מערכת החינוך ליהדות

הבחירה שלי בחינוך ביתי ממצבת אותי כמשקיפה מהצד על מערכת החינוך. לא רק שכף רגלם של ילדיי לא דרכה מעולם כתלמידים מהמניין בבתי הספר או בגנים, הם גם לא רשומים אליה למרות שעקרונית אני מחוייבת לרשום אותם למערכת כתוכנית גיבוי במידה ולא אקבל את אישור משרד החינוך לחינוך ביתי. אני לא מתכוונת לרשום אותם למערכת ואין אף אחד שיוכל לאלץ אותי. אם נחליט ביום מן הימים שחינוך ביתי אינו נכון לנו, נמצא אלטרנטיבה. האלטרנטיבה לא תהיה ממסד חינוכי רגיל. בבית המשפט האישי שלי מערכת החינוך יצאה אשמה. אני יודעת שהרוב המוחלט של קוראי הבלוג שלי לא יסכימו איתי ואני חייבת לציין שזה ממש לא מפריע לי. מה שכן בכל פעם שאני כותבת על מערכת החינוך אני מרגישה שאני חוצה איזה קו אדום. כאילו שאם אני לא משתתפת במשחק אז גם אסור לי להביע דיעה. לא שזה משנה הרבה כי בכל זאת אני כותבת.

גם אני תמיד חשבתי שהמערכת לא כזו גרועה, הרי גם אני יצאתי ממנה. רק שאז נזכרתי איך נפקחו לי העיניים באוניברסיטה לגבי דברים שהייתי צריכה לדעת מזמן. אז גם נזכרתי בכל הדברים שלא אהבתי במערכת אבל למדתי לסנן. אחר כך נזכרתי בכל האנשים שלא אהבתי לראות בבית הספר. אחר כך כשכבר הייתי בסגל האקדמי גם הבנתי כמה לא מלמדים את יוצאי המערכת לחשוב. רק הרבה אחר כך הבנתי כמה המערכת השתנתה מאז שאני הייתי קטנה, ולא, לא לטובה. כשהחלטתי על חינוך ביתי, עם כל אלה אנשים הסכימו איתי אבל אז שאלו אותי מה עם הנושא החברתי, אז כבר עניתי על זה, הנה כאן.

אבל לא על כל אלה רציתי לכתוב היום. יש המון דברים שמטריפים אותי במערכת החינוך, אני מודה, אבל אחד הדברים שהכי מטריפים אותי הוא הנושא הדתי. המערכת כולה קורסת, ההישגים של התלמידים בארץ, בטח בהשוואה לתלמידי מדינות OECD אחרות אבל גם בהשוואה לכלום, הם מחפירים, ובכל זאת התוכניות האופרטיביות העיקריות שנכנסות למערכת הן בנושאי דת. והנה התבשרנו ששר החינוך מכניס עוד תוכנית ללימודי דת לבתי הספר היהודיים הממלכתיים. יש נסיגה כוללת בערכים דמוקרטיים אבל לילדים שלנו מגיעות עוד שעות שבועיות של קירוב דתי וזהות יהודית. מרוב זהות יהודית כבר אין מקום כמעט לשום דבר אחר. טוב, כבר אמר אדלסון שהדמוקרטיה לא כתובה בתנ"ך.

