה רק על חייהם שלהם, אלא משפיעה על עוד אנשים ובעיקר על הילדים עצמם. איכשהו פעמים נדמה לי שזו החלטה שהנוגעים בדבר לא חשבו עליה עד הסוף והמחיר שילדים משלמים עליה הוא כבד מדי. הורות היא לא חובה, אבל היא בטח לא נעשית על הדרך, אגב אורחא. אין מחוייבות ואחריות גדולות יותר מהורות במישור האישי שאנחנו לוקחים על עצמנו.

כל פעם שאני רואה ילד לבד שעות על שעות, או הורה שיושב עסוק בעינייניו ולידו ילד שלא מתייחסים אליו, או הורה שלא מפסיק להתלונן, משהו נשבר לי בלב. כן הנטל הזה שנקרא הורות הוא גדול, כן הוא לא תמיד כיף, כן הוא דורש אחריות שמעבר והוא אף פעם לא נגמר. אבל אני רואה יותר מדי הורים שמעבירים את ההורות על יד. הפריבלגיה שלי להיות כל היום עם הילדים היא לא נקודת ההשוואה שלי, אל דאגה. אבל מסביב מתגברת תופעת ה"הורה הטכני" (טכנומאטר וטכנופאטר), הורים שעובדים לפי איזו רשימת מטלות מנטלית, אפילו זמן האיכות הוא משהו שצריך לעשות עליו וי.

אנחנו עובדים בשבילם, רושמים אותם לחוגים, דואגים להם לצהרונים, קונים להם, מארגנים להם, חיים בשבילם, ובכל זאת לא על זה אני מדברת. אני שומעת מהרבה הורים, טובים, אוהבים ומודעים, שיש איזושהי חריקה בתוך המשפחה, שיש הרבה מתח וכעסים. לרוב ההורה לא יבין איך זה יכול להיות, הרי הוא עושה כל כך הרבה למען ילדיו. אבל הבעיה היא לא שההורה לא עושה מספיק, אלא שלפעמים בתוך כל הרצון הטוב, הוא מפספס את המקום הנכון לעשייה ומשקיע המון משאבים במקומות שפחות חשוב. 

הבעיה לדעתי נעוצה בנקודת הייחוס, כמו כל מערכת יש לכולנו נקודת ייחוס פרטית, מקום ההתחלה. העניין הוא שגם אם נקודת ראשית הצירים היא זהה להורה ולילד, מערכת הצירים וכיוונה שונה מהותית בין ההורה לילד. כהורים אנחנו מבקשים לכייל את הילד לצירים שלנו, אנחנו יכולים לקרוא לזה חינוך, עם כל הניסיון שלנו להבין את הילד, אנחנו לרוב נרצה שהוא יראה את הדברים מנקודת המבט שלנו ויתיישר. אבל כמו שהילד לא בגובה שלנו, הוא גם לא בעל תפיסה כמו שלנו ולכן מה שיראה לנו הגיוני כל כך יהיה לעיתים נשגב מבינתו. בעוד מבוגרים אחרים רואים משהו אחרת מאיתנו, אנחנו מנסים לייצר תיאום ציפיות הדדי, דווקא עם הילדים שלנו אנחנו לרוב מבנים את הציפיות בצורה חד-צדדית. אם נבין טוב יותר את יכולת התפיסה של הילד, נוכל לייתר אי הבנות מרובות ולא להאיץ את מנגנון ההתפתחות התפיסתית הטבעי שלו. כמו בהרבה מערכות אחרות האצת תהליך באופן לא טבעי, היא לרוב שלילית ומלווה בתופעות לוואי.  

הורים באים בדרישות נורא ברורות לגבי איך הילדים שלהם צריכים להתנהג, אך כמו במקרה הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו, הם לא רואים איך שהם מתנהגים והפער בין ההתנהגויות הוא גדול. זו לא רק העובדה שהורים לעיתים כועסים על ההתנהגות של הילדים שבעיקר משקפת את ההתנהגות שלהם, אם כי גם זו נקודה כואבת. ההורים שדורשים מהילדים שלהם להיות מנומסים בעוד הם רחוקים מנימוס כרחוק מזרח ממערב, או ההורים שצועקים כל הזמן וכועסים שהילדים שלהם צועקים גם, או ההורים שתקועים בתוך הסמארטפונים שלהם ולא מבינים למה הילדים שלהם גם עושים את זה, או שרוצים שהילדים יהיו מחוייבים לארוחות משפחתיות בעוד שהם לא באמת עושים כל מאמץ. אני לא מתכוונת לחנך את הורים מחדש, למרות שהייתי רוצה לעשות את זה לפעמים. מה שכואב לי זה בעיקר חוסר הרצון של הורים באמת להיות הורים, על כל המשתמע מזה.

