חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות זכויות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זכויות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

מילא לא לשלום, אבל לא לדמוקרטיה יפרק את את ישראל מבפנים

אי ההבנה של בצלאל "יש לי חמישה ילדים ואף אחד לא עני" סמוטריץ' בהסתברות מעידה על בעייתיות בהבנת ההגיון של הדברים ואין זו הפעם הראשונה. לכן, אין סיבה לתמוה על הסתירה הפנימית בטורו ב"בשבע" בו הוא מסביר כי תג מחיר אינו טרור, וכן שטרור יהודי לא טרור כי אסור לנו להילחם בעצמנו. זאת אומרת הרי אין כיבוש, לא מוזרם כסף להתנחלויות, אין עם פלסטיני, ובתוך המציאות האלטרנטיבית של סמוטריץ' גם אין טרור יהודי. סה"כ הגיוני.

מילא שסמוטריץ' אינו מבין בהסתברות, מסתבר שהוא גם לא ממש חזק באוצר מילים. מבחינת סמוטריץ' טרור הוא פעולה של אויב המכוונת נגדך. הגדרה מעט חסרה אם מותר לציין, ולו משום שטרור הוא בראש ובראשונה מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים. לו סמוטריץ' היה טוען שהפלסטינים אינם אזרחים כי אין עם כזה והם לא אזרחי מדינה עוד איכשהו היה לזה הגיון פנימי, סמוטריצ'י משהו אבל לפחות עקבי.

ההסבר של סמוטריץ' בנוגע לאלימות שיוצאת מתוך ציבור המתנחלים היא אירוניה לא מודעת שכותבת את עצמה: "כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כטרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ". מתפוצץ אגב זה מילה קצת מכובסת לרצח משפחה, לפחות בעיניי. טיעון כזה על הציבור הפלסטיני לא תופס בלקסיקון של סמוטריץ' למרות שהוא מתאים לפלסטינים הרבה יותר מאשר למתנחלים. 

ציבור המתנחלים לא נדחק לקיר ולא מודר - הוא מיוצג בכנסת לפחות ע"י שמונת המנדטים של הבית היהודי ומקבל מקום של כבוד גם בממשלה. אני לא יודעת מי מתייחס לציבור המתנחלים כאל טרוריסטים אבל זו בוודאי גוזמה מניפולטיבית והיא אינה המגמה השלטת בציבור, להפך הניסיון הממלכתי מבוסס על הצגת תאי הטרור היהודיים כעשבים שוטים, משהו ספוראדי וממוקד בשוליים של ציבור המתנחלים, גם אם זה לא בהכרח נכון. דווקא משפטים כמו של סמוטריץ' עשויים לגרום לתהיה האם אלה רק באמת עשבים שוטים. יתרה, הפלטפורמה בה כתב סמוטריץ' מעידה שהדיון איך להתייחס לחשודים הוא רחב הרבה יותר בקרב הציבור היהודי-לאומני מאשר בשאר הציבור כי הם עצמם אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג - אם להוקיע או להכיל.

לגבי רמיסת הזכויות? ובכן בוקר טוב אליהו, כלומר בצלאל. אתה מוזמן אחר כבוד להצטרף לכל עמותות זכויות האדם בישראל שטוענות כבר מזמן לאי חוקיותם של מעצרים מנהליים, חקירות, מניעת עורך דין ועוד כהנה וכהנה. אותן עמותות שטוענות שדפוסי הפעולה האלה, אם הם מקובלים כלפי אוכלוסיה מסויימת, יורחבו בסופו של דבר גם כלפי אוכלוסיות אחרות. מדהים איך שגלגל מסתובב לו.

סמוטריץ' הרחיק לכת כנראה אפילו בשביל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט שמיהר לצייץ, בכל זאת כדור בין העיניים שמור לנתניהו לא לסמוטריצ'ים מתקומה, שזריקת בקבוק תבערה היא טרור. אבל העניין הוא שיש צורך אמיתי להתייחס לנושאים שמעלה סמוטריץ', הם דוגמא מצויינת לבעיות הפנימיות הדמוקרטיות של ישראל. סמוטריץ' כמייצג פרשנות ישראלית מאוד מסוכנת הוא לא היחיד, יש עוד רבים כמוהו. הם תולדה של כיבוש ופגיעה בקבוצת אוכלוסיה אחרת, כמו גם של חינוך המעלה את היהודים על נס קדושה ללא שיפוטיות והם גם תולדה של 7 שנות נתניהו. 

תכף 7 שנים של שלטון נתניהו ומה קורה בישראל? דעות כמו של גופשטיין והצל הן חלק מהנוף האנושי הלגיטימי, וידוא הריגה של ילדה בת 14 עם מספריים זה סנאף איכותי שווה לכל נפש, בית המשפט העליון הוא בניין שיש להרוס על יושביו, פיגוע מצדיק לינץ', שמאלנים הם בוגדים, שראש הממשלה יכול להיפגש עם גזענים אם במקרה הם מועמדים לנשיאות בארה"ב, שהכנסת לא אמורה לפקח על פעילות הממשלה אלא רק לאשר אותה, שמעצרים מנהליים זה מקובל, שאפשר למנוע זכויות של חשוד, שזכויות אדם לא עומדות במבחן הביטחון, שטרור יהודי הוא לא טרור ושמסע הפחדה הוא מדיניות מקובלת כי עם הנצח לא מפחד. 7 שנים של סאדו מזוכיזם מהסוג הטהור. סמוטריץ' ודומיו הם התוצאה, ודומה שמספרם בתוך האוכלוסיה רק הולך וגדל. אם בעינייני הסתברות עסקינן, הרי שזו הסתברות מדאיגה.

אפשר לבטל את דבריו של סמוטריץ' או לסמן אותם כעוד שוליים, ממש כמו שמסומן הטרור היהודי, אלא שהסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא לא רק בתאי טרור יהודיים רצחניים שמאמינים שהם עושים את דבר האלוהים, הבעיה היא באנשים שמחזיקים בדעות נבערות כמו של סמוטריץ' ורואים במדינה דתית יהודית ולא בהכרח דמוקרטית את מהות הכל. המאבק בזה אינו נחלתו של השמאל, הוא צריך להיות מאבקם של כל האזרחים שמאמינים בדמוקרטיה ומבינים שללא בסיס דמוקרטי, שום מדינה יהודית לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מילא שמחנה הימין זנח את "לא לשלום" העובדה הוא זנח את "כן לדמוקרטיה" היא הרבה יותר ממדאיגה וזה לא בשוליים הסהרוריים של המדינה, זה מתחיל כבר בראש. 




יום שני, 30 בנובמבר 2015

מגל - הזורעים בהטרדה בהתפטרות יקצורו

"ינון מגל התפטר כי הוא אדם ערכי", זה מה שאמר היום שמעון ריקלין שניה אחרי שאמר שמה שמיוחס למגל הם מעשים ואמירות שלא יעשו. על זה יש לי רק דבר אחד לומר - אם ינון מגל היה אדם ערכי מלכתחילה לא היתה לו סיבה להתפטר. אדם ערכי, גם אם הוא מתחיל עם אישה נשואה בעודו נשוי עדיין לא מתבטא ככה. אולי יש לו ערכים (עליהם ניתן להתווכח), אבל ערכי או מוסרי הוא לא, זה צריך להיות ברור. כרגע הוא בעיקר ממזער נזקים. מחד, הוא בוודאי מקווה שהתפטרותו תפסיק את האש שבוערת בשדה הקוצים שהוא זרע בעצמו ומאידך, הוא לא מוכן שהפגיעה תבוא על חשבון פטרונו הפוליטי - יו"ר הבית היהודי בנט.

