על מדינה דמוקרטית להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון. ישראל איננה כזאת, מעולם לא היתה ובצער ככל הנראה לעולם לא תהיה

כבר ארבעה חודשים ויותר ואני עדיין לא מצליחה לדמיין את סוף המלחמה. לא כי אי אפשר לדמיין אותו, אלא כי הממשלה עושה הכל כדי שנפסיק לדמיין. אם המלחמה תיגמר, עוד חלילה נצטרך להתמודד עם המציאות, עם האמת המרה של ההפקרה הבלתי נתפסת של ביטחון האזרחים, עם עשרות אלפי מפונים, עשרות אלפי פצועים, עסקים שנפגעו וכל שאר הרעות החולות - אי היציבות הפוליטית, המהפכה המשפטית, אי השוויון האזרחי, מערכות הבריאות, החינוך והתחבורה המקרטעות, הפערים החברתיים שהתרחבו, העוני שגדל, האירועים האלימים בחברה הערבית, התפיסה הדמוקרטית החסרה, בעיות התקציב וכמובן הכיבוש, כי גם הוא לא נעלם בינתיים. כל אלה אינם מחכים לסיום המלחמה, הם ממשיכים בשלהם, בין אם יש סיקור ובין אם אין. המלחמה עבור הממשלה הזאת היא שקט, כל עוד היא נמשכת חבריה יכולים להמשיך בשלהם ולהתעלם מאחריותם למצב. 

בראשות המדינה עומדת חבורת אנשים נעדרת חשיבה ראציונלית ובעלת סט ערכים מפוקפק שנדמה שמנסה לדרדר את האזור כולו למלחמה. העובדה שבידיהם מופקדים ביטחון המדינה, מציאותה ועתידה והם אלה שנמצאים בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות מפחידה. אבל גם אם תחליף אותם ממשלה אחרת, יהיה רק קצת יותר טוב וגם זה רק ליהודים. הידיעה שמרבית הציבור ממשיך להתגייס למלחמה הזו, להאמין בנחיצותה ולהילחם למען הממשלה הזו, מטרידה אף יותר. הניצול הציני של הטראומה הלאומית יודע שיאי טירוף חדשים, ביום שאחרי המלחמה, אם יגיע או כשיגיע - לא יהיה מנוס מלהתמודד עם התוצאה ובצער גם היא ידועה מראש, נשאר בהכחשה.

השבעה באוקטובר הביא עימו זוועות שיושבות לחברה הישראלית על צלקות עבר. מעבר לטריגר הברור מאליו נוכח הטבח, התחושה שהממשלה וכוחות הביטחון הפקירו את בטחון האזרחים ערערה בכולם את תחושת הביטחון והאמון וחשפה את כולנו לטראומה. הטראומה הזו נותבה בידי מסיתים חסרי אחריות לתדלוק נקמה. במצב טראומטי בו יצרים השרדותיים גוברים על הרציונל, זה לא כל כך קשה ועכשיו, אחרי ארבעה חודשים אנחנו עדיין בשוונג. חוסר האונים שנוצר בעת אירוע טראומטי, מבקש תיקון באמצעות החזרת שליטה, אצלנו השליטה על הפלסטינים היא כמו חפץ מעבר - אנחנו לא מוותרים עליה.

אבל על חמלה אנחנו מוותרים, מספרים לעצמנו שיש הצדקה להעדרה, שהעזתים אחראיים על הבחירות שלהם. אבל כשאנחנו בוחרים לוותר על חמלה, האחריות על זה גם היא הפלא ופלא של העזתים. ההרס של עזה בפצצות ובולדוזורים ישראליים הוא על העזתים, כמוהם הרעב, המחלות, העדר מים וחשמל וזה לא משנה אם המפתחות כל הזמן בידיים של ישראל, אלה הפלסטינים ש"מכריחים" את ישראל להיות כזאת וכל מי שחורג מהשורה הוא אנטישמי ואם הוא במקרה יהודי - אז אוטואנטישמי וגם זה לא באחריות ישראל.

אז אם, או כשישראל תתקוף ברפיח, העיר שעד לא מזמן הכילה כ-200 אלף תושבים והיום חיים בה כ-1.4 פליטים, לא יהיה לזה צידוק וזה לא יהיה באחריות העזתים, הם בסך הכל מנסים לשרוד ואנחנו התגלמות כל הסיוטים שלהם. המוות שהשתנו על עזה מקביל למותם של כ-150,000 ישראלים -  זה היחס והוא בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת, על אף זכותה של ישראל להגן על עצמה. רחובותיה ההרוסים של עזה הם לא "קצת נחת לפני שבת" (ושלום לעקיבא נוביק), הם מה שהפכנו להיות, חברה פשיסטית, שטופת נקמה ורצון לנצח את מה שאי אפשר לנצח בכוח הפצצה, אלא רק בכוח המוסר. 

הפשיזם מתחזק בישראל בגלים כבר 75 שנים, ה-7.10 היה הגל הגדול מכולם, אבל בסופו של דבר הכתובת היתה על הקיר - כל המפלגות היהודיות נמצאות על ספקטרום פשיסטי, אפילו מרצ מצאה עצמה מגנה בגופה על חוק "האזרחות". בסופו של דבר, כל המפלגות היהודיות בסדר עם שליטה על הפלסטינים והעדר שוויון אזרחי בתוך מדינת ישראל, כלומר עם עליונות יהודית. הסבלנות לכל מי שחושב אחרת הולכת ואוזלת, על פלורליזם אין מה לדבר כי "ביחד ננצח" ועם ישראל חי".

ביום שאחרי המלחמה, עזה תהיה במצב גרוע הרבה יותר, אבל גם ישראל. השפל המוסרי אליו הגענו לא עתיד להפתר, גם אנשי המחאה רוצים לחזור למדינה ה"דמוקרטית" שהיתה כאן לפני המהפכה המשפטית - אתם יודעים הדמוקרטית ליהודים והיהודית לערבים. 

כדי שמדינה תהיה דמוקרטית היא צריכה להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון, ישראל לא השכילה להבטיח את זה מעולם, היא לא היתה כזו, היא איננה כזו ולא נראה שתהיה כזו. למעשה כמעט כולם פה בסדר עם לקרוא למדינה דמוקרטית ולהתפלץ ממשפט כמו "כל אזרחיה". רק שאם לא נהיה מדינת כל אזרחיה, לא נהיה דמוקרטיה והמציאות מוכיחה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים, אדוות העליונות היהודית מאיימות להטביע את כולנו, בשביל זה אפילו לא צריך ים.

כשהמלחמה בעזה תסתיים, נגלה שהכיסים שלנו לא מספיק עמוקים כדי לשלם את החשבון ושהמוסר שלנו כבר מזמן פשט את הרגל ואין לי מושג איך נצא מזה.

השאלה האמיתית היא מה נשאיר לילדינו

אם המאבק הוא רק נגד הרפורמה, אז המחאה רק מאטה את הקץ ולא מונעת אותו, לכן השאלה היא לא ה"כאן ועכשיו", אלא מה בעתיד ואם רוצים כזה, צריך להיאבק לדמוקרטיה – על מלא

שתקתי תקופה ארוכה, הרגשתי שכבר כתבתי הכל, זכויות אדם, כיבוש, דמוקרטיה, מוסר, אפליה, עיוורון מרצון ותהליכים, הנחתי שאם זה לא עזר עד עכשיו, זה גם לא יעזור וממילא כבר כתבתי ואחרים עדיין כותבים. אבל בשתיקה אין כל מוסר, עדיף לזעוק בלי שמישהו ישמע, כי בעצם הזעקה יש מעשה, בתוכה גלום חוסר המוכנות לוותר ובזה יש תקווה. אז כן כבר כתבתי הכל ובעיקר קיוויתי שמתישהו זה ישנה, המחאה שברה אותי. היא הוכיחה ששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.