להכין סנדביצ'ים (אני עומדת בסירובי לקרוא להם כריכים) לגן או לבית הספר, לדאוג לארוחות, ללכת לאספות הורים בבית הספר או להתנדב לועד הורים לא עושה אותך באמת הורה טוב או מעורב, זה בהחלט טוב ויפה אבל זה לא המדד, בעיקר לא לפי קנה המידה של הילד, שיכול להעריך את זה רק כמובן לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיעריך. לעיתים אני חושבת שהורים בטוחים שמה שמגדיר אותם כהורים זה ביצוע המשימות המינימליות המתחייבות מכל הסיפור הזה שנקרא הורות. אני לא מדברת על מקרי קצה, אלא על הורים כמו שהסטטיסטיקה אוהבת לקרוא להם "נורמטיביים".

אני תוהה אם לא אחת מהסיבות להתנהגות מוחצנת יותר ולמתחים בתא המשפחתי ובקשר בין הורים לילדים, וברור שיש סיבות רבות אחרות, היא הנתק בקשר בין הורים לילדים. והנתק הוא לא כי אין מעורבות, זה מה שמתסכל, הנתק הוא למרות המעורבות. בעיניי זה בעיקר בגלל שילד רוצה מעורבות אחרת עם ההורים שלו. ייתכן שאני טועה. כן, זה לא אצל כולם, אבל זה כן נמצא ואני חושבת שהרבה מאיתנו או שלא רואים אותו או שמסבירים אותו בהמון סיבות אחרות. זה איכשהו תמיד "הנוער של היום", או הטכנולוגיה, או רמת החשיפה או כמות השעות המטורפת שצריך להשקיע בעבודה או אלף ואחת סיבות אחרות. מתי באמת ישבתם ובחנתם מה אתם עושים בשביל הקשר עם הילדים חוץ מכל הדברים הטכניים שאתם עושים? כן, חוץ מלהתפרנס, להאכיל, לכבס, לנקות, לבדוק שהם הכינו שיעורים, ללכת לפעילויות שבית הספר/הגן מחייב, להלביש, לנגב את הטוסיק, כל הדברים האלה ועוד הם נפלאים והם אכן השקעה בילדים, אך כל הדברים האלה הם עדיין לא תחליף לקשר.

יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עושים ואחראיים עליהם במשך היום, יש המון דברים שאנחנו עושים למענם, אך מה אנחנו עושים איתם שהוא כיף? רק כיף. כתבתי פעם על אתגר ה- 30 דקות ביום, אני עומדת מאחוריו עדיין. המון דברים שאמרו לי שישתנו עם הילדים ככל שהם יגדלו לא באמת קרו. הם לא הפסיקו לחבק ולנשק, הם לא הפסיקו לספר ולהתייעץ ובעיקר לא אבדה הקירבה, להפך היא מתעצמת. אז נכון, הסיטואציה שלנו היא אחרת לאור העובדה שאני כל הזמן איתם, אבל זה לא העניין של כל הזמן להיות איתם, זה העניין שאני מנסה להבין את הצרכים שלהם, מעבר לכל המתבקש. כשאנחנו מדברים היום על איזושהו אבדן ערכים בקרב הילדים שלנו, אנחנו לא רואים את צמצום הערך הורה שאנחנו מבצעים בכל יום. זה תמיד הדדי.

כשמשהו מתחיל להיהרס, אני לא לוקחת את כל האשמה עליי, אבל אני כן מנסה לתקן את מה שצריך אצלי. כדי להניע שינוי אמיתי. עם הילדים, קודם צריך לבחון את עצמנו כהורים, לפעמים אפילו להתחבר לילד הקטן שהיינו ומה רצינו שהורינו יעשו. לרוב זה יהיה מנוגד לאינסטינקט ההורי והמחנך, אבל זה לא עושה אותו לא נכון, להפך זה יכול להיות המפתח לשינוי ולתחושת סיפוק גדולה יותר מהבחירה הכל כך חשובה הזו שעשינו בלהיות הורים.


יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

זה לא פוטש, זה בלוף ולבלופר קוראים נתניהו

אם חשבתם שאשמח ואעלוז כי יש בחירות, אתם טועים. אני חושבת שזה עוד סימפטום שמוכיח את חוסר האחריות המדינית שאנחנו סובלים ממנו כבר כמה שנים טובות ובעיקר בכמעט שנתיים האחרונות. ניסיון להרכיב קואליציה חלופית לא היה מביא חלופה רצינית ובת קיימא, לא היה מחזיק מעמד, בעיקר משום שאת המדיניות והאחריות הנלווית אליה מחליפים אינטרסים פוליטיים ולא חזון מדיני אמיתי. עקרונית, גם אפשר היה לתת את הדעת שהכנסת לא היתה רוקדת לפי החליל של נתניהו ולא היתה מסכימה על פיזור הכנסת, אלא יוצרת כנסת לעומתית שמכתיבה את הטון לממשלת מיעוט. יש מצב, גם אם זה לא נראה לכם, שדווקא זה היה סופסוף יוצר מדיניות אחראית יותר, עם כנסת חזקה שעל הדרך גם חושפת את מערומיו של נתניהו והבלוף הגדול. אבל זה לא יקרה, המפלגות כולן נושאות עיניהן לעוד מנדטים, האופטימיות אוחזת בכולן מקטנה עד גדולה. זה יהיה יותר מעצוב לגלות, ב- 18 במרץ ככל הנראה, שהרבה לא השתנה פה. 

עזרו לנתניהו למצוא את דרכו
הביתה
אין שום דבר אמיתי במה שאמר אתמול נתניהו בנאום ההליכה לבחירות שלו, נתניהו הוא איש מכירות שמוכר בלופים ועושה את זה טוב. אפילו תנועות הגוף שלו, ההזעה והמבטים הוכיחו שהוא עצמו כבר לא מכיל את כל השטיקים שהוא מנסה למכור. "במצב הנוכחי, מתוך הממשלה הנוכחית אי אפשר להנהיג את המדינה" - האומנם? אפשר ועוד איך להנהיג את המדינה, רק שנתניהו אבוד, הוא לא מצליח במה שהוא עושה ומיד מסביר ש"הרצפה עקומה". הוא היה רוצה להיזכר בהיסטוריה כמנהיג שהוביל את ישראל להישגים, רק שהוא פונה שוב ושוב ימינה כדי שבנט לא ינשך אותו בלחי ימין של הישבן.

נתניהו במילכוד 22  - הוא רוצה להיות ראש הממשלה אבל הוא לא מצליח להיות ראש ממשלה. הוא חתום על פירוק הממשלה הזו, אבל הוא מכין את עצמו להיות ראש הממשלה הבא. הוא מודה בחוסר יכולתו להנהיג, הוא מודע לזה שהוא מודה בתבוסתו, אך הוא מנסה להציג אותה כאשמתם של אחרים. הבעיה היחידה היא שבתפקיד הזה שלו הוא אחראי לכל הכשלים, הוא רק מקווה שהציבור מספיק מטומטם כדי להאמין לתירוצים שלו. לצערי יש להניח שהוא צודק, למרות שהייתי רוצה להתבדות. 

"האחריות שלי כראש ממשלה היא להנהיג את המדינה ... אבל בממשלה הנוכחית הרבה יותר קשה לעשות את הדברים למען הציבור" - נו די כבר, בן אדם, זה אתה, אתה יצרת את הקואליציה, אתה אחראי על המינויים, אתה חתום על המדיניות - כמה עלוב האיש הזה יכול להיות? וכל נאום ה"אוי,אוי, אוי" - בחיי! "הרבה יותר קשה, קשה לעשות את כל הדברים האחרים? בחרת להיות פוליטיקאי, אתה עומד בראש מפלגה, בראש מדינה וכל מה שיש לך להגיד זה שזה קשה? no shit- מי היה מאמין?

