נתניהו פותח את חגיגות יום השואה הבינלאומי

ישראל אף פעם לא ידעה כיצד להתמודד עם השואה, זו לא ביקורת, ספק אם איזושהי מדינה היתה יכולה להתייחס לנושא בסדר גודל שכזה מבלי לפול לבורות שנושא כזה מזמן. קל לבוא בביקורת על ההתייחסות החברתית והממלכתית לשואה ולהצביע על טעויות בדיעבד, למעשה זה דורש בחינה ציבורית מחודשת של הנושא, וזו מתקיימת רק בשוליים. אבל השואה לא נעדרת מהשיח, היא קיימת ברמה היומיומית, ובעוד הדיון בה נעשה בכפפות של משי המיועדות לטיפול בפרה קדושה, השימוש היומיומי בה הוא מטבע עובר לסוחר שמאבד מערכו. 

השואה, נרצה או לא נרצה,היתה זרז להקמת המדינה. מתוך הטראומה, היתה הקמת ישראל נקודה של תקווה אחרי אבדן חסר תקדים. הקושי מובנה במצב. לאורך השנים עבר היחס לשואה גלגולים רבים, אך מקום השואה מעולם לא נפקד בגנום הישראלי ועל אף 68 שנות עצמאות עדיין קל להפחיד את הציבור באיום שואה חוזרת.

השימוש התדיר בשואה כמקור להתייחסות ולהשוואה עם אירועים אקטואליים הובילו ליחס של זילות בשואה, ככה זה כשהשואה היא בכל מקום והוא פוטנציאל קבוע של איום. בשנים האחרונות הגדיל לעשות ראש הממשלה שחיבר כל אתגר בפניו ניצבה ישראל לרטוריקת שואה עד שממש כמו הילד במשל הזאב, הפסיקה השואה להיות קלף מנצח בזירה הבינלאומית, אלא שבבית פנימה היא עדיין מקור לא רע לייצור "תבהלה" כמו גם לגיטימציה רחבה.

הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק לרגל יום השואה הבינלאומי שמצוין היום (ראשון), מוכיח עד כמה השימוש בשואה מבחינתו הוא רטורי-טכני בלבד. לו היתה קמה מדינת ישראל לפני, טוען בן ההיסטוריון, לא היתה השואה מתרחשת ולו משום שישראל היתה פועלת נגד אלה "שבאים לכלות את עמנו". הרשו לי לא להתעכב על כל צורת הניסוח בגוף ראשון רבים שראש הממשלה נוקט בו לאחרונה, כיון שברוח יום השואה הבינלאומי אני חוששת שאאלץ להשוות וחבל. אבל כמה דמגוגיה יש בטיעון הזה? אך יש לשאול - לו היתה ישראל קיימת מה היה על שאלות נוקבות על דוכן האו"ם כמו "איך לא הפציצו את אושוויץ?"  - על מה היה ראש הממשלה מדבר אם לא היתה שואה? 

לו היתה מדינת ישראל אולי לא היתה מתרחשת השואה כי יהודים היו עולים אליה מרצון, זו ספקולציה גדולה מדי מבחינתי ובזבוז זמן מיותר. מה שבטוח הוא שלא היה בכוחה של ישראל, גם אם כוחה הצבאי היה שווה ערך לכוחה היחסי היום, להיות כוח נגד גדול יותר או משמעותי יותר משל בריטניה או צרפת, להפך וגם לבנות הברית, עם רוסיה וארה"ב זה לקח אי אילו שנים להביס את גרמניה. אבל למה להיות קטנוניים אם על חשבון השואה ניתן להעצים עוד יותר את הגאווה הלאומית? רק דמיינו מה יחידת 101 היתה עושה מאחורי קוי האויב הנאצי. כך או אחרת המצאת מציאות אלטרנטיבית ומסולפת היא נוהל קבוע שלא הרתיע ולא מרתיע את ראש הממשלה כל עוד הוא מייצר תמיכה. 

עצוב שמבחינת ראש הממשלה השואה היא לגמרי תחזית אפשרית כנראה גם היום, אחרת לא ניתן להסביר את המשפט "70 שנה אחרי השואה עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו." ראש ממשלה בעל תחושת נרדפות נשמע כמו ראש ממשלה לחיץ ומבוהל. אם כל אויב הוא פוטנציאל לשואה הרי שיש כאן בעיה, מעבר לעובדה שזה מצייר את השואה כאירוע שההיתכנות שלו היא מעשה יומיום. אבל מה אמורה תחושת הביטחון הישראלית שלי לעשות אם גל הסכינאות הנוכחי מאיים לכלותי? ואם גל הסכינאות הנוכחי הוא בעל פונציאל כליה הרי שלא ברור איך ישראל היתה עומדת בנטל המערכת מול גרמניה לפני יותר מ- 70 שנה. 

ראש הממשלה שם קץ לתהיותיי בהמשך "ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו ומונעים שואה נוספת." מכאן אנו למדים ש: 1. גל הסכינאות הנוכחי ככל הנראה מסוכן דיו כדי להפוך לשואה נוספת. 2. מה שאנו רואים לפנינו הוא הדיפה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא עקבית. בנימין "לנצח נאכל חרב נתניהו" רואה בגל מתקפות סכינאים סכנה אמיתית עד לרמת השואה, אבל מפספס את העובדה שאם זה המצב הרי שבשבע השנים האחרונות יש רק כתובת אחת להאשמות כאלה.  

אך לא רק בביקורת עסקינן, לכן, לטובת הציבור, להלן הסטטוס של ראש הממשלה כפי שראוי היה שייכתב וראוי יותר שיובן:

אמש, ערב יום השואה הבין-לאומי שחל היום, התרגשתי (לרגל פתיחת יום חגיגות השואה, קיבעון קטן שלי שאני מטפח כי זה עובד בקלפי) להיפגש עם ניצולי שואה מעמותת "יד עזר לחבר" (עמותה שדואגת, בין היתר, לחלוקת מזון יבש לניצולי השואה הנהדרים האלה שלא תמיד יש להם מה לאכול). ניצולי השואה, שיש לי הזכות והחובה לדאוג לרווחתם (לצערי הנושא עוד בטיפול, אך עתיד להיפתר עוד בתקופת שלטוני - עניין של שנים מעטות. אציין שאני מבין לליבם כי בגל הקור הנוכחי, גם אנחנו, רעייתי ואני, חושבים פעמיים אם להדליק את התנור כי מי יודע אם השטיח הפרום במעון הרשמי לא יתלקח בטעות), מקפלים בתוכם את סיפור התקומה של עם ישראל (למעט העובדה שהם מסיימים את חייהם מתחת לקו העוני).

אם הייתה קמה מדינה יהודית (אבל האו"ם, אתם יודעים, כבר אז היה אנטישמי) לפני השואה כנראה שהיא לא הייתה מתרחשת, מפני שהיינו מסוגלים לפעול נגד אלה שבאים לכלות את עמנו (רוצה לומר שום מופתי לא היה לוחש על אוזנו של היטלר את רעיון הפתרון הסופי, המופתי אפילו לא היה מגיע לאירופה כי שר הפנים היא מעכב את יציאתו מהארץ). 70 שנה אחרי השואה, עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו (נו ברור, היינו צריכים לקטוע את זה באיבו, שואה אם לא קוטעים אותה לפני שהיא מתחילה, מפריחה אחר כך פוטנציאל לשואות קטנות). ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שבאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו (זאת העבודה שלי - אני מונע שואה על בסיס יומיומי, כלומר התקפות, זאת אומרת אנחנו גם הודפים אותן ולפעמים גם קצת פחות לצערנו, אבל רעייתי ואני מקפידים לבוא לבקר, זה המינימום שאפשר לעשות, כלומר זה וסטטוס בפייסבוק) ומונעים שואה נוספת (כל יום, אני אומר לכם, כל יום). הסיפורים האישיים (אלה שמתייחסים לתאריכים הרלוונטיים ולא למצב היום) ששמעתי אמש אינם רק זיכרון, הם ציווי: לעולם לא עוד. זה התפקיד שלי (נו, תודו, אפילו שואה אחת לא היתה מאז שאני ראש ממשלה).

8 סוגי יינות בראי השואה

"הכלבו היה בבעלות יהודית לפני שהנאצים לקחו אותו" זעק ראש הממשלה ביאושו, "באופן אבסורדי הכל-בו הזה מסמן עכשיו מוצרים מישוביי יהודה ושומרון והגולן, ועכשיו אנחנו מתבשרים שהורידו אותם מהמדפים. חרם לכל דבר... אנחנו מוחים בתקיפות על הצעד הפסול הזה מבחינה מוסרית ועניינית והיסטורית".

ראש הממשלה אינו מדייק: סימון המוצרים אינו אבסורדי, זו תוצאה של החלטה של האיחוד האירופי. העובדה שהכל-בו היה בבעלות יהודית ונלקח ע"י הנאצים ועכשיו מסמנים שם מוצרים מישראל אינה אבסורדית. סליחה על הציניות, אם כבר יש כאן דווקא קו הגיוני, שזה הפוך מאבסורדי. אם הכוונה היא להתנכלות מכוונת ליהודים ודווקא בגרמניה, הרי שזה פשוט לא נכון ולכן הטיעון בעייתי אבל זה מה שקורה כשאצל ראש הממשלה יהודי וישראלי הן מילים נרדפות.

יש סימון של מוצרים מהתנחלויות ובעוד יש בישראל שיגידו שההתנחלויות הן ישראליות, הרי שלא מוכלת עליהן ריבונות ישראלית ולכן זה בהכרח לא נכון. מוצרים אלה אינם מישראל אלא מוצרים שייצרו ישראלים, ייתכן שאפילו על ידי פועלים פלסטינים היו מעורבים בתהליך הייצור, אבל הם לא ישראלים, הם מאיזור ללא ריבונות. עובדתית וחוקית ככה זה גם בישראל, גם אם בעיני רבים ההתנחלויות הם בשר מבשרה של ישראל.

אבסורד הוא כאשר דבר מה אינו מתיישב עם ההגיון הישר. יש הגיון בסימון המוצרים, גם אם אינו מקובל על ראש הממשלה, מה שאבסורדי כאן הוא ניסיון ראש הממשלה למצוץ את לשדו של זכרון השואה בציניות וללא בושה.