בסוף השבוע יצא לי לקרוא קצת מכתבי ההגנה שפירסמו חבריו חובשי הכיפה כמו אראל סג"ל או שמעון ריקלין. הניסיון לצמצם את מעשיו נראו לי בעיקר כמו ניסיון להגן על ציבור ולא על אדם. כל אחד מהם בדרכו ניסה לצמצם את המשמעויות של מעשיו של מגל. ריקלין ניסה לגלגל את הכדור לעבר המגרש הפוליטי וקשר את הפגיעה בח"כ ימני למשנה פוליטית של השמאל שאינה קשורה למעשיו ואילו אראל סג"ל ניסה בדרך מעוותת משהו להקביל את ההטרדות המיניות של מגל לרומן מחוץ לנישואים. במידה רבה הם ניסו לצייר אותו כקדוש מעונה המשלם מחיר גדול יותר מחטאיו.

במידה מסויימת גם הצליח להם - בדף הפייסבוק של ינון מגל ובדיונים אחרים אפשר למצוא אנשים רבים שרואים בינון מגל "אציל נפש" - אדם שככל הנראה דחף למכרה לשון בפרהסיה הוא אציל נפש? או שמא הגבר שבגילוי נפש "מחוספס" אמר למישהי שהתחת והציצי שלה מחרמנים אותו הוא אציל הנפש? סליחה שאני אומרת את זה, אבל אם אלה ה- pick-up lines של ינון מגל, הרי שיש לו בעיות אישיות אותן שום קריירה פוליטית או חזרה בתשובה לא יוכלו לתקן. זה לא ענין של שמאל ימין ולא עניין של נקמה, זה עניין של נורמות התנהגות פסולות. שום דבר לא עומד לזכותו של מגל בסיפור הזה.

על רקע ההצדקות האלה דווקא התנהגותו של מגל אחרי הפירסומים ראויה, אולי מעט מאוחרת, אבל אדם הניצב מול הרס הקריירה הפוליטית שהחל לבנות יכול לקחת רגע כדי להחליט על צעדיו הבאים. לעומת זאת המחנה שמגן עליו לא פורש מחיים פוליטיים והמחנה שמצדיק אותו מנסה לגלגל את הסיפור לפתחם של התקשורת והשמאל. שום מנצחים לא יוצאים מהסיפור הזה. אולי לבד מרחלי רוטנר שהוכיחה שבמקום בו נשים עומדות איתן על זכויותיהן, גם בעלי תשובה לא עומדים. 

אדם קוצר את מה שהוא זורע, המהלך של מגל בעיקר משאיר אותו לבד כדי לספוג את האש ולשחרר את בנט והבית היהודי מהרבב שהוא הדביק להם. מבחינה פוליטית ואישית הוא עשה את הדבר הנכון, הוא רק עשה אותו אחרי שהוא עשה את הדבר הלא נכון. ינון מגל הוא לא אדם ערכי, זה עולה בוודאות מפעולותיו. מה שאפשר להגיד עליו זה שהוא לקח אחריות וגם זה ראוי. מסתבר שהרף שלנו הוא עד כדי כך נמוך.



יום שבת, 7 בנובמבר 2015

אין איזכור של דמוקרטיה בתנ"ך

"יהודית ודמוקרטית" ככה מגדירים את ישראל, אלה הערכים המייצגים, לפחות תיאורטית, את מהותה הבסיסית ביותר של המדינה. צמד חמד שרבים חושבים שיש ביניהם איזשהו שוויון, משל היו שני עמוד אש שווים בגודלם ההולכים לפני ההמון. אובייקטיבית זהו זיווג לא טבעי, לכן, כדי לקיימו דרושה הרבה יותר מרטוריקה בגרוש. התקדים הישראלי של לאום ודת הכרוכים יחד במהות דמוקרטית הוא לא פשוט - יש קושי אדיר בקיומה של דמוקרטיה גם ללא הצביון הדתי-לאומי. כנראה שמאז ומעולם המוטו היהודי היה אין סיבה לעשות משהו קשה אם אפשר לעשות אותו קשה יותר. בין אם היה זה הגורל שייעדה ההיסטוריה ובין אם נסיבתית כך התגלגלו הדברים, השזירה של דת ולאום בתוך התנועה הציונית, ביישוב ואחר כך במדינה היתה ככל הנראה בלתי נמנעת. 

67 שנים אחרי הכרזת המדינה ויש להניח שנוסחא מתמטית היוצרת איזון בין שני המושגים האלה לא תמצא בקרוב. לאורך השנים נוצרה קשת מאוד רחבה של פרשנויות לשני המושגים ורובן אינן מסוגלות להתיישב זו עם זו והן פרי התפיסה של הפרשן הבודד למציאות הקיימת ולערכים שעל הפרק. יחסית לאתגרים שמציעה הגדרה כמעט אוקסימורונית זו, ישראל אינה משותקת למרות התמרונים הרבים שהיא נאלצת לעשות בכל פעם שהמושגים האלה באים בסתירה. אלא שמסיבות רבות יש להניח שמתישהו הבועה העדינה הזו עתידה להתפוצץ - כל עוד לא תמצא נקודת שיווי המשקל, הן תוספנה להתחרות זו בזו. בסופו של דבר יש כאן שתי גישות פרשניות שונות בתכלית - האחת מעמידה את הדת היהודית כערך עליון והשניה את הדמוקרטיה. אך אין לשגות כאן, בעוד שלשתי התפיסות יש מקום - כאשר התפיסה היא בראש ובראשונה דתית, לדמוקרטיה יש משמעות פחותה יותר, אולם בתוך התפיסה הדמוקרטית הדת אינה נפגעת משמעותית - זה הבדל עצום.


כמדינה דמוקרטית הצביון היהודי של ישראל הוא ברור מאליו - הכרזת המדינה, הדגל, ההמנון, סמל המדינה, חוק השבות, חוק יסוד: הכנסת ועוד - כולם מעוגנים עמוק בתוך הוויה היהודית של המדינה והם אינם עתידים להשתנות. אם יש הגדרה למדינת ישראל שאינה עומדת בספק היא היותה מדינה יהודית ואין כאן נקיטת עמדה שיפוטית, זה המצב. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, היא נוסדה כזו וזה הבסיס לקיומה. אולם בשנים האחרונות ישנה היחלשות מאוד ברורה של מהות דמוקרטית. בעוד שבתחום היהודי יש התרחבות של האידיאולוגיה, בצד הדמוקרטי מתרחשת נסיגה אידיאולוגית. אפילו החוק מנוצל בצורה דמוקרטית לייצר חוקים שהם קצת פחות מדמוקרטיים. גם אם נסכים להנחה שהמצב הביטחוני מחייב את זה, כדאי גם באותה נשימה להגיד זה גבולי מאוד מבחינה דמוקרטית אם בכלל. זה שאנחנו ממשיכים להתהדר בדמוקרטיות, זה תהליכי בלבד. 

ההגדרה של מרבית הציבור הישראלי של משמעות המדינה היהודית היא אמנם לא המוגנית אך בעלת בסיס איתן, אולם ההגדרה למושג דמוקרטיה היא יותר מחלקית. בעוד שאת השורשים היהודיים ההיסטוריים שלנו אנחנו יונקים מכל דבר, את שורשי ההבנה הדמוקרטית אין מאיפה. אין חברה אזרחית, מערכת החינוך לא מקדישה לזה מספיק זמן, זה לא נמצא בשיח הציבורי כמעט בכלל ואת הפירות של זה ניתן לראות היום ואני מניחה שעוד ביתר שאת בשנים הקרובות, כאשר יוצאי מערכת החינוך היום, שמניחים שדמוקרטיה מהותה שלטון הרוב ומאמינים באמת ובתמים שהיהודים הם עם נבחר ולכן מוסריותם אינה מוטלת בספק, יהפכו לחלק מהאוכלוסיה האזרחית הבוגרת. צמצום מרחב המחיה של הדמוקרטיה יפגע במרקם החיים בישראל. התהליך הזה של פיחות בדמוקרטית וייסוף ביהודית, מאיים לשבור את מה שאנחנו מנסים לשווק כסטטוס קוו.