ההתבכיינות של נתניהו צריכה לעלות לו במחיר כבד  כי לנו היא כבר עלתה מספיק והבחירות האלה רק מעלות את המחיר.
נבחרת? כן, עשית? לא.
אתה צריך להסיק את המסקנות - לא לפטר כי אם להתפטר. הגיע הזמן שנאמר את זה - לנתניהו אין את זה. הוא ידע לדבר, היום כבר לא, הוא יודע לבלף, אבל הוא לא יודע להנהיג. כל העולם רואה את זה והגיע הזמן שישראל תכיר בזה. נתניהו צריך לשלם על החשבון האגדי שהוא חתום עליו. הוא מבקש את אמון העם, הוא רק הוכיח שלעם הזה אין סיבה לתת בו אמון, על זה הוא צריך לשלם, אנחנו שילמנו מספיק + בונוס גלידת פיסטוק וריהוט גן וחשבון מים וחשבון הוצאות ומיטה במטוס ועוד ועוד. 

ולסיום - נושא הפוטש. לא היה פוטש. זה קונץ-פונץ. נתניהו יודע את זה, אפילו הוא לא יכול היה להחניק את החיוך כשדיבר על זה. ונתניהו בעצמו כבר ניסה פוטש בעצמו, רק שאז היה מנהיג שידע להנהיג (גם אם לא לטעמי) והפוטש של נתניהו לא צלח. הפעם אפילו לא היה ניסיון לפוטש, נתניהו הוא זה שהלך לדבר עם החרדים, הוא זה שפיטר את לבני ולפיד והוא זה שקורא לבחירות מוקדמות אבל אם לחזור לג'וזף קלר כנראה שאין מנוס מלהגיד "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך", לפעמים זה פשוט אתה זה שרודף אחרי עצמך. אין לישראל זמן למנהיגים רופסים. נתניהו זמנך עבר. נקסט

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.


יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

כנראה שזה מגיע לנו - עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה

זה לא שמתחשק לי פוסט פוליטי, זה לא שהרשת לא מלאה באנשים שכבר כתבו על זה, זה פשוט שאני לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אני כותבת על שקיעתה של הדמוקרטיה שמתרחשת ממש מתחת לאף שלנו מבלי שממש נשים לב. במרבית השיחות שלי עם חברים, מסבירים לי שאני מגזימה, לרוב הטיעון הוא תראי אותנו ותראי את מי שמקיף אותנו, או לחלופין מסבירים לי שגם ארה"ב היא לא ממש דמוקרטיה. עזבו אתכם מתהליך הייהוד האינטנסיבי, אם כי הגדלת התקציב של מנהלת הדת ב- 17 מיליון שקלים צריכה להדאיג את כולנו, שברור שמגיע על חשבון הדמוקרטיה. בואו נדבר רק על דמוקרטיה. 

נתחיל מזה שדמוקרטיה היא לא עניין של ימין/שמאל, דמוקרטיה היא לא עניין של אינטרפטציה, דמוקרטיה אמורה להיות אינטרס של כל אחד ואחד מאיתנו. לא אחדש לכם דבר שהתרופפות של התנאים הדמוקרטיים זה חרב פיפיות. מה שנראה לכם נכון אולי לעשות בהקשר מסויים ופרטי צריך להיבחן בקונטקסט רחב יותר. כי אם היום בוחנים משהו רק נגד ערבים, ומחר רק נגד שמאלנים או פליטים או חרדים, בסוף זה יכול להגיע לכל אחד ואחד מאיתנו גם אם התסריט הזה נראה לכם כרגע דימיוני. אם במקרה משתמע מזה שאני חושבת שישראל כרגע היא דמוקרטיה אמיתית, אז רק שיהיה ברור, יש סמי-דמוקרטיה בישראל ובעיקר ברמה הפרוצידוראלית, לא יותר. נראה שבימים האחרונים נתניהו מוריד עוד הילוך במנוע הדמוקרטיה המעורער ממילא.