להילחם נגד סימון מוצרים? אני סבורה ששוב ראש הממשלה מטפל בתסמין ולא בבעיה עצמה. אבל מכיון שזו מדיניות הממשלה, ראוי היה שראש הממשלה הישראלי, שאמור לפעול בשיקול דעת גם בנושאים רגישים מאלה, יוכל לטפל בנושא בכלים ראויים ולא בהיסטריה המחברת שוב ושוב לשואה. אצלי זה מעלה את התהיה שאם לא היתה שואה, לראש הממשלה לא היה שום טיעון אחר. איראן? שואה! פלסטינים? שואה! סימון מוצרים? שואה! יש משהו שניתן להצדיק גם ללא השואה? אני שואלת כי ניצול השואה למטרות תעמולה עומד ביחס הפוך למשל ליחס לניצולי השואה בישראל, שלא ממש נמצאים בסדר יומו של ראש הממשלה.

בעיניי התנהגותו הבלתי מידתית של ראש הממשלה לאור הורדה מהמדף של שמונה סוגי יינות צורמת, אבל אל תבינו לא נכון זה היה צורם גם אם היו מורידים בכל אירופה מוצרי התנחלויות מהמדפים. זה לא בגלל שאני שמאלנית עוכרת, זה בגלל שהשואה לא צריכה להיות האסטרטגיה של ישראל. ניצול השואה הוא איבוד פרופורציה, הייתי משתמשת במילה אבסורד, אך דומה שראש הממשלה אינו מבין הגדרה זו לאשורה.

בהנחה שראש הממשלה אינו רוצה ליצור תקדים ולכן השיב מלחמה שערה, הרי שראוי היה שראש הממשלה יפעל בכלים המתאימים. אם כי גם פה יש דואליות מוסרית - אינני זוכרת אותו אומר משהו כאשר ליברמן קרא לחרם מסחרי על ערביי ישראל, שבעיניי נראה הרבה יותר מסוכן למדינת ישראל מהורדת שמונה סוגי יינות מהמדף של כל-בו בגרמניה, גם לאחר סימונם וגם אם זו הרשת השניה בגודלה באירופה. 

חרם? הורדת 8 בקבוקי יין זה חרם? לא, אבל כנראה שזה נשמע טוב כשראש הממשלה מרים את דגל המאבק הציוני. אלא שחרם היא המנעות, במקרה הזה מסחרית, המכוונת נגד גורם מסויים. אין כאן חרם על ישראל, יש כאן ניצן של חרם על מספר מוצרים מצומצם ברשת מסויימת. איבוד העשתונות המילולי, שנתפס בציבור הישראלי כהגיוני, ציוני ומעורר השראה, נראה לי מפחיד כשהוא מגיע מהאיש שאמור להיות אחראי גם במקרים חמורים יותר המתרחשים בחייה של אומה. חוש המידה של נתניהו ידע ימים טובים מאלה. ניתן לטפל בנושא הזה אחרת, למעשה הנושא הזה מוטל כחרב על צווארה של המדינה כבר הרבה מאוד זמן, משל נוסף לאמרה הידועה על ההבדל בין חכם לפיקח. 

עיניינית? שום דבר בתגובתו של ראש הממשלה לא היה ענייני גם בהנחה שהמלחמה באיום החרם האירופי על מוצרים מהתנחלויות זה הנושא הראשון במעלה בסדר היום הציבורי. מוסרית? הניסיון לקשור לשואה הוא לא מוסרי, הוא ציני וסחיטת השואה של ראש הממשלה בעלת מימדים אינפלציוניים. היסטורית? אין קשר בין השואה לסימון המוצרים והורדתם מהמדפים. זה הצליח לראש הממשלה? כן, כי הוא הפך לאיש המטורף שמתפרץ לבמה כל הזמן ואיכשהו צריך לעצור אותו. 

כל המאבקים של נתניהו בשנים האחרונות הן תולדה של דחיית המשברים הנראים לעין ברגע האחרון. זה היה נכון לגבי המנהרות מעזה, ההסכם עם איראן, מתווה הגז, סימון מוצרים והסכסוך הישראלי-פלסטיני (רשימה חלקית). לו רק לכל ישורת אחרונה הוא היה מגיע עם אסטרטגיה, אלא ששואה אינה אסטרטגיה ובמאבקים החשובים באמת נתניהו מהמר על העתיד שלנו, ללא חזון וללא תוכנית. אבל יצא מלך נתניהו שהחזירו את המוצרים, נכון? איכשהו 22 נרצחים בחודשיים לא נשמע לי כמו סוג של הצלחה.

למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?

ריק מתוכן אבל מתמלא

אולי זה מתווה הגז שהייתי צריכה לדבר עליו, בעיקר לאור העובדה שכנראה בראשון כבר יובא "מתווה משופר" לאישור השרים שיתעלה אף על קודמו שהיה מתווה הגז הכי טוב ever, אבל יש שעושים את זה טוב ממני ולמרות שזה מרגיז אותי אין באמת ביכולתי לתרום לנושא. הודעתם המשותפת של נתניהו ושטייניץ היום היתה מלאה עוז ועיזוז אך העובדה שנתניהו הסתפק בהצהרה וסירב לענות על שאלות מעידה יותר מאשר הצהרתו בדבר עתיד ורוד יותר לכולנו עם ההסכמה של הממשלה על המתווה. כנראה גם הוא ידע את מה שיודע כל שחקן פוקר מתחיל, אם אתה חושב שלא תוכל לשמור על פני הפוקר שלך  - ותר על המשחק, אגב אם אין משפט כזה ראוי שיהיה.

גם מה שקורה בארה"ב לנושא ההסכם עם איראן מעניין בעיקר לנוכח העובדה שיותר ויותר מבינים שבמציאות הנוכחית ההסכם הזה הוא טוב. אבל אני רוצה לדבר על נקודה אחרת שיוצאת גם היא מתוך נושא ההסכם עם איראן, ברשותכם אקרא לו "השיח של האין". אני לא אחדש כלום אם אטען שנכון שנתניהו נלחם בכל כוחו בהסכם עם איראן, אך מעולם לא הציע חלופה אחרת, אני כתבתי את זה וטובים ממני גם. כבר שנים האיש מסתובב בעולם ומשווה את איראן של היום לגרמניה הנאצית של שנות ה- 30 אך אינו מציע שום מתווה אמיתי ובציע, רק מתלונן ובהרבה פאתוס. זה יוצר מצב בו נתניהו נמצא כל הזמן במצב הקורבן מרצון, הוא ממצב את ישראל כמתקרבנת ולבד מהעובדה שזה מעצבן ושחוק זה גם יוצר מצב בו כל פעם שהוא אומר דברים של טעם, וזה לא קורה הרבה, אף אחד לא ממש מקשיב לו. ממש כמו הילד שקרא "זאב, זאב", רק לא ילד אלא ראש ממשלה ולא זאב כי אם - שואה.

השיח הרדוד הזה שפונה אל הרגש יכול להיות אסטרטגיה נהדרת ובלבד שאיננו השטיק הקבוע. ברגע שזה הופך לנוהל זה מפסיק לעבוד על הקהל, למעט המקהלה, אך היא ממילא אינה זקוקה לשכנוע. כמה נתניהו כבר יכול לזעזע עם מוטיב השואה אם הוא כל הזמן שולף את הקלף הזה? אחרי שבשבוע שעבר נקבע שיא הזילות בשואה כאשר טען האקבי כי ההסכם מוביל את ישראל הלכה למעשה למשרפות, נראה לי שסומנה נקודת שפל. אגב, את נתניהו זה לא זיעזע, להפך - כך מתנהג אוהב ישראל בעיניו - משווה ומעלה, שנאמר חבל שהאקבי חשב על זה קודם, אם באמת חשב על זה בעצמו וזה לא בדף המסרים שמחלקת חבורת הפלאיירים של נתניהו על הגבעה.

אבל ההתבטאויות של נתניהו העמומות והפונות אל הרגש הן לא רק בנושא איראן, הן בכל דבר ולהן חלק נכבד בהשטחת השיח בישראל בכל עניין. ברור שצריך D9 לבית המשפט העליון - הוא היחיד שעוד איכשהו נותן קצת מהות אבל גם לא הרבה כי במידה רבה הופך בג"צ המסונדל שמנסה להוכיח את עצמו גם פרוצידוראלית ומשתדל שלא לגעת במהות. אקטיביזם שיפוטי? לאיזה אקטיביזם מכוונים רגב או בנט או שקד? הרי בג"צ המסתננים מוכיח גם את זה כאשר השאלה על הפרק, מבחינת בית המשפט, היא מידתיות שלילת החופש מאדם בעוד שהנושא האמיתי הוא שלילת החירות של אדם ללא עילה ומבלי שיובא למשפט. 

הכל מעוקר מתוך מהות מוסרית כי בישראל 2015 המהות היא שלהיות כאן מגיע לנו ואל תבלבלו אותנו עם מציאות. עם ישראל אין לו על מה להתנצל והוא לא מתנצל ותחי הזקיפות הלאומית. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שזה יתפוצץ לנו בפנים בקרוב ושזה לא על מנגנון השהייה כי ככל שפרק הזמן הדמגוגי הזה יאריך ימים, מצבנו לא ממש מזהיר והבעיות לא ממש קטנות. חוק הכלים השלובים לגמרי עובד כאן - רעיונות אוניברסלים של זכויות ומוסר out עליונות יהודית ישראלית in. 

המתקפה הבוטה, בחסות בנט, שקד ורגב ולכן בהכרח גם נתניהו ששותק כמו דג ובכך רק מעיד על תמיכתו, על בג"צ יוצרת דה לגיטימציה של בית המשפט העליון ומערערת את מידת האמון הציבורי בו, מלבד היותה לא עניינית גם אין בה שמץ של אמת. כל האמירות לגבי בית משפט שמאלני שממש בקרוב אנשי המועדון הלאומני יסדרו מחדש אמור לייצר בכולנו אי נוחות, ואין זה משנה אם אנו מאמינים בצורך בשינוי פרסונלי בבג"צ או לא. העובדה שהציבור בישראל מוכן להאמין שאין כיבוש ושבית המשפט העליון הוא אויב הציבור ולחזור על זה כמו על מנטרה וללא שום היסוס מעידה כנראה ששוב אנחנו בעידן של "נעשה ונשמע". אין לי אלא לשער שזה מעיד על ייאוש ציבורי והייאוש הזה מוביל לחיפוש אחר סולידריות וסולידריות לאומנית הוא מקור נחמה. אלא שסולידריות מגובשת זו סוגרת את הדלת בפני הספק ולרוב כשנאסרת על הספק הכניסה למרחב הציבורי, ההיסטוריה מוכיחה שטוב זה לא. .