להפך המחאה הגדולה, שהייתה בתחילה "על הדמוקרטיה", הפכה למחאה "נגד ההפיכה", "נגד דיקטטורה", והתקווה שהתעורר פה גל דמוקרטי דעכה עם כל הפגנה יותר ויותר. ההתעטפות בדגל סימלה את גבולות המחאה – לא מחאה לדמוקרטיה, אלא מחאה לשמירת המצב הקיים ובמילים אחרות זו המוכנות לקיומו של משטר הפרדה, שכולל אפליית אזרחים וכיבוש, שברור לכולם שימשיך להידרדר יותר. אם המחאה רק נועדה לבלום הידרדרות, צריך להבין שהמשמעות היא שעכשיו אולי יהיה קצת יותר טוב, אבל בסופו של דבר היא סוללת הידרדרות איטית לאותו כיוון, במקום לשנות אותו. מחאה דמוקרטית שלא יוצאת נגד האפליה והכיבוש, שלא חורטת על דגלה זכויות וצדק לכולם, למעשה נותנת לגיטימציה לעליונות יהודית.

כל ביקורת משמאל על המחאה השבטית-יהודית הזו, נתקלת בתגובה לאקונית שבדיקטטורה יהיה נורא יותר, אבל השאלה היא לא אם יכול להיות פה רע יותר, אלא האם יכול להיות פה טוב יותר. משום שיכול להיות רע יותר, אבל רע לא פחות זה לבחור במאבק מצומצם שבסופו של דבר משאיר עוול על כנו, רק משום שלציבור בישראל לא נוגע, זה יביא את הרע ביותר במקום עכשיו, אחר כך. 

יותר מזה, המוכנות לקרוא לישראל טרום ההפיכה המשפטית "דמוקרטיה", לקבל את האקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר (על רקע מאות פליטים שבורחים מג'נין למודת הקרבות ומותירים עשרות פצועים ומתים מאחור), ההימנעות מהכנסת זכויות האזרחים הערבים למחאה והגבלת הפלורליזם (יסוד עקרוני בדמוקרטיה), כל אלה מעקרים את המחאה מבפנים ומוכיחים שגם הפעם, היריב היחיד שעומד מול נתניהו (כי בואו, גם אופוזיציה אין) לא מסתכל על הכדור, אלא על הרגל הבועטת. כרגיל התגובה היא לפעולה של נתניהו ולא לנושא העקרוני, רוצה לומר המאבק לא צריך להיות נגד ההפיכה המשטרית, הוא צריך להיות לדמוקרטיה. 

אנחנו נוטים לראות בפוליטיקה את אמנות הפשרה, אבל הפשרה היא במעשה הפוליטי ולא בעקרונות המנחים. פוליטיקה מתחילה בעקרונות ולכן חלק ממנה הוא גם העמידה על עקרונות ולמרבה הפלא אין בכך סתירה. הסיבה פשוטה ונעוצה בעקרונות בסיס עליהם אין פשרה, הם חלק בלתי נפרד מההגדרה – בדיוק כמו שטבעוני לא יאכל עוגה עם "ביצה אחת בלבד" ויהודי דתי לא ייסע בשבת למפגש חברים, אין בכך טהרנות, העקרונות הללו הם חלק מההגדרה שלהם. ההתעקשות על עקרונות אינה טהרנות ואינה שוללת פשרה במקום בהם העקרונות יכולים להתקיים. ההתעקשות של השמאל האמיתי בישראל להיאבק נגד משטר ההפרדה, הכיבוש והאפליה היא חלק בלתי נפרד מערכי השמאל והעמידה על עקרונות כמו שוויון אזרחי, זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק איננה טהרנות והסיבה שהיא נתפסת כזו מעידה בעיקר עד כמה ישראל איננה דמוקרטיה. 

לדמוקרטיה יש "כללי משחק" בסיסיים שמשותפים לכל השחקנים. בדומה למשחקי קופסא, כדי שאפשר יהיה לשחק, כל השחקנים צריכים להכיר את כללי המשחק ולהיענות להם על מנת שהמשחק יתקיים. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, בלי שוויון אזרחי, בלי זכויות אדם ואזרח, בלי שכולם יהיו כפופים לשלטון החוק, בלי סובלנות, בלי פלורליזם ובלי בחירות כלליות, שוות, קצובות, חופשיות, תחרותיות וחשאיות. כאשר דבקות בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים נחשבת "טהרנות", הרי שזה מעיד על רוח המקום ושבירתם של עקרונות דמוקרטיים. 

היכולת הנוכחית של ממשלת נתניהו לאיים בהפיכה משטרית לא מגיעה רק מתוך עוצמות הפשיזם והלאומנות שפושים בציבור היהודי, גם לא רק בגלל נתניהו והניסיונות האופורטוניסטיים שלו להציל את עורו גם במחיר של דרדור המדינה למדינה דתית-סמכותנית, לטנגו הזה היה צריך עוד צד – צד שבשם "פרגמטיות" יוותר על עקרונות וייתן לגיטימציה לזרמים האלה לעלות. במקרה של פשיזם מן הידועות שאם נותנים לו אצבע, הוא רוצה את כל היד, כי הפשיזם והלאומנות לא עוצרים כשנשברות ההגנות על הדמוקרטיה, להפך. זו הסיבה שגם המחאה היא בגבולות האתנוקרטיה היהודית.

לא, זה לא פופולרי לצאת נגד המחאה, אבל הכנות מחייבת, כי בעוד שנראה לרבים שהמחאה חיונית כי אחרת יהיה רע יותר, יש כאן שוב קוצר ראיה מדכא – כי לעולם לא תהיה כאן דמוקרטיה כל עוד ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים וכל עוד המושג מדינת כל אזרחיה מעביר בציבור היהודי צמרמורת ששמורה לסיפורי אימה. 

הניסוי הזה נכשל לנגד עינינו והתרופה היחידה לו מושתת על צדק ודמוקרטיה. אנחנו בנקודה קריטית, אם המחאה הנוכחית תצליח, היא לא תמנע את השינוי, רק תדחה אותו. אבל אם נבין שהמאבק אינו על המציאות העכשווית, אלא על עתיד המדינה ואין כזה שמאפשר חיים גם לציבור החילוני בלי מאבק שלם ומלא על דמוקרטיה, אז אולי עוד יש סיכוי לשינוי. אחרת לדור הבא כבר לא יהיה מה לחפש פה, חוץ מדם, יזע ודמעות.

החרב הקדושה

לנצח נחיה על חרבנו? לא צו גורל, אלא בחירה שגויה

תראו תראו, פרובוקציה ישראלית באל-אקצא עוברת מתחת לרדאר היהודי, מאיימת להצית את האזור והופה - הנה שוב כל היהודים יחד מתקבצים סביב החרב בקריאת "הנני" נלהבת, נגד האויב המאיים, רק שהצד האלים והפרובוקטור של הסיטואציה הנוכחית הוא ישראל. מבחינת יהודים, הכל מתחיל ונגמר בזה שיש כאן ערבים, אלה עם "המנטליות האלימה", שאת האפליה והדיכוי שלהם לא רואים, האויב הנצחי, שהוא נוסחת הקסם לסימוא הציבור הישראלי.