אין סטטוס קוו. התחרות בין שתי התפיסות האלה לא חדלה מלהתקיים בחברה הישראלית, אלא שיש לה מחיר. גמישותו של האיזון הכמעט בלתי אפשרי הזה מגיע לקצה הגבול, בעוד הסנטימנטים היהודיים גוברים על הדמוקרטיים בסיבוב הזה של הקרב שאינו נגמר בין שתי התפיסות. אלא שגל ריאקציוני אינו עתיד להתרחש בקרוב, לפחות לא בעיני. למה? מעבר לעובדה שבקרב הדורות הגדלים היום יש תפיסה מאוד מינמליסטית לגבי הדמוקרטיה, הסכסוך ישראלי-פלסטיני מייצר שיח ישראלי לאומני, דתי ויהודי. זו לא רק הרטוריקה הנבחרת של ראש הממשלה בשש וחצי השנים האחרונות, זו לא רק הפוליטיקה הדתית שכבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהקואליציה, זה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמייצר חידוד של "העובדה ההיסטורית" הקושרת את העם למולדתו והופכת את הסכסוך הלאומי גם לסכסוך דתי, זו גם מערכת החינוך שמהדקת משנה לשנה יותר את טבעת החינוך ליהדות על ילדי המערכת אלא ששעות הלימוד האלה באות על חשבון שעות לימוד אחרות ולא בנוסף.

הנה דוגמא - שר החינוך הוציא השבוע פוסט תגובה על כתבה בערוץ 2 בה צוין כי באחד מבתי הספר בארץ נלמדה תפילת הדרך במסגקת לימודי זהירות בדרכים. מה התשובה של השר? "כל כך נורא במדינה היהודית יגעו קצת ביהדות, יסבירו לילדים על תפילה שנאמרת בעם ישראל כבר מימי התלמוד?" (השגיאות הדקדוקיות במקור). אז זהו לא, אדוני השר, אין כל פסול שילדינו ילמדו תפילות וילמדו את התנ"ך וילמדו אמרות של חז"ל, וילמדו על חגים ומנהגים, ויהיה נחמד להכניס להם פילפולים של תושב"ע - לא רק שאין פסול בזה, זה משולב במערכת החינוך עוד משחר היווסדה. אלא בעוד שפעם, לדוגמא, היו נלמדים בכיתות גם הוגי דיעות ציוניים, היום הם כמעט לא קיימים. מערכת החינוך מנווטת כל כולה לנרטיב יהודיים המשולבים באהבת המולדת מתוך אינדוקטרינציה ברורה - ציונות זה יהדות. היהדות משולבת כמעט בכל תחום לימודי היום, וזה תהליך שמתגבר בשנים האחרונות. השורה התחתונה? שהנאמנות של הדורות הבאים היא למדינה יהודית, הרבה פחות מאשר למדינה דמוקרטית.

מרבית בוגרי המערכת היום יוצאים מבתי הספר עם ההבנה שדמוקרטיה זה "הרוב קובע". תודעה דמוקרטית נמוכה כל כך היא לא סימן טוב לבאות. אנחנו יכולים להיתמם ולהמשיך לדבר על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, זה משהו שנעים להתגאות בו, אך מצד השני כמעט כל בעיה חברתית היום מקורה בחוסר הבנה מהותית של הדמוקרטיה. זה המקור להצהרות מטופשות של שרים המכהנים היום בממשלה ושל חברי כנסת נבחרים. זו הסיבה שמערכת המשפט נתפסית כשמאל. מערכת המשפט אינה שמאל, אך הרעיונות המרכזיים בשפיטה מחוייבים, לפחות במדינה דמוקרטית, לרעיונות של צדק ומוסר. רעיונות אלה אינם רעיונות של שמאל, הם רעיונות הבסיס של הדמוקרטיה. אלא שישראל היהודית והדמוקרטית עיוותה מאוד את המושג דמוקרטיה. וכל מה שיש בו זכויות אדם מתוייג כשמאל רדיקלי. ז'בוטינסקי, והוא לא איש שמאל, מתהפך בקברו.

זו תולדה של הרבה דברים, וצפוי שאומר שהיא תולדה של הכיבוש והנה אמרתי. 48 שנים שבחסות המדינה אנחנו פוגעים בזכויות אדם של אחרים. רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? באסה, היא לא יכולה להתקיים ככה. האופציה של מדינה אחת עם שני לאומים כשלאום אחד הוא אזרח מלא ולאום שני אינו בעל זכות בחירה זה אולי פתרון אפשרי (נניח) רק שזו לא דמוקרטיה.הפתרון הזה מגיע מהאנשים ששואגים על דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל אך למעשה אינם מציעים פתרון דמוקרטי, אלא יהודי בלבד. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כדמוקטיה רק בשם או כתהליך מצומצם. אבל כבר שלדון אדלסון הגדיר את זה טוב ממני - הדמוקרטיה לא מופיעה בתנ"ך.

איזון בין יהודית ודמוקרטית הוא אפשרי, יותר מזה - ראוי שיהיה איזון כדי שנוכל להמשיך לחיות פה אבל לשם כך יש צורך בחיזוק הדמוקרטיה, חיזוק הדמוקרטיה מעולם לא בא במקום ההקשרים היהודיים והציוניים, אבל הוא נותן את בסיס הקיום. אלא שחיזוק הדמוקרטיה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם מדיניותה של מדינת ישראל כבר לפחות שש וחצי שנים. אם יהודית וציונית הן המטרות הרי שהאמצעי הוא אחד - דמוקרטיה. אבל כאשר מוסר לא מתיישב עם הנרטיב האמיץ של העם היושב בארצו, מה עושים? זה פשוט עוברים לקנה מידה אחר. לא מוסר אבסולוטי - מוסר יהודי. וכך כיבוש הוא לא כיבוש, זה מתנה שקיבלנו מאלוהים ועם זה אי אפשר להתווכח. אלוהים אמר. אבל אני בטח סתם עוכרת רואת שחורות, זה לא שמשהו מהותית לא בסדר. דמוקרטיה היא בלאו הכי רעיון יווני - ובסיפור הזה אנחנו עם המכבים - "מי לה' אליי" שולט. 


 

יום שישי, 30 באוקטובר 2015

וולטר צדק

כשבקיץ שנה שעברה הלכתי להפגנות נגד צוק איתן, הבכור ביקש להצטרף והסכמתי. הוא ידע בדיוק במה מדובר ועשה את הבחירה שלו. אלא שההליכה להפגנות הפכה להיות מסוכנת ואז התחלתי ללכת לבד. לא יכולתי לקחת את האחריות ולתת לילד שלי להגיע איתי לפעולת מחאה שאמורה להיות לגיטימית במדינה דמוקרטית. לא רק שהדעה שלי נתפסה כבגידה, הדעת הציבורית גם לא סבלה את עצם הניסיון למחות. הסבירו לי שאלה המאיימים על חיי הם עשבים שוטים, באותה נשימה בה הוסבר לי שדעתי אינה מתקבלת על הדעת. אלא שחופש המחשבה וחופש המחאה אינם שקולים לאלימות המופנת נגד ציבור מסוים. כששמים אותם בממד אחד, זה מעיד על בעיה תפיסתית חמורה. בעוד השניים הראשונים הם זכויות בסיסיות בדמוקרטיה, כל עוד אין בהן פגיעה בנפש או ברכוש או הפרת הסדר, והם מעוגנים בחוקי יסוד בישראל, השני אסור על פי חוק. אין סימטריה בין שני הדברים ועם זאת המפגינים כונו בוגדים ואת האלימים פטרו כשוליים הזויים.