לא יודעת אם זה מתפקידי לספר לכם, אבל מרבית ההורים בבתי הספר הממלכתיים אינם דתיים ובכל זאת הם מקבלים את הדין. יותר מזה, הם מקבלים את העובדה שהחינוך שהם מעניקים לילדיהם הוא פלורליסטי וחילוני ולא חושבים לרגע אחד שהסוציאליזציה הדתית הזאת בתוך בתי הספר יוצרת אצל ילדיהם דיסוננס רציני. לצערי מערכת החינוך אינה מציגה תמונה מאוזנת - היא מציגה תמונה מאוד ברורה בה הערכיות דתית והאתנוצנטריות חשובות יותר מערכים אוניברסליים. הבריאה חשובה יותר מהאבולוציה, עשרת הדיברות חשובים יותר מזכויות אדם, ויהודי זה הכי טוב. זה סט ערכים מאוד בעייתי בלשון המעטה. ילדים נוחים להתרשם, אנחנו שוכחים את זה, ולכן הניואנסים הלא דקים האלה משפיעים עליהם יותר ממה שנראה לנו, המבוגרים שגם יודעים לסנן. בתחום הזה האינדוקטרינציה הדתית חוגגת במערכת החינוך, זו לא ערכת כלים להשתלבות בחברה - זה סט ערכים מקובע שהופך את היהדות למרכזית בהגדרה האישית של ילד בשנים בהן הוא לומד להגדיר את עצמו. וזה לא נגמר באישי, זה משתקף בחברה. הבעיות שאנחנו רואים היום צפויות להחמיר.

אני זוכרת את עצמי בבית הספר מקווה בכל מאודי שלא יבקשו ממני ביס מהסנדוויץ עם הנקניק שלא היה מרוח במרגרינה, או מסבירה למרות התדהמה שלא אנשק ספר תנ"ך שנפל. ואז עוד היו לנו רק שעתיים תנ"ך בשבוע. מאז הדברים רק התחדדו. היום המערכת מעודדת כפיה דתית שלא היתה מביישת תיאוקרטיה ואין איזון, יתרה הדברים רק מתחדדים בחטיבות הביניים ובתיכונים. כאשר בחברה הישראלית רק מתעצמות המחלוקות וההבנה של מהי דמוקרטיה רק הולכת ומתרופפת, הערכים שמערכת החינוך מעבירה לילדים שלנו, אותם ערכים יהודיים, רק יחריפו את הבעיות שכבר עכשיו ישראל לא באמת מצליחה להתמודד איתן - העדר ערכים אוניברסליים, גזענות ואלימות ואלה לא דברים של מה בכך. מערכת החינוך היא המערכת האמונה על הערכים של הילדים שלכם אבל היא מסתבכת כנראה עם המילה אמונה ומבלבלת את האמון שאתם מביעים בשליחת ילדיכם למערכת עם האמונה באלוהים. מערכת החינוך אמורה לחנך את ילדינו להיות בני אדם, לחשוב ולפקפק. אבל אם אותנו, יצירי המערכת, מה שקורה לא מצליח לערער, מצבם של ילדינו יהיה רק גרוע יותר.

לא ייתכן שהתשובה ההורית תהיה "מה רע בזה?" המון דברים רעים בזה - שעות רבות מוקדשות גם כך לנושא הזה וזה בא על חשבון דברים אחרים. אני לא יודעת מה איתכם אבל מדעים, ספרות, פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה נראים לי לא פחות חשובים, רוצה לומר הרבה הרבה יותר חשובים, למען עתידם של הילדים שלנו כאינדיבודואליסטים וגם כפרטים בחברה. הפיתרון לא יכול להיות לשלוח את הילדים לבתי ספר יחודיים או פרטיים, הפיתרון צריך להגיע בהתערבות אקטיבית של ההורים במערכת התכנים הזו, בהתנגדות לרפורמות הדת האלה, שהן לחלוטין לא מסמלות רפורמה כי אם רגרסיה. 

אז כן תמשיכו להסביר שלא נורא שההשכלה של הילדים שלנו הולכת ומצטמצמת, העיקר שיש להם חברה; שזה לא נורא כי את הערכים האמיתיים הם לומדים בבית; תמשיכו לתת תירוצים ולא לפעול כדי שדברים ישתנו. את התוצאות אנחנו רואים היום. פרשת ורטה היא רק עוד פרשה, העיקר שאת פרשת השבוע הם יפנימו טוב טוב. אבל פרשת ורטה, שטוטאה זה מכבר, הביאה נהלים חדשים - נהלים של הימנעות מדיונים על הדברים החשובים ביותר ותוספת על תוספת של עוד שיעורי העצמה דתית. הצילצול הזה הוא לנו, רק שאנחנו באמת לא יכולים יותר ללחוץ על הסנוז. לא יתכן שנקבל את המצוי ונוותר על הרצוי. מערכת החינוך כושלת כישלון חרוץ בחינוך הילדים שלנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לקבל את הדין ולשלוח את הילדים לשם ולקוות לטוב. התקווה הזו לטוב הביאה אותנו למקום הזה וזה מקרין על החברה, זה יחמיד כשהדור שנמצא כרגע במערכת יתחיל את חייו הבוגרים בחברה. צריך להפסיק ללחוץ על הסנוז ולהתחיל לבוא בדרישות. 