במדע המדינה נהוג להשתמש במושג "התאגדות סביב הדגל", שמהותו הוא איחוד פנימי מול איום או אויב חיצוני. בישראל, בה הכריז נתניהו ש"לנצח נחיה על חרבנו", החליפה החרב את הדגל. דפוס החשיבה כל כך מותנה וידוע מראש, בגדר גזר דין ידוע מראש של המשך מעגל הדמים – כולם נקראים לחרב.

בתזמון מושלם, נציגי הקואליציה מאשימים את האופוזיציה וקוראים למוחים להצטרף למדורת השבט, זו שמבעירה את המדינה ומנהיגי מחאה בעיני עצמם קוראים להיענות לקריאה, בשעה שאנשי מילואים, שנשבעו לסרב, מתפקדים לקראת הגיוס. חודשים של דיבורים על אחדות, מושג מיותר להפליא בתחום הפוליטי, אבל הדבר היחיד שמאחד ישראלים מסוג יהודי, זה הנימוק הבטחוני ואם אין אחד, יוצרים. כמו הגביע הקדוש, תמיד תהיה חרב קדושה להתאגד סביבה, כמו התניה פבלובית לאומית, אבל זו בדיוק הבעיה – שהלאומי הוא היהודי והבלבול הזה מסייע להמשיך את אי-הצדק ואי-השוויון.  

כמו בדיסוננס ידוע מראש, פסח מביא איתו אינפלציה של המושג חירות, אבל איזו חירות יכולה להתקיים כל עוד היא מבוססת על אפליית בני אדם אחרים ודיכויים ונסמכת על המוכנות לא לראות את זה? בתוך חודש אחד, ישראל מציינת את פסח ויום השואה, ימים שמאפשרים בחינה של הלקח ההיסטורי ובמקום זאת משמשים בעיקר לחדד את תחושת הקרבנות היהודית, שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו" ולהעצים את ההצדקה. אבל הנקודה היא שלא צריך להצדיק יותר את הקמתה של ישראל, אלא את קיומה ואם אפשר בפעם הראשונה גם באמת כדמוקרטיה. המאבק על הדמוקרטיה הוא קריטי, אבל מחייב התבססות על ערכים דמוקרטיים, אחרת הוא בסך הכל מאט את התהליכים ולא יותר.

אם המאבק על היכולת לחיות בישראל של כאן עכשיו, כלומר כמו שהיה נניח לפני 4 חודשים, הרי שאין כאן מאבק לדמוקרטיה, משום שכל עוד ישראל היא כוח כובש שמדכא את חירותם של הפלסטינים, ישראל אינה דמוקרטית וזה בדיוק העניין. המוכנות לחיות במדינה כובשת ומנשלת בשטחים שאינם בריבונותה, שיש בה שתי מערכות חוק לא שוויונית ושמעל 20% מאוכלוסייתה בשטחים הריבוניים אינם זוכים לשוויון אזרחי מלא ולקרוא לה דמוקרטיה, היא לא יותר משיתוף פעולה עם שקר, שתוצאתו היא דיכוי של בני אדם. האם את המצב הבלתי נסבל הזה, שישראל מתחזקת, אנחנו רוצים להוריש לילדינו?

אז נכון, המחאה האדירה שסוחפת את הארץ חשובה וחיונית, בעיקר משום שכל רגע חולף יקשה על כל תיקון עתידי אפשרי. זה צריך להיות ברור, אנחנו אמנם מדשדשים על הרוביקון הדמוקרטי כבר שנים, אבל מהרגע שייחצה סופית, כל דרך חזרה תיגבה מחיר הרבה יותר גבוה. אבל האם זו השאלה? האם לא ייתכן מצב שנילחם באמת עד הסוף על ערכים דמוקרטיים מהותיים ומשותפים בלי שום "אבל"? כן מאבק לדמוקרטיה, לכזו שלא מעוניינת לטול את זכויות האדם של לאומים אחרים ושרוצה לקיים בתוכה שוויון אזרחי מלא, ממש דמוקרטיה ולא כזו שמפחדת מעצמה.

אלבר קאמי אמר פעם שהוא רוצה לאהוב את מולדתו ואת הצדק כאחד, גם אני כמוהו רוצה. אני רוצה לדבר על חירות, אבל לא מדומה. כשאני חלק בלתי נפרד משלטון מדכא, כל שיח על חירויות שאינו מכיר בדיכוי ואפליה ונאבק לבטלם, בעצמו חסר כל ערך. שום עוולה היסטורית אינה הצדקה לעוולות בשם הקורבן, גם לא כשהקורבן הוא אנחנו. כל עוד לא נשתחרר מהתפיסה הזאת אנחנו דנים אותנו ואת ילדינו לאותו גורל, גורל אלה הבוחרים לחיות על החרב, אפרופו מנטליות. הקריאה לחירות, עת אנחנו מונעים חירותו של אחר, היא צביעות חסרת מודעות והמחיר? כמו שאמר מחמוד דרוויש "אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שילם את המחיר". כולנו משלמים את המחיר והוא כבד ומאמיר ורק אנחנו יכולים להפסיק אותו.

אני לא מציעה תקווה, בתקווה תמיד מקנן הרצון שמישהו אחר יפעל במקומנו, יגיד את הדברים, יתקן – אין לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו הדור שאין לו ברירה אלא לפקוח את העיניים, שעד עכשיו היו בעיקר מצומצמות מבט. לא הייתה כאן מעולם דמוקרטיה, התקווה מצויה במוכנות שלנו להילחם שתהיה כאן וזה עובר בהכרה באי הצדק – בכיבוש ובאפליה.

מתי הייתה כאן דמוקרטיה?

סליחה על הספויילר, אבל מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה כמוה גם שוויון, או צדק – לכן השקר הראשון שצריך להפסיק לשתף עמו פעולה הוא שישראל דמוקרטיה. זה לא אומר שלא יכולה להיות פה דמוקרטיה, אבל זה יתרחש כאשר שוויון אזרחי וסיום הכיבוש יהיו חלק בלתי נפרד מהאג'נדה, עד עכשיו זה לא קרה וההפגנות מעלות את התהיה אם אי פעם זה יקרה

לצטט את נימלר יהיה קלישאתי במיוחד, אם כי מתאים להפליא ובכל זאת אסתפק בריפרור ותו לא. אי אפשר להסתכל על ההפגנות ההמוניות של שלושת מוצאי השבת האחרונים ולהימנע. המרכז-שמאל היהודי, יוצא מאזור הנוחות ומפגין נוכחות חשובה, אבל זה רק בגלל שהאיום בפגיעה בזכויות הגיע עד אליו. אפשר היה שהמרכז-שמאל יבין שזה מה שקורה כשמוכנים לתחזק שקר של דמוקרטיה כשלמעשה היא ליהודים בלבד, שזה מחיר העיוורון שרוב היהודים-ישראלים קיבל על עצמו מרצון או בשתיקה.

יפים לעניין דבריו של גרוסמן מההפגנה במוצאי שבת (ה-21.1.2023) על ביאת "הזמן השחור", אלא שהזמן השחור התחיל מזמן, עם היענות לכנות את ישראל דמוקרטיה, עת נמנע במכוון שוויון אזרחי והושת ממשל צבאי. מעולם לא ניתנה אפשרות לשוויון אזרחי במדינה, לא ברמה הסמלית-חוקית ולא היומיומית, מאז ומעולם היה תחת מגבלות ולכן תמיד בערבון מוגבל. מאז 1967, נוסף רובד נוסף של אוכלוסייה – פלסטינים משוללי זכויות והכל בחסות ישראלית גורפת. משטר הפרדה דה פקטו ודה יורה, אך בעל מראית עין דמוקרטית, שהיה אינטרס לשמר תוך הנצחת העדר הדמוקרטיה.