העיקרון, המיוחס לוולטר, "אינני מסכים עם דבריך, אולם אגן עד מוות על זכותך לומר אותם", הוא במידה רבה מהותי לרעיון הדמוקרטי. חלק נכבד מרעיון ההשתתפות בדמוקרטיה ושל החברה האזרחית מושתת בדיוק על זה - על פלורליזם אינהרנטי - טבעי ופנימי. גם עקרון הגבלת השלטון נועד למנוע פגיעה בזכויות הבסיסיות של האזרחים והזכות לחופש הביטוי היא אחת כזו. אלא שהניסיון להגבלת הזכות למחות לא נעשתה על ידי על ידי השלטון, היא נעשתה על ידי הלוך הרוח הציבורי, בסיוע התבטאויותיהם של פוליטיקאים רבים, ויצאה מן הכוח אל הפועל על ידי קבוצה, אמנם קטנה אך מאורגנת, מתוך האוכלוסיה. במידה רבה זה מפחיד יותר. זו מהותה של משטרת המחשבות ואין פגיעה גדולה מזה לדמוקרטיה. ביקורת היא חיונית לדמוקרטיה והעדרה תמיד מסוכן.

 זה כבר זמן רב שאני מדברת על הסכנה הדמוקרטית העקרונית הרובצת לפתחה של מדינת ישראל. זה כבר כמה שנים שיש חידוד תחושות לאומיות ולאומניות בציבור בעיקר, אילו היה מדובר בחידוד עמדות פוליטיות הרי שזה היה הגיוני או ניתן להסבר. אלא שלא בזה דברים אמורים, השיח הופך להיות מגביל, דעות הופכות לחסרות לגיטימציה. אלה הם שברי הדמוקרטיה שיש לפנינו כאר אנחנו מדברים על התפוררות. כאשר ביקורת לגיטימית נתפסת כבגידה, יש משהו מאוד רקוב בתפיסת הדמוקרטיה.

אני חוזרת לתנועת ההשכלה, שוולטר היה אחד מחשוביה. תנועה זו מרדה בעולם דטרמיניסטי דתי בשם מחשבה חופשית שיש ביכולתה להתפתח ולפתח את היחיד כמו גם את החברה. במידה רבה הייתה ממשיכתה של הפילוסופיה היוונית מבחינת מוקד ההתבוננות - היינו בישמת דגש על האישי, על האדם כתכלית. 

מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית, ואני אקצר לכם, טוען וולטר למעגליות של קדמה או נאורות ושל ברבריות ורגרסיה באופן טבעי בחברה. הוא כמובן לא היחיד שטען להתקדמות וריאקציה, אולם הטענה של וולטר היתה שהשלטון הנאור תפקידו, בין היתר, לקדם את הנאורות ולמנוע את גל הרגרסיה, או הברבריות כפי שקרא לה. הדמוקרטיה, בעיני וולטר, גם נסמכת במידה רבה על שלטון שתפקידו לשחרר את החברה מאמונות חסרות שחר ולקדם מחשבה חופשית.

250 שנה אחרי, לא בצרפת אלא בישראל, דומה שוולטר רלוונטי מאי פעם. כל המערכת השלטוניות מרוכזות בנרטיב אחד השוזר את העם הנבחר והארץ המובטחת וזהו הקריטריון המרכזי. זכויות אדם? מחשבה חופשית? ביקורת? מוסר? כל אלה משניים בעכשוויות הישראלית. נרטיב הדת והדם עובד נהדר. גם הערב תוגש חרב בארוחה ולכבוד השבת, אל תשכחו את לשים גם חרב על הפלטה. בנשיקת מזוזות ננוחם ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

די. הגיע הזמן לומר די

הדיסוננס הזה, זה שכאן כבר המון זמן, זה שהתעצם כאן בקיץ שעבר, זה שלא מרפה מאז, קנה לו עוד אחיזה בימים האחרונים. למדתי להתרגל אליו, להתמקד בחיים האישיים, בכאן ובעכשיו. בלספר לעצמי שבסך הכל מצבי לא רע, בלספר לעצמי שצריך לדאוג לקיום היומיומי. להתמקד בעבודה,לטפל בילדים, לדאוד להם ללימודים, לאוכל, לחוגים. היום יום הזה של לעטוף אותם. ועם כל יום שהם גדלים להרגיש את הדיסוננס הזה מתגבר. אלא שלדאוג להפוך את הילדים שלי לבוגרים עצמאיים לא שווה הרבה כשכל יום סטטיסטיקת המוות פועלת לרעתם.

הדיסוננס הזה של שנים לדעת מה קורה קילומטרים ספורים ממני, מה נעשה בשמי, אבל להמשיך בחיי. הקטנים, הפשוטים. לכתוב על זה כאן בבלוג או ברשתות החברתיות ובזה לגמור את חובי אולי למרק מעט את המצפון, להגיע להפגנות אולי קצת מלטף אותו, אבל זהו. הקבלה שלי, גם אם היא תחת מחאה, היא קבלה שלי להעדר שינוי. קבלת המציאות הזו היא הסכמה ושאלת הרצון אינה חשובה. לראות ריקבון מוסרי ולהצביע עליו לא עוצר את התפשטות הריקבון, זו מהות הרקב.

הימים האחרונים בהם המדינה שלי מוצפת בקריאות מוות לערבים וקונצנזוס רחב שהפלסטינים אשמים בהכל, הם ימים קשים. מעבר למצב הבטחוני המדורדר שהוא תוצאה של ראש ממשלה נעדר כיוון מדיני שחושב שההשתהות תמציא פתרון, זו תחושת ביזוי המוסר הבסיסי. אלבר קאמי כתב פעם שהוא רוצה לאהוב את מדינתו מבלי לוותר על המוסר. זו אינה פריבלגיה זו צריכה להיות דרישה מינימלית מכל מדינה מתוקנת. דרדור מוסרי שמתחיל "רק" ביחס לאחר, מוצא לאיטו עוד ועוד "אחרים".

שתקתי המון זמן. אמרתי לעצמי משפטים כמו "זה רצון העם", אמרתי לעצמי שאין ברירה אלא לתת לגל הימני -לאומני ששוטף אותנו לעבור. זה עבד לי עד לא מזמן. זה כבר לא.

השיתוק הזה סוגר את חלון ההזדמנויות של הילדים שלי, של הילדים של כולנו לחיים נורמליים במדינה הזו. אנחנו מרחיקים את עצמנו מחלום של שלום וזורקים את האחריות על הפלסטינים. בעשותינו את זה, אנחנו זורקים את עתיד הילדים. בפראפראזה על גולדה: אם חיי ילדינו היו חשובים לנו יותר משטחי אדמה, כבר היה שלום, או לפחות לא היה כיבוש. אם הפלסטינים לא רוצים שלום איתנו כטענת הימין ואפילו נצא מנקודת הנחה שזו אקסיומה שאין נכונה ממנה - איזו סיבה יש לנו להציב את עצמנו שם?

אם המטרה היא מדינת ישראל שמפנה את משאביה לטובת אזרחיה הרי שהאינטרס של כל אחד מאיתנו הוא שנצא מהשטחים. תהיה מדינה פלסטינית והיא תהיה תוקפנית למדינת ישראל? אדרבא שתתחיל שוב מלחמה. אבל ככה אנחנו חיים במלחמה יום אחרי יום אחרי יום וההצדקה היחידה שלה היא שאנחנו רוצים את השטח הזה. זה מה שזה. תחת הכותרת הזו אנחנו דנים ציבור שלם לחיי עוני חסר זכויות ואותנו לחיים של כובשים. ככה לא ניתן לייצר עתיד באזור, לא לנו ולא לילדינו.