לאלה שהקימו את המדינה היה חזון ציוני-חילוני שמתבסס על המכנה המשותף היהודי אבל רוצה לראות בישראל מדינה ככל העמים, דמוקרטית ונאורה. עם הגל הדתי-לאומי ששוטף את מערכת החינוך אנחנו רק יכולים לראות את החזון הזה מתמוסס כמו קצף גלים, זה שאין לו זוכר. 

 

פוסט שהוא קצת נבואת זעם - אבל כשכל ילד שני מדווח על אלימות, זעם זה כנראה כאן

המילים מתבלגנות לי הבוקר בעוד הנושא עליו אני רוצה לכתוב סדור לי מאוד. אני לא יודעת אם להתחיל מהמקרה הפרטי שלי כילדה, או מהמקרה הפרטי שלי כאם, או מהמקרה הכללי של המדינה הזו שבה אחד מכל שני ילדים בישראל עובר התעללות פיזית, נפשית או מינית. תופעה שולית זה לא, אם כי כשחושבים על זה גם לנשים אנחנו מייחסים שוליות וגם הן 50% מהחברה, אבל בהנחה שאתם מסכימים לעובדה ש- 50% זה חצי ואין פה אפשרות לבטל כלאחר יד שחצי זה שולי, הרי כל ילד שני שאתם פוגשים פה בישראל עשוי להיות ילד כזה. ילד כזה הופך למבוגר כזה שעשוי לסבול מחרדות, דכאונות, התמכרויות והתנהגויות אובדניות ולפגוע בעוד ילד כזה שיגדל לעוד מבוגר כזה. אני לא הראשונה שכותבת על מעגל האימה הזה, שהוא כל כך מעגל אימה שזה כבר טאוטולוגיה. 

הילדות שלי נראתה ורודה, מתקתקה וצמר גפנית שכזו, בת זקונים מפונקת ומפונפנת. זה מה שכולם ראו, זה מה שרציתי לראות וזה מה שרצו כולם לראות. במידה רבה היתה לי ילדות נפלאה. אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון, מגיל מסויים הילדות שלי הפכה לאתגר רציני. תמיד הייתי ילדה טובה, תלמידה טובה, רקדנית טובה, טוב אולי פסנתרנית לא משהו, אבל התדמית הזו של בת השכן המוצלחת הייתה גם מה שאני נורא רציתי לראות, אולי בעיקר התרכזתי בזה כדי לא להתרכז בדברים אחרים. כבר כתבתי פה שילדים מוצאים דרכים מאוד יצירתיות לשרוד. ילד שחווה התעללות חי בשני עולמות, זה שהוא חי בו וזה שהוא בונה לעצמו. לצערי, הפוסט הזה הוא כנראה לא המקום הנכון לכתוב על זה, אם כי הנושא הזה שהיה קבור בי שנים, צף ועולה אט אט מתוך השלמה והתמודדות ואני מניחה שעוד ימצא את מקומו התרפיוטי והאגואיסטי על הדף אבל לא כאן ולא כרגע. הפרידה של הוריי היתה קשה. היום כמבוגר, אני יכולה לקבל, אם כי לא להבין, את חוסר ההתייחסות לפגיעה שלי כי כל אחד מהם לחם את מלחמת ההישרדות שלו. השמירה על שלומי היתה כביכול בראש סדר העדיפויות, אך הפגיעה האמיתית בי לא קיבלה הכרה מעולם. אני אדם בוגר היום שלא מחפש הסברים, או מנסה להבין, אני אדם בוגר היום שהבין שהאנרגיות היחידות שיש להשקיע הן אנרגיות של ריפוי כדי להתקדם הלאה, כי הילדות של ילדיי היא מה שחשוב והיא העתיד.