המציאות של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'-לוין אין בה כדי להפתיע, למעשה תהליך הכשרתה ערך שנים וממשלת בנט-לפיד לא הייתה שונה במובן הזה. המציאות של היום היא תמצית הביקורת משמאל, שהחלה כבר ב-1948, דרך 1967 והיום מגיעה אלה המכונים "טהרנים" או לחלופין "שמאל-רדיקלי". אלה שבעקביות מדברים בשם ערכים אוניברסליים, ערכי שמאל ודמוקרטיה, פחות או יותר הנתיב היחיד שלא נוסה באמת במעבדה האנושית המכונה ישראל.

במקום לבחון אם יש אמת בביקורת, בחר מרבית הציבור בישראל להאמין שהבעיה בביקורת משמאל, ה"תמימה" או ה"אוטופית" ולא בהתנהלות עצמה. העובדה שכמעט בכל יום נהרג פלסטיני, שמיליונים חיים תחת דיכוי, שצה"ל שולט באוכלוסייה אזרחית והמתנחלים עושים בשטח לא ריבוני, בחלקו פרטי, כבשלהם – אלה רעשי רקע, שאוזן הציבור היהודי התרגלה להם ורובו לא רואה בהם עוול. בסופו של דבר ואיך שלא נהפוך את זה, ההכחשה הפכה למודוס אופרנדי של כמעט מדינה שלמה. הכחשת הכיבוש והפשעים שנעשים בשמו, לא רק שמאפשרת אותם, היא גם הבסיס להתרחבותם והימשכם. ציבור שלם שמוכן להפנות את ראשו לעוולות שנעשות בשמו ולא מבין שהפניית הראש היא התשתית לעוולה הבאה ועכשיו העוולה לפתחו והוא לא מבין איך זה קרה.

לאורך שנים, יצרו יהדות, לאומיות וציונות מסד משולש בעל מנגנון אל-כשל אתני שבסיסו הקשר בין הציבור היהודי למדינה. המנגנון הזה לא רק שיצר זרועות סוציאליזציה ואינדוקטרינציה, הוא גם הפך למכנה המשותף של הציבור היהודי במדינה והפך את הנאמנות למדינה למאפיין אתני. במקום שמכנה משותף יהיה דמוקרטיה, המכנה המשותף הוא יהדות וציונות וכך משנה לשנה ישראל הולכת בנתיב דתי-שמרני-לאומני ומתרחקת מכל רעיון דמוקרטי. אבל דמוקרטיה אינה יכולה להתבסס על דיכוי ואפליה ולכן אין מנוס אלא לצמצם יותר ויותר את הבסיס המהותי הדמוקרטי והצמצום הזה בסוף מגיע  - עיננו רואות והכל כדי לתחזק עליונות יהודית, בעידן בו כבר היינו צריכים להבין את טעויות העבר ולתחזק ערכים אוניברסליים שמאפשרים קיום וחיים. לזה הציבור הישראלי צריך לפקוח את העיניים – דיכוי מוביל לדיכוי ושום דמוקרטיה לא חסינה בפני זה, בוודאי כשהוא עטוף בלאומיות.

העניין הוא שכדי להילחם בצמצום הזה נדרשות עיניים פקוחות לרווחה וכאלה שאינן לוקות בעיוורון מרצון, אלא מאחוריהן נמצאים אנשים שמבינים שיש לקחת אחריות. כשההפגנות ל"הצלת הדמוקרטיה" מניחות מראש שקודם יש להתמודד עם מה שקורה ליהודים ואחר כך יטופל כל השאר, אנחנו מפספסים שוב את הלקח שראוי היה שיהיה נר לרגלנו. דמוקרטיה היא לכולם, אין בה חריגים, שוויון אזרחי ניתן מתוף אזרחות וללא סייגים ושלילת זכויות של אוכלוסייה אזרחית שלמה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. דמוקרטיה נסמכת על פלורליזם וסבלנות, כשבהפגנות למען הדמוקרטיה מופעלת צנזורה מרצון לדעות שאין בהן פסול, הן מעוקרות מבפנים ומהוות עדות, לא ממש אילמת, להעדר דמוקרטיה, כי כאמור אין דמוקרטיה ליהודים בלבד, עיננו הרואות מה קורה כשמנסים.

אידה - אישה פורצת דרך שנשכחה

ההיסטוריה תלויה במספר ובעורך, אבל הסיפור של אידה ב. וולס-ברנט, לא נועד להשכח. האישה פורצת הדרך הזו - לוחמת זכויות, עיתונאית חוקרת, פובליציסטית, היתה זו שיישרה את השטח עוד לפני שמישהו בכלל חשב שהדרך אפשרית 

היא נולדה במסיסיפי ב-16.7.1862, בתם הבכורה של ג'יימס ואליזבת (ליזי), שני עבדים. 6 חודשים לאחר לידתה הכריז לינקולן על אמנציפציה, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, עבדים משוחררים במיסיסיפי בעיקר סבלו מגזענות, אפליה ממוסדת ואלימות. אידה גדלה בתקופת הרקונסטרקציה כשג'יימס היה פעיל פוליטי ואפילו ניסה להשלים את לימודיו בקולג' אך נאלץ לפרוש כדי לכלכל את משפחתו. ליזי היתה נוצרייה אדוקה ולשניהם חינוך הילדים היה במקום הראשון. ליזי אפילו החלה ללמוד בשואו קולג' שהיה מוסד להשכלה לאפרו-אמריקאים במיסיסיפי, אבל דעתנית שכמוה הצליחה להסתכסך עם נשיא המכללה. היא שהתה אצל סבתה בעמק המיסיסיפי ב-1878 עד שקיבלה הודעה שבהולי ספרינגס החלה מגפת הקדחת הצהובה והוריה ואחיה התינוק היו בין הנספים, אידה נאלצה לפרוש מלימודיה.

אחרי הלוויה מחליטים קרובי המשפחה להפריד בין האחים ולשלוח אותם למשפחות מאמצות אבל אידה מתנגדת. בעזרת סבתה וקרובים נוספים היא מצליחה לרקום תכנית שתשאיר את כולם יחד: היא תצא לעבוד כמורה, מעט ההשכלה שהיתה לה הספיקה כדי להתקבל מורה בבתי ספר של אפרו-אמריקאים, ותחזור בסופי שבוע ומשכורתה תשמש למחייתם של אחיה אצל סבתה. היא מצליחה לשכנע מנהל בית ספר שהיא בת 18 ומקבלת עבודה כמורה. הפער בין אפרו-אמריקאיים ללבנים היה חלק בלתי נפרד בחייה והפערים במשכורות המורים בתקופתה, 30 דולר מול 80 דולר, הביאו אותה להתעניין יותר באפליה, בפערים ובפוליטיקה. אידה בעיקר האמינה שתוכל לאט ובהתמדה לשנות ולהפוך את הדרום למקום שנעים לחיות בו.