בתוך ההלם הספק היפנוטי הזה השרוי על הציבור בישראל אין הרבה מקום לדריכה במקום, המונוטוניות הזו עשויה דווקא להעיר שאלות ממקום מרבצן ולכן הנה כבר מתחיל הסיבוב הנוסף של המחנה הלאומני על בג"צ. אחרי ששרת המשפטים איימה בצורה חסרת תקדים על בית המשפט העליון שעות לפני פסיקה, עכשיו יוצא בנט בפוסט נרגש ששרת המשפטים מאויימת, לא פחות ולא יותר ולו רק בגלל שמופנית נגדה ביקורת, אפרופו מידתיות ככל הנראה. והציבור מוכן לקנות גם את הספין הזה - קדימה  - גם שופטי בג"צ הם רק קומץ ועוד קומץ נושא דגל אקטיביזם שיפוטי, שאגב מרבית הציבור לא ממש יודע מה זה אבל ברור לו שזה ממש ממש רע, כמעט בסקאלה של ההסכם עם איראן. שנאמר איפה אלוהים היה כשנברא האקטיביזם השיפוטי הזה?

לאט לאט נסגרות כאן פינות עם מחיקת הסממנים לכיבוש המדינה על ידי השמאל שהיה כידוע נורא ואיום. זה בסדר שהשיח השורר בישראל כרגע מונע בעיקר מפאתוס וצדקנות ובעיקר המון נכונות של הציבור להאמין. חבל שלא נוצק לתוכו שום תוכן לבד מאנחנו צודקים וכמעט כולם אנטישמים. אבל השיח הוא כל כך שיח של כלום שיכול לבוא אחד כמו יאיר לפיד ולהגיד "אנחנו הולכים אחורה, תנו לי להוביל" כי יחד אנחנו יכולים לעשות המון דברים ולקבל אחד את השני ואני קצת משכתב עכשיו את לנון במילים שלי ומתבל בישראליות רעננה ואומר לכם שכלום, אבל שבאמת גם הכלום הזה יוכל להצמיח משהו אם רק נרצה.

שיח האין, שיח הכלום, שיח הגורנישט מיט-גורנישט, שיח היוק, שיח השום-כלום, שיח הריק, שיח מאיין, שיח מאפס, אני יכולה להמשיך לדבר על כלום, עושה רושם שאם מדי פעם אשחיל ביטויי מפתח, כמו שנאת חינם, ישראל נהדרת, סבלנו שואה וכדומה, גם אני אוכל להיות שלאגר. ברוכים הבאים למדינת הקשקשת, כאן זוכרים עבר קשה, חיים בהכחשה ומאמינים בעתיד טוב יותר למרות שהכל מתדרדר. ואל תשכחו בג"צ הוא קומץ וסופסוף למחנה הלאומי יש כוח כי בעשרים שנים האחרונות הוא רק היה בשלטון. כל ספק הילוד היאורה תשליכוהו והיתה ליהודים שמחה וצהלה. הסוף

לפעמים האיוולת היא לא לצעוד במצעד

בשבת ציינו 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, זאת אומרת הייתם רוצים לחשוב שזה צוין בכל העולם, אבל גם סיום מלחמת העולם נעשה על בסיס מדינתי: כבר שנים שאירופה המערבית מציינת את ה- 8.5 כיום סיום המלחמה, בו נדמו הדי היריות האחרונים וכיסי ההתנגדות הגרמניים האחרונים. הדעת היתה מבקשת לחשוב שהתאריך יהיה אחיד - אם לא סיום הקרבות אז הרי יום החתימה על הכניעה הגרמנית ה- 7.5.1945, אולם סטאלין דרש טקס כניעה נוסף יום למחרת, כשלמעשה בשעה שהתרחש, התאריך במוסקבה כבר היה ה- 9.5. הטקסיות הקומוניסטית מיד יצרה מסורת של מצעדים צבאיים רבי רושם ברחבי בית המועצות הקומוניסטית בכל שנה ב- 9.5.  ה- 9.5 נחגג גם בישראל לאורך השנים, אם כי לא בצורה ממלכתית, אלא בעיקר ע"י מק"י. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 חידשה במידה רבה את ציון היום הזה בישראל והוא מתקיים שוב ברציפות 19 שנים, כשב- 2007 הפך, כתוצאה מהצעת חוק של סופה לנדבר, ליום ממלכתי רשמי. 

20 ראשי מדינות השתתפו בטקס שלשום. מנהיגי מערב רבים ביטלו את השתתפותם בשל המלחמה באוקראינה וסיפוח חצי האי קרים ע"י רוסיה בשנה שעברה. הסנקציות של ארה"ב והאיחוד האירופי על רוסיה הן עוד עדות להחרפת היחסים המערב לרוסיה.העובדה שמנהיגים אלה החליטו להחרים את האירוע לא תאמר לזכותם, אם יש משהו שראוי היה לעשות הוא לשים את המחלוקות בצד ולציין את היום החשוב הזה שהוא סימבולי לנצחונן של אומות ושל כל 109,750,000 לוחמי בעלות הברית שלחמו במלחמה הזו. בהגעה לאירוע לא היה משום מתן לגיטימציה לפוטין או למדיניות מול אוקראינה.  יש משהו סימבולי בקרירות שמאפיינת את היחסים היום עם העובדה שיום הניצחון הוא גם סיום עידן שיתוף הפעולה במלחמה והתחלת עידן המלחמה הקרה - כן אני מעט מצמצמת את לוחות הזמנים, אבל מה לא עושים למען הסימבוליקה.

ישראל לא הצטרפה לגל המחאה של המערב בנושא אוקראינה. אם יש משהו ששר החוץ ליברמן עשה מצוין בשבתו כשר החוץ, והוא לא עשה הרבה - המשרד התנהל בעיקר בלעדיו, היה שמירה על יחסים מצויינים, עד כדי הרמת גבה מהמערב, עם רוסיה של פוטין. יחד עם זאת, כבר בחודש שעבר עוררה ישראל סערה במוסקבה כשהודיעה כי שגרירת ישראל ברוסיה תהיה נציגה הבכיר ביותר של ישראל בטקס. הטענה הלא רשמית היא שזו מחאה של ישראל על החלטת רוסיה להעביר טילי S-300 לאיראן. אני מניחה שזה הרבה יותר מזה, למשל זה הרי לא הגיוני שליברמן לא נשמע מדבר על הנושא, זה קרוב לליבו בכל כך הרבה מישורים. ייתכן שהעדיף להעמיד את נתניהו באור הזרקורים בקלחת הזו, אולי ניסיון שכשל להפגין כוח בזמן המשא ומתן הקואליציוני. 

הייתי עוצרת רגע ושואלת איך ייתכן שראש ממשלה שלא מפסיק לשלוף את קלף השואה או קלף ה"למה לא הפציצו את אושוויץ?" בכל הזדמנות, טובה או לא טובה, רלוונטית או לא רלוונטית, מפספס הזדמנות נהדרת לנאום את נאום השואה-איראן שלו, אבל אז תגידו לי שזו עוקצנות פוליטית מיותרת. אז אני אשאל שאלה אחרת - איך זה ייתכן שמדינת ישראל, שאחד הבסיסים להקמתה היא השואה היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה, שחבה לצבא הרוסי בין היתר גם את שחרור אושוויץ, בשנה ה-70 (סימבוליקה, כבר אמרנו) מחליטה על צמצום נוכחות בטקס שכזה? ציון 70 שנה לסיום המלחמה הוא אירוע שישראל צריכה להשתתף בו ובאופן פעיל, בטח לא להסתתר מאחורי טיעון איראן שוב, אבל הי - החיים עצמם.

כ- 6,000 וטרנים חיים בישראל היום. לא אוכלוסיה משמעותית, גם לא אם מצרפים את משפחותיהם למניין. הגיוני ולא נטול ציניות להניח שבמלאת 80 שנה למלחמה יהיו פחות, עבורם ועבור המורשת שלהם ושל אלה שאינו עמנו היה ראוי שישראל תגיע לאירוע עם משלחת מכובדת. חינוך לגבורה? זה בדיוק הזרקור הנכון להאיר לבני הנוער גם לתקופה האפלה הזו בהיסטוריה. ה-9.5. הוא יום חגם ותרומתם לא מבוטלת. מצבם היומיומי לרוב רחוק מלהיות מזהיר, רובם סובלים מבעיות כלכליות (אגב, בעיות אלה ניתן היה לפתור בעזרת תוספת התקציב לשרים ללא התיק שהממשלה החדשה רוצה להעביר היום עוד בטרם הושבעה). מדינת ישראל אינה מוכיחה שהיא מוקירה להם דבר מלבד נאום מתמוגג של חבר זוטר בהנהגת המדינה פעם בשנה. מה יותר מתאים מלארגן משלחת שכזו עם מלאת 70 שנה לסיום המלחמה? ההחלטה להחרים היא יותר מתמוהה ולחלוטין לא מתיישבת עם הנרטיב הזיכרון שראוי היה לקדם. 

לא זה לא מקובל להגיד את זה, זה גם בטח לא משהו שעושה כותרות, לא אלה הדברים אותם תזכור ההיסטוריה, ועם זאת יש פה איזשהו טעם לפגם. אם תרצו, אולי יותר מהכל, יש כאן שוב הוכחה שישראל אינה מבחינה את המוץ מהתבן. הבחירה מה לזכור היא לגמרי תלויית מדיניות. ב-9.5 זה לא קרים, זה גם לא טילים, זו פשוט הצדעה. הצדעה לכ- 64 מיליון מתים במלחמה, מתוכם 12 מיליון חיילים, מתוכם 9 מיליון סובייטים, מתוכם עוד הרבה. הצדעה לרוח האנושית שחיסלה את הנאציזם והצליחה להצעיד את העולם מחושך למקום קצת יותר מואר עם תקווה. 70 שנה למלחמה לא יחזרו יותר, אבל המלחמה הזו טובה לישראל רק כשצריך את קלף הקורבן, היא נוטה להיות הרבה יותר מופנמת בזכר הגבורה והכבוד לחיים. מה גם שלהרים וטרן בזמן נאום זה הרבה יותר קשה מלהרים איור מתוחכם של פצצה. חוסכת לכם את האילוסטרציה. 

הנצחת השואה - בין קלף לחטא היבריס. מס השפתיים של לזכור ולא לשכוח

התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.

זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן. 

בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר. 

כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.

אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה  ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3. 

הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.

מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי. 

אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה. 

כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.



סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.

