חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות התפתחות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התפתחות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 9 במאי 2015

הזמן מככב בתיאוריית ההורית היחסית שלי

אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלנו הוא זמן, אם חושבים על זה הוא שזור כחוט השני בחיים שלנו, לא שזאת מחשבה מהפכנית למי שנולד ויודע שזמנו אינו ידוע אבל קצוב. אנחנו נוטים לזכור את חשיבות הזמן איפה שנוח לנו ולהמעיט בחשיבות שלו איפה, ובכן, איפה שנוח לנו. כלומר שמתרחש שינוי כלשהו בחיים שלנו, אנחנו לגמרי מבינים את הצורך לתת לדברים את הזמן שלהם לשקוע לתוך השגרה, אולם כאשר מדובר באנשים אחרים שוב מתגלה כמה המשמעות של הזמן היא יחסית. למשל כהורים, אנחנו, שלא במודע אגב, מאוד רוצים שדברים יקרו אצל הילדים די בסמוך לרגע שהחלטנו שהמשהו הזה הוא משהו שחשוב שיקרה.

העניין הוא שהילדים שלנו הם לגמרי בני אדם של הרגלים, נניח די כמונו חרף גילם הצעיר, לכן פעמים רבות יקח להם יותר זמן ממה שהיינו רוצים כדי לפתח הרגלים חדשים. הניסיון שלנו לזרז את התהליך יכול להיות מבורך אם הוא נעשה מתוך ביקורת עצמית ובעיקר הרבה ריסון ובעצם גם פרספקטיבה. אולי זה הרצון שלנו שהם יהיו הכי טובים שרק אפשר ולכן אנחנו ניגשים הרבה פעמים לביעור הרגלים לא טובים משל היתה זו אש הקודש שיש לשמור לבל תכבה. אני לא יודעת, אבל עם קצת יותר ריסון עצמי ופחות ביקורתיות, אפשר לעזור להם הרבה יותר.

למדתי למשל שמשפט כמו "זו הפעם העשירית שאני אומרת לך" (אם כי לרוב המספר יהיה גדול ומוגזם הרבה יותר ואגב גם זו בעיה, אבל אל תתנו לי להתחיל) הוא די הרסני לבד מהעובדה שהוא לרוב מדגים שהספירה שלי בעייתית ופותח פתח לדיון תפל בנושא מספר הפעמים וזה כמובן אינו מן המניין (כן, תרתי משמע). לעומת זאת, "אני נאלצת להעיר לך שוב, אבל אני מציעה שהפעם תעשה כך וכך וזה יועיל למניעת ההערות שלי וגם יעזור לך להתחיל להתרגל" עוזר הרבה יותר. מה המילכוד? ובכן, המילכוד שלנו הוא שקשה מאוד להיפטר מהרגלים, מה שאומר שלסגל תשובות כאלה זו עבודה קשה - שלנו,ההורים, אלא שלדעתי שכרה בצידה. בכל מקרה, אני רק בתוך התהליך כך שאני אפילו לא יכולה לדווח על סיום שלב הבטא בהצלחה. אני כן יכולה להעיד שזה ממש מפחית עימותים כשזה מצליח.

יש לזה כמה יתרונות, הראשון שבהם הוא הדוגמא האישית. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא דוגמא אישית. לא סתם אנחנו רואים דפוסי התנהגות של ההורים שלנו בהתנהגות שלנו, ואגב המתבונן מהצד רואה הרבה יותר הוא רק לרוב יפחד להגיד. זה לגיטימי וזה לא בהכרח רע. העניין הוא בדפוסים שאנחנו לא אוהבים והם גם הכי קשים לשינוי. יש בהם משהו שורשי מקומם וכשאנחנו מודעים להם, והם לא משתנים, זה רק מגביר את תחושת התסכול האישית. אגב, היא לרוב תמצא א ביטויה בהחרפת העימות הנוכחי עם הילד כי היא תמיד שם והמאבק הוא מאבק כפול, גם במה שקורה כאן ועכשיו מול הילד וגם בראש שלך מול הקולות שמזכירים לך שככה בכלל לא רצית להיות. הם קולות מעצבנים.