ב-1883 היא עוברת עם שלוש אחיותיה לממפיס, טנסי, אל דודתה, שני אחיה מקבלים עבודה כשוליות נגרים ונשארים בהולי ספרינגס. בממפיס היא מגלה שהיא יכולה להשתכר שם יותר והיא גם חוזרת ללימודים, הפעם באוניברסיטת פיסק בנאשוויל שהיתה, איך לא, מיועדת לאפרו-אמריקאים. גם שם היא מעוררת הרבה רעש בעיקר משום המאבק שלה לשוויון מגדרי. כולם מכירים את רוזה פארקס, אבל במאי 1884, מבקר הכרטיסים על הרכבת פונה לאידה שקנתה כרטיסים בקרון המחלקה הראשונה ומבקש ממנה לוותר על המושב למען אישה אחרת, לבנה כמובן, ולעבור לקרון המעשנים, שכבר היה עמוס. אידה כמובן מסרבת, כמו שהיא כתבה את זה ביומנה המתועד "הידקתי את השיניים שלי ליד שלו עד שהרפה ממני" וזה נגמר בזה שמבקר הכרטיסים, בעזרת שני גברים נוספים, הורידו אותה בכוח מהקרון.

לא אישה כאידה תשתוק והיא כותבת טור דעה ראשון בעיתון של הכנסיה האפרו-אמריקאית המקומית. זה יוצר המולה ובסופו של דבר אידה שוכרת את שירותיו של עורך דין ותובעת את חברת הרכבות. חברת הרכבות מצליחה לשחד את עורך הדין שלה ואידה שוכרת את שירותיו של עו"ד אחר, הפעם לבן. בדצמבר היא זוכה במשפט במחוזי וזוכה בפיצוי של 500 דולר. חברת הרכבות מערערת בבית המשפט העליון של טנסי וזה, ב-1887 הופך את החלטת המחוזי. על זה טענה אידה כי היא קיוותה לשינוי ותהתה אם לא נותר צדק במדינה.

זה לא מרפה את ידיה, להפך – זה הופך אותה לעיתונאית. אידה מתחילה לכתוב טורי דעה גם בעיתון האפרו-אמריקאי המקומי של הכניסה וגם טור שבועי ב"Evening Star" שמתפרסם בוושינגטון והחלה לצבור את פרסומה ככותבת בנושא אי שוויון גזעי. זו התקופה בה הרקונסטרוקציה נכשלת כישלון חרוץ וחוקי ג'ים קרואו, חוקי ההפרדה, צצים כמו פטריות אחרי הגשם והסנטימנט האנטי-אפרו-אמריקאי בשיאו. הטורים של אידה זוכים להצלחה ואף מודפסים מחדש בעיתונים רבים ברחבי ארה"ב, ברובם עיתונים אפרו-אמריקאים.

ב-1889 היא הופכת לשותפה ועורכת של בטאון עצמאי בשם "חופש הביטוי וזרקור" (תרגום חופשי שלי ל- Free speech and Headlight) שעסק בעיקר באפליה וההפרדה הממוסדות ובאי צדק על רקע אפליה גזעית. היא כותבת על הקורבנות של מעשי שנאה ומנסה לספר את סיפורם של מי שאחרת ייעלמו מההיסטוריה. היא גם מארגנת חרם על בתי עסק המפלים אפרו-אמריקאים, הרבה לפני שזה הפך לדפוס פעולה בשנות ה-50 וה-60. עמדותיה המוצקות מביאות לפיטוריה מעבודתה כמורה ב-1891, אבל אידה ממשיכה בפעילותה.

באותה שנה פותח חבר קרוב של אידה, בשם תומס מוס, מעין מכולת קואופרטיב בבעלות 11 אפרו-אמריקאים ביציאה ממפיס. אידה היתה קרובה לתומס ואף היתה הסנדקית של בתו הבכורה. המכולת עבדה מצוין, כל כך טוב עד שוויל בארט, בעל המכולת שממול, שהיה לבן, החל לעשות בעיות, בכל זאת לפני כן המונופול על מוצרי בסיס היה שלו ומה פתאום תחרות ועוד של אפרו-אמריקאים? וכך אנחנו מגיעים ל-2.3.1892, ליד המכולת של תומס משחק ילד אפרו-אמריקאי בשם ארמור האריס במשחק גולות עם ילד לבן בשם קורניליוס הרסט, עד מהרה מתפתח עימות, אביו של קורניליוס מתערב ומכה את ארמור, שני עובדים אפרו-אמריקאים מגיעים להגן עליו ומתפתחת תגרה די רצינית ומתישהו משיהו מכה באלה בוויליאם בארט, בעל חנו המכולת הלבן – זוכרים? יום למחרת ב-3.3 הוא נכנס למכולת של מוס מלווה בקצין משטרה, זה נגמר בירי.

מכאן מתחילה שרשרת של אירועים עוינים שלא אלאה אתכם בה עד שב-5.3 בלילה מארגן השריף ופורעים לבנים תקיפה על המכולת, מתפתח קרב יריות, בו נפצעים אנשי השריף ובסוף נעצרים מוס ועוד שני אפרו-אמריקאים מבעלי החנות, קלווין מקדואל והנרי סטוארט. שמועות לא מבוססות על מותם הצפוי של הפצועים הלבנים מתסיסות עוד יותר את השטח ומיליציה לבנה מתארגנת. העצורים, למותר לציין, לא זכו לא להגנה ולא לשימועים הוגנים. ב-9.2. בשתיים בלילה מגיעים הפורעים הלבנים במסכות שחורות לכלא, אגב הם גם מזמינים כתבים לחזות בלינץ' של שלושת העצורים, כך שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הם חוטפים את שלושת העצורים ומבצעים בהם לינץ'. מילותיו האחרונות של מוס תועדו: "תגידו לאנשיי ללכת מערבה, שום צדק לא מחכה להם כאן".

במילים האלה השתמשה אידה בטור הראשון שלה בנושא לינץ' ולמעשה קראה לתושבי ממפיס לעזוב, אגב בסופו של דבר זה יצר גל הגירה מערבה של כ-6,000 איש מממפיס. אידה תקפה לא רק את מבצעי הלינץ' אלא גם את הצופים וגם את מערכת החוק והמשפט, לא חסכה בקולמוסה מאף אחד. אגב לא רק בקולמוסה, היא גם היתה דוברת רהוטה שמעולם לא היססה לומר את דעתה, גם אם לא היתה פופולרית, מה שלרוב היה נכון, היא משכה אש מכל כיוון.

הסיפור לא נגמר בלינץ', זה המשיך בהתעמרות באוכלוסייה השחורה, בירי על אזרחים ובמכירת המכולת עבור עשירית משוויה לוויליאם בארט. מעבר לכותרות בעיתונים, זה גם היה הטריגר עבור אידה להתחיל לחקור את נושא הלינצ'ים, מה שהביא בסופו של דבר אותה להוביל קמפיין בינלאומי, כן, גם מחוץ לרחבי ארצות הברית. העובדה שתומס היה אדם מיושב, דתי, איש משפחה וקהילה ובכל זאת נרצח באכזריות שבר את תפיסת עולמה. עד אז היא חשבה שהיא פשוט תפעל כדי לעשות את הדרום טוב יותר, זה מערער אותה, היא מתחילה לחשוב שאולי יש כאן משהו שמצריך הפניית זרקור. אבל זה מתחיל במחקר וכדי שיהיה לה כסף לחקור היא יוצאת בסדרת הרצאות בנושא ואוספת דולר לדולר ומתחילה לחקור.