תסתכלו מה קורה ברחובות. המשך שיתוק נתניהו משמעו עוד פיגועים על בסיס יומיומי, עוד שנאה משני הצדדים וצמצום כל תקווה. כל יום שנתניהו ממשיך בהסתה שלו נגד הפלסטינים ובשיתוק מכוון של המצב המדיני הוא עוד יום שאנחנו נותנים לסטטיסטיקה לפעול נגד העתיד של הילדים שלנו. איך נסתכל עוד כמה שנים בעיניי ההורה ששכל את ילדו ונדע שגם אנחנו, כמו דורות של הורים לפנינו, לא עצרנו את זה כשעוד אפשר היה?

זה הזמן לעלות לירושלים ולדרוש מראש הממשלה פיתרון. זה לא הדת, זה לא אבו מאזן, זה לא המופתי, לא איראן ולא היטלר. זו דמגוגיה. מה שצריך לעמוד לנגד עינינו הם הילדים שלנו. מה שצריך לעמד לנגד עינינו זה העקרון הברור לא להרחיב את משפחת השכול. נתניהו היה צריך לדעת את זה לבד. זה התפקיד ההיסטורי שלו, הוא בחר להציב את עצמו שם וקיבל מנדט. 30 מנדטים. אם התפקיד הזה גדול עליו שיקום ויגיד. האדם ששם עצמו "שומר ישראל" אולי לא נם ולא ישן, אבל הוא עוצם עיניים עת מחיר הדמים עולה.


יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

אין כיבוש, צודקים. זה דיכוי. זה מה שזה

אתמול בלילה (שבת) הלכתי לישון בשעדיין משתוללים ברשת דיווחים על האשה בת ה-60 שנפצעה קשה אחרי ידויי אבנים בצומת שילה והמלחמה על חייה. כשקמתי בבוקר התגלה שלא היה ולא נברא, זה לא אומר שלא יכול היה להיות, ועדיין. בשעות המועטות שהידיעה היתה באוויר ברשתות החברתיות היא קיבלה גינויים כי גינוי זה הפוליטיקלי קורקט החדש. אגב, היו אתמול המון מקרים של ידויי אבנים ובנס לא קרה כלום. כמה פעמים שמעתי אתמול את המושג אבנים הורגות. זה נכון כמעט לכל דבר שתשים בידיו של אדם, כי זה לא המכשיר - זה האדם, ברטולד ברכט כבר כתב את זה טוב ממני.

שני פיגועי דקירה היו בסוף השבוע, ועושה רושם שכולם בציפיה לגל טרור חדש. נתניהו אף פירסם ברשתות החברתיות תודה לחיילי מג"ב וצה"ל והוסיף כי המדיניות של ישראל כלפי מפגעים היא אפס וש"נפגע בכל מי שינסה לפגוע בנו". נתניהו בהחלט יכול ליצור הסלמה, החמאס גם ככה בוחן את האפשרויות, אלא שזה לא יועיל לאף אחד מהצדדים כרגע וגם באמת שנורא חם. 

אבל הנקודה שבכלל רציתי לכתוב היא לא זו, גלי הפיגועים אינם תולדה אמיתית של מי נמצא בשלטון, מוכרים לנו את הנקודה הזו כמעט בכל מערכת בחירות. את העבודה למניעת פיגועים עושות היחידות השונות בזרועות הביטחון והן עושות את זה (בלי להיכנס לנושא) יומיום ובלי קשר למי נמצא בשלטון. פיגועים הם לא ממש תולדה של פעלה כזו או אחרת אם פוליטית ואם לאו, כמובן שיש דברים שמגבירים ניסיונות לפיגועים, אבל פיגועים נמצאים כל הזמן ברקע, למרות הניסיון של אבו מאזן להיאבק על עצמאות פלסטינית בדרכים לא אלימות. חופשי אתם יכולים להיות ציניים ולהביא לי דוגמאות על משפטים שהוא אמר, עם יד על הלב ובהתחשב בנסיבות אבו מאזן הוא פרטנר מצוין שישראל מפספת, נכון יותר פיספסה, למרות מגבלותיו וחסרונותיו ויש. 

פיגועים קיימים כי יש דיכוי, הם יוסיפו להתקיים כל עוד הנושא הזה לא יבוא על פתרונו ואולי גם אחריו אין לדעת, אבל בינתיים 48 שנים שאנחנו חיים בצל דיכוי ופיגועים ברמה כזו או אחרת. ישראל רומסת את זכויות העם הפלסטיני מדי יום, לא רק שהיא אינה מקיימת שוויון היא לא מאפשרת קיום בכבוד. אגב, אתם מוזמנים לתת לפלסטינים כל שם שתרצו, זה לא ישנה את העובדות שיש כאן קבוצה לאומית שמבקשת הכרה בזכויותיה וזה שנגיד שאין דבר כזה לא יהפוך את זה ללא קיים. לא היו פלסטינים, כן היו פלסטינים - זה לא משנה - יש כרגע משהו ואלא אם כן עליתם על פטנט להמרה לאומית כוזבת, ביטול העובדה לא יסייע למציאת פתרון. 48 שנות דיכוי שמעולם לא הצטיינו בהומניות או הבנה לליבם של הנכבשים תהא לאומיותם אשר תהא.

במצב הזה, בו לנולדים לתוך המציאות הפלסטינית בוודאי בעזה אך גם בגדה, אין למעשה שום עתיד לשאוף אליו, אלימות הופכת לדרך חיים. מתוך ראיית הדיכוי הפוליטי כמכשיר הרסני המייצר מעגל אלימות בין המדכא למדוכא, הנה משהו שאמר נלסון מנדלה, בלי חלילה השוות את ישראל לדרום אפריקה (אם תהיתם): "אינני כופר בעובדה שתיכננתי מעשי חבלה. לא תיכננתי אותם מתוך פזיזות או משום שיש בי איזושהי אהבה לאלימות. תיכננתי את זה כתוצאה מהערכה פיכחת ושקולה של מצב פוליטי שעלה אחרי שנים רבות של עריצות, ניצול ודיכוי של בני עמי על ידי לבנים".

זה לא רק נלסון מנדלה, כל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אנשים או קבוצות שדוכאו מספיק כדי לאבד כל תקווה ולפנות לאלימות. לא זו לא דרכי, אני בטח לא מנסה לייצר רציונאל שמסביר את ההיגיון מאחורי מעשי רצח ואלימות, אלא שמסתבר שזה אפיק פעולה ששומש, משומש וישומש בידי האנושות. הוא גם נעשה על ידינו, כמובן בלי השוואה, כי אסור. 

הניסיון שלנו להשלים עם המצב יוצר בעיות מוסר רציניות והן עלו בפסיקותיו של בג"צ בחודש האחרון בצורה ברורה. היום בישראל יש ציבור שתומך "בצדק יהודי" שגובר על שיקולי דמוקרטיה ומוסר, גובר על התנהלות חכמה במישור הפוליטי, מתכסה באיצטלת ביטחון ומעבר לעובדה שאינו מתווה מדיניות שיש בה משום להבטיח עתיד טוב יותר ויוצר סכנה אמיתית לדמוקרטיה ברמה הבסיסית ביותר של זכויות אדם ואזרח. לאן זה מוביל אותנו אינני יודעת. חכמים ממני, כמו תומאס ג'פרסון, כבר הבינו ש"למרות שרצון הכלל תמיד מנצח, רצון זה על מנת שיהא צודק חייב להיות הגיוני, על המיעוט לקבל שוויון זכויות, אשר עליהן החוק מגן בשוויון ואשר הפרתן תחשב לדיכוי". לא רוצים לקרוא לזה כיבוש? אין בעיה - תנו זכויות שוות. 