אבל ההחלטה שזה לא יהיה מאבק אלא תהליך היא החלטה שלכם. אפשר לשתף את הילדים בנושא הזה, אני יודעת שאני עושה, אבל את זה אתם כבר יודעים. אם אני רוצה שהילדי שלי ישתפרו כל יום בלהיות אדם אני חייבת להראות להם שגם בגילי זו עבודה יומיומית שדורשת זמן ומשאבים, בעיקר נפשיים, אבל שזה שווה את זה. אגב, בגלל שהם אלה שנהנים מהפירות יש כאן תהליך לגמרי חשוב ומעניין שיוצר מודעות גם אצל הילדים וזה מעגל חיובי שמזין את עצמו, זאת אומרת אם אתם משפחה כמו שלנו שבכל זאת לא מתחילה לדבר על המשמעויות המטאפיזיות אלא משאירה את זה בכאן ובעכשיו יחסית תמצייים, כי להתחיל לדבר על זה יותר נראה לי מעט טרחני, אבל מה אני יודעת. 

בכל מקרה זמן הוא אחד המימדים החשובים ביותר לדעתי להורה. ילדים נוטים לנצל את הזמן באופן טבעי לאפיקים שלהם. גם דברים שעשויים להטריד עשויים בסופו של דבר להיות פרודוקטיביים. לבכור שלי יש סדרת אנימציה סטירית שאני ממש לא אוהבת, בהתחלה ניסיתי למדר, אח"כ קצת הרמתי ידיים. היום אני רואה עד כמה הסדרה הזו מפתחת אצלו עוד יותר את הכישורים החברתיים  הוא הצליח להמציא משחק אמיתי עם החברים על בסיס הסדרה והם אפילו נפגשים במיוחד רק כדי לשחק. הוא יוצר אנימציה ודמויות אנימציה, מתכנת בתוכנה שהוא אוהב ולומד על עוד, מתקשר עם המון ילדים באנגלית ומשפר את האנגלית שלו בצורה מדהימה ומפתח את תחומי העניין שלו דרך משהו שהיה נראה לי הכי רדוד בעולם ומסתבר שדווקא הוא לגמרי מפתח וחיובי.

זמן, זה כנראה משהו שאנחנו צריכים. אני לא אלאה אתכם יותר. יש לי עוד המון מה לכתוב, אני חושבת שאקח את הזמן

יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

חיוך פנימי - עוד קצת על עצמי בחינוך הביתי

אחד השינויים שאני הכי אוהבת בהתייחסות לנושא החינוך הביתי מאז שהתחלתי ועד היום זה שפעם היו מסבירים לי שאני מבזבזת את עצמי לדעת ולילדים לא יהיה טוב והיום זה כבר התחלף ב"וואוו, אני לא הייתי מצליח/ה" או "כל הכבוד". ההבדל הזה הוא קיצוני. תהיתי מאיפה הוא מגיע, אם הוא מגיע כי כבר הילדים גדולים ורואים שזה עושה להם רק טוב או כי אני פיתחתי ביטחון בדרכי ואני כבר יודעת שהשנים האלה לא מתבזבזות. כלומר, כן, לא המשכתי את הדוקטורט ולא פיתחתי לי קריירה, אבל אני עושה את מה שטוב לי, מפתחת את עצמי, ויודעת שבחיים האלה אני עושה את המקסימום כדי לקום בחיוך ולא לפספס את החיים עצמם. זה לא שדרך אחרת היתה מבזבזת לי את החיים, אבל אני מאמינה בבחירות אישיות והבחירה האישית שלי עושה לי טוב בלי להגיד דבר וחצי דבר על אחרים.

הדבר שאני הכי אוהבת בחינוך ביתי, ויש הרבה, זה הקירבה הבלתי אמצעית לילדים. כבר כתבתי על זה. בימים האחרונים, בהם מצאתי את עצמי נוסעת כמעט כל יום לאיזה שלוש שעות וסליחה שאינני מסבירה מדוע, שיבשו לנו קלות את החיים. עם זאת, הרגע הזה של הכניסה הביתה בכל פעם עם כל דברי החיבובים, החיבוקים והשמחה, רק הוכיחו לי עד כמה הבחירה בחינוך ביתי היא לגמרי הבחירה שלי במשפחה. מהודקת כזו, חמימה ומוכרת, כזו שתמיד דמיינתי לעצמי שאני רוצה. בכלל, עכשיו משהבחירות מתקרבות, אני חושבת על כמות העבודה שהיתה לי לו הייתי נשארת יועצת פוליטית ואני מבינה שזו בדיוק היתה התקופה שלא הייתי רואה את ילדיי בכלל ורק המחשבה על זה מצמררת אותי. 