היא מתחמשת באקדח להגנה אישית ויוצאת למעות בדרום, להתחקות אחרי סיפורי לינץ' ועדויות. מגלה שבניגוד לדעה המקובלת שמעשי הלינץ' לרוב מבוצעים בשל הטרדה מינית של נשים, הם דווקא נעשים מסיבות אחרות לחלוטין, כמו: אי עמידה בחובות, פחד מתחרות, חוסר כבוד ללבנים, שכרות בציבור ועוד – סיבות שמעידות יותר מכל על ענישה חברתית, לשמור את האפרו-אמריקאים "במקומם". זה חשוב כי למרות שמעשי לינץ' אינם חוקיים, הסברה כי הם נעשים בעקבות אונס ברוטלי או פשע חמור, היתה בגבולות הלגיטימיים, התקבלה באיזושהי הבנה לא רק של הרוב הלבן הדומם, אלא גם של אינטלקטואלים אפרו-אמריקאים, ביניהם עד ללינץ' של תומס מוס, אפילו אידה עצמה.

במאי היא פרסמה את מחקרה בחוברת קטנה בשם "זוועות הדרום: חוקי הלינץ' על כל שלביהם" שנפתח במילים: "לא הנאה הניעה אותי לטבול את ידיי בשחיתות שתתגלה פה. מישהו צריך להראות שיותר משהגזע האפרו-אמריקאי חטא, חטאו יותר כלפיו ונראה שהמשימה הזו נפלה על כתפיי". בטור הפותח היא אף כותבת שבניגוד לטענות על תקיפות מיניות, קשרים, גם חברתיים בלבד, בין גזעיים הם קשרים המבוססים על הסכמה הדדית. החוברת שלה יוצרת מהומה לא קטנה וכשהיא נוסעת לפילדלפיה לעוד משימה עיתונאית מתפרסמים נגדה כמה וכמה טורי דעה על ידי גברים לבנים מזועזעים, מה שגורר מהומות ואף להצתת משרדי העלון שלה, "חופש הדיבור וזרקור".

אידה לא נרתעת והיא ממשיכה לדבר ולאסוף כסף לקמפיין שלה נגד לינץ', במקביל בגלל איומים על חייה היא מחליטה לעזוב את ממפיס. לפני שהיא עוזבת, להזכירכם תחת איומים על חייה, היא כותבת: "אם עבודה זו תתרום בדרך כלשהי להוכחת המצב ובאותו זמן תעלה את המודעות של העם האמריקאי לדרישה לצדק עבור כל אזרח וענישה על פי חוק לפורעי החוק, ארגיש כאילו עשיתי שירות טוב לגזע שלי, כל שיקול אחר הוא משני". רק לסבר את האוזן ובלי לדבר על מעשי הלינץ' עצמם - לחלק ממעשי הלינץ' אנשים הגיעו עם ילדים וסלי פיקניק, יש עדויות של אנשים שלקחו עצם למזכרת, או תמונות של לבנים מעבירים ביניהם חלקי אדם כי ככה. אידה חופרת ולזעזוע שלה אינסוף, גם היא עם כל המודעות שלה לא הבינה עד כמה מעשי הזוועות האלה מקובלים ולמרות האיומים ולמרות התקופה היא לא מרפה – אחד לאחד היא שוברת את השתיקה ואת הנרטיב המקובל לגבי מעשי הלינץ', כלומר שזו תגובה למעשי אלימות קשים של אפרו-אמריקאים. אגב, למעלה מ4,000 מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים התרחשו מ1877 ועד 1950.

הניסיונות להכפיש אותה ואת מחקרה לא פוסקים ובעקבות סדרת כתבות נגטיבית, היא מחליטה לתבוע תביעת דיבה עיתון בממפיס.מי שמסכים לייצג אותה הוא בעלה לעתיד פרדיננד לי ברנט, שגם מתאהב בה באותה הזדמנות. אגב, הם מחליטים לוותר על התביעה בסופו של דבר. אבל הם ממשיכים לפרוייקט הבא, ב-1893 יחד עם פרדריק דאגלס ועוד מנהיגים אפרו-אמריקאים, היא וברנט יוצאים בקמפיין נגד היריד הבינלאומי בשיקאגו וקוראים לחרם אפרו-אמריקאי. את החוברת שהוציאו, הם חילקו לכ- 20,000 איש. אידה מחליטה להשתקע בשיקאגו ומתחילה לעבוד בעיתון האפרו-אמריקאי ה"שיקאגו קונסרבטור". באותה שנה היא מקימה את מועדון הנשים האזרחי הראשון מסוגו בעיר שסייע לנשים לתפוס את מעט העמדות שהותרו לנשים ופעלה בכלל לקידום האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

ב-1893 ושוב ב-1894 היא גם יוצאת לקידום הקמפיין שלה לבריטניה בניסיון להשפיע על הטלת סנקציות על ארה"ב ובעיקר לשכנע את הבריטים לא לקנות כותנה אמריקאית. ההרצאות שלה, שמלוות גם בתמונות מזעזעות, זוכות להמון תהודה, הקהל האירופי מתחלחל ומתחילות להיווצר וועדות שדנות בתופעת מעשי הלינץ' ובתגובה לארה"ב. לפני הנסיעה השנייה היא גם מצליחה לקבל עבודה בסיקור הנסיעה ולמעשה הופכת לאפרו-אמריקאית הראשונה שנשכרה לשמש ככתבת בחו"ל בתשלום על ידי עיתון לבן.

ב-1895 היא מוציאה עוד חוברת, מקיפה יותר, בנושא בשם "הרשומות אדומות" הסוקרת את המצב בדרום מאז האמנציפציה של 1863. היא עורכת שם סקירה נרחבת  בעיקר בתקופה שבין 1892 ל-1895, כולל ציטוטי זוועות מכתבות שפורסמו בעיתונים המקומיים. בחוברת טענה שלינץ' הוא למעשה ענישה חברתית ש"סוגרת את הפינה" בחברה שבה ממילא מערכת אכיפת החוק מדכאת. לטענתה יותר מ10,000 אפרו-אמריקאים הוצאו כך להורג במשפט שדה. בניגוד לחוברת הקודמת, זו מקבלת תהודה נרחבת בצפון, שידיעותיו לגבי מעשי הלינץ' בדרום היו מועטות.

במקביל להוצאת החוברת היא גם מתחתנת עם פרדיננד לי ברנט, עו"ד אפרו-אמריקאי משיקאגו, אלמן ואב לשניים, שבנוסף לעבודתו גם הוציא לאור עלון  ופרסם בו טורי דעה. אגב, היא אחת הנשים הראשונות בארה"ב ששמרו על שם נעוריהן גם אחרי הנישואים ואחת הראשונות למקף את שם משפחתה. אחרי לידת  בנם המשותף הבכור, צ'רלס, אידה המשיכה בפועלה, אך התקשתה לחיות בשני העולמות ואחרי הלידה השנייה גם לקחה פסק זמן. בשנה זו גם מת פרדריק דאגלאס ואידה אולי היתה יכולה לקחת את מקומו בהובלת המאבק לשוויון, אלא שאידה גם צברה במרוצת הזמן הרבה אויבים, היא היתה רדיקלית ודעתנית וזה לא תמיד עזר לה.

