יום הולדת דרקונים ופנטזיה

קטינא חוגג 6 שזה מצחיק כי הוא קטינא ושש זה לא ממש קטינא. אבל כנראה דינו, לפחות לעת עתה, להישאר קטינא. 

כרגיל כמו לפני כל יום הולדת ההחלטה לגבי הנושא היתה רבת שלבים, תהפוכות ומיני שכאלה. אבל קטינא החליט שהוא רוצה מסיבת "פנטזיה". נכון שזו דרישה שמרגישה כמו הליכה אל מעבר לקשת, אבל עם זאת אני חובבת אתגרים ידועה. למרות החיבה לאתגרים, נושא רחב שכזה מצריך בירור, בכל זאת מחוזות הפנטזיה שלי הם לא מחוזות הפנטזיה שלו. 

לאחר לבטים לרוב הוחלט על יומולדת עם יצורים פנטסטיים שכל כולו קורס אימון למאמני דרקונים. איך עושים את זה? ובכן בדיוק לשם כך נתכנסנו. הפוסט הזה ייבנה ככל שתתקדם הדרך למסיבה. אגב עוד 8 ימים מרגע כתיבת שורות אלה, אבל בטח לא השורות הבאות. ללמדכם שהייתי מאוד שאננה. בעדה שלי נהוג להיות מוכנה הרבה לפני ולא לסמוך על כישרון כדי להגיע לרגע האחרון בנס. הפעם איכזבתי. 8 ימים לפני וכל מה שיש זה רעיונות בראש וקומץ מתנות שהספקתי לקנות שיהיו הפרסים שיאספו מוזמני יום ההולדת לאורך המסיבה.

מה שברור הוא שקטינא רוצה ביצי דרקונים אישיות במקום פיניאטה (ספוילר: זה ישתנה) ואני לא בטוחה שחשבתי על זה כמו שצריך לפני שאמרתי כן. שזה אומר אמרתי כן ואחר כך קצת הצטערתי, אבל למי יש זמן להצטער כששעון הדרקונים דופק? מצאנו בחנות מארז עם 25 דרקונים קטנים. השמחה היתה מוקדמת כי:
א. התברר שזה לא רק דרקונים
ב. התברר שהילדים ממש רוצים די הרבה דמויות לעצמם
היו לי שתי ברירות - ההורה התבוני יאמר לילדיו "זה מה יש" ויסרב להתקפל וההורה הפחות תבוני ילך לקנות חבילה נוספת. יש גם הורים היברידים (כמוני) שמתחילים ב-א' אבל בשל העדר חוט שדרה ממשיכים ל- ב', רק כדי לגלות שהילדים דווקא הסכימו בעצם ש"זה מה שיש" ואין צורך לקנות עוד, אבל רק לאחר מעשה, זאת אומרת קניה. 

בואו נקרא לזה שלב א'

בהליכים

בהתחלה הכנסתי את הדרקונים לבלונים אלא שעד גמרתי להכניס יותר מחצי מהדרקונים לבלונים, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, ממרבית הבלונים יצא האוויר. קבלת החלטות תחת לחץ הביאה אותי להכניס את הדרקונים לתבניות קפקייקס מסיליקון ולשפוך עליהם גבס. כשזה התייבש קיבלתי דרקונים בתוך קפקייקס ללא הכיפה. קיננה בי תחושה שלו היו דרקונים, ביציהם לא נראו כך.  מכאן התחילה עבודה בגבס ליצירת משהו אובלי יחסית. אחרי שהתקבלו 21 דברים, שאף אחד לא יכול לטעון שהן לא ביצי דרקונים כי אף אחד לא ראה ביצי דרקונים, הושלמה מלאכתי. הנה קן הדרקונים, אגב, זה מגיע עם הוראות הפעלה - הבקיעה בבית המאלפים ולא אצלי - תודה רבה. אדירים שישמור כמה לכלוך זה גבס.

קן דרקונים עם המון ביצים

זה יומולדת פנטזיה - דמיון זה הכרחי

אז התברר לי שבכל זאת צריך פיניאטה כי צריך ממתקים. כבר היה לי גבס ולכן התקבלה עוד החלטה - הפיניאטה? ובכן, גבס. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה של חיי, אבל אין עוד הרבה זמן לחכות כדי לגלות. גם פה כמובן זה התחיל כפיניאטה של ביצה. קלי קלות חשבתי לעצמי וניגשתי למלאכה. כשכבר היתה ביצה כמעט גמורה. מאלף הדרקונים הצעיר, הוא הוא קטינא, שינה דעתו בשנית והחליט הוא מעדיף דרקון. לא הרבה אנשים יודעים אבל "אין יאוש בעולם" זה בכלל מוטו של אימהות. עם קצת מאמץ והרבה דמיון, גם שלי (וגם של הילדים), בהחלט אפשר לראות דרקון בתוצאה הסופית. 