למה ליטול קורה מבין עיניך? תסתתר מתחתיה - יש אזעקה

כשהתותחים רועמים אסור לה למוזה לשקוט, השתיקה היא לא רק קבלה היא גם מתן לגיטימציה. המוזה אולי רוצה לשקוט, להיאטם לנוכח האש, הלהט והסכנה, האדם רוצה שקט, אבל אין שקט. הלוואי שיכולתי למלא את האויר מסביב במילים ולמנוע את הדי הפיצוצים שאינני יודעת אם הם נפילות, התפוצצויות או יירוטים, אם בכלל אנחנו באמת מצליחים ליירט טילים. אנחנו כן מצליחים ליירט את התקווה, אבל יותר מזה את הספקנות. מי השפוי בדעתו שרוצה לכתוב נגד מלמחמה בעת ישיבה בממ"דים ובמקלטים? גם המבצע הזה, כמו רבים לפניו מנוצל בעיקר כדי להשתיק אותנו. כן, זה לא פופולארי להגיד את זה, אני יודעת. הרי זה המבצע שיביא לשקט מהחמאס, זה המבצע שיחליש את החמאס ויראה לו מי בעל הבית.

אבל ישראל היא לא בעל הבית. השטחים ועזה הם לא חלק ריבוני מישראל. אפשר כמו בנט להגיד אין פלסטינים, אפשר כמו השופט לוי ז"ל להגיד שאין שטחים כבושים. אפשר להגיד הכל, רק שזה לא אומר שזה אכן ככה. עובדתית יש ישראל ריבונית והיא בגבולות 67' כל השאר זה משאות נפש לכאן או לכאן בהתאם לעמדתו הפוליטית של הדובר. העובדה היא ש- 47 שנים אנחנו כובשים אוכלוסיה ומונעים ממנה חיים ריבוניים. 47 שנה של חיים בלימבו, לא כאן ולא שם. ייאוש שהולך וגדל, לא כאן - שם, כי היאוש גדול יותר בצד הפלסטיני. 47 שנים שמוכיחות שאין להם כלום ולכן גם אין להם מה להפסיד. מה עוד נעשה להם? רובם חיים בעוני, תחת איומים, תחת שלילה של זכויות אדם, תחת צבא, תחת אי וודאות. אבל אי אפשר לשלול את התקווה שלהם ואת התקווה הזו רובם מרגישים שגם אותה אנחנו רוצים לחמוס ולגזול ואותה הם לא יתנו, זה אנושי לגמרי, אפילו עוד לפני פנדורה. זה לא מוליד דבר מלבד שנאה וכאב. כל מבצע שלנו מוליך עוד ועוד אנשים להבין שבעצם אין דרך אחרת. להחליש את החמאס? הצחקתם אותי. הוא מתחזק מולינו ובתוך העם הפלסטיני. כל מבצע שלנו מחזק אותם יותר.

זעקות ה"להיכנס בהם" מה הן יתנו לכם? נכנסנו בהם בלי סוף. מה זה נתן? הנה מ- 2004 ועד היום, עשר שנים של מבצעים בעזה למיגור ירי הטילים על תושבי הדרום בפרט ועל ישראל בכלל: 

אוקטובר 2004 מבצע ימי תשובה
ספטמבר 2005 מבצע גשם ראשון
פברואר 2006 מבצע מכת ברק
יוני 2006 מבצע גשמי קיץ
פברואר 2008 מבצע חורף חם
דצמבר 2008 מבצע עופרת יצוקה
נובמבר 2012 מבצע עמוד ענן
יוני 2014 מבצע צוק איתן

7 מבצעים קודמים שכבר כיסחו את התשתיות, אז איך לעזאזל הם ממשיכים לירות? אולי זה פרדוקס שלא ברא זנון? אתם לא באמת חושבים שבאמת נמגר גם הפעם את ירי הקסאמים ונשב 40 שנה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, טוב תחת עצי זית, זה קצת בעיה - אתם יודעים חישופים, שריפות, עקירות וכולי, חוץ מזה עצי זית זה כל כך רטרו. מה שכן, המוזות אולי שוקטות לאור המבצע הזה, אבל מה שעוד שותק ומוטל לפנינו זה כל שאר הפרשיות שכדאי היה שנטפל בהן, כי כמו כל דבר טיפול טוב מתחיל קודם כל מבפנים, אבל הממשלה הזו לא רוצה לתקן מבפנים, היא רוצה את היאוש שלכם והפחד, למה להתמודד עם חיצי ביקורת כשעדיף כיפת ברזל נגד טילים?

את הפסקת הירי המבצע הזה גם לא יביא, הוא גם לא יביא לקריסת האמונה שיש בשני העמים בשלום, הוא רק מעיד על מדיניות ממשלה. זה נחמד נורא להאמין שאין פלסטינים ואין כיבוש ואנחנו כאן בשל הבטחה אלוהית, רק שזה רק ימשיך את הבעיה. הממשלה הזו לא רוצה שלום, זה לא באג'נדה שלה. יש לה אג'נדה ברורה והיא לקבע את מה שיש מתוך אמונה שהציבור מטומטם. אם נמכור לציבור העדר תקווה בשלום, אפשר יהיה להשאיר את האליטה על כנה, את הזרמת הכספים למקומות הלא נכונים. כך ישאר מרחב תמרון אדיר לממשלה והציבור ימשיך לשאת שביב של תקווה אבל ינהה אחרי הדמגוגיה ויהיה תשוש דיו לא לעצור רגע ולחשוב. מי יטול קורה מבין עיניו כשהוא רץ לחפש קורה להסתתר מתחתיה עם כל אזעקה? למה שנשאל איך זה שאין כסף לרווחה, לחינוך, לבריאות אבל יש כסף למבצע צבאי ויירוט? יש אזעקות, יש טילים - אין ספקנות. ככה זה נוח, הכי נוח. זה לא עניין של שום דבר חוץ מסדר עדיפויות.

ראש ממשלה ששנים כבר מזין את האש ומנסה להיראות כמו כבאי ואנחנו קונים את זה. מזועזעים שיש הקוראים לנקמה? מזועזעים מאספסוף שמחפש ערבי להכות בו? מזועזעים מאנשים שלא ממש אכפת להם מנער ערבי, אגב שמו מוחמד אבו ח'דיר, ואם נשרף בחיים? זה הכל רק מכה קלה בכנף וזה הכל. וזה כבר ככה כבר שנים. משפחות שלמות נהרגות עכשיו בעזה, 3 ילדים נרצחו ואם תעז לומר משהו יסבירו לך חת'כת בוגד שכמוך שיורים עלינו טילים, טילים!!!!!! אז יש לי סיפור בשבילכם ימשיכו לירות עלינו טילים, לא משנה עוד כמה מבצעים יהיו פה, זה לא ייגמר עד שאנחנו נגיד די. עד שאנחנו נסרב אקטיבית להיות אוייבים. עד שאנחנו נסרב לתת לממשלה הזו את הלגיטימציה. נמחץ, נרסק, נפוצץ, נפגע, ניירט, נחסל, נכתר, נירה, נשבור וכל עוד נמשיך לעשות את זה, ממש כמו הידרה, הם ימשיכו לצמח ראשים. ממש כמו סיפור פרעה שאנחנו טורחים לשנן שוב ושוב לילדינו - וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. העם הפלסטיני סובל תחת רגלינו, ידינו וגופנו המיוזע כבר שנים, הדיכוי לא יוליד דבר לבד משנאה. השנאה הזו רק תגדל אם נמשיך לענותם. כדי להבטיח את ילדינו כאן אין עלינו להסכים ולהתגייס למען עוד מבצע ולבאים אחריו, עלינו להתגייס לסרב. 

אם באפריל, ראש הממשלה היה אומר, אני לא סומך על החמאס, אני לא מרוצה ממשלת האיחוד אבל בואו נבחו את העניין וננסה לראות לאן זה יוביל, עם כל החשדנות שבעולם, אני רק יכולה לשער שלא היה צורך במבצע הזה. אבל כנראה שגם אנחנו לא הפקנו את הלקח מסיפור יציאת מצריים (לזה מותר להשוות? כי הכתובות על הקיר מוכיחות שאת לקחי השואה הטמענו פחות, אז אולי סיפור מלפני כ- 3500 שנה כבר היה סיפק בידינו להבין?). כולנו מבינים שאם לא נפנה לשלום פנינו מועדות לעבר עמוד עשן, או שמא פטרייה. אולי בעצם אנחנו רק מחכים ליום שבו המחשב הרנדומלי של צה"ל יכריז על מבצע חדש "פטריית המצדה".

חינוך ופוליטיקה

חינוך ופוליטיקה זה נושא טעון שמעסיק אותי רבות. בחיים הקודמים שלי, בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי בערך הייתי פוליטית. כילדה רציתי להיות עורכת דין ורבנית רפורמית ולהתעסק בזכויות אדם, הצטרפתי למשמרות הנשים בשחור בירושלים, יצאתי להפגנות, נהנתי מויכוחים, התנדבתי בבחירות המוניציפאליות וכבר בגיל 17 חברתי לפמליה של רבין. לפני ההורות והבחירה בחינוך ביתי הייתי יועצת פוליטית, באוניברסיטה למדתי גם בחוג למדע המדינה והייתי מתרגלת ועוזרת מחקר וכמובן גם נציגה במועצת הסטודנטים. פוליטיקה מבחינתי היתה חלק מההגדרה של מי שאני. ואז נולד הבכור. זה היה שלב של ניתוק מהסביבה והתחברות לדבר הכי קמאי שאי פעם חויתי. יצרתי לעצמי בועה שבתוכה לא היה מקום לפוליטיקה, בעצם לא היה הרבה מקום לחיים שבחוץ. התנתקתי מקריאת כל העיתונים בבוקר, מצפייה אובססיבית בחדשות ובתוכניות האקטואליה למינהן והתמסרתי רובי ככולי לגידול הילד ולאחר מכן הילדים. 

אחד הדברים שהינחו אותי בהתחלה היה לנתק את הילדים מאקטואליה ובכלל מחשיפה מיותרת לכל דבר מטריד כמו מלחמות ושואה ואלימות בכלל. אחד היתרונות בחינוך ביתי מבחינתי זו היכולת לאפשר להם ילדות משוחררת ועליזה. באופן פרדוקסלי השינוי לא הצריך הסתגלות, מהר מאוד הפסקתי לנהל שיחות אקטואליה ופוליטיקה ליד הילדים או לצפות בחדשות כשהם ערים. לא לדבר על יום השואה או יום הזיכרון ולהסתפק במשפטים סתומים ומאוד כלליים כדי להכין אותם לצפירות, היה דווקא טבעי באורח מתמיה. כי אצלי יום השואה ויום הזיכרון הם ימים חשובים והנושאים אלה היו חלק אינטגרלי ממה שעיצב אותי כאדם. אבל היתה לי מטרה - להניח להם לגדול בשקט. 