כאשר מדינת ישראל מפירה מדי יום את זכויותיהם של הפלסטינים, אזרחי ישראל צריכים לחוש מאויימים. אין כיבוש/יש כיבוש, אין פלסטינים/יש פלסטינים - אין זה משנה בשטחים הלא מוגדרים האלה עם האוכלוסיה הלא מוגדרת הזאת ישראל היום עושה מעשים שאסור לה לעשות גם אם הם התחילו ואלוהים איתנו. "הוא שדואג שזכויותיו מוגנות, חייב לשמור על אויבו מפני דיכוי, אם ייכשל בחובתו זו הוא קובע תקדים שיפגע בעצמו" - זה לא אני אמרתי, זה אמר תומאס פיין והוא כבר לא יתנו מעל 200 שנה. מדינאים אחראיים צריכים לגשת לנושא הזה ולפרק אתו ולא מאהבת הפלסטינים, אלא מאהבת ישראל והרצון לחיות בשקט במדינה שלא אוכלת לא את יושביה ולא את שכניה. אבל עזבו, בואו נדבר קצת על ראש חודש אלול ועל תובנות וסליחות, את הסיפור הזה שאין לו שם אנחנו דוחים כבר 48 שנים, בואו ניתן לזה צ'אנס לראות איך זה מתפתח. עד עכשיו זה לא עובד, אין לדעת. ולא אמרתי עוד מילה על לייבוביץ'. 

יום שני, 30 בדצמבר 2013

בין בנט לשוטר הכשרות הדור הבא - תחושת אי הנוחות גוברת

בנט כבר יוצא לי מכל החורים, סליחה שזה נשמע גס, אבל אני מתחילה לחוש בהרגל כפייתי לרצות להתקלח כשאני שומעת את השם שלו. הוא מזכיר לי כל הזמן את ליצן הכיתה, זה שלכולם כבר נמאס ממנו והוא לא מבין וממשיך גם כשעבר המומנטום. לאורך זמן החינניות של להיות ליצן הולכת ופגה, ליצנים מקצועיים יודעים מתי לתלות את המגבת, אופורטוניסטים לעומת זאת ממשיכים בלי סוף וגם מתחילים לחזור על עצמם. זה לא קל להשתלט על ליצן הכיתה, צריך לגשת לנושא הזה בעדינות כי מצד אחד אתה לא רוצה לחסום את הילד ומצד שני אתה מוכרח לשים לו גבולות. אני מניחה שקשה להתכוונן על המינון הנכון, אבל נראה הגיוני להניח שכל עוד הליצנות לא מפריעה לאיש מוטב להניח לליצן לנפשו, אולם מהרגע שהליצנות עברה את גבול הטעם הטוב ו/או פוגעת באחרים היא דורשת טיפול. לדוגמא הלצה הקשורה לחומר הנלמד תתקבל בחיוך והתקדמות הלאה, אך כאשר הליצן נטפל לאחד התלמידים ולועג לו באופן שיטתי יש לשים לזה סוף. בגנון האולטימטיבי, היינו הממשלה, תפקיד המחנך הוא שלו ואכן זה כרוך בהרבה כאב ראש. מסביב שולחן השרים תפקיד הליצן מחליף ידיים לעיתים, אך הליצן הקבוע והבלתי מעורער הוא בנט. הבעיה העיקרית היא שנראה שבנט מייצר הלצות רדודות שלא היו חינניות מעולם והוא גם לא מפנה אותן לקהל הרחב, אלא רק לפלח אחד שבעיקר צוחק נוכח זרימת הכסף הבלתי פוסקת לכיוונו. בעיניהם בנט הוא הילד הצוחק עם היד בסכר - מכוון את המים ומספר בדיחות כדי להעביר את הזמן.

בהתחלה עוד אפשר היה לסלוח לו, 100 ימי חסד וכאלה, אך ימי החסד תמו חלפו והילד מסרב להתבגר לתפקיד (בעצם לשלושת התפקידים, בנט הוא שלושה שרים אם אינני טועה - כלכלה, שרותי דת וירושלים והתפוצות, לא? אולי זה מסביר את זה, הוא מוצף ומן הידועים הם שלחץ מעודד הומור). בין היתר, כמו כל ליצן כיתתי טוב, הוא כבר הצליח למצוא את הטרף הקל בכיתה, זה שהמורה יטה לא להתייחס לירידות עליו - השרה ציפי לבני. מה הפעם? טוב ששאלתם, הפעם בסטטוס בדף הפייסבוק שלו הוא כותב  בהתייחס לנאומה של לבני בכנס "כלכליסט" - "אם אין פרטנר פלסטיני, נלך על הסכם עם חייזרים". כן, אין ספק הנה טיעון מצוין, בנוי לתלפיות, עונה לנקודות שהועלו, בוחן את הנושא מכל הכיוונים ובאמת מעלה טענה שכנגד בעלת ערך איתה ניתן להתווכח. זה ספיסימן, זו תשובה שצריכה להילמד לדורות, זו מהות הפוליטיקה - דוגמא ומופת של שר בכיר, שיודע לכבד דעות השונות משלו, שמבין את גבולות השיח הציבורי, מכיר בדוגמא שהוא מהווה ומבטל טיעון של אחר בהעלותו טיעון בעל ערך רב יותר או נקודת מחשבה אפשרית אחרת. מכיון שדומה שבנט יורה תגובות ללא הכרה וללא ביקורת עצמית (ככה זה כשזחוחים) לא נותר לי אלא שוב להסיק שהבעיה היא איתי - הציפיות שלי גבוהות מדי, זו אני שצריכה להבין שבנט הוא לא עוד שר בממשלה, הוא אח בממשלה ובין אחוקים מה שרץ זה דאחקות, גם אם אין בהם טיפה של ענייניות או היגיון או כבוד לתפקיד.

דרך אגב, מבחינה דתית - חייזרים זה מותר? כי אם זה כשר זה מביא אותי בדיוק לנקודה הבאה שלאחריה גם אסיים להפעם. לא אכפת לי אם אני מעצבנת אתכם, זה ממש לא מעניין אותי, הנושא הזה של דת ומדינה יוצא לי מהאף. הפעם מדינת ישראל מציגה משטרת כשרות - אכן אם רציתם לראות דתיים על מדים בא סגן השר לשרותי דת (האח) אלי בן דהן ונותן לכם את זה ובגדול - משטרה דתית לענייני כשרות עם סמכויות והכל. אני לא צוחקת, הרי לכם קישור. כי עכשיו, כשרבים בציבור הבינו שהרבנות היא גוף מסואב (ותודה גם למבקר המדינה), אין טעם לבחון את הדברים מחדש, יש להזרים יותר כספים ולתת יותר סמכויות. כמו שאומר בן דהן "אני בעד מדינת ישראל כמדינה יהודית ואנחנו צריכים לשאוף שהכל ילך בכיוון של המדינה" הנה לכם מדיניות ממשלתית על רגל אחת. אתם מבינים, אנשים מנסים להשתחרר מהגוף הזה שהוא יותר פוליטי מדתי ובמקום זה, עכשיו שליחי הגוף הזה יבדקו בציציותיהם הרבה יותר מאי פעם וגם תהיה להם סמכות לבוא בדרישות ולהטיל קנסות. פייר זה מרגיש כאילו מהרבנות יציל רק המוות, אבל אין מה לשמוח כי אז לרוב אתה נופל לידיהם של חברה קדישא, אבל אותך זה לא ממש מעניין כי אתה כבר מת. אני מציעה תגובת נגד, שילחו רק נשים לעבודה, פקחי הכשרות כבר לא ירצו להיכנס לעסק של נשים בלבד ותמיד אפשר לשלוף את קלף הנידה...