שנמשיך למסיבה? אני לא מקשטת את הבית. אין לי זמן. כן, אני מודעת לאימהות שגם מקשטות את כל הבית. אימהות, נניח כמוני, שמחכות עד לרגע האחרון לרוב לא מספיקות את זה. אימהות בעלות ניסיון יודעות שלקשט זה נהדר אבל תכל'ס לא בטוח שזה שווה את ההשקעה כי הילדים בעיקר אוהבים את המשחקים. אבל אין ספק ברשת ניתן למצוא רעיונות מדהימים לאיך להפוך את הבית שלך לארמון אבירים או כפר לוחמי דרקונים. וזה באמת ממש יפה. טוב בעצם, אולי לא שווה לראות את זה כי זה די מדכא שיש הורים כל כך משקיענים. פה אני אצטרך לשים את הגבול וכידוע גבולות זה חשוב.

כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.

חרבות של אמיצים

אחד הדברים שהילדים ידעו זה שהם צריכים את עזרת הקוסם הטוב. הם גם ידעו שעד שלא יוחזר לו שרביט הקסמים שלו, הוא לא ישתחרר מהקללה. לכן, הם יצאו למסע חיפושים. <משחק חפש את השרביט עם משימות> אחרי שימצא השרביט יתחיל משחק "הדבק את השרביט לקוסם" כדי לשחרר אותו מהקללה. אחרי שהקוסם ישוחרר, הוא יספר לילדים את כל מה שהוא יודע. הוא גם יספר שהקוסם המרושע לא ידע שלוקח כל כך הרבה זמן לביצי הדרקונים לבקוע ולכן הוא נטש אותן ועל הילדים למצוא אותן. אבל הם צריכים אימון מזורז:

הקוסם ילמד את הילדים על יצורי קסם בעזרת בינגו

אח"כ כל לוחם יקבל חרב (בלון) וייערך אימון חרבות, כולל טקטיקות. 

אז הקוסם יחלק לכל המשתתפים תיק אוצרות, לאוצרות שיימצאו לאורך המשחק. 

כמו בכל התחלה, השלב הראשוני הוא חידון ידע בנושא פנטזיה וכל מאלף יקבל 3 מטבעות בעיקר כי אין תשובה נכונה. אז הקוסם יסביר להם שעבודת צוות זה הדבר הכי חשוב ומאלף דרקונים הוא קודם כל חבר. <מספר משחקים בנושא אמון ושיתוף פעולה: משחק כדור עם בלון, מרוץ תפוחי אדמה ועוד> בסוף המשחקים כל מאמן יקבל שני צמידי חברות.

כובע שמחת בית הדרקונים

עוגה ולא אילוסטרציה

שלב המסע כולל עוד מספר משחקים. המשחק האחרון כולל קבלת פנס וזחילה לתוך "מערה" כדי למצוא את ביצי הדרקון. אז תגיע הדרקונה המאושרת ותשאיר לכל ילד מתנה - גם את ביצת הדרקון וגם פיניאטת דרקון מלאת ממתקים. אחרי השמדת הפיניאטה, כל ילד יקבל כובע דרקון וניגש לאכילת העוגה.

שקיות הפתעה אישיות עם ציור ותודה

בסוף כמובן שכל ילד יקבל גם שקית הפתעה אישית לשמור על "שק האוצרות". ככה עושים יומולדת דרקונים. אם זה יצליח נדע עוד קצת יותר משעה. 

השלמה שלמה של סדקים מודבקים

בשבוע שעבר, כשפתאום נזכרתי לבדוק דואר, מצאתי הזמנה לרשום את קטינא לכיתה א'. זה מצחיק כי הוא קטינא וכיתה א' זה כבר גדול והוא הרי, נו הוא קטינא. זה לא הגיוני שקטינא יעלה לכיתה א' למרות שאני יודעת בן כמה הוא בדיוק. אז ברור שאני לא רושמת את קטינא לבית הספר והוא, כמו אחיו, יישאר בחינוך ביתי, זה עדיין לא משנה את העובדה שקטינא עולה לכיתה א'. ולא משנה איך נהפוך את זה, זו נקודת ציון. נקודות ציון מעמתות אותנו עם קו הזמן של החיים, שאיכשהו בגלל שאנחנו עליו אנחנו לא מצליחים להבין אותו לאשורו עד שאנחנו מגיעים לנקודת ציון שהן לרוב מותנות חברתית או אישית. את מה שמתקדם איתנו, אנחנו פחות רואים, אולי קצת נעצרים בימי הולדת, אבל הם מתקדמים יחד איתנו כך שהמהות הזו היא חמקמקה לעיתים. נקודות ציון עומדות על קו הזמן ואתה יכול לבחון אותן במנותק.