היופי העיקרי בעיניי בהיכרות הזו עם הילדים, זו היכולת לעזור להם להתפתח ולפתח את האדם הצעיר שנמצא בתוכם לאט, בסבלנות ובקצב שלהם ובעיקר בלי להאיץ אותם לצאת מתוך הילדות. זה לא שהכל זה פיקניק משועשע ומדוגם כמו בסרטים, הכל זה פיקניק אמיתי מהחיים - עם נמלים וניסיון לברוח מהשמש הקופחת ולהעיף את הזבובים ולנסות להתעלם מהמשפחה המעצבנת שיכלה להתמקם רחוק יותר והטלפונים הסלולאריים שבכל זאת נדחפים, הבורות הקטנים בדשא, העורבים האורבים לאוכל ואין להם עכבות וכל שאר המהמורות הרגילות. ובכל זאת אני חושבת שקל יותר לגדל את הילדים כשאתה מכיר אותם כל כך טוב. אתה יודע להתכוון אליהם טוב יותר ולמעשה גם הם אליך.  

יש שיגידו שיש בזה יוהרה ואני יכולה להבין את הפירוש הפרומתאוסי משהו של ליצור אדם מחומר, גם אם אינני מסכימה לפירוש. אני יכולה להעיד על עצמי שהבחירה בחינוך ביתי היא לא כי אני טובה יותר, היא כי אני מאמינה שמגיע לילדים שלי יותר, לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס של מה מערכת החינוך יכולה לתת לילדים שלי כרגע ואילו בני אדם אני מאחלת להם להיות. זה לא שמערכת החינוך אין בה דברים טובים, אבל יש בה מספיק דברים פחות טובים שאני מעדיפה לא להתפשר עליהם. הבחירה שלי בחינוך ביתי אינה מעידה דבר על מי שלא בחר בחינוך ביתי, זה בסך הכל סדר עדיפויות שונה ואין בזה משום השיפוטיות. לא הייתי רוצה שישפטו את החלטתי, אני לא שופטת אחרים - איש, איש ובחירתו ובכל אחת מהול גם רע בתוך הטוב.

אני לא אמא מושלמת, אני נאבקת בשדים שבתוכי כמו כל אדם. האינטנסיביות היומיומית בלהיות אמא נוכחת ללא הפסקה היא לא קלה, ממני היא דורשת יותר מאשר כל עבודה אחרת. אם כבר לקחתי את פרומתיאוס כמשל, הרי שאני מגלפת את עצמי יותר מאשר את הילדים. לומדת מהשגיאות שלי, ובעיקר אולי מנסה לשנות את ההורות שהיתה לי. אני לא תמיד מצליחה, וכשאני לא מצליחה הכאב הוא גדול. מתוך הכאב הזה, שאני מנתחת לבדי עד דק, אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש. אולי זה העבר שלי והכאבים של עצמי שאני מנסה להפיס ולכן יותר מכל אתגר בעולם, אתגר ההורות היה נראה לי כמו הפסגה שאני צריכה לכבוש. תמיד הייתי חובבת אתגרים, רציתי לכבוש את העולם, הספקתי בגיל צעיר לעשות המון, אבל האתגר הגדול שלי הוא להיות הורה נכון. 