עד שבכורי קצת גדל הייתי בטוחה שהשלמתי עם העבר, שיצאתי ממנו וידי על העליונה. שאכן לקחתי את הלימונים והפכתי אותם ללימונדה, ואז גיליתי עוד לימון אחד שהתחבא, אבל הפעם הוספתי אותו למשקה אלכוהולי. אם אתה לא אלכוהוליסט, זה לוקח די הרבה זמן להשתמש אפילו בלימון אחד, וזה יותר איטי מלימונדה שהיא יותר זבנג וגמרנו. אבל הלימון האחרון, זה שאתה משתהה איתו יותר, הוא הלימון שממנו אתה לומד הכי הרבה. הפעם הראשונה שצעקתי היתה מפחידה, אני יודעת שרבים מכם לא חושבים שצעקות הן התעללות, הן כן. הן מכווצות ומפחידות ומקטינות ומלחיצות והן בעיקר שוברות. רוב הזמן הייתי האמא הכי סובלנית שיש, רוב הזמן לא צעקתי, אבל כמו שכתבתי כאן פעם זה שהתאפקת 200 פעמים זה כבר לא משנה אם בסוף התפרצת, ההתפרצות היא מה שנחשבת ולא מה שקדם לה. חתכתי את הלימון בפעם הראשונה והתיישבתי עם עצמי בערב וחשבתי, וחיפשתי, ונקרעתי וידעתי שזה לא יקרה שוב. זכרתי את עצמי מתכווצת כילדה ובורחת לעולם אחר והבנתי שאני לא רוצה את זה לילדים שלי, הבנתי שאם לא אגן עליהם מהצד הזה, הצד שלא פתר מסתבר את הפגיעה בו, אני חורצת את דינם לשבת עם לימון ומשקה אלכוהולי בערב אחד ולכעוס ולכאוב ולהתייסר. זה קרה שוב. זה כבר לא קורה. זה לא קורה כי לילדים שלי מגיעה דוגמא אחרת. של הורות שמדברת, מקרבת, לומדת ובעיקר אוהבת. זה לא לחפש סבלנות ולסלוח כשהיא לפעמים נקרעת. זה לחפש דרכים לא למתוח את הסבלנות ולתת דוגמא. 

זה אולי לא נראה לכם רציני, בעיני זה רציני ביותר. וזה חלק בלתי נפרד מאיך שאנחנו מתנהגים אל הילדים שלנו ולוקחים אותם כמובן מאליו. אבל זה יותר מזה, כשמישהו חסר אונים או כשיש לו תלות בנו, אנחנו יכולים לקחת את התלות הזו ולהפוך אותה למקודשת ביותר בעולם ואנחנו יכולים לנצל אותה כדי להרגיש חזקים יותר. לנצל אותה כדי להרגיש חזקים היא אלימות, נקודה. כן, מנעד האלימות הוא רחב, אבל חוסר הסובלנות לה צריך להיות ברור. התלות של הילדים בנו צריכה קודם כל לייצר אצלנו ההורים את ההבנה שמזה אנחנו שואבים את הכוח לגדל ולא לרמוס. התפרצות על ילד היא לא פריבילגיה הורית, היא תמרור עצור. חד וברור. לא בגלל שמכאן ההידרדרות קלה, ממש לא, אלא בגלל שהתפרצות אומרת שאתה כבר מחליק במדרון. אין דבר כזה להוציא קיטור, לצעוק על ילד לא מוציא קיטור, קיטור צריך להוציא בדרך פרודוקטיבית, קיטור זה בסדר כל עוד יודעים איך לנתב אותו. אין לגיטימציה לאלימות נגד ילדים, אין לגיטמציה לצעקות. דוגמא אלימה משמעה שזו דרך לגיטימית להתנהגות גם שלך כמבוגר וגם של הילד כילד ובעתיד כמבוגר. 