זה שקטינא עולה לכיתה א' הביא אותי שוב לחשוב על תינוקות, כי לא משנה איך מסתכלים על זה כבר הרבה זמן אין למעשה תינוק בבית, אבל האישור הרשמי הזה של ילד שעולה לכיתה א', איך בכלל כבר הגעתי לפה? את ההחלטה שקטינא אחרון כבר עשיתי, בעצם עשינו. אולי זו הידיעה שזו הישורת אחרונה, אם לא עכשיו, כבר לא יהיה בבית הזה עוד תינוק וזה לא משנה שרציונלית אני לא רוצה עוד תינוק. בניתוח קר ברור לי שזה לחלוטין לא מה שאני/אנחנו צריכים עכשיו, אבל השקלול הזה אף פעם לא לוקח בחשבון את התחושה הנפלאה של להיות בהיריון (כן, אני מאלה. לא, לא היו לי בחילות. כן, אני מתנצלת. בעצם דווקא לא), של לידה (כן הלידות שלי לא היו קלות. כן טבעיות. כן אלה בכל זאת היו 3 חוויות מדהימות של התחברות אל העצמי. לא בקטע ניו אייג'י אלא בקטע של עוצמה אישית), את הריח של תינוק, את העור הקטיפתי, את ההנקה, להחזיק תינוק. כל אלה לא נכללים בחשבון ולא משנה כמה הם תמיד יפרטו על המיתר הלא נכון. תכל'ס הם גם ממש לא סיבות טובות לעשות עוד ילד, מקסים ככל שיהיה. 

אני לא מהנשים ש"מתכווצות להן השחלות" (בכלל מאיפה המושג הדבילי הזה?), אני לא רואה תינוקות אחרים ורוצה, זה הקטע הזה עם התינוקות שלך. יש אינספור סיבות טובות ונכונות ללא להביא ילד עכשיו. ילד אומר להחליט מראש כנראה על ניתוח קיסרי לדוגמא (לא ניכנס לסיבות) ומי רוצה ניתוח קיסרי? ילד זה גם המון שיקולים כלכליים שמצטרפים להם והרצון לתת לילדים שכבר יש כמה שיותר ולא פחות. ילד זה גם הויתור על החרות הזו שיש בילדים שמתבגרים שהיא כבר כמעט בהישג יד שוב עכשיו ותינוק חדש, מופלא ככל שיהיה, זה מדרון חלקלק מאוד. ואחרי כל זה ברור שיש עדיין "ועדיין" בכל פעם כשחושבים על תינוק. מצחיק כי כבר חשבתי שאני שלמה עם זה. אבל כנראה שלהיות שלם זה תמיד עם איזה סדק. הסדק שמודבק. המקום הרגיש שנפתח ובוחן אותך מחדש, זו היכולת שלך לסגור אותו מחדש ולחייך שמעידה על הכוח שבתוכך לפקפק ולהשלים.

ההצפות האלה של עימות מול הבחירות שלך בנקודות זמן ספציפיות יכולות להיות לא פשוטות. בעיקר כאשר באמת חשבת שהשלמת את התהליך. זו חייבת להיות ההכרה הרשמית הזו שקטינא ממש אבל ממש לא תינוק ולא פעוט שגורמת לכל זה לצוף שוב מחדש. זה להיות אמא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר (שזה אגב, 3 תוכניות לימודים שאני צריכה לכתוב לשנה הבאב ולהגיש למשרד החינוך - מה אני כותבת בבלוג בכלל? אני צריכה להתחיל לעבוד על זה). זה להבין שזהו, אני כבר כנראה לא ילדה, טוב, אם יומולדת 40 לא עשה לי אתה זה, אולי ההכרה הזו כן? מי יודע?! דרך אפשרית לנצח את זה זה להגיד שתמיד יגיע הרגע שהילד האחרון באמת כבר גדול אז כדי לגמור את התהייה בנוקאאוט כבר בסיבוב האחרון בהחלט, לפי בחירה כמובן. אני בחרתי - 3.