בשנתיים האחרונות בהן אני חווה את לידתי מחדש מתוך הבועה שלי והממברנה שעטפה את ילדיי החלה בתהליך דיפוזיה מואץ אך מבוקר. החשיפה של כל ילד עדיין מותאמת לגילם, אך הבכור גדל וכידוע מרגע שמתחילה החשיפה של הבכור, גם אצל הקטנים יותר נוצרת חשיפה. בעוד שעם הבכור, הקלפים היו כמעט בלעדית בידינו - ההורים, כאשר הבכור נחשף לדברים, הוא שש בדרכו לחלוק אותם עם אחיו ולכן תהליך הבקרה ההורי מסובך יותר.  מסובך אך אפשרי. מה שחשוב לי קודם כל הוא לבנות אצל ילדיי בסיס איתן של מושגים: צדק, שוויון, חמלה, זכויות אדם, דמוקרטיה, ביקורתיות וחשיבה. זה נשמע גדול, אך כמו כל דבר, בטח בחינוך ילדים, זה נעשה בצעדים קטנים ובדוגמא יומיומית וזה נבנה בצורה ספיראלית נדבך על נדבך. אני לא מודדת הישגים או הבנה, אני נותנת לדברים לאט לשקוע ולמצוא את מקומם בנפשם. זה מתחיל בתוך המשפחה, במערכת היחסים שלנו איתם ובינם ובין עצמם וזה ממשיך עם המשפחה המורחבת ועם החברים. אחר כך נכנסים כבר אלמנטים אחרים, על חלקם עוד יש לנו שליטה או יכולת להשפיע ועל חלקם יש להודות שאין, בטח ככל שהילד גדל.

ולמה בעצם התחלתי עם זה? כי אתמול הבכור שלי הלך איתי להפגנה נגד הכיבוש. מי שקרוב אלי יודע שאני מאוד מנסה לא להשפיע הלכה למעשה על גיבוש הזהות הפוליטית של הילדים שלי, עד כמה שניתן הדבר כי ביננו כולנו יודעים עד כמה ילדים מושפעים מהוריהם ובטח ובטח אצלנו כי מטבע הדברים אני דומיננטית מאוד בחייהם. בשתי שיחות טלפון טרום ההפגנה, הרגשתי שמורמות גבות כשציינתי שהוא מתלווה אלי להפגנה. קל להבחין בהרמת גבות בשיחת טלפון, למרות אי ההגיון הבולט. לא מצאתי צורך להצטדק, הילד בחר לבוא איתי וזה בסדר גמור בעיני, את אחיו הקטנים לא הייתי לוקחת גם לו היו רוצים, אבל הבכור כבר מוכן לזה. לאירוע של "שוברים שתיקה" לא לקחתי אותו, אני לא מאמינה בלחשוף אותו לזוועות שעושים חיילים בשם הכיבוש, לזה יש זמן. הוא גם לא שמע ממני את הרשמים כי אין סיבה, הוא צעיר. אבל הוא רואה את אי הצדק בכיבוש, זה ילד שסיים לקרוא את הביוגרפיה של נלסון מנדלה והחל לקפץ על הספות בסלון ולקרוא לסיום הכיבוש. הוא קרא על אפרטהייד וניסה להבין אם בעצם זה מה שמתרחש כאן, הוא חוקר ובודק ושומע בלי הרף ממני את המנטרה של "אל תלך בדרכי, מצא את דרכך בעצמך" והוא ימצא אותה לאיטו. ממני הוא ילמד על כבוד האדם ושוויון, על מושגים בסיסיים - איך הוא יפרש אותם? אין לי מושג, נראה כשיגדל. אבל אני חייבת לעצמי ללמד אותם לחשוב, להרגיש ולהאמין בצדק. מתוך הבסיס שאקנה להם, הם יתפתחו לבוגרים עצמאיים בעלי דעות משל עצמם. אני רוצה להאמין שהם ידעו לא לשתוק וירצו לשנות ויפעלו. לכן אני צריכה להראות להם שאני פועלת גם בעצמי.

המושגים האלה של צדק, חמלה, שוויון, זכויות אדם, דמוקרטיה, ביקורתיות וחשיבה הם לא אמורפיים, גם לא בגיל צעיר פשוט כי ניתן לתווך אותם לילדים. לא צריך להתחיל בגדול, אלו דווקא הדברים הקטנים שמדברים אליהם. זה לדעת לא לפגוע ביצורים חיים או בטבע, זה לדעת לוותר, להציע עזרה ולא להתעלם, לפתור משברים בכוחות עצמם ומתוך הכוונה. אנחנו כהורים יכולים לעשות את כל זה אם נשים לב. ברור שזה מתחיל בדוגמא אישית, אבל זה לא רק זה. כשהבכור עונה לי לפעמים בצורה קצרת רוח, למדתי לנשום ולהגיד לו: "כשאתה מדבר אלי ככה, גם אני רוצה לכעוס, גם אני רוצה להגיד לך תעשה את זה ככה כי אמרתי ואני אמא שלך. אבל אני עוצרת את עצמי, אני מוותרת על לכעוס כי אני מתוסכלת ונשבר לי ונזכרת להגיד לך את זה יפה כדי שנוכל להמשיך לדבר". כשהם כועסים אחד על השני, אני משתדלת לעצור את עצמי מלהתערב ולהחליט בשבילם ובמקום זה מושיבה אותם אחד מול השני שידברו על זה ועל איך הם מרגישים במקום לצרוח. כן, זה לא תמיד קל, כן לפעמים אני נופלת, אבל גם אז אני עוצרת להסביר איך נפלתי ולמה טעיתי ואני רואה לאט לאט את ההבדל בהתנהגות של כולנו. ללמד אותם על דמוקרטיה אפשר כשהם אומרים "הרוב קובע" ולשאול אותם אם הרוב הזה בעצם לא רומס את המיעוט ואם אי אפשר למצוא דרך אחרת שתשלב. אנחנו יכולים לפתוח אותם לכיוונים חדשים ולהתסכלות אחרת וזה הופך את החיים שלנו ליותר נעימים. אבל יותר מלהפוך את החיים לנעימים יותר זה בדיוק מה שמקנה להם את ההבנה למושגים האלה גם אם לא נקרא להם בשמם.

חינוך ופוליטיקה זה לא בהכרח לדבר איתם על מפלגות ועל מבנה המדינה, זה גם. בנושא הזה, אציין בדרך אגב, שלדבר איתם על המירוץ העכשווי לנשיאות הפך להיות די מביך ביננו. לא פשוט להם לקלוט את המבנה של מדינה ומה בין ראשות העיר וראשות הממשלה ואיך הכל מתחבר אבל בעצם גם לא. אבל עושים את זה לאט. סיורים והצגות פליימוביל, סדנאות וספרים, מחקרים באינטרנט, כל אלה ובהתאם לגיל מלמדים אותם על המערכת עצמה. אבל המערכת עצמה זה רק פרוצדורה, היא חשובה אך בעיני המהות חשובה יותר. אין מה לשבת איתם ולהרצות להם על מושגים אמורפיים,  זה בידיים שלנו להפוך אותם לאיטם לבוגרים שבאמת אכפת להם ואת זה אי אפשר להעביר הלאה זה בדיוק מה שמוטל עלינו, לא על המערכת שמיסודה היא אינה דמוקרטית, לא על אחרים, אלא עלינו ברגעים האלה שאנחנו איתם בבית או בחוץ. ההתייחסות שלנו למושגים האלה מתוך העולם שלהם היא שעושה את כל ההבדל. זה קל ליפול לבורות של "אמרתי לא", "ככה אני רוצה", "תחזיר לאחיך את הצעצוע", "תכין שיעורים", אבל זה בטח לא מה שיתן את מה שאנחנו באמת רוצים בשבילם גם לעתיד.

כן, זה מתיש לפעמים להציג את הצד השני או לשבת לדבר כשקל כל כך להשתמש במרות ההורות שניתנה לנו מתוקף תפקידנו. זה קל לא לעצור את הדינמיקה שאנחנו מתורגלים לה "כי אנחנו קבענו", זה הרבה יותר קל להגיד להם תראו כמה מלוכלך כשבעצם אם רגע נתכופף ונרים בעצמנו את הליכלוך הם ילמדו גם לא ללכלך וגם להרים בעצמם. אבל במקום זה אנחנו מלמדים אותם לא להיות פראיירים כשבעצם אנחנו מלמדים אותם שלא אכפת. ואיך הגעתי לזה? אה מפוליטיקה, נו טוב, אצלי הכל פוליטי, אפילו שקית במבה שילד זורק ברחוב... 

אז כן, יצאתי לי מהבועה ונזכרתי שלא מספיק רק לתת להם הבנה של מושגים, צריך לעבור לשלב הבא. צריך לאט לחשוף אותם ולהראות להם שצריך להיות מעורבים וצריך לדעת להגיב ולעשות וכי כל אחד מאיתנו בדרכו הוא יכול להשפיע ולשנות. אני לא חושבת שההפגנה אתמול היא מה שישנה את עתיד ישראל, אני כן יודעת שזה שיצאנו אתמול מהנוחות המופלאה של הבית ונסענו לתל אביב ועמדנו בפקקים והצטרפנו להפגנה זו דרך נפלאה ללמוד המון על דמוקרטיה. וכשעמדנו מול הקריה וצעקנו בגרון ניחר "די לכיבוש" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", הילד שלי גם אם הוא לא יודע עשה היסטוריה, היסטוריה שמתחילה בזה שאיכפת. זו המשמעות של להיות אדם ואם יש משהו שאני מאחלת לו ולאחיו זה שלפני כל ההגדרות שיבחרו לעצמם הם קודם כל יהיו בני אדם. זה חינוך פוליטי והוא לא פסול, הוא חובה מוסרית שלנו.

השואה והזיכרון והמלחמה הבאה ומי לא יזכיר את איראן, החמאס והפתח?