במידה רבה הבחירה האישית שלי בהורות כקריירה נראית לאחרים כמו ביטול עצמי, בעיניי היא המאבק עם הקושי הכי גדול. ייתכן שיכולתי להיות אשת אקדמיה מבטיחה, ייתכן שיכולתי להיות יועצת פוליטית מבריקה, כל אלה בעיניי הם אתגרים נפלאים. אבל כל אחד בוחר לעצמו את הפסגות אליהן הוא שואף להגיע, הבחירה בחינוך ביתי היא הניסיון שלי לתיקון, לייצר לילדים ילדות מאושרת, לגדל אותם להיות בני אדם משכמם ומעלה שבוחרים לחיות את החיים שלהם נכון, אבל יותר מכל לתת לעצמי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום לגדול כאדם. יהיו עוד הרבה פסגות לכבוש כשהם יצאו לדרכם העצמאית ולכיבוש הפסגות שלהם, אני לא מודאגת. זה לא בזבוז, זו סוגיה אישית שאין לאף אדם את הזכות לשפוט אותי על פיה, אם כי רבים רואים זאת כחובתם.

השנים האלה של החינוך הביתי מוכיחות עצמן דווקא כשנים שבהן אני מביאה לידי ביטוי את כל הדברים שחשוב לי לבטא ואני צומחת לא פחות מהילדים. כשהם יגדלו הם לא יהיו חייבים לי דבר, אבל אני אהיה חייבת להם המון על האדם השלם שגיליתי בתוך עצמי, על ההבנה שההצלחות שלי לא תלויות בקנה מידה של אחרים על מהם החיים. המשמעויות של החיים הן מגוונות ושונות. אל תשפטו אותי אם טוב, אני לא שופטת אתכם. הבחירות שלי הן שלי והן לא מעידות דבר על אחרים. אנשים בעולם עוברים אתכם, כל אחד אוצר בתוכו מאבקים שאיננו יודעים עליהם דבר. בעיניי הבחירה בחינוך ביתי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אל תצפו ממני להתנצל. משנה לשנה אני רואה את פירות ההצלחה של זה, וגם את אלה שעוד צריכים טיפוח, אבל אני קמה כל בוקר בחיוך וגם הילדים שלי ואת זה אף אחד לא יכול לקחת.

אולי החיוך הפנימי הזה, שיש בילדים ויש גם בי זה מה שגרם לשינוי בהתייחסות של אנשים לבחירה ה"מוזרה" הזו שלי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהבחירה הזו מחזקת אותי. כנראה שבשבילי זו היתה הבחירה הנכונה. זה לא אומר שאני לא אמשיך לפקפק ולבקר את עצמי, אבל זו כבר הפריבילגיה שלי. לפחות אני כבר לא שומעת עד כמה אני מבוזבזת או שפשוט פיתחתי כוח על חדש, אני לא מוטרדת ממה שחושבים עלי, אני נאמנה לעצמי וכל השאר מסתדר. ייתכן שפעם חיפשתי תמיכה מאחרים, ייתכן שכאשר אתה נאמן לעצמך אתה פחות מוטרד ממה יגיד האחר. אני לא מוטרדת ממה יהיה בעתיד, אני בוראת אותו בעצמי בכל יום מחדש. אולי החוכמה בחיים זה למצוא את הפסגה שלך ולהמשיך וליצור את השבילים אליה בכל רגע נתון, להסתכל קדימה בחיוך ולהתקדם. בעיניי ההורות היא הדרך ואני לא מחפשת אישור. הנה הוצאתי את זה. תודה

יום שלישי, 15 באוקטובר 2013

על מסורת עתיקת יומין בשם השוואה

מאז שאני הורה, המושג השוואה קיבל משנה תוקף. מעולם לא שמתי לב עד כמה אנחנו משווים כחלק מהפעילות היומיומית שלנו. זאת אומרת השוואות גבריות הן בדיחה ידועה, אבל כולנו גדלנו על הציווי ההורי של "אל תשווה" או בסגנונו הנפוץ יותר "אז מה אם כולם יש להם/עושים את זה. אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?" כי מראש ניסו לגדל אותנו על הרעיון שאין טעם בהשוואה, אתה צריך להיות מרוצה עם מה שיש לך, כל אחד הוא אחר ולכל אחד צרכים ויכולות אחרים. כל זה היה תקף בחיי שלפני מתרס ההורות. מהרגע שמציצה בטנך ההולכת וגדלה, את מגלה שיש מתאם בין גודל הבטן למספר ההשוואות היומיות שאת חשופה להן ומהרגע שהרך הנולד בחוץ ההשוואה מרימה ראש אף היא והופכת למנהג של קבע, ההשוואה היא בכל מקום והיא בלתי נמנעת. 
מהי השוואה? "המילון החדש" של אבן שושן מביא מספר הגדרות להלן השתיים הראשונות, שהן גם הרלוונטיות לפוסט זה (מי שחושב שהשמטת האחרות פוגעת במכלול המלל מוזמן לבדוק את הנושא בעצמו):
1.      דימוי, הקבלה, עימות, עיון בפרטים הדומים והשונים שבשני דברים. 
2.      תיאום, עשיית דבר אחד שיהא שווה לשני. 