גם מערכת היחסים שלה עם בעלה היתה מתקדמת באופן יוצא דופן לתקופתה והם שמרו על איזון ועל הקריירה של כל אחד מהם. לא פעם הוא נשאר בבית להכין ארוחת ערב לששת ילדיהם בזמן שהיא יצאה להרצאה. ואידה מעולם לא הפסיקה, ב-1898 היא מצליחה להביא את הקמפיין עד לבית הלבן וקראה לנשיא מקינלי לבצע רפורמות. אידה אמנם נמנתה עם מייסדי ה- NAACP, המועצה הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים (במקור colored people), עם זאת ההנהגה האפרו-אמריקאית באותה תקופה היתה מאוד שמרנית. בוקר טי וושינגטון ודו-בואה לקחו את ההובלה של התנועה והצליחו לקבל יותר תמיכה מהממסד הלבן, לאידה היה סדר עדיפויות אחר, לא ההנהגה עניינה אותה, אלא השינוי. היא היתה קול צלול וברור שהאיר זרקור על כל עוולה. עם השנים הושכח שמה והושמט מרשימת המייסדים, אם כי הוחזר בסופו של דבר.

ב-1913 במצעד למאבק לזכות הנשים להצביע נאמר לה כי הנשים השחורות יצעדו מאחור, אידה שילבה את זרועותיה בין שתי נשים לבנות ועמדה בראש המצעד. ב-1930 היא כל כך התאכזבה מהמועמדים של שתי המפלגות שהיא רצה עצמאית לסנאט, היא אמנם הפסידה אך היתה בין הנשים הראשונות לעשות זאת. שנה אחרי, ב- 25.3.1931, בגיל 68, היא מתה ממחלת כליות. אידה סללה את הדרך למאבק לשוויון שנשא פרי רק בשנות ה-60 ומעולם לא קיבלה קרדיט. אידה היתה רדיקלית לתקופתה, חלוצה של עיתונות חוקרת, לוחמת זכויות ולוחמת שוויון. "היא לא אהבה טיפשים, אבל כל הזמן נתקלה בהם," סיפר נכדה וצדק, האנושות כל כך מטופשת שסיפורה כמעט ונשכח. אבל זהו שלא

לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע

הוא נולד לעבדות ככל הנראה בתחילת 1818 בחוף המזרחי של מרילנד אל תצפו ליום או חודש מדויקים כי אין תיעוד רשמי להולדתו. לא ידוע מי היה אביו, אם כי לא אחת נטען שהיה בעל המטע בו עבדה אמו, זה מעולם לא אושר, אבל אביו ככל הנראה היה גבר לבן שאנס את אמו, הריאט. אמו עבדה במטע אחר וכשהיה בן 10 מתה. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא זוכר אותה מרדימה אותו כל לילה, אם כי מעולם לא היתה לידו בבוקר כשהתעורר. הוא גדל אצל סבתו, בהנחה שחיי עבדות, בערות ואלימות זה משהו לגדול אליו. קראו לו פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי, שם משפחתה של אמו. הוא אמור היה להיות עוד אחד מבין כל אלה שלא היה להם שם, אלה שאף אחד לא ראה אותם כי הם לא היו בגדר בני אדם אלא שירות מתכלה. אבל הוא לא היה מהאנשים שעושים את מה שאומרים להם, הוא כתב את הסיפור שלו בעצמו.

פורטרט משנת 1897, George Kendall Warren [Public domain], via Wikimedia Commons

כשהיה בן שש הופרד מסבתו והועבר למטע אחר ומשם לנגר ספינות בבולטימור, שם היה אמור לשמש את בן הנגר. השנים בבולטימור היו יחסית נוחות - סופיה, אשתו של הנגר, תוארה ע"י פרדריק כאישה עדינה ורגישה בעיקר משום שראתה בו אדם והתייחסה אליו ככזה וככל הנראה היתה האדם הלבן הראשון שהתנהג כך ותחשבו זה ילד שהיה עד להמון מעשי עוולה ואלימות. היא גם זו שלימדה אותו את הא"ב, עד שבעלה שכנע אותה שהעבדות לא יכולה להתקיים ללא בערות ולטענת פרדריק נאומו היתה ההבנה הראשונה שלו לצורך להתנגד לעבדות. פרדריק כבר לא עצר, הוא פשוט לימד את עצמו מכל דבר שראה או מצא בסביבה. כך לאט לאט הוא הצליח לקרוא יותר ויותר עד השיג עותק של הספר הדרשן מקולומביה, שהיה ספר לימודים אך נגע ברעיון של עבדות ושוויון. פרדריק מתחיל להבין שהדרך לחירות עוברת דרך השכלה ושעבדות היא מוסד שאל לו להתקיים.

בגיל 14 הוא כבר הושכר לעבודה במקום אחר ושם החל ביוזמה – לימודי קריאה וכתיבה בימי ראשון, בעיקר דרך הברית החדשה. שיעורי יום ראשון שלו הפכו להיט ועשרות עבדים באו ללמוד עד שכמובן השמועה הגיעה גם לבעלי המטעים שנחרדו מהמחשבה והתארגנו באחד מימי הראשון לפשיטה אלימה, כולל אבנים ואלות, שנועדה לפיזור ההתאספויות. פרדריק נענש ונשלח לאיכר שהיה ידוע כ"שובר עבדים", שאחד מתחביביו היה מלקות, פרדריק היה בן 15. כשהיה בן 16 החליט שדי והתייצב מול האיכר קובי, קובי לא ניסה שוב.

בריחה היתה משהו שפרדריק לא רק חשב עליו, אלא גם ניסה. למעשה פעמיים ונכשל בשתיהן. בגיל 19 הוא מכיר את אנה מוראי, אישה חופשיה ומעט בוגרת יותר (24) ומתאהב בה, זה כנראה התמריץ שהוא היה צריך כדי לברוח והפעם גם להצליח. ב-3.9.1938 הוא עולה על רכבת, עליו מדים של מלח שקנתה לו מוראי, שגם נתנה לו כסף להוצאות הנסיעה. את התעודות המזויפות הצליח להשיג ממלח אפרו-אמריקאי חופשי. והוא עושה את דרכו, דרך דלאוור ומשם לניו יורק. לאן? לביתו של מתנגד עבדות ניו יורקי מפורסם בשם דיויד ראגלס, מפעיליה הבולטים של ה-Underground Railroad ובעליה של חנות הספרים האפרו-אמריקאית הראשונה ואליו הוא מגיע ב-4.9.1938.

ניו יורק מביאה עמה את תחושת השחרור בפעם הראשונה בחייו והוא נושם אותה אליו עמוק. הוא שולח הודעה למוראי, שכבר היתה מוכנה וארוזה והיא עושה את דרכה אליו. ב-15.9.1938 הם כבר נישאים תחת שם המשפחה ג'ונסון, לא הרבה אחרי הם מחליטים לאמץ את שם המשפחה דאגלאס – ע"ש אביה של הדמות המרכזית בפואמה של וולטר סקוט (כן, זה שכתב את אייבנהו ולא רק) הגבירה והאגם, שעשה על אנה רושם עצום.

הזוג הצעיר לניו בדפורד. דאגלס לא מהסוג שמבזבז זמן, הוא מוצא כנסיה, לצערו הוא מגלה שגם בערים חופשיות יש אפליה והפרדה. הוא גם מוצא עצמו עובד בכל עבודה שניתנת לו וגם לומד וכמובן גם קונה מינוי לשבועון "Liberator" של מתנגד העבדות וויליאם לויד גאריסון. הוא רוצה להיות כומר ומה אתם יודעים? ב- 1839 הוא משיג גם את זה. בתפקידו זה הוא לומד לדרוש מול קהל, חוץ מזה הוא מרחיב את מעגל ההיכרויות שלו וסיפור חייו מרתק רבים. הוא כמובן חובר בעיקר למתנגדי עבדות, מגיע לפגישות החברה נגד עבדות וקושר קשרים חברתיים.