הערב יכנס יום השואה, אם הייתי קוראת עיתונים כבר שבוע שהייתי רואה טיפטופי שואה בחלקי העיתון השונים, אם הייתי שומעת רדיו הייתי שומעת את הדיונים הרבים על מצבם של ניצולי השואה שעולה בעיקר בימים האלה בין פסח ליום השואה (מצעד שנתי קבוע), אם הייתי רואה טלוויזיה הייתי רואה כתבות שונות בעינייני שואה בכל מהדורה וברובן הייתה מתגלה הבורות, אם הילדים שלי היו הולכים למערכת החינוך הם היו נחשפים לשואה בצורה לחלוטין לא מבוקרת ולא תואמת את גילם. אני יכולה להמשיך, אבל אני בטוחה שהנקודה הובנה. פסטיבל הדשדוש בגרפיקה המצמררת של השואה נמשך לכל הכיוונים ואין לי כוח לזה, אם לומר את האמת. 

הכל מרגיש כל כך פלסטיקי, יום השואה הפך כבר מזמן ליום זיכרון משני. השכל הישר לא יכול לסבול את הפורנוגרפיקה השוֹאתית, את הציניות והפופוליזם. הרי איך אפשר להסביר שפתאום בערב יום השואה מאשרת הממשלה העברת מיליארד שקלים לניצולי השואה ומציגה את זה כהישג? זה לא הישג, זה אות קלון, צבוע בפופוליזם זחוח ובלתי נסבל. כל העלאת המודעות לניצולים נראית כמו עוד קמפיין מפוספס (לא התכוונתי להקשר של מדי האסירים, אבל נזרום עם זה). שנה שלמה כולם חיים עם זה ופתאום שבוע של הצפה, אחר כך ספיחים ושוב שקט. אחר כך ההשתאות המעושה ששום לקח לא נלמד, שום לקח לא נלמד כי כל ערך החיים פה מפוספס. הרעים הם הנאצים, הרעים תמיד מתחלפים, כי כמו שלמדנו בפסח ילדים לכל דור יש עמלק. רק ששכחנו שכל הנאצים הם גם בני אדם, בני אדם ששכחו פשוט כי לבני אדם קל לשכוח. אבל אסור להשוות, מותר רק להשתמש ואם זה עובד מה טוב. 

אני מניחה שאני לא היחידה להודות שהשואה היתה אחד הנושאים שעיצבו אותי כילדה, כאדם. השואה היתה לגמרי נוכחת אצלי לאורך כל השנה. כל ספר שני היה על השואה, כל נושא אישי היה על השואה. זוכרת איך יום אחד התעוררתי ושירטטתי מהזיכרון את ברגן בלזן, אז זה נראה לי נורמלי, היום זה צובט לי בלב. אני מניחה שהחשיפה המוגברת שלי לשואה כילדה היא אחת הסיבות שהיום אני כל כך מנסה לשמור על הילדים שלי מפני חשיפה לא מבוקרת. נותנת להם להתעצב לפני שיתחילו להיחשף יותר. אקדים את המאוחר ואומר שבדרך זו אני מרגישה שאני מפנימה את לקחי השואה כי בראש ובראשונה אני מלמדת אותם להיות בני אדם, רק ההבנה שכולנו בני אדם, על הטוב ועל הרע יכולה במידה מסויימת להעניק להם את האפשרות להתמודד נכון עם השואה ועם לקחיה, לפני שיחשפו לכל הזוועות.

ביום חמישי פירסם משרד החינוך את תוכניתו ללימוד השואה מטרום-חובה עד תיכון. על פניו זה נשמע מזעזע, אבל אוותר לשניה על הציניות ואציין כי העקרון המנחה היה נכון, לא כי צריך ללמד את הילדים שואה מטרום-חובה, ממש לא, אלא כי צריך לתת כלים להתמודדות עם חשיפת ילדים לאנשי המקצוע, היינו - המורים והגננים, המנהלים והיועצים. למה? כי מסתבר שמרבית הילדים חשופים ממילא ואין להם שום דרך להתמודד. רוב הילדים היום חשופים להכל בלי פילטרים, אני יודעת כי במכוון אני חושפת את שלי לאט. ילדים יושבים ורואים חדשות עם ההורים ותוכניות ריאליטי והשד יודע מה עוד, הם רואים ולא יודעים מה לעשות עם כל החשיפה הזו ובראש כבר נוצר בלאגן נוראי שעובר עיבודים כל כך, אבל כל כך לא נכונים. לו רק היה ניתן לחנך את ההורים, כי אפשר לשמור את הילדים בבועה ולתת להם להיות ילדים, עובדה אני לא היחידה וזה לגמרי לא קשור לחינוך ביתי, יש עוד הורים שיודעים לעשות את ההבחנה, רק שבחברה שלנו הם נחשבים עופות מוזרים.

הבעיה העיקרית שאני רואה עם התוכנית הזו היא שבמדיניות הממשלה הלאומנית-יהודית שלנו גם היוזמה הברוכה באופן עקרוני הזו בוודאי תעבור תהליכי עיבוד שחוטאים למטרה. הניכוס היהודי של השואה הוא לגיטימי, אך אוזני התלמידים לא תשמענה על שואות נוספות ולא את ההבנה שהשואה, נוראה ככל שתהיה, היא חלק בלתי נפרד לא רק ממלחמת העולם השניה אלא חלק מאידיאולוגיה גזענית וחלק ממה שהאדם מסוגל לו. ששואה מתחילה בבני אדם פנימה והיא תולדה של גזענות, של אלימות ובעיקר שהיא יצירה אנושית, ולאור ההיסטוריה מסתבר שהיא גם מכוננת. האינדוקטרינציה הישראלית הנוכחית היא לא מה שאני רוצה להעביר לילדיי הלאה. 

אם מכל הלמידה ופסטיבל יום השואה יוצאים ילדים נרדפים שחושבים שבכל העולם שונאים יהודים ומזל שיש לנו את צה"ל, אפשר לומר את זה כאן ועכשיו שום לקח לא נלמד. אני לא צריכה לראות טלוויזיה כדי לראות את ראש ממשלה עם נאום ידוע מראש על איך השואה עלולה לחזור על עצמה בגלל איראן עם גרעין ופתח וחמאס עם הסכם, הבאים עלינו לכלותינו. איך זה מתיישב עם הרטוריקה שאם בזמן מלחמת העולם היתה מדינה יהודית השואה לא היתה מתרחשת אני לא יודעת. אבל העובדה היא שהשימוש בשואה היום נועד להצדיק מדיניות, לייצר אינדוקטרינציה ולהעדיף את התפל על העיקר.

אל תבינו לא נכון, אני גאה להיות כאן, נצר למשפחה שחלקה נרצח בשואה, אבל כל הפסטיבל הזה מותיר רק גועל וגורם לי עוד יותר לרצות להסתגר ולא להיות שותפה. לא ישראל כזו היא התשובה לשואה, לא ישראל שראש הממשלה שלה חושב שהשואה היא קלף בשלוף ולא ציווי מוסרי. ישראל היא אכן התשובה היהודית הניצחת, אך במקום שהשואה תהפוך לנר לרגלינו שלאורו נצעד ונדע להיות אחרים, היא הפכה אותנו עוד יותר לקורבן, רק הפעם קרבנות מרצון ובמודע, עיוורים לעוולות שאנחנו ואחרים עושים לנרדפים אחרים. מתוך קורבנות הנצח הזו שום דבר טוב לא יצא. את ניצולי השואה, את קורבנותיה, את זיכרון השואה ואת עתיד ילדינו כאן אנחנו מבזים ובגלגול קסם במקום לצאת מחוזקים מהידיעה שהקמנו מדינה, אנחנו מצעידים את עצמנו שוב ושוב בפורנוגרפיית המוות וההתקרבנות. 

סדר עדיפויות מעוות, בורות, פופוליזם טהור כל אלה הם לא המתכון הנכון לייצר מדינה מתוקנת, רק נכות רגשית. 69 שנה של רטוריקה, מהפה לחוץ ותו לא. לא נותר לי אלא לחזור לשלונסקי שכנראה ידע עד כמה ניתן לשכוח ורק לא ידע שכבר בדור שלישי תהפוך השואה לסיבה לניצול ציני שמוכיח שנדרנו רק לזכור עד כמה אפשר לכפור בעיקר

על דעת עיני שראו את השכול 

ועמסו זעקות על ליבי השחוח 

על דעת רחמי שהורוני למחול 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

נדרתי הנדר לזכור את הכל 

לזכור - ודבר לא לשכוח. 

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי, 

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם, 

עדי יכלו כל שבטי מוסרי 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם 

קונם אם לבוקר אחזור לסורי 

ומאום לא אלמד גם הפעם. 

כי מאום לא למדנו, אבל בואו נשלוף שוב את תג הקורבן, עד שבסוף ניתן יהיה לומר האדישות - מנצחת

אבל למה ישאל נתניהו למה לא הפצצנו את אושוויץ? ולמה איראן? ולמה פלסטינים? עד שבסוף יקום זה שישאל אבל למה ישראל? וכל מה שנוכל להגיד זה שואה. יהודי, נר זיכרון כבר הדלקת? שום נר זיכרון לא יעזור. שום טקס, שום נאום. מי שבא לכלותינו זה רק אנחנו. אבל אנחנו נרדמים לאור הנר, עטופים בדגל ישראל. זוכרים פעם בשנה את קורבנות השואה ומכינים את התירוץ למלחמה הבאה. 

Der Ton macht die Musik - אני מעיזה לנזוף בבנט, ועוד בגרמנית

על קירותיה הוירטואליים של ילדותי היו רקומים משפטי מפתח בגרמנית שהיו במידה רבה תבנית עיצוב אישיותי. לא ידעתי עד כמה הם נצרבו בתודעתי, עד שכהורה לילדים דוברי עברית, שנים אחרי מותם של אופה ואומה שלי (סבא וסבתא בגרמנית ולא אינני יכולה לקרוא להם אחרת, למרות שפייגלין רואה בגרמנית שפת רוצחים), מצאתי את עצמי משננת להם משפטים בגרמנית. עבורי זה היה מתבקש ביותר, התברר שגם כשבכורי נולד, 66 שנה ו- 307 ימים אחרי שכפות רגליהם של אופה ואומה שלי ניצבו לבטח על אדמת פלשתינה, עדיין חלקים נבחרים מהתרבות הגרמנית הענפה והיפה שהם הביאו עימם לא פסה. מעולם לא חשתי צורך להתנצל על מבטאה הכל כך מובחן של אומה שלי, מעולם לא היה לי קושי לציין בגאווה את מוצאי הגרמני ולהתגאות בו ואחר כך גם לצחוק בהומור עצמי משועשע על העולם היקי שכנראה לעולם, אפילו בהיותי צברית מלידה, יהיה חלק מהאדם שאני. למרות הקונוטאציות הישראליות שמתמצות בעיקר במילים גסות וקריאות נאצה נגד יהודים, בעיני השפה הגרמנית היא אחת היפות ועושר התרבות הגרמנית מופלא בעיני ואני מסוגלת להכיר בזה במנותק מהשואה. 