אז, הנה איווררתי את זה שוב, הדבקתי עוד קצת בצדדים שנסדקו. אני קרן הבר בדעה צלולה מכריזה שאין לי ברירה אלא להכיר בזה שאני אמא לשלושה ילדים גדולים ויש לקוות שאני גם באמת אפנים את זה. נראה לי שבזאת דנתי את קטינא להיות לנצח קטינא... רק חכו לפוסט כשהוא יתחיל אוניברסיטה. אבוי

חרא של בוקר, חיים דבש

לא היו שום רמיזות לקטסטרופה שיביא עימו היום הזה מחד, מאידך אם אלה הקטסרופות שלי אז כנראה שהחיים שלי ממש טובים. ואחרי פתיחה כזו שברור לי שאתם רוצים שאגיע לפאנץ' ואני רוצה להשהות את המתח. אם הייתי מספרת סיפורים טובה ודאי הייתי יכולה להרחיב, על הקימה המסתננת שלי שמהותה קימת בזק וזינוק מפואר למטבח לכבות את השעון, שתפקידו הנוסף הוא להיות הסלולארי שלי (או שזה להפך? הוא כזה חכם). הייתי ודאי עוצרת כאן כדי להסביר שאני משתמשת בשעון המעורר של הטלפון, למרות שיש שעון מעורר אמיתי על השידה בצד של הבנזוג. ולמה מטבח? א. כי בצד שלי אין שידה, יש עוד מיטת נוער; ו-ב. הטלפון שם בגלל כל האזהרות על שינה עם הסלולארי למראשותינו, כי אבוי - הקרינה. אז מטרת הקימה המסתננת היא אחת - לא ליצור נזק היקפי שמתבטא בקימתם בטרם עת של הינוקאים כדי לאפשר לי זמן כושר או זמן כתיבה והיא כוללת את הפעולות הבאות: 1. יקיצה אלימה עם שמיעת התו הראשון של תרועת הבוקר, 2. התפתלות חשאית מתחת לאחת מגפיו של קטינא שנמצאת על אחת מגפיי, 3. לרוץ לכבות את השעון בטרם יסתיים הצלצול השני כי אז הבכור כבר יתעורר, 4. לנשום ולהביט סביב בניסיון להתאפס ולהכיר במציאות. בוקר. קרוב לודאי שהתעורר בכם החשד שקימת הבכור פוגמת בתוכניותיי, אך אין הדבר נכון הקושי היחיד שהיא יוצרת זה חסך בשינה אצלו וזה סתם חבל. ואז הייתי ממשיכה ומספרת על בוקר רגוע עם הילדים עד שהייתי מגיעה לפאנץ', אבל אני לא מספרת מוכשרת אז הנה -

בעודי הולכת מחדר המגורים למרפסת השרות, ריח רע נורא מילא את נחיריי - ריח של דבר אחד - חרא. תהיתי אם במקרה החתול פיספס ליד הארגז, אך למרות שהכנתי את עצמי למראות מרוחים, לא היה שם כלום, אפילו לא ריח. אפי המחודד הוביל אותי לחדר השינה. שם, בדיוק בנהזוג עמד להתהפך בכירבול פוך נפלא של שעת בוקר מאוחרת לתוך ערימת חרא ענקית על המיטה שלנו, ממש שם. עכשיו עזבו את זה שזה מגעיל, וגם ישר ריחמתי על החתול, מה שמפחיד הוא שלצערי לא יכולתי למנוע את המחשבה שמה שיש שם הוא מאוד מרשים יחסית לחתול שלנו [תשמעו, זה אכן מגעיל ובריח זוועה אבל אני מנקה לחתול שלנו כל יום (מקסימום יומיים) את החול, כאלה ערמות (כן ברבים) הוא לא עושה אף פעם!]. זה היה עניין של שבריר שניה, כי מיד האינסטינקט ההשרדותי נכנס לפעולה, הצלחתי למנוע את התפלשות בנהזוג, זה היה אמנם אכזרי אך תוך שניה האזור היה סטרילי (מאנשים בלבד), ומחומשת ניילונים וכפפות (לא חשבתי על מסכה) פניתי לעבודות הניקיון. אוורור, כביסות (ומה שלא נכנס למכונה נכנס להשרייה באמבטיה), שטיפות ואפשר היה לשים את האינסידנט מאחורינו ולהתפנות לחתול.טוב, למעשה אי אפשר היה כי הוא הרגיש כל כך רע עם עצמו ששום ניסיון להוציא אותו מה"מתחת למיטה" של הילדים לא עזר. אין ברירה אלא לעקוב אחרי ההתפתחות ולקוות שזו לא תחילתה של שגרה מזדקנת עם חתול מבועת מעצמו. 