השוואה, מסתבר, היא פעולה טבעית למוח האנושי, שעוזרת לנו להבין את המציאות שסביבנו, מסייעת להסתגל לדברים חדשים, לארגן את המציאות ולהבין אותה. מסתבר שפעמים רבות אנו משתמשים בה גם באופן אוטומטי בתהליכי החשיבה שלנו, אפילו בלי לשים לב. כך אנחנו מצליחים לשייך ידע חדש לישן, לארגן לנו את המציאות, לפענח מצבים ולהסיק מסקנות. במדעים ההשוואה היא כלי חשוב המאפשר הסקת מסקנות, אפילו בתחומים הלא מדוייקים ההשוואה מסייעת לעשות סדר, להבנות ידע ולייצר ידע חדש. גם בחיים האמיתיים ההשוואה עושה זאת בהצלחה, בטח בחייינו כצרכנים. זאת אומרת שכל אלה מתאימים להגדרה הראשונה של המילה השוואה, שהיא גם במידה רבה הפרודוקטיבית מבין השתיים. ההגדרה השנייה היא הבעייתית יותר, זאת אומרת היא לא בעייתית אם אתה עוסק במוצרים הזקוקים לשקילה, בין אם אתה יהלומן או ירקן, או במוצרים הצריכים להיות שווים, היא בעייתית הרבה יותר כשהיא עוברת מהמישור המקצועי למישור האנושי. במישור הזה לא ניתן אף פעם ליצר שוויון, אך אז שוב בא המדע לעזרתנו ונתן לנו את עקומת הפעמון וככה הצלחנו לנסות ולייצר נורמות. כולנו נמדדים במושגים האלה והמילה נורמטיבי הפכה שחוקה כל כך ואף מצליחה לחדד טרגדיות אנושיות תחת הכותרת "אבל הוא היה כל כך נורמטיבי". בקיצור הפכנו לאנושות המודדת הכל. מודדת התפתחות, התנהגות, מותגים, מראה חיצוני כי יש נורמה חובקת כל. אם היינו בסך הכל משווים כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו רוצים להגיע הכל היה טוב. אך במקום רק להשוות וללמוד מזה ולהסיק מסקנות, בילבלנו קצת את היוצרות ואחרי שאנחנו משווים בין דברים אנחנו מנסים להשוות אותם. אנחנו רוצים את מה שיש לכולם, אנחנו חולמים את אותם חלומות ואנחנו בטוחים שאנחנו חיים חיים משוחררים אך אנחנו כובלים את עצמנו ולא לטובה.