רק במוצאי שבת החליט ראש הממשלה להורות לשר הפנים לבחון שלילת אזרחות לערבים ישראלים שהפגינו נגד המדינה או תקפו שוטרים, מחר על רקע זה אפשר לבחון שלילת אזרחות גם לאחרים. מדינה דמוקרטית נמדדת בריבוי דעות, לא ביצירת מדינה הומוגנית בה מי שלא מיישר קו עם מדיניות הממשלה עלול לאבד את אזרחותו. מדינה צריכה להכיל את האפשרות שיש מי שמתנגד למדיניות, לא רק שאין זה מסמל העדר נאמנות למדינה לרוב זה בגלל נאמנות למדינה והתנגדות למדיניות ספציפית. בדמוקרטיה זה אמור להיות ברור. התנגדות למשטר וקיום אופוזיציה הם נדבכים חשובים לקיומה של דמוקרטיה ובמידה רבה היא נמדדת בזה. נראה שמי שצריך קורס מזורז בדמוקרטיה הוא ראש הממשלה. אבל בשביל מה צריך דמוקרטיה, אפילו אבירו ומושיעו של ראש הממשלה, הפטרון שלדון אדלסון הסביר "שזה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, בסך הכל זה הרי לא כתוב בתנ"ך". אמר והוסיף להשיאר אזרח אמריקאי. כמה נוח. 

בתקופת צוק איתן זה לא סוד שהתנגדתי למדיניות הממשלה, התגובות שקיבלתי מטוקבקיסטים שונים הן מהז'אנר הנחות ממנו עשויה גם ההתבטאות של נתניהו אתמול, ואני מצטטת: "לכל המפגינים בגנותה של מדינת ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית, אני אומר דבר פשוט: אני מזמין אתכם לעבור לשם, לא נערים עליכם שום קושי". איזו הבנה דמוקרטית עמוקה יש לאיש הזה, תדע כל אם עברייה כי עתיד ארצה נתון בידי גחמותיו ואינטרס הבחירה של העומד בראש המדינה. צודק נתניהו - למה להתמודד עם התנגדות למדיניות שלו אם אפשר פשוט לשלוח את המתנגדים החוצה (ועוד מרצון, חכו שהוא ישלח אותנו לדאעש). כי אופוזיציה - למה זה טוב באמת? ברנרד שו כבר אמר כי "דמוקרטיה היא מנגנון שמבטיח שבני האדם ינוהלו בדיוק בדרך שבה מגיע להם". 

ככל שמתעכב פירסום הפוסט הזה, מכל הטעמים האובייקטיביים, נתניהו ממשיך לספק דוגמאות. אתמול (שלישי), כינס נתניהו מסיבת עיתונאים אחרי ישיבת הקבינט, בכל זאת גם הוא הבין שאי אפשר שלא לדבר עם העיתונות הישראלית לנוכח ההידרדרות במצב (שכמובן כמו כל מדינאי הוא לוקח אחריות ומפיל אותה בלעדית על אבו מאזן ולא חלילה בוחן את מדיניותו). מכיון שמדיניות היד הקשה עובדת כל כך טוב וכמוה חברתה "היד הקלה על ההדק", הורה נתניהו על הגברת היד הקשה (טוב כי זה מוכיח את עצמו כבר אמרנו) וכמובן בחינה של הוצאה מחוץ לחוק של הגורמים הפעילים בירושלים ואז הוא פנה אל הערבים החיים בישראל וביקש מהם לא ללכת אחרי מיעוט קיצוני ולשמור על נאמנותם למדינת ישראל כי ישראל כמובן מצוידת בקור רוח ובאמונה בצדקת דרכנו. השימוש של נתניהו בגוף ראשון רבים לא עושה אותו צודק, אבל הוא גם לא מובך כאשר הוא מבקש מהערבים בישראל לישר קו עם המדינה היהודית. כרגיל הוא שכח שדמוקרטיה היא הגנת המיעוט וזכויות אדם, אבל בעצם זה לא כתוב בתנ"ך...