צחוק בצד, מה שאנחנו צריכים יותר מכל מהמדינה שלנו זה חופש, אם תדע המדינה הזו להקפיד  על החופש האזרחי של תושביה יהיה לכולנו הרבה יותר קל, לא שזה יעשה אותי סובלנית לבדיחות של בנט, אבל שחרור המדינה הזו מהכפיה הדתית שהפכה פשוט לחלק מהחיים, יכול גם לצמצמם את כוחו של בנט, וזה יהיה מצב של win-win לכולנו...  אם לא נפריד דת ומדינה, במדריך ההישרדות לחילוני בישראל תשאר רק מילה אחת "לברוח". 

יום שבת, 21 בדצמבר 2013

פוסט על חינוך ביתי לשבת בבוקר

מכיון שלכל מקום בו אדם מזדמן, הולך גם צילו ועימם גם הגדרותיו ובחירותיו של האדם, מצאתי את עצמי בשנים האחרות מתרגלת להגדרה נוספת שהצטרפה לפמליית המלווים - חינוך ביתי. התרגלתי גם לתגובות האנשים כאשר הנושא עולה. בשנים הראשונות התגובה המיידית היתה תדהמה מהולה בצקצוק, אך בשנים האחרונות היא בעיקר אהדה אמיתית ואפילו, הערכה וכבוד. כבר דיברתי על זה פעם, כי תהיתי באשר לשינוי הזה - ייתכן שמקורו בשינוי שעברתי עד שהבנתי לאשורה את בחירתי, יתכן שמקורו בהבדלים הניכרים בהתנהגות של ילדיי מול מרבית ילדי המערכת. כך או אחרת, זה בהחלט נושא שיחה מצוין. תחשבו על זה, ברגעים בהם מזג האויר מוצה עד תום ומחרוזת הוריאציות השונות ל"מה נשמע?" (כמו אז מה קורה? מה אתה מספר? מה חדש? מה העיניינים? איך אתה? איך הילדים? אז הכל טוב?) כלתה, וברור שלשיחה כבר אין מוצא, אני יכולה לשלוף את קלף ה"חינוך הביתי", הוא לא מחייב, אין עליו יותר מדי מידע והוא מקור תמידי להומור עצמי.

ניתן לדבר על חינוך ביתי מכל מיני כיוונים, אך יש נושאים פופלאריים שלרוב יעלו בכל השיחות - הקריירה שלי, כשלונה של מערכת החינוך, סדר יום ועד כמה צריך אופי מיוחד כדי לעשות את מה שאני עושה (ונכון שאני מכורה לליטופי אגו, אבל ביננו זו דמגוגיה, כל אחד יכול לחנך בבית, להפך זה דווקא אמור להיות אינסטינקטיבי). לרוב אני חולפת בקלילות של פרפר ביום אביב נעים בשדה פרחים פורח בין השיחות האלה ועושה אותן "על אוטומט", ומהרגע שנסתיימו, בטח שאיני נושאת אותן עימי לאורך היום. אבל ככל שהילדים גדלים אני מתחילה לשמוע בקרב משפחות רבות במערכת החינוך הרגילה (פחות בחינוך האלטרנטיבי ועוד יותר פחות בחינוך ביתי) על ריחוק בין אחים, על אחים שהיכולת שלהם לשחק יחד או לעשות פעילויות משותפות הולכת וקטנה.

יצא לי לכתוב על כל מיני חוליים שאני רואה בחברה שלנו, זה לא שאני מופתעת פתאום לגלות שהכתיבה שלי פחות אופטימית ממה שהייתי רוצה. כבר כתבתי שבעידן הזה, העבודה הפכה למהות (אין בעיה קראו לזה קריירה - מה שעושה לכם טוב). שאנחנו הולכים ומתנתקים מהאינסטינקטים שלנו והופכים את מלאכת המשפחה לעבודה בקבלנות של מיקור חוץ. באופן מובהק החיים המודרניים מנתקים אותנו במידה רבה מהמהות שלנו. מרבית הדברים הטבעיים נראים לנו כמו התנהגות מטורללת שמחייבת התנצלות - הנקה מאוחרת (מילולית דרך אגב הינקות מוגדרת לעולל עד גיל 3 כך שאפילו השפה מאפשרת, זה אנחנו ששכחנו), לינה משותפת (תראו לי עוד יונק, מלבד פרות בתעשיית החלב (סליחה) המופרדות מעגליהן בעל כורחן, שנפרד מתינוקו לאחר הלידה לטובת ניצול המנוחה בזמן השהייה בבית החולים ואחר כך מרחיקו ממיטתו לצמיתות ורואה ברצון של העולל/הילד לישון לידו הצגה מפונקת), עשיית דברים יחד (כמה פעמים שמעתם הורה שאומר שכיף לו לעשות סידורים עם הילד ואני לא מדברת על קניית בגדים, אלא על ללכת לסופר, למכון הרישוי, למשרד הפנים וגו'.), השארת הילד עם אחד מהוריו לפחות לשנה הראשונה, מציאת זמן איכות אמיתי של משחק והנאה קבועים במהלך השבוע ועוד. אנחנו מאוד ממדרים את הילדים שלנו מחיינו ובדרך מאבדים רבים מהאינסטינקטים שלנו.

חזרה לנושא האחים - שגרת חיינו המודרנית מפרידה בין אחים לאורך מרבית שעות היום ומצמצמת לעיתים למינימום את הזמן שאחים מבלים יחד. באופן טבעי אחים נועדו לגדול יחד, אבל כאשר בבוקר מתוך דימדומי השינה כאשר רוב ההתארגנות נעשית מול מסך מרצד הם נפרדים כל אחד למסגרתו הוא, ממשיכים לצהרוניהם השונים, אחה"צ זה חוגים נפרדים ואז בערב, בתוך כל העייפות הם שוב יחד והתנאים לקירוב לבבות הם לא בדיוק אופטימליים. אז כן, אני מגזימה אולי, אבל יש מגמה שכל אח הישר בעיניו יעשה ולרוב לא ביחד - הנה פרימה גסה במארג המשפחתי שאנחנו ממעטים להבחין בה.

אם לאורך השנים, אנחנו רואים כיצד בד בבד עם תהליך המודרניזציה חלו פירוק ושינוי בתאים החברתיים מבעבר מפירוק השבט לעליית משפחה מורחבת ואחר כך פירוק המשפחה המורחבת ועליית המשפחה הגרעינית, הרי שאין לי אלה להסיק כי אנו עדים היום לפירוק התא הגרעיני הזה שנראה כל כך חלק אינטגראלי מחיינו. זה לא שמשהו מחליף את התא המשפחתי הגרעיני,  אבל משהו נפרם בו. פירוק המשפחה הגרעינית נראה לנו בלתי אפשרי כיון שהוא גוזר עלינו להיות אסופה של אינדיבידואלים שנפגשים למטרות רביה וזה נראה מאוד מנותק מההוויה שלנו. אבל ההתנהגות שלנו בתא המשפחתי מעידה על סדר עדיפויות שמעט דוחק את המשפחה הצידה. אנחנו פחות ופחות מבלים זמן איכות בתא הזה והוא לרוב רווי לחצים חיצוניים שמעכירים את הקשרים. אנחנו עובדים כדי לתת לילדים שלנו חיים טובים יותר, אבל האמת היא שחיי הילדים שלנו יהיו טובים יותר ככל שהם יבלו יותר איתנו. אבל המילכוד הוא ברור - אנחנו רוצים שיהיה להם יותר מאוכל, חוגים וספרים, אנחנו רוצים שיהיה להם מחשב וטאבלט וטלפון (חכם, ברור), בגדים מעוצבים, נסיעות לחו"ל, קלפי סופרגול וכל דבר אחר שכולם רוצים וככה בלי משים גם אליהם מועבר הדגש שלא נכון, של צריכה כמעצבת חיים ופחות של משפחה כסלע איתן שנמצא לצידך. ברור שאנחנו רוצים שהם ידעו שאנחנו תמיד לצידם, אנחנו גם אומרים להם את זה כי אנחנו הורים נאורים, אבל כמה פעמים אנחנו מפספסים רגעים כל כך חשובים איתם?