כמה שעות אחרי, רק שמיכת הפוך עוד במייבש לזכר המקרה המריח, כבר התאמנו בכינור ובטרומבון, שיחקנו וסידרנו, אפשר היה לחשוב שהכל מאחורינו, ואז, אז אני מגלה שהחתול השתין על הכרית והמצעים הנקיים ששמתי על הכרית בערמה. הפעם הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה מזל שלא סידרתי את המצעים, לפחות זה לא עבר למגן מזרון... בכל מקרה החתול נראה כבר בסדר, הוא מתלוצץ עם בעליו והפעם אפשר לחשוב שהכל מאחורינו. בקיצור כמו שאמרתי קודם, אם אלה הדרמות שלי בחיים כנראה שהחיים שלי דבש ...

על עצלנות וחתולים וגם על אוניברסיטת חיפה ופרשת אומן - איך כל זה קשור? תנו לי רגע להסביר

שבת בבוקר, באמת שיום יפה וגם עצל. נרדמתי אתמול עם קטינא, אני זוכרת שהבנזוג ניסה להעיר אותי, אני גם זוכרת את הניסיון הקלוש לצאת מהמיטה שנעצר בעודי במיטה, התמוטטות כוללת. לפנות בוקר בא הבכור בגלל חלום רע ועדיין לא יכולתי להפגין יכולות קוגניטיביות או תקשורתיות מעבר ללעשות לו מקום ולהמהם שאני אוהבת אותו. מזל שזה הספיק או שזה נועד ללמד אותי שלא תמיד צריך לדבר, לא שאני מתחייבת ללמוד מזה משהו. כשהבכור התעורר ניסיתי לקום, אפילו הצלחתי מבין שרעפי הבוקר להבין שהחתול רעב, כי למרות שיללות של חתולים נשמעות למקשיב מבחוץ אותו הדבר, הרי שבעלי החתול כבר מבחין בניואנסיםהשונים, בקיצור יש יללות של אוכל. תכיפותן מעידה על רמת הרעב, או שבעצם על רמת העמידות הפסיכולוגית של החתול לנוכח הגידול בשטח הנראה של תחתית צלחת האוכל שלו כי היא אף פעם לא ריקה. מכיון שחתולים כידוע הם אגואיסטים ומלכות דרמה לא קטנות, הרי מרגע שהרדיוס של השטח הנראה של הצלחת (כן הוא תמיד מעוגל) הוא מעל 0.3 ס"מ, החתול מאתחל את מערכת ההתרעה הרגישה להחריד שלו. מה שמצחיק הוא שלאחרונה היללות שלו מעט חנוקות ולרוב צלילי היללה נגמרים עוד בטרם הוא סוגר את הפה מה שמשאיר אותי צוחקת ואותו מבולבל ותוהה, כי זה ברור לעין שמבחינתו היללה הייתה אמורה להיות ארוכה ודרמטית הרבה יותר. הצחוק שלי בטח לא מועיל לתחושת הביטחון העצמי שלו, אבל מכיון שהוא מבוהל יותר מכל יצור חי על פני כדור הארץ הרי שממילא אין לאן לשאוף, בטח לאור 8 השנים האחרונות בהם ניסינו כל טריק אפשרי להחדיר בו מעט ביטחון אך לשווא.

פתרתי את בעיית יללות המחסור של הפולני בעל 4 הרגליים ודידיתי חזרה למיטה תוך התנצלות בפני הבכור על חוסר יכולתי להתאושש, שביננו זה מפתיע כי לרוב ברגע שאני פוקחת עין (כן, רק אחת, זה מספיק) אני מיד עירנית כאילו שתיתי כבר שני אספרסו קצר. כשקמתי סופית, ישב לו בכורי בסלון וקרא. כל בוקר כמעט, אני יוצאת לסלון ומוצאת אותו כך, יושב מכורבל בשמיכה וקורא ופתאום שמתי לב שאני לוקחת את הרגע הקסום הזה כמובן מאליו. אבל הרבה יותר מזה, המטבח היה בוהק, שום כלי בכיור, שום עוגות ועוגיות שמרים על משטח העבודה, שם הפקרתי אותן להתייבש למוות ונרדמתי מתוך חוסר אחריות ואפטיות מוחלטת לגורלן. זה אולי משעשע אתכם, אך בעיני זה היה קסום, מה קסום? מאגי! והנה אני פה, עם קפה והבכור בחדרו מתקתק לו על המחשב את הפוסט הבא שלו, שכבר חיכיתי לו בכיליון עיניים ונאלצתי להפגין אדישות כדי לא להיות האמא הלוחצת. 