ממשלת נתניהו השלישית מביאה אותנו אל עברי פי פחת, הוא יכול להגיד עד מחר שהוא מאמין בקור רוח במטרותינו העלומות, אבל כנראה שנאמניו הבינו אותו נכון הבוקר כאשר ניסו להצית עוד מסגד, או כאשר שר החינוך מציג עוד תוכנית לימודים חדשה מהגן ועד התיכון ללימודי יהדות. כי באמת צריך ללמוד עוד קצת יהדות, דמוקרטיה זה כל כך אובר רייטד. הבעיה היא ששיקולי נתניהו נועדו להבטיח את בחירתו מחדש ולא את עתידה של מדינת ישראל, והבעיה היותר חמורה היא שלאט לאט אנחנו מגדלים כאן דורות שלא מבינים את המושג דמוקרטיה בלי "צדק יהודי", "הבטחה אלוהית" ונאמנות מוחלטת לדת, לצבא ולשואה. לכל מדינה יש את הזכות להרחיב את האתוס ולייצר נרטיבים, זה טבעי וזה ידוע, רק שישראל מנסה להחזיק את עלה התאנה הדמוקרטי מעל הזיקפה היהודית שהולכת ותופחת ואוטוטו עלה התאנה הזה כבר לא יסתיר דבר.

מהי דמוקרטיה? לדבר בגוף ראשון ולהפגין נאמנות. התנגדות למדיניות? לא בדמוקרטיה שלנו. לצעוק המלך הוא עירום? למי יש כוח? אוטוטו פשוט נאמר תודה על כל בוקר שהתעוררנו בו ועדיין אנחנו אזרחים. אז תודה נתניהו, אני אמשיך להתנגד למדיניות שלך ולמרות הצעתך המפתה אני לא אעבור לרשות. ברשותך אני אמשיך להגיד שאתה רע לישראל, גם אם זה לא יעזור, לפחות אני אדע שלא שתקתי. דמוקרטיה זו הידיעה של כל אזרח ואזרח שיש ביכולתו להשפיע על המדיניות ויש בכוחו להתנגד כי דמוקרטיה מושתת גם על עקרון הגבלת השלטון. שחק, שחק על חלומות נתניהו, אבל אני עוד אאמין בדמוקרטיה גם אם אתה בוחן את האפשרות לשלול את אזרחותי. האיש שהלך לפני ארונו הפיקטיבי של רבין מצא עוד משהו שניתן לקבור בקבורה יהודית. גם את הדמוקרטיה, כמו את חללינו נקבור בארון מתים. שששש, אל תפריעו - נתניהו עסוק בנעיצת המסמרים האחרונים. 

יום שישי, 7 בנובמבר 2014

בנט נמאסת

אחד הדברים הכי קשים לי בחינוך ביתי, וסילחו לי שאני קופצת ככה ישר לנושא ללא שהיות, זה כשאני נתקלת בקשיים החשוד המיידי, גם אם זה רק בעיניי, הוא תמיד אני. קחו בחשבון שאני מסוג האנשים שתמיד לוקח אחריות, גם כשזה לא קשור לילדים שלי ועכשיו תכפילו את זה, תעלו בחזקה, תכפילו ותעלו בחזקה וככה זה כשזה נוגע ללדים שלי. כזו אני לא יכולה לנתק. זה לא שאני בנאדם שסובל ממוסר כליות, ממש לא, אני פשוט תמיד בודקת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע או לתקן או לשנות. מאתמול אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה וכל הזמן משהו צץ ובלילה אני כל כך עייפה שאני פשוט הולכת לישון עם הילדים, להגנתי אציין שהם לא ממש הולכים לישון מוקדם

אתמול היה סיור במוזיאון ארץ ישראל ובפלנטריום ובזמן שהגדולים נהנו שם אני הצלחתי לשבור את הטיולון של קטינא שעוד נהנה ממנו בטיולים ארוכים, ללכת לשש חנויות ספרים ולצלצל לעוד שמונה עד שמצאתי ספר שהבכור צריך, לשבור את הכפתור של הרדיו ועוד עם הישבן ולקבל על זה הצעת מחיר של 950 שקלים. לאסוף את הגדולים ולחזור לרחובות, להעביר זמני מתמטיקה, לעזור לבכור ליישב סיכסוכים עם עצמו, לשחק, להקריא, לבשל, לנקות, לשמוע זמני נגינה, לקחת לקפואירה, לעשות עוד זמן לימודים, להכין ארוחת ערב ולאסוף את הבנזוג מהרכבת ואז לארגן לשינה. זה רק אתמול. היום? היום מוסך (התיקון עלה רק 11 ש"ח), לקחת לבאולינג עם חברים, לחזור, ללמד עברית, להכין ארוחת צהריים, לקחת לטרומבון, לעשות זמני מתמטיקה, לטפל בבכור שעלה לו החום, לטפל בקטינא מצונן, לטפל במרכזית עם כאבי גב שפצעה את עצמה ביד, לנקות את הקיא של החתול, לעשות כביסה, לנקות, להכין ארוחת ערב, ללוות בפסנתר את המרכזית שניגנה בכינור, להקריא ולשחק. אז לא הספקתי לכתוב. ובכלל כבר לא חמישי, אלא שישי וקמתי מוקדם בבוקר לכתוב אבל כרגיל גם התוכניות האלה השתבשו. לא מתלוננת.