גרמנית ותרבות גרמנית זו רעה חולה בישראל, המשחק הדואלי והאומלל שאנחנו משחקים עם גרמניה הוא פשוט מגוחך. אם איננו רוצים שינאמו אצלנו בגרמנית בכנסת ובטח שלא יביעו ביקורת, אבל אין לנו בעיה  עם הכסף והסיוע הצבאי הגרמני, גם לא אם עכשיו הוא כבר נספר ביורו במקום במארקים. אם ישראל רוצה יחסים נורמליים עם גרמניה העכשווית ישראל צריכה להפסיק להתקרבן. אכן היתה שואה, אסור לשכוח אבל לא בגלל שאנחנו מתחשבנים על מה שעשו לנו ובדרך שוכחים עוד מיליונים שאיבדו את חייהם (כי אסור להשוות), אלא בגלל שהמסר האוניברסאלי שצריך היה לצאת מהשואה היהודית ומלחמת העולם השניה היה צריך להיות בראש ובראשונה נר לרגלינו. אבל אנחנו מעדיפים את המשחק הציני של שימוש בשואה להפקת רווחים. לא רוצים גרמנים? אז זה לא לגרמניה בכל צורה ולא רק לא לואגנר ולביקורת עלינו, ועוד בגרמנית.

אחד המשפטים היפים שאני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב הוא Der Ton macht die Musik גם אם אינכם דוברי גרמנית הרי לכם משפט שכל אחד יכול להבין - הטון עושה את המוסיקה. היינו לא משנה עד כמה הטיעון שלך הוא מובנה ונכון, הטון בו אתה בוחר להעביר אותו יש לו משקל לא פחות מהטענה אותה אתה טוען. הטענה שלך נבנית לא רק במילים שאתה בוחר אלא גם בטון שאתה משמיע אותה. כמה חבל שמנהיגנו ובהם גם "האחים היהודיים" לא מצליחים להפנים את זה. במחשבה שניה, אולי זה דווקא לא רע - כי בדיוק כך הם נראים כמו חבורת פונדמנטליסטים. קשה מאוד להקשיב למילים שלהם כשהן נאמרות כך וכל תשומת הלב מופנית לאיך ולא למה, במקרה הזה ה"למה" הוא כל כך הזוי שבאמת אולי טוב שכך. גם אם הייתי מסכימה לדעותיהם (אה-הא, בטח) הדרך המתלהמת והלא מכובדת בה בחרו להגיב לשאלה לגיטימית בתוך נאום כל כך מפוייס ואוהד ומודע לעצמו היא בושה, ובעיקר תעודת עניות לחוסר התרבות הכללי שלנו שכנראה אינו חשוב בגלל צדקת הדרך, הציווי האלוהי והאמונה. לכל בן תרבות ברור לעין כי איבדנו את זה - מחפיר.

התמונה משמאל מבהירה את זה - אין כאן נואם כריזמטי ורהוט יש כאן מטורף שמאבד עשתונות. אין כאן נאום עם פאתוס או סוג של רטוריקה, נשארנו רק עם כוחנות ובלי טיעונים חוץ מ-"כולם שקרנים". שאלו אתכם שאלה, יכולתם להראות נתונים ולהגיב בכבוד ובמקום זה הראיתם את פרצופכם האמיתי - אין לכם אג'נדה חוץ מלכבוש את הארץ השלמה ולהפוך אותה ליהודית עוד יותר. אם יש דבר אחד ברור מההצגה חסרת התכלית אתמול הוא ש"אין פרטנר" זה אנחנו. אם הממשלה הזו רוצה שלום, כמו שמצוין בקוי היסוד שלה, אין מקום לאמירותיו האומללות של נתניהו ואין מקום לבית היהודי בקואליציה. שעון העצר שאנחנו צריכים להפעיל על נתניהו עבר כבר מזמן את שעת האפס ולנו אין ברירה אלא לצאת לרחובות ולהראות שלמנהיגים חסרי האחריות שלנו יש עם חפץ חיים. אם דעותיו של בנט כל כך ברורות ומוגדרות אין צורך לצרוח אותן ואם הוא מרגיש שצרחות מחזקות לו את הטיעון כנראה שאין ממש בטיעון שלו. ואם בנט לא רוצה שנטיף לו ועוד בגרמנית, הרי שבא לעזרתי קהלת, כדי להסביר לבנט בשפה שהוא אמור להבין: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת - נִשְׁמָעִים // מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" (קהלת ט' 17). 

שולץ ה"שקרן" - אגדת עם ישראלית על מנהיגים דוברי גרמנית שבאים לכלותינו

עזיבתם של חברי הכנסת מהבית היהודי את המליאה היום, הפוסט האומלל והמתלהם (כרגיל) של בנט וגינוי הנאום על ידי נתניהו מוכיחות רק דבר אחד שולץ נגע בדיוק בנקודה הכואבת של מי שחי על שקריו. אדם שמאמין לשקרים שלו יכול להתמודד עם המון דברים, אך בנקודה אחת הוא תמיד יתפרץ - כאשר הוא נאלץ להתמודד עם האמת החושפת את התשתית הרעועה של שקריו. ואז איך הוא יגיב לעובדות? בהתלהמות, אדמומיות יתר של עור הפנים והקצפת רוק בזוויות הפה וכמובן בצרחות ש"הכל שקרים", אבל הוא לא יתן תימוכין לטענותיו - פשוט כי אין. הרי לא בנט, ולא נתניהו ולא אורית סטרוק ולא אף אחד אחר מעדת "האחים היהודיים" שבינתיים רק צועקים, אף אחד מהם לא הביא עדויות (אם אפשר במספרים) להוכיח אחרת. הרי אם היו להם מספרים כדי לתמוך בצרורות השטויות הטוקבקיסטיות האלה, הם כבר היו מביאים אותם מזמן.

לא כל כך ברורה לי ההתלהמות הזו שאפילו יולי אדלשטיין מגנה (ואני די מתחלחלת מהמחשבה שאני מביאה דווקא אותו לעזרי), כי בסך הכל יו"ר הפרלמנט האירופי התחיל את הנאום בכנסת בזחילה ובעדנה כמי שיודע שהוא חייב להיזהר בכבודם המופלג של מארחיו, הידועים בחוסר סובלנותם. כל הפתיחה המרוככת שלו והמאוד ברורה, שהעלתה את כל הנושאים שהמנהיגים הנוכחיים שלנו רוצים לשמוע: שואה - לקיחת האחריות הציבורית והאישית (בהיעדר מילה שניתן להשתמש בה בעברית ל- accountability והיא בהחלט חסרה בנוף הפוליטי [אפרופו נתניהו, בנט, לפיד, פרופ' מור יוסף וכיו"ב]) ולמידת הלקחים והרכנת ראש בפני הנרצחים (מזל שעוד אפשר לומר נאצי במדינה המתוקנת שלנו), המשיך לנושא איראן (מחוסרת גרעין), התנגדות לחרם, הבטחה שהאיחוד האירופי יעמוד לצד ישראל (טוב הוא לא אמר לימין ישראל אבל רק בגלל שזה לא ביטוי שגור בגרמנית). מה שעוד היה חסר זה שהוא ידבר על מוסריותו העליונה של צה"ל ובכלל הוא כבר היה מקבל את פרס ספיר סבח (אה, עוד אין?).  קראתי את הציטוט המלא של שולץ ואני חיייבת לומר שאפילו בגין לא היה קם ויוצא מהמליאה, למרות הסתייגויותיו הידועות מגרמניה, כי שולץ אמר את כל הדברים הנכונים כדי לשאת חן בפני האפנדי.

הנה הציטוט המלא של מה שאמר שולץ ועיצבן את האחים היהודיים: "לפני יומיים דיברתי עם צעירים ברמאללה, היתה לי הזדמנות לדבר אתם וזה היה מעניין ביותר. כמו כל האנשים הצעירים בעולם, הרי יש להם רק רצון אחד: הם רוצים השכלה, הם רוצים ללמוד, הם רוצים לנסוע, הם רוצים למצוא עבודה, הם רוצים למסד משפחה. אבל יש להם חלום, שלגבי רוב האנשים בעולם זה דומה: הם רוצים לחיות בארצם עם חופש תנועה ובלי מגבלות. העם הפלסטיני, כמו העם הישראלי, רשאי להגיע לכלל מדינה בת קיימא ולהגשים את חלומו. גם לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית ולצדק. היתה שם שאלה שריגשה אותי, מבלי שאני יכול לוודא אם הנתונים נכונים. אני רוצה לשאול אתכם, האם זה נכון מה שהם אמרו? צעיר אחד שאל אותי, איך זה ייתכן שלישראלי מותר להשתמש ב-70 ליטר מים ולפלסטיני רק 17?" בעיני לא היה פגם בשאלה שלו גם אם הנתונים היו לחלוטין מפוברקים או תמונת ראי למצב בשטח (היינו מכסת מים נמוכה הרבה יותר ליהודים מאשר לפלסטינים [כאילו זה היה קורה]). הדבר היחיד שהראנו לו היה ש"על ראש הגנב בוער הכובע". לא דימוי טוב? אז "שהמלך עירום" גם לא טוב? אז הראנו לו שכל מה שהוא חשב עלינו נכון, שאנחנו יותר גזענים ממה שהוא חשב וכנראה שאפילו יותר גרוע כי גם תרבות אין לנו.

מה כן יש לנו? יש לנו מנהיגים כל כך מנותקים מהעם, שכבר סיימו התמחות בנושא ועברו לשלב הבא הניתוק מהמציאות. כבר עדיף היה שמנהיגינו ההזויים היו עושים כמעשה פייגלין ופוסחים על ההגעה למליאה בתואנה האומללה שאין לנאום בגרמנית בכנסת ואין לדבר עם רוצחים  ויורשיהם כי אסור למחול על השואה (אבל כן לקבל שילומים וצוללות - רק בשקט). ככה לפחות היו חוסכים לנו את ההתבזות הנוספת קבל עם, עדה ומדינה. כי בזמן שהם צורחים שכל מה שאמר שולץ ("האיום"?!) הוא שקרים ואין מכסות מים ואין סגר על עזה, יוצאת לשכת נתניהו בהכרזה שהסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון, אף לא כתנאי לפיוס עם תורכיה. איך הסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון אם אין סגר על עזה? אני לא יודעת אבל שולץ יצא מה זה שקרן. 