כל ילד שני בישראל מדווח על אלימות כלפיו, בצורה כזו או אחרת, כל ילד שני. מפחיד. מתוך יאוש אני מתחילה לחשוב שצריך להתחיל לרשום מרשמים להורים ולא לילדים, זה בהחלט עשוי להפחית הרבה מההפרעות שהן נחלת הילדים שלנו. אבל אין כאן מקום להומור כי התוצאה כאן מאוד עגומה. אם כל ילד שני מדווח על התעללות, כאן בינינו, כנראה שהרחקנו מאוד. ההחלטה להיות הורה היא הרבה מעבר מרק לספק להם מקום לישון ואוכל ומתנות וחוגים ונסיעות לחו"ל ובגדים ומשחקים, זה לא מדד להורות טובה, זה רק נחמד אם יש, אבל זה לא ממש שווה משהו אם אין תשומת לב אמיתית, דוגמא אישית ויחסי אהבה וקרבה אמיתיים. בים הדיווחים על בני נוער משועממים ואלימים, על מחקרים שמוכיחים התעלללות, על חדשות מצמררות על ילדים שנשכחו, על מחקרים שמעידים על עודף משקל בילדים, על רופאים שמדווחים על תסמונות הקשורות בתלות במכשירים סולולאריים, על מערכת חינוך חולה, על הורים שמכים אנשי חינוך, בין כל אלה צריך לקחת רגע נשימה ולחבר את הכל לתמונה כוללת. הבעיה היא שזו תמונה מאוד לא יפה, שרק מעידה על המרחק שעברנו בין מי שאנחנו אמורים להיות לבין מי שאנחנו בפועל ובעוד שהאופק מתחיל לקבל צורה כאוטית. וכן, אני חייבת לכרוך, ולא בסדר חשיבות כלשהו - בעידן שבו נשים נאבקות על שוויון והנקה, בעידן שבו קריירה קודמת להורות, בעידן שבו אדמה קודמת לקדושת החיים, בעולם שבו שומני טראנס ואוכל מעובד ומהונדס מחליפים את הטבעי, בעולם של תעשיית בשר אכזרית, בעולם כזה של התהפכות יוצרות, אפשר כנראה להבין שהתרחקנו הרבה מהטבע שלנו. אם זו הקפיצה האבולציונית הבאה, אני לא רוצה לקחת חלק בה. 

אני לא מציעה לעצור את הקידמה ושנהפוך כולנו לרועי צאן, מגבני גבינות ועובדי אדמה ונגדל כולנו את ילדינו בבית. אני רק מציעה להפוך את סדר העדיפויות. הדיסוננס שכולנו נמצאים בו של מצד אחד לפרנס ולעמוד בקריטריונים הבלתי אפשריים של להיות זמינים לעבודה כל הזמן ולספק לילדים את כל מה שאפשר, גורם לנו לשכוח שהילדים שלנו זקוקים הרבה יותר לחמלה, אהבה, תשומת לב, פעילות משותפת מאשר לעוד סלולארי או קונסולת משחק ואפילו חוג. אבל הרבה יותר מזה - אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להעדיף את כל אלה על פני הביחד. ועוד הרבה יותר מזה -  זה מכניס אותנו ללחצים שבסופו של דבר בדרך כזו או אחרת יוצאים על הילדים שלנו, גם אם אנחנו צועקים רק על מה שבאמת "עובר כל גבול". אבל האם באמת זו ההתנהגות שלהם שעוברת כל גבול, או שאולי זה אנחנו? אם כל ילד שני כמעט מדווח על אלימות נגדו הייתי אומרת שהכתובת על הקיר. רק בניגוד לגרפיטי מחתרתי את הכתובת הזו אסור למחוק, צריך לחקוק, אבל לא כדי לבהות לצקצק ולהמשיך הלאה, אלא לחיות לאורה ולשנות. וכן במקרה הזה השינוי אכן מתחיל מבפנים.