ולמה כל זה? כי מאז אירעו אי אילו דברים וההקדמה על לקחת אחריות פתאום התאימה לי למה שלא עושה נפתלי בנט וכן אני שוב מעוצבנט. שנתיים כמעט שהאיש הזה שר, שנתיים שהוא משחק משחק שרק אידיוט לא יבין ועדיין הוא נמצא במקום שבו הוא יכול לשחק ושום בוגר אחראי לא נותן לו בעיטה בתחת בכיוון הדלת. יושב שר בממשלה נהנה מזרימת כספים בלתי פוסקת למגזר שהוא מייצג ולא מפסיק לתקוף את הממשלה שהוא יושב בה. הבעיה היא שבנט גוזר קופון פוליטי שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו שבנט יגזור. אל דאגה, לא התחלתי לחשוש לאינטרסים של נתניהו, נתניהו לעולם לא יהיה כוס התה שלי, אלה האינטרסים שלנו כאזרחים שמעניינים אותי. נתניהו לא מעיף את בנט כי הוא מפחד שזה יעלה לו במנדטים, עתידה של מדינת ישראל חשוב הרבה פחות מהבחירות הבאות. הבעיה היא שאנחנו מקבלים את זה. 

איפה נשמע ששר בממשלה חושב שלממשלה שהוא יושב בה אין זכות קיום ועדיין לא מתפטר? גרוע יותר - ראש הממשלה שלו שותק ונותן לו להמשיך להינות משני העולמות. אם נתניהו לא מבין שבעצם העובדה שהוא מחזיק את הענף שבנט מנסה לנסר בסופו של דבר הוא זה שענפו יקרוס תחת העומס, אולי אין שום סיבה שאני אגיד משהו. אבל איך אפשר לשתוק לנוכח המחזה ההזוי והאבסורדי הזה?

אם יש משהו שצריך להיות ברור הוא שככל שישראל מתעכבת כך הסיכוי לשלום באזור מאיין את עצמו למוות. המחיר של שתי הקדנציות האחרונות של נתניהו הוא עוד מתים עתידיים על מגש הכסף ובנט מושך אותו עוד ועוד ימינה. נתניהו יכול להמשיך בהסתה שלו ולטעון שהפלסטינים אשמים, רק שאין כאן שני שותפים שווים, משוואה כזו מוכן רק הציבור הישראלי לקנות. לנו יש מדינה, לפלסטינים אין מדינה וככל שנקשה את עורפנו ולא ניתן סיכוי לשלום ונאשים את הצד השני, אנחנו דוחקים את הפלסטינים. דחיקת צד מדוכא ממילא לפינה גורמת להם להתייאש, היאוש הוא שמביא לאלימות. אלימות לא ניתן לפתור באלימות. אם באמת מדינה פלסטינית תוכיח שהרצון בשלום הוא שגיאה רומנטית של השמאל - למה לא להוכיח את זה? הרי בדעת הקהל העולמית יהיה הרבה יותר קל להצדיק מלחמה נגד מדינה פלסטינית תוקפנית מאשר להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים.

