חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סדר עדיפויות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סדר עדיפויות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 ביולי 2016

ה-wifi בשדה השיפון

הבכור חגג בר מצווה. זה לא בא בהפתעה, את השינויים אני רואה כל יום. אבל ברצף החיים המטורף, תובנות מגיעות בקרעי מחשבה ולעיתים נדרש לעצור רגע, לאסוף אותם יחד ולהתחיל להטליא למשהו קוהרנטי יותר, לתובנה או תובנות שיאפשרו עוד פרק זמן של קרעי תובנות שיזדקקו להטלאה.

תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.

הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד. 

כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם. 

ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה. 

אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות. 

העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.

לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.

הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים. 

זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם. 

הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.

גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב. 

יום שני, 27 בינואר 2014

נראה לי שצריך לעשות היכרות בין שי פירון לשר החינוך

אני אמא בחינוך ביתי, ילדיי אינם במערכת מבחירה (כיתה ה', כיתה ב' וטרום חובה). הבחירה שלי היום היא שונה מהבחירה שלי בתחילה, היא מודעת, מגובשת ושלמה יותר. פעם הסיבות היו חיצוניות - טיבה של המערכת בעיקר, היום הסיבות פנימיות יותר - השהיה עם הילדים, המשפחתיות, האחווה, ההתאמה, החשיפה, הרחבת האופקים, תשומת הלב. מקומן של הסיבות החיצוניות לא נפקד ולצערי ככל שאינני זקוקה להן כך המערכת מוסיפה לספק עוד ועוד סיבות. יש שיגידו שעצם העובדה שהידרתי את עצמי מהמערכת מותירה אותי מחוץ למשחק ולכן כמו שיפה השתיקה ליורדים כך יפה השתיקה גם למחנכים בבית. אבל לא יפה השתיקה לאזרח באשר הוא אזרח ולכן לא אשתוק, למרות שלשר החינוך, שכמותי גם הוא אזרח, החמיאה השתיקה הרבה יותר מהמלל

יש הרבה סיבות למצבה של המערכת - סדר עדיפויות לאומי משובש, מערכת ביורוקטית מנופחת ולא יעילה, דגש על ציונים ומדדים, כיתות גדולות, תשתיות גרועות, זילות בתפקיד המורה ועוד. תוסיפו על זה שכל המוסד נראה מיושן להחריד לאור העידן הטכנולוגי הזה שבו אנחנו חיים בו למידה ממש יכולה להתרחש בכל מקום - ילדים ממשיכים להגיע לבית הספר, חווים הוראה פרונטלית שלרוב אינה מעניינת ונדרשים להקיא חומר, הם לא נבחנים אינדיבידואלית, כישוריהם השונים אינם מקבלים התייחסות אמיתית בתוך המסגרת, הם עוברים סטנדרטיזציה ושום דבר לא נעשה כדי לעורר בהם עניין. לרוב הם יוצאים מהמערכת עם עולם צר אופקים, ללא ההשכלה אמיתית, ללא ערכים, ללא כישורי חיים שמכינים אותם לחיים המודרניים או לחיים בוגרים בכלל. תחשבו איך אנחנו למשל מכינים אותם לאזרחות דמוקרטית? האם אנחנו יוצרים מודל של התקרבות קהילתית? האם אנחנו מאפשרים להם מידת בחירה אמיתית לאורך מרבית שנות חייהם? לא, יש להם קצת שיעורי אזרחות, כמה פרויקטים ספוראדיים לאורך 12 שנים ובעיקר התנסות בלהיות צד נשלט. מרבית כבר השכלו להבין שבית הספר הרגיל של המערכת הוא מעין שרות שמרטפות יחסית מסובסד המאפשר אולי התפתחות חברתית, אך לא הרבה למעלה מזה. אך המקום הזה הוא גם סוכן הסוציאליזציה המרכזי בחיי ילדינו ולזה יש השפעה מכרעת.