כבר כתבתי פעם שמילא שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם אין לנו זמן לשאוף מלוא ראותינו את ריחם המבושם של ילדינו החפופים בתום יום מלא וגדוש. אבל סדר היום הזה שלנו יוצר גם אילוצים בתוך המשפחה ולרוב הם באים על חשבון האחים שאין להם הרבה זמן לבלות יחד ולפתח בשנים הפורמטיביות את האחווה שהיא כל כך חשובה לאורך כל החיים. הבחירה שלנו בחינוך ביתי הופכת לאט לאט למרגשת ומספקת הרבה יותר. אני רואה את הילדים שלי יוצרים בעצמם את החברות שלהן לכל החיים. היא לא תמיד על מי מנוחות, היא לא תמיד נטולת כעסים או קנאה, אבל הם הכי חברים בעולם, קצת כמו שלושה מוסקטרים (אתם יודעים - שלושה בשביל אחד ואחד בשביל שלושה) והנה מצאתי לי עוד נקודה של אופטימיות. אני בטוחה שעם קצת מודעות אפשר לתת לזה יותר תשומת לב ומחשבה, גם בלי לבחור בחינוך ביתי. אני רק אומרת שצריך לשים לב לפרטים הקטנים כי הם מרכיבים את התמונה הכוללת. אנחנו חייבים להחזיר את המשפחה לראש סדר העדיפויות החברתי ולדרוש את זכותינו להיות עם הילדים. גם בתוך הקריירה, אפשר לעשות פאוזות בשביל הדברים החשובים ביותר, אבל לא רק לקשר בין הורים לילדים אלא גם לקשר של הילדים בינם לבין עצמם. 

יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

חוק יסוד: יום מחלה

כבר כמעט צהריים עכשיו, אבל באמצע הלילה נשמעו יפחות ואנחות קטנות ממיטתו של הקטן, רפרוף על המצח גילה שהוא חם. מתעורר רועד כולו ומסכן. אבא ואמא אוספים אותו לחיקם ולא לו נוח משום בחינה. לאט לאט ולמרות שהתרופה היא "איכסה פיכסה" הוא מסיים תוך מחאות אך מתוך הבנה את כל מנת התרופה. כמובן שחלק מהתרופה קצת נשפך ורבקה מיכאלי מזמזמת ברקע ש"את הרפואה לא ניתן לפיג'אמה". חוזרים למיטה, מנסה לספר סיפורים מצחיקים, נאנח, מתלונן. אינסטינקטיבית אני לוקחת אותו להנקה ונזכרת בעצם אין מה להציע. פעם ראשונה שהוא חולה אחרי שנגמל מהנקה, צריך להסתגל למציאות חדשה. כמה היו קלים הימים שיכולתי להחזיק ולהניק ולהרגיש שאני מעניקה לו כוח, זה העניק גם לי כוח, כוח סופר אמא שכזה שתמיד עושה טוב - מרגיע את שני הצדדים. אין. וזה מוזר כל כך.

בבוקר הוא ישן עד מאוחר, קם בלי חום ועכשיו צהריים כמעט והחום שוב מתחיל לעלות. שונאת את תקופת הביניים הזו שלילד יש רק חום ואין מה לקחת לרופא כי מה תגיד? יש לו חום? כן אין ספק שהרופא מאוד יתרשם וזה יהיה יעיל ביותר. יעיל ביותר לטרטר ילד חולה במכונית, לחכות בחדר המתנה שורץ חיידקים שמחפשים מצע נוח לגדול, להיבדק על ידי רופא שבדרך כלל אפילו לא טורח לחמם את הסטטוסקופ הקר שיפסוק שכרגע הוא לא רואה כלום אבל כדאי לשים לב לסימפטומים שונים (שגם אני יודעת בעל פה) ושאם לא מופיעים סימפטומים אבל יש חום מעל שלושה ימים ואם אין תיאבון לחזור שוב, וכמובן להקפיד על שתיה. אז כנראה שבינתיים לא נלך לרופא.

אצלנו בבית אין הרבה חוקים שיוצר הבנזוג. ייתכן שזו תולדה של החוק הראשון והאחרון שהוא חוקק שבינתיים גדל למימדים מפלצתיים, חוק שעד היום מעצבן אותי כיון שמיד הפך לחוק יסוד ללא זכות וטו או שמא התיקון הראשון לחוקה. כך או אחרת זה החוק השנוא עלי ביותר ומרגע שנחקק הוא שלל מהבנזוג כל זכות לחוקק חוקים ללא דיון מקדים וסודי מה שהופך את כל החוקים מיום יסודו של החוק הנורא ההוא לחוקים זוגיים או לחוקים של המחוקקת הראשית, הלא היא אני. בהערת אגב אוסיף למרות הכוח הבלתי מעורער שניתן לי כרשות מחוקקת ומבצעת (לא, אין הפרדת רשויות וכן, אני גם ראש בית הדין הגבוה לצדק ובכל זאת זו דמוקרטיה, פשוט דמוקרטיה של רודנות נאורה), אני לא משתמשת לרעה בכוחי ומעטים החוקים בבית וכולם הגיוניים ותקפים על כולם כולל האזרחית הראשונה והמעמד השליט אך מחוסר הכוח המונה שלושה אזרחים קטנים ועוד אזרח של כבוד בעל זכויות יתר. טוב, למען האמת לארבעת האזרחים יש זכויות יתר בעוד למחוקקת הראשית יש חובות יתר, אבל זה מסתדר אז למה לערער על זה? בכל מקרה החוק הראשון הוא "במקרה של מחלה של מי משלושת האזרחים הקטנים, הוא והשווים לו יזכו בגישה בלתי מוגבלת לזמן מסך." האזרחים הקטנים מנסים את כוחם להרחיב את היריעה של החוק ומנסים ליצר מדרגות של גישה למסך. מכה כואבת לדוגמא עשויה לדרוש חצי שעה זמן מסך, תפרים - שעה, גבס - שעתיים, צינון כבד ללא חום - ניסיון נואש לנסות לקבל יום שלם שלא צולח אף פעם, כאב בטן לא ברור - ניסיון להשיג כל סלוט זמן אפשרי קצר או ארוך, לא משנה. הרודנית הנאורה נלחמת על זכות ההגדרה ללא לאות ולרוב בהצלחה. ויתרה, ננקטים אמצעי זהירות כדי למנוע כל פגיעה גופנית, גם כדי לשמור על שלמותם וגם כדי להשאיר את המסכים כבויים. זה מאבק לא קל ואני יוצאת וידי על העליונה, אולם מול חום, הכלים שבידי הופכים לחסרי תועלת ויום מחלה מוכרז בבית. אז היום זה יום מחלה, מה שאומר שרוב היום אני אמציא כל מיני דברים כדי למשוך אותם מהמסך ולכן אין לי זמן לכתוב, אני צריכה להכין את המזימה הבאה, שתחזיק אותם עד לארוחת הצהריים ואחריה. אחר כך הם יודו שיותר כיף להם בלי המסך ואני אתפלל שלקטן לא יעלה החום, גם כדי שהוא ירגיש טוב כמובן וגם כדי שהמסך ישאר סגור.