ב-1841 הוא מצליח לחסוך מספיק כסף ולהגיע לכינוס נגד העבדות בננטקט. שם הוא מרגיש מספיק בשל כדי להופיע בעצמו מול קהל והוא מחליט ספונטנית לספר את סיפורו. לטענתו נאומו היה לקוי, הקהל חשב אחרת, עוד לפני שעזב את האי כבר הוזמן להיות דובר קבוע. דאגלס מתחיל לנאום ברחבי מסצ'וסטס, נאומיו זוכים לאהדה ושפתו העשירה הפכה לרועץ – אף אחד לא מאמין שעבד מסוגל לדבר ככה ויותר מזה - מכיוון שהוא עדיין לא היה אדם משוחרר אלא עבד נמלט, לא ניתן היה לאמת את סיפורו משום שמסר פרטים בדויים. 

אבל לא איש כפרדריק להירתע – הוא מחליט לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו (יהיו עוד שתיים בהמשך) "סיפור חייו של פרדריק דאגלס – עבד אמריקאי" ולא להשמיט או לשנות פרטים. זה דורש אומץ רב כי בעליו (מילה מצמררת בהקשר הזה) בהחלט עלול היה לדרוש אותו בחזרה. הספר, שיוצא ב-1845, הופך לרב מכר בארה"ב ואף מתורגם לצרפתית ולהולנדית. החשש לחייו מביא את פרדריק לנסוע עם אשתו וארבעת ילדיהם (כן, הם היו מאוד מהירים, להזכירכם הוא בן 27 ורק 6 שנים חופשי ונשוי [פאוזה להתרשמותכם הכנה]) לאירלנד, בדיוק בזמן לתחילת הרעב הגדול. 

מה שמפתיע אותו הוא תחושת השחרור – באנגליה הוא לא מרגיש שום גזענות או אפליה והתחושה הזו מפתיעה אותו בעוצמתה. הם שוהים באירלנד ואנגליה שנתיים וכמובן שפרדריק גם נואם בזמן הזה ואף מוקמת קרן עבורו לאיסוף הכסף הנדרש לקניית חירותו. אבל משפחת דאגלס מרגישה שמקומה בארה"ב.

עם חזרתם ב-1847, דאגלס פותח במיזם חדש – עיתון נגד עבדות בשם "כוכב הצפון" שהמוטו שלו הוא: "לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע – אלוהים הוא האב של כולם ואנו כולנו אחים". דאגלס מתחיל לפתח קו מחשבה עצמאי וביקורתי ובנוסף מתחיל את פעילותו בתחום השוויון המגדרי. 

דאגלס חובר לפעילות גם עם הסופרג'יסטיות בהבנה כי המאבק לשוויון אינו נחלתה רק של קבוצה מקופחת אחת אלא של עוד אוכלוסיות מקופחות ובמובהק – נשים. דאגלס היה האפרו-אמריקאי היחיד בכינוס ההיסטורי במפלי סנקה ב-1848, שנחשב לכינוס הנשי הראשון שגם עסק בזכות ההצבעה, אגב בעידודו של דאגלס. הוא נואם ואף אומר בקול צלול ורם שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשים ימלאו את תפקידן גם בפוליטיקה. ובנוסף גם פועל למיגור הבערות ולמניעת אפליה.

באותה תקופה מתגלעים חיכוכים במחנה המתנגדים לעבדות, דאגלס מתחיל לנטות לצד שמאמין שלא די במחאה לא אלימה וכי כל האמצעים כשרים, שמיוצג למשל על ידי ג'ון בראון, אבל גם בצד שמאמין שבעצם החוקה היא כלי מצוין לביטול העבדות ולא כלי שמקבע חוסר שוויון ותומך עבדות כפי שגאריסון האמין. אבל התמיכה בצד המילטנטי של המאבק מכניסה אותו לברוך קל ב-1859. אחרי המתקפה בהרפרס פרי שהונהגה על ידי ג'ון בראון, נמצאו בכליו מכתב ובו שמו דאגלס, שאכן תמך בבראון אך מעולם לא הסכים לפעול אקטיבית. בכל מקרה, הוא בורח לקנדה, אבל הוא כמובן נשאר מעורב, ב-1860 הוא מפליג לאנגליה אך חוזר אחרי שמגיע אליו מברק המודיע על מותה של בתו הקטנה, בת העשר – אנני. 

אחרי הכרזתו של לינקולן על שחרור כל העבדים בשטחי הקונפדרציה ינואר 1862, הוא מתחיל לפעול כמגייס לצבא הוא מפרסם מאמרים בזכות התנדבותם של אפרו-אמריקאים לצבא, ואף גם שניים מבניו מתגייסים לצבא והשלישי מצטרף למאמצי הגיוס. עם זאת הוא לא מפסיק גם להילחם עבור שכר ותנאים שווים. כאשר מגיעות ידיעות שהחיילים השחורים שנתפסים בשבי עוברים התעללויות נוראיות ואף נמכרים לעבדות הוא מחליט לעשות מעשה. הוא כותב ביקורת, מנסה לשכנע שהצבא צריך להגיב נחרצות על פעולות כאלה על מנת להרתיע. אבל זה לא עוזר. 

באוגוסט 1863 הוא מגיע לבית הלבן בלי שנקבעה לו פגישה, מבחינתו הוא היה אדם עם משימה ולא היה לו זמן לחכות לפרוטוקול בהנחה שהנשיא היה פשוט מסכים להיפגש עם עבד לשעבר. הוא היה האפרו-אמריקאי היחיד בתור האנשים שקיוו להזדמנות להיפגש עם הנשיא. הוא העביר את כרטיסו ואחרי 2 דקות נקרא אל הנשיא – עוד שיא בחייו של אדם שלא הפסיק לקבוע שיאים. כשנכנס לחדר בו היה הנשיא ניגש אליו והחל להציג את עצמו, אך הנשיא קטע אותו ואמר: "אני יודע מי אתה, מר דאגלס." אגב מכאן מתחילה מערכת יחסים מעניינת בין שני האישים.

סיום המלחמה ב-1865 מגביר את הרוח במפרשיו של דאגלס, ביטול העבדות וקבלת התיקון ה-13 הם פרי רוח השינוי שמביא אתו לינקולן. אם כי דאגלס לא רק מתרשם מפעולותיו אלא גם מביע בפומבי ביקורת נוקבת. זה לא מונע מלינקולן להזמין אותו אישית להשבעתו השניה ב- 4.3.1865. אחרי ההשבעה והנאום, השומרים בכניסה למסיבה לא מאפשרים לדאגלס להיכנס בגלל שהוא אפרו-אמריקאי. בסופו של דבר לא רק שהוא נכנס, לינקולן מיד התפנה אליו ואמר לו שהוא רוצה לשמוע את דעתו על הנאום, דאגלס סיכם זאת כך: "זה היה מאמץ מקודש". אלא שלינקולן נרצח באפריל. 

אגב, כפי שניתן היה לראות, הביקורת שיש לו על לינקולן לא פוגעת גם בהערכתו את האיש ופועלו והוא בהחלט מבחין בין שני הדברים. זו גם הסיבה שאלמנתו של לינקולן נתנה לו במתנה את מקל ההליכה האהוב על הנשיא. הרצח לא מוריד מהמוטיבציה של דאגלס האקטיביסט לפעול ולהשמיע את קולו ויש לו חלק באישור התיקונים ה-14, וה-15 לחוקה מאוחר