בנט הוא רטוריקן מסית והוא מסוכן גם למי שמחזיק בדיעות ימניות. בנט מציע עכשיו להפוך את ירושלים לג'נין שניה - לפעול ביד קשה, להרוס בתים, לעצור ולייצר מבצע מתגלגל. נורא קל ללכת שבי אחרי דמגוגיה שכזו, רק שבנט מציע לנו לחזור אחורה בזמן ולא מציע שום פיתרון מלבד כוח. הציונות החדשה שבנט מבקש להנחיל לכל בית בישראל היא לא ציונות, הוא מציע דת לאומית. קל לפרוט על נימים כאלה ברגעים של משבר, זה עלול להרגיש כמו פיתרון, אך פונדומטליזם לא פותרים בפונדומנטליזם נגדי, ההיסטוריה מלמדת שזה אף פעם לא עבד. במאבק התמידי בין ערכים אוניברסליים ובין אידיאולוגיות אחרות, עד עכשיו אלה הערכים האוניברסליים שיצאו וידם על העליונה גם במחיר של מלחמות ארורות ומליוני מתים. 

קל ללכת שבי אחרי שכרון הכוח, הוא רק זמני ולא יכול לפעול לאורך זמן. כבני אדם אנחנו יודעים שבשום מצב של עימות אין צד אחד שהוא לגמרי צודק, גבירת הצדק החמקמקה אף פעם אינה בבלעדיות של צד אחד, הכל שאלה של איך מניחים את העובדות. בנט מניח את "העובדות" שלו בנחישות ובבוטות ולציבור קל להיסחף איתן ולראות את ההיגיון שלהן, גם אם ההגיון הוא חד צדדי ולא משקף נכונה את המציאות. בנט מציע לנו כוח - בואו ניכנס בפלסטינים ונראה להם מאיפה משתין הדג, נחזיר לעצמנו את ירושלים (שאגב דה פקטו היא בידינו), נתקוף ולא נגן, נהיה נחושים ולא חכמים. במצב של סיכסוך כל כך סבוך זה עלול להישמע כמו פיתרון, במבט מלמעלה כל בר דעת יכול לראות שזה לא יביא לפיתרון. בנט רוצה שהפלסטינים יוותרו על השאיפה שלהם לא כי היא לא צודקת אלא כי אנחנו יותר חזקים ואלוהים איתנו, ככה לא פותרים סיכסוכים ככה מביאים סיכסוכים לידי רתיחה.

בנט חושב שלממשלה הזו אין זכות קיום? אם כך שיקום ויעשה מעשה ויתפטר. בנט לא מתפטר כי זה נוח לו והוא שאוחז בחבל משני קצותיו מבקש מהפלסטינים לוותר על הצורך שלהם במדינה משלהם כי הוא חושב שלא מגיע להם - הגישה האדנותית הזו קונה אחיזה בישראל. ישראל לא צריכה מנהיגים שמסתמכים על העבר כדי לפתור סוגיות עכשוויות, ישראל צריכה מנהיגים אמיצים שלא מתחבאים מאחורי קלישאות. ראש ממשלה חזק היה מעיף אותו מכל המדרגות. אבל זה מה שיש לנו ראש ממשלה חלש, נטול חזון או אופי. ממשלה שהורידה אותנו כל כך עמוק שאולה שאנחנו אפילו לא יוצאים לרחובות להגיד די. די לאוזלת היד המדינית שמתרגמת ליד חזקה, זרוע נטויה ועורף קשה. רק שכרגיל זו לא הממשלה שמשלמת את המחיר, אלה אנחנו. 

הגישה המתנשאת שישראל תציב את התנאים לקיומה או אי קיומה של מדינה פלסטינית חייבת להיפסק. בין אם אתה מחזיק בעמדה ימנית או שמאלנית הדרך הנכונה ביותר בעיני לפעולה היא לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית - זו בכלל לא שאלה אם ישראל מסכימה או לא וגם לא אם אלוהים ציווה לנו את הארץ. אם זה הצעד הנכון זה יוכיח את עצמו, אם לא ישראל היא מדינה שיכולה להגן על עצמה ולפחות לומר ניסיתי, השעטנז הזה של להחזיק בשטחים הכבושים, להגיד שזה שלנו והפלסטינים צריכים להתקדם וללמוד בטרם תהיה להם מדינה זו גישה אדנותית שלא מביאה לדבר מלבד להעלות את השטח עליו אנחנו יושבים באש. אם המדינה הפלסטינית תתקוף את מדינת ישראל תהיה לנו הגושפנקה להגיד שאנחנו מגינים על עצמנו. אבל בישראל כמו בישראל, אין הגיון יש רק צדק חד צדדי וכבר שנים הצדק הזה לא עושה עימנו חסד.