המצב חמור הרבה יותר בתחום ההורות - עם השנים הצלחתי להבין מה מפריע לי עם כל ההשוואה הזו. בחודשי ההורות הראשונים, בלי לשים לב, ההשוואה הזו היתה מקור לאושר גדול. בכורי התגלה כנזר הבריאה - יפיפה, עם שומני תינוקות מדוייקים, ציצית בהירה. הוא עשה הכל מוקדם - זחל, עמד, הלך, דיבר. תמיד נראה כמו ילד פירסומות וכמובן היה באחוזון העליון בכל השוואה. בלי לשים לב סונוורתי קשות מאור ההשוואה המחמיאה, כל דבר הוא כבר עשה לפני הזמן ואפילו השן הראשונה ביצבצה ביום שמלאה לו חצי שנה. מבחינתי הוא היה מקור ההשוואה. היה נורא קל ליפול בפח הזה, הוא מזמין כל כך, בערך כמו שדה הפרגים בקוסם מארץ עוץ. אולי אלה היו השאלות שהלכו וגברו בסביבה האימהית בה הייתי שהוציאו אותי מדימדומי ההשוואה האלה. בחודשים הראשונים ההשוואות עוד פשוטות אבל אחר כך עם הקשיים מתחילות שאלות קשות הרבה יותר - שינה, אוכל, גן, סדר יום, התפתחות וכולי.וכולם רוצים שהילד שלהם יישן במיטה שלו, שנת לילה מלאה, יאכל כמו שצריך, יסתגל לגן שלו במהירות, יתפתח בקצב ראוי. ופתאום אתה מגלה שבמקום שההשוואה תבוא כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ונטפל במקרה של בעיות אמיתיות היא מגיעה כדי ליצור תיאום. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו כמו כולם. שנים אנחנו מגדלים אותם בלי לשים לב כדי שיהיו שווים לחברים שלהם וכשהם מתחילים בבקשות שלהם להשוות, הרי הם למדו את זה מאיתנו, אנחנו לרוב מסרבים או מסכימים ולנצח מרגישים כקורבן. במקום להגביל את ההשוואה, אנו מתאימים את עצמנו לנקודת השוויון. הבעיה היא שנקודת השוויון הזו מכניסה אותנו למקום לא נוח. למשל - אם החלטנו שהנער יחזור הביתה מבילוי באחת בלילה וכל שאר ההורים הסכימו לשלוש לפנות בוקר, אז אנחנו בבעיה ולרוב יישמע התירוץ של "מה יכולתי לעשות? כל ההורים מסביבי הסכימו". אז זה לא המקום לדבר על זה שיש מצב שדווקא כל ההורים חושבים כמוך ולא מעזים לעשות משהו, אבל הנקודה היא שהזזת את הגבולות שלך בגלל סיבה לא טובה ולכן לא יהיה לך נוח עם ההחלטה הזו וחוסר הנוחות הזה עוד יצא ושוב דבר טוב לא יצא מזה. אבל זו דוגמא קלה הבעיה שלי היא דווקא עם הילדים הצעירים יותר וכה אנחנו רוצים שיפתחו מהר מושגים כמו בגרות ואחריות ומשמעת. 

קראתי השבוע כל מיני פוסטים בפורומים של הורות - על אמא שחושבת שבנה בן ה-5 לא עושה מספיק כדי להתרגל לגן חדש אבל היא חושבת שלנסות ולהעביר אותו לגן שבו נמצאים מרבית חבריו אחרי רק חודש וחצי יראה לו שהוא מוותר מהר מדי ואין לו משמעת - ילד בן 5 (!). או אמא לילדה בת שנה וחצי שעוד לא מראה בגרות (!). אני יכולה לתת עוד המון דוגמאות, אבל אני חושבת שהבהרתי את הנקודה. בעיני, כל הדברים האלה הם דברים שנבנים וביכולתינו לסייע לילדים שלנו לפתח אותם, אבל הצורך שלנו בהשוואה גם כשהיא עומדת בסתירה מוחלטת לשלב ההתפתחות של הילד, גורם לנו פעמים רבות לנסות ו"לשבור" אותם כדי שיתאימו לתבניות שבעינינו מקובלות. כבוגרת המקום היחיד בו ניסו לשבור אותי היה הטירונות ולא אהבתי את זה. ההתפתחות שלי כאדם בוגר הגיעה תמיד ממקום של בשלות ובחירה. כך גם עם הילדים שלנו, המקום בו הם יתפתחו הוא המקום בו נדע לקבל אותם כך כמו שהם, ללא השוואות של תיאום. אם נגדל אותם כשהשוואה היא רק המקום בו אנחנו בוחנים איך לשנות לאט ובהדרגה ולא איך אנחנו רוצים מהם שיהיו מישהו אחר, הם יגיעו לשם ממקום שלם. אנחנו רוצים שיקבלו אותנו ככה כמו שאנחנו ולומדים לנפות את מי שלא. זה גם מה שהילדים שלנו רוצים ואת זה יהיה לנו קל יותר לעשות כשרק נפסיק עם כל ההשוואות המוטעות הללו.