פרשת אדם ורטה, שאינה מרפה ממני מוכיחה פן נוסף במערכת החינוך ששורתו האחרונה היא כישלון לדעתי - הכישלון בהנחלת ערכים. אני לא יודעת אם בכל נקודה ונקודה בסיפור ורטה פעל נכון, אני גם לא בטוחה שצריך את המדידה המיקרוסקופית הזו, אני כן יודעת שהקו המנחה שלו הוא נכון נקודה ולזה היה צריך להתייחס שר החינוך. אבל ראשית מרבית הציבור לא ממש מתייחס לפרשה הזו ולא רואה בה קו פרשת מים וזה מעיד המון על עור הפיל החברתי והבלתי רגיש בעליל שפיתחנו. אנחנו רוצים שהנערים והנערות שיוצאים ממערכת החינוך יהיו בוגרים שלמים ומתפקדים אך אנו בוחרים במודע שלא לתת להם תמונה שלמה. הרי איננו רוצים שהם יאהבו משהו בלא יכולת לשפוט ולבקר, אנחנו לא רוצים שהם ישתו אלכוהול מבלי להבין את המשמעויות של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, אנחנו לא רוצים שהם ינהגו מבלי להבין את הסיכונים שיש בכביש, אז למה לעזאזל בדברים החשובים באמת כמו המדינה בה הם חיים אנחנו לא חושבים שזה חשוב שהם יראו את התמונה המלאה? אנחנו מדרבנים אותם להתגייס לצה"ל אבל מבקשים את נכונותם להקרבה בעיניים עיוורות - זה הרי נוגד את ההיגיון. אם אנחנו רוצים צבא מוסרי וחברה מוסרית עלינו לחנך אנשים מוסריים. אנשים מוסריים הם אלה שיש להם כושר שיפוט, שיכולים לראות את התמונה בכללותה, כי אם לא נעשה זאת אנו דנים אותם לפונדומנטליזם, להיות אחים כמו כולם בבית היהודי. טוב לא יצא מזה. 

ובתוך כל זה שר החינוך שותק, מעלה קמפיין על למידה משמעותית, אבל שותק משמעותית בנושא מהותי, שמוקדו הוא לב ליבה של העשייה החינוכית. איזו למידה משמעותית הוא רוצה שהמורים יגשימו כשהוא עצמו אינו נותן להם גב? כשהוא מחליט סופסוף לשבור את שתיקתו, הוא נוזף במורים שכתבו עצומה מכבדת, אך לגופו של עניין ולמרות תגובתו הוא עדיין שותק. למה הוא מתמהמה? כי אולי סוף סוף הוא מבין לאן הוא הכניס את עצמו. התבטאות כנה שלו תוכיח עד כמה הקמפיין החדש של משרד החינוך הוא קמפיין סרק ששוב נועד לסבר את האוזן אך לא לעשות דבר כי הכל זה עניין של פרזנטציה. אבל הצלצול הזה הוא לא רק לנו, הוא גם לשר החינוך ונדמה לי שמה שעוצר את שר החינוך מלהיות נאמן למהפיכה שהוא מיטיב לשרטט זה שי פירון ואינני בטוחה שבין השניים נעשתה היכרות. הוא רוצה לדבר רק אחרי השימוע? לא ברור לי למה הרי דעתו כבר מגובשת, הבעיה היא שמה שיש לשי פירון להשמיע, שר החינוך מעדיף להשתיק.

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

שגרה, קהילה וחינוך ביתי

היום פצחה לה באופן רשמי שנת הלימודים שלנו, לאור המנטרה החוזרת ונשנית שלי שהלמידה מתרחשת כל הזמן ובכל מקום (ע"ע בלמידה מתמדת לג'ון הולט) הרי שהכרזה על פתיחת הלימודים נשמעת מעט מופרכת. לכן, עלי להבהיר את הנקודה - שנת הלימודים שלנו מתחילה כשחוגי הבוקר של ילדיי חוזרים לשגרה השבועית שלנו. לאורך הקיץ ועד אחרי החגים, יוצאים חוגי הבוקר שלנו לפגרה וחזרתם היא למעשה החזרה לשיגרה. הילדים שלי מאוד אוהבים את החזרה לחוגים הללו (השנה זה שחמט, שומרי הגן, מדעים, מבוא לשפה ותרבות סינית, מבוכים ודרקונים, ימי סיור וחוג בגן החיות התנ"כי). הם אמנם מעדיפים את היקיצה הטבעית וימי הבטלה, אך החוגים הללו שמגלמים גם מפגשים קבועים של חבריהם כיף גדול לא פחות. לא פשוט לקיים את החוגים הללו בתוך קבוצת החינוך הביתי, פעמים רבות שיחקתי ברעיון של ליזום חוג כזה בעצמי אבל אני מסתכלת על הנשים המופלאות שמנהלות אותם ומבינה שאולי עוד לא לגמרי הבשלתי לתוך העניין. 