הוא שזורק את האבן הראשונה, או לחלופין את הזבל

היה היה ילד שנולד לעיתונאי/פוליטיקאי וסופרת/מחזאית בתל אביב וחי בתוך הברנז'ה. למד בבית ספר וסיים ללא תעודת בגרות. התגייס ככתב בעיתון "במחנה", ואחרי שחרורו המשיך לכתוב בעיתון מעריב ועסק מהצד בתחביב שלו - איגרוף. הוא הפך לעורך מקומון והחל בכתיבת טור שהיה מוצלח בעיני רבים ובין היתר שלח ידו בכתיבת שירה ובהופעות בקולנוע ובטלויזיה. התחתן, הביא שני ילדים לעולם. הפך למנחה תוכנית אירוח, הפך למציג של בנק מוביל והחל להגיש את מהדורת שישי. במסגרת צורת החיים החביבה עליו של "מגיע לי" הוא התקבל ללימודי דוקטוראט למרות שלא היתה לו בגרות או תואר ולכבודו המועצה להשכלה גבוה תיקנה הוראה שמי שאין לו תואר ראשון  לא יוכל להתקבל ללימודים גבוהים. במקביל הוא החליט להקים מפלגה ולכן גם הכנסת העלתה לסדר היום חוק במיוחד עבורו בנושא תקופת צינון לאנשי תקשורת בטרם כניסתם לפוליטיקה. הוא הקים מפלגה בדמותו ובצלמו. בתקנונה הוא הפוסק והמחליט בכל סוגיה והוא גם יו"ר עד להודעה חדשה בערך. והוא שמר על עקרונותיו: הכריז שלא יהיו במפלגתו פוליטיקאים מכהנים והציע את מספר 2 לציפי לבני, הכריז שמפלגתו חילונית ואחרי הבחירות יצר ברית עם מפלגת "הבית היהודי", ובין היתר סייע להזרמת כספים להתנחלויות ולהקמת "מנהלת דת", הסביר שיפעל לחיזוקו של מעמד הביניים ואז הפגין חוסר בקיאות ואף ניתוק מוחלט לגבי מיהו אותו מעמד ביניים (ראה ערך ריקי כהן, העלאת המע"מ, התייקרות מחירי הסיגריות והאלכוהול הזול והורדת מחירי האלכוהול היוקרתי, העלאת שיעור מס ההכנסה, מס רכישה נוסף בקניית דירה החל מהשקל הראשון - רשימה חלקית). הוא גם הבטיח להילחם בשחיתות, אך התכוון פשוט להילחם בשחיתות שאינה מוצאת חן בעיניו (תקציבים לאוכלוסייה החרדית) אך לא לשחיתות שנוצרת עקב יחסי הון-שלטון, בכל זאת מהמקום שהוא מגיע חבר זה לכל החיים. חוץ מזה כנציג מעמד הביניים הוא מהווה דוגמא לצמיחה המופלאה של ישראל הואיל והונו נאמד במעל 22 מיליון ש"ח ולכן משקף נאמנה את מצב האומה. 

הוא נהנה מהקשר הבלתי אמצעי שלו עם נתיניו ומשתדל ככל יכולתו לשמור על קשר ברשת החברתית. במסגרת הצהרותיו הנפלאות, אתמול הוא הוציא את הסטטוס הבא: "מילה לכל אלה ש"נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". אתם תופסים אותי במקרה בבודפשט. באתי לכאן לנאום בפרלמנט נגד האנטישמיות ולהזכיר להם איך ניסו לרצוח כאן את אבא שלי רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלי במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות. אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר."

כחובבת מילים מושבעת שמאמינה בכוחה של מילה, אני נוטה להניח שמי שהכתיבה היא חלק אינטגרלי מחייו מבין את כוחה של מילה, לא רק ככלי משעשע אלא ככלי בעל תוקף. אמנם במקרה דנן בכתיבתו לא מצאתי מספר סיפורים וטווה עלילות מוכשר במיוחד אך היה בהם כישרון למילים כזה או אחר שעלול לייצר סימפטיה. אבל כשאני רואה אדם שקורותיו עשויות ללמד על מחוייבותו למילה אך מעשיו מבטלים אותה משהו בי מתקצף ומתכעס. הסטטוס האחרון שלו עיצבן רבים, אבל גם סטטוסים אחרים שלו כבר יצרו תקדים שכזה. ובכל זאת כאדם שבא לשנות ונמצא מקבע ומחמיר, כאדם שתפקידו מכיל אינהרנטית אחריות וחבות ציבורית הוא מתגלה במלוא הדרו כזחוח, מנותק ויהיר והוא מתנהל בתוך ממלכת הג'ל שלו בגחמתיות שלא הייתה מביישת את מלכת הלבבות, רק בעוד היא לוקחת אחריות על החלטותיה השרירותיות, מלך הג'ל מטיל את האחריות על כל אדם או גוף מלבד עצמו ויעיד על כך ה- OECD.

מעולם לא האמנתי למסך הג'ל, לא מצאתי במצע שלו ולו דבר אחד שיכול לקרוץ לי ולא היו לי שום ציפיות ממנו, היו לי ציפיות שאזרחי המדינה יתגלו כפחות מאותגרים לוגית ולא יעניקו לו מנדט נרחב שכזה אבל זה לא קשור. אבל הוא האב טיפוס של פוליטיקאי בעידן נתניהו. פוליטיקאי עשיר, שמקדם את עצמו במסגרת סגידתו העצמית לעצמו, נהנתן ומוקף בחבר מרעים נהנתנים, שהמילה אצלו היא כקליפת השום אלא אם היא נאמרת במסגרת ה- Milieu שלו על כוס קוניאק משובח ומוזל ובכל מקרה של התקפה הוא שולף את קלף השואה (דרך אגב מעניין ששניהם באותו היום הכניסו בנאומם את הזוית האישית מתקופת השואה, אולי יש לכתוב פוסט על המעבר הרטורי מהשואה הקיבוצית לשואה הפרטית). השימוש הנלוז כל הזמן בקלף השואה הוא זילות בלתי מתקבלת על הדעת, אבל זה נושא אחר. אי אפשר לדכא עד עפר את מעמד הביניים (שהפך לערטילאי דה פקטו ודה יורה - גם כמושג וגם כשכבה חברתית בפועל) ולא להבין את המחיר הגבוה שהמדינה עצמה תשלם ולא רק האזרחים הפרטיים. דווקא אלה המשבחים את השיטה הקפיטליסטית (בעיקר כי זה קל במקום שבו הונך נאמד במיליונים) ולכן מקדשים גם את השיקול הרציונאלי פונים לקלף הכי אמוציונאלי כאשר בני אדם עוזבים את מדינתם מתוך שיקולים רציונאליים-פרקטיים בלבד, בעוד הקושי האישי והנפשי שלהם לרוב הוא רב. אם כבודו לא מבין שאנשים שלא סוגרים את החודש, מצמצמים ולעיתים, אם ישנה אפשרות, נסמכים על הוריהם בשעה שהם עצמם כבר הורים ופתאום מוצעת להם האפשרות לעבוד באותה עבודה (לפעמים עם פחות שעות או יותר תגמולים על שעות נוספות) במקום בו יוכלו לסגור את החודש, יקחו את ההצעה בשתי ידיים, כבודו כבר יותר ממנותק הוא אטום והג'ל הוא רק בגדר וידוא אטימה. המצב צריך להיות מאוד קשה אם אדם שכל חייו גדל פה, נתן משנותיו לשרות המדינה, חי את השפה והתרבות, אוהב את משפחתו וארצו ולפעמים הוא גם דור שלישי לשואה ובכל מקרה ינק את האהבה לחבל הארץ הזה, מחליט לעזוב ולבחור לגור במדינה בה לעיתים הוא או משפחתו אינם מכירים אותה, את שפתה, את תרבותה ואין להם שם את מה שחיבוק ההגנה המוכר, הידוע והאהוב נותן. לא, זה לא רק המצב הכלכלי, אבל מי שמוכן עוד איכשהו לספוג את הקושי הכלכלי הבלתי נסבל הזה צריך להתמודד עם עוד הרבה קשיים אחרים. הוא עושה את זה כל עוד הוא יכול, נאחז בשיניו בכל האהבה האפשרית עד שהחיים פה מכריעים אותו ואז הוא יודע. הוא יודע שכדי לתת למשפחתו את כל מה שהוא מאמין בו הוא כבר לא יכול להישאר פה. הוא לא רוצה לזרוק את המדינה לפח, מר יאיר לפיד, אבל הוא לא יכול יותר להשליך את מצב משפחתו לפח רק כי המדינה היא ערך עליון. אנחנו מצווים לחיות את חיינו, את אלה שלנו, הפרטיים לא הציבוריים, האישיים ולא הקולקטיביים. 

אדוני שר האוצר, אתה משקר לעצמך, כמו השקרים הלבנים על הג'וינט שהיה או לא, כמו האהבה הפטריוטית שקל איתה כאשר אתה עשיר ולא חושש ממחסור. הסיבה שהמדינה הזו מתנדנדת על עברי פי פח האשפה כדבריך, היא לא בגלל אלה שבחרו לעזוב היא בגלל אלה שבחרו להישאר, לבקש לעצמם שררה ואז להפנות עורף מבהיק לכלל הבעיות ולהאמין שבאמת סבבה פה כי יש אחלה אוכל ומקומות בילוי בתל אביב. מי שזורק את האבן הראשונה צריך לבדוק לפני אם אין בו דופי. עשה טובה, טול מסך הג'ל מעל פניך וראה את המציאות ניכוחה. לסיום חשבתי על הסטטוס הבא שלי ברשת החברתית: "מילה לכל אלה ש"נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". אתם תופסים אותי במקרה ברחובות, דווקא על המרפסת כי אין לי ממש חדר עבודה. באתי לכאן לכתוב בלוג שלא יעורר הדים נגד דברי טפשות על אנשים שקשה להם שנאמרים על ידי מי שמדבר על האנטישמיות ומזכיר שניסו לרצוח שם את אבא שלו רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלו במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות, אבל שוכח איך הוא לא עושה דבר כדי לקדם את השלום במדינתו או להיטיב את חיי תושביה ומעז לבקש סליחה אם הוא קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר, בגלל שהוא וחבריו הפכו את ישראל למקום שבו קשה לחיות בו."

"אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב שבא לי לבכות" (אריק איינשטיין)