הרדמתי אתכם עם כל האישי הזה, נכון? אז הנה זה בא. אמנם התחלתי אישי, אך זה בעיקר כי אני כזו אסוציאטיבית שזה מפחיד ואין לי עורך מכל סוג שהוא, בעצם רציתי לכתוב דווקא על משהו פוליטי ואישי כאחד. בתחילת השבוע הזה, בסופה של פרשת פרופ' אומן כתבו נציגים של סגל אוניברסיטת חיפה גילוי דעת על התנהלותה של אוניברסיטה בנושא תואר הדוקטור לכבוד של פרופ' אומן. השורה התחתונה שלהם היא ששגתה האוניברסיטה בכך שהחליטה שלא להעניק לפרופ' אומן תואר דוקטור של כבוד רק בשל דעותיו הפוליטיות. הרישא של המכתב בו מוחים, ובצדק יש לציין, אנשי הסגל על התנהלות האוניברסיטה בנושא הוא נכון ומוצדק ואין ספק שזה אכן פגע בתדמיתה ובמעמדה הציבורי של האוניברסיטה, אבל בואו גם ניקח את זה בפרופורציה - לא נראה לי שזה יביא לקריסתה או לסדקים כלשהם במעמדה האמיתי והאיתן בארץ ובעולם כאוניברסיטה מצויינת. ברור שצריכים להיות נהלים ברורים יותר בנושא. אין גם ספק שפרופ' אומן תרם תרומה אדירה למדע וגם שאוניברסיטה אינה מוסד פוליטי. עד כאן, אני מניחה שאנחנו מסכימים. אולם, תואר דוקטור לכבוד כשמו כן הוא, הוא נותן כבוד. איך תוכל אוניברסיטה שבה לומדים ועובדים אנשי סגל וסטודנטים יהודים וערבים כאחד, הממוקמת בתוך עיר מעורבת לתת תואר דוקטור לשם כבוד לאדם שמציע להעביר גדרות כדי ליצור הפרדה בין יהודים לערבים? אז מה יותר חשוב כבודו של פרופ' אומן או כבודה של אוכלוסיה שלמה? לאוניברסיטה אין מעמד פוליטי אך יש לה חשיבות כמוסד ציבורי והמוסר הכפול שהיה עולה ממתן תואר דוקטור של כבוד לפרופ' אומן הוא מחיר גבוה הרבה יותר מהפגיעה בתדמיתה של האוניברסיטה בעקבות ההתנהלות הלא מכובדת שלה בפרשה. 

למה כל זה אישי? כי אחד החתומים על המכתב, כן גם על הרישא וגם על הסיפא, הוא אחד המרצים שהשפיעו עלי הכי הרבה בתואר הראשון והשני שלי באוניברסיטת תל אביב. כי הוא הראשון שלימד אותי חשיבה ביקורתית מהי, כי הוא זה שעזר לי בצעדי הראשונים בנושא של זכויות אדם, כשהתחלתי כאדם צעיר לחשוב לבד ולגבש לעצמי את אמות המוסר שלי ואת דרכי בעולם הפתלתל הזה. לא מצליחה להבין את המהלך הזה, לא מצליחה להבין איך מתנוסס שמו על גילוי הדעת הזה שמעלה על נס את קרנה של האוניברסיטה ורומס בגסות את ההגנה על המיעוט המשתמעת מהמהלך. בגלל זה זה אישי, כי כשראיתי את שמו משהו נשבר בקרבי. זה נשמע דרמטי אבל זה מדוייק. האיש שגילה לי שבכל עיון בפסק דין חשוב ללכת ולהסתכל על דעת המיעוט, האיש שהקדיש שעות שלמות ללמד את מוחותינו הצעירים מהות דמוקרטית מהי, האיש הזה חתם על מסמך שבמקרה הטוב הוא פשוט עיוור לפגיעה במיעוט. ועכשיו אני יכולה לסיים כי אני נשמעת כמו מלכת דרמה וזה סוגר מחדש את הפינה של החתול.