פעמים רבות כשאני נשאלת על החינוך הביתי משתרבבת לה המילה "קהילת החינוך הביתי", אך לצערי זוהי קהילה מדומיינת. אכן מתקיים מצב בו קבוצת אנשים בעלת מכנה משותף (חינוך בבית) מתקבצת לה יחד לפעילות, אכן יש קווי דימיון שניתן למצוא בין האנשים, אך אין בכך משום סיבה מספקת לקרוא לקבוצת אנשים זו קהילה. זה אולי מתאים להגדרה הסוציולוגית של קהילה, אך בעיני קהילה היא במידה רבה הרחבה של המשפחה, בה יש לכל אחד מחבריה אינטרס אמיתי בקיומה של הקהילה והוא פועל בהתאם לאינטרס זה. במקום זה אצלנו יש קבוצה של פרטים שבין רובם קיימים קשרי סימפטיה אמיתיים אך כל אחד מהם שומר בקנאות על האינדיבידואליזם שלו. זה בסדר גמור ולחלוטין לגיטימי ואני מניחה שאני נופלת בדיוק באותם בורות. לא קל לקיים חינוך ביתי, זו החלטה יוצאת דופן, היא גורמת לך לשונות בהמון קבוצות אחרות אליהן אתה משתייך. במקרה שלי בהתחלה גם חשתי שונות בתוך קבוצת החינוך הביתי. הסתכלתי בתמיהה על אימהות שמביאות איתן סירי אוכל (אני הבאתי קופסאות סנדוויצ'ים - כן אני לא ממש נוטה לומר כריכים זה לא מעורר תיאבון), לא הבנתי מדוע המפגשים צריכים להיות נורא ארוכים (אני תמיד תיכננתי שאת שעות הצהריים נבלה בבית ביחד לבד ועם ארוחה אמיתית ליד שולחן), גם בנושא המזון היה אצלנו שוני כי בעוד רבים הקפידו על מזון שלם ובריא אצלנו ניתן היה למצוא אף סנדביץ' לחם לבן עם ממרח שוקולד (רחמנא ליצלן)  וזה עוד לא הכל, ממש ממש לא - אצלנו היו חיתולים חד פעמיים (ולא רב פעמיים או בלי חיתול בכלל - למי שלא מבין מה עניין החיתולים), וגם תמיד הבאנו איתנו מיץ (ולא רק מים) וכמובן שהיה הקטע הזה שלי של ממש זמני לימוד (בעוד אצל רוב המשפחות שאני מכירה זה פחות מובנה) בקיצור לקח לכולנו זמן להתרגל, היום אני מרגישה חלק, בעיקר בגלל שהבנתי שכולנו מאוד שונים ואין למעשה כללים מובנים לבד מהבחירה בחינוך ביתי, אבל אני לא מרגישה קהילה.

ההחלטה לחנך בבית גררה עימה חיפוש אחר קהילה, בעיקר בלצרכים חברתיים ולאו דווקא לצרכי חינוך. עזבנו את גבעתיים ובחרנו ברחובות כי היתה בה קהילה גדולה יחסית של מחנכים בבית. תרנו אחרי בית כשנתיים ובסוף קנינו דירה, אבל בדיוק בסוף הקיץ בו עברנו, מרבית הילדים הגדולים עברו לבית הספר ועיקר מטרת המעבר לרחובות הוחמץ. אבל עדיין יש בסביבה מספיק משפחות. אז נפגשים לחוגים ויש גם מפגשים סתם בין משפחות וזה מספיק, אם כי זה יכול היה להיות טוב יותר. מבחינתי, קהילה היא המחוייבות של כל אחד מהפרטים ששיך אליה לקיים אותה, היא לא רק שיוך פסיבי בגלל התאמה בקריטריונים, אלא ניסיון יומיומי של כל אחד מהפרטים להזין את הקבוצה וליזון ממנה. אין את זה אצלנו וזה קצת מעציב. במידה רבה אחד הדברים שגורמים למשפחה לוותר על חינוך ביתי היא לא הלימודים אלא החיברות, הצורך של ילדים בחברת הילדים. לכל משפחה יש את רמת הצרכים שלה, יש כאלה שצריכים פחות ויש כאלה שצריכים יותר ויש כמובן עוד המון מגבלות אחרות כמו מרחק, זמנים, פעילויות חופפות של קבוצות שונות, סדר עדיפויות ותקציב. לי תמיד היה בראש שצריך לייצר ימים קבועים לפעילויות שונות שיהוו את גרעין הפעילות של הקבוצה שלה. מה שיש בפועל הוא ימי פעילות של קבוצות שונות וכל משפחה מסתדרת לה לפי סדר העדיפויות שלה ולכן רמת המחויבות היא בהתאם ונעה על ספקטרום רחב ביותר. זה כנראה בסדר, עובדה שכולנו זורמים עם זה. אבל זה יכול להיות יותר טוב, עובדה שכולנו מכירים בה. 

בכל מקרה אנחנו חזרנו לשגרה, אני כותבת עכשיו במקטעים. היום זה יום השחמט בבוקר והקפואירה וההיפ-הופ אחרי הצהריים. בין לבין נלמד על סיבוב כדור הארץ וחילופי העונות ונערוך סביב זה יצירה, יש גם ארוחת צהריים להכין וזמן משותף של סידור הבית. היום אני מתכננת עוד משהו חדש. מתכוונת לקרוא לזה מעגל ריפוי. אספר בהמשך איך היה ובכלל איך הגעתי לזה. כי בתוך כל הדברים שקורים, זמן טוב של הקשבה מקרב את הזמן הנכון לכל הדברים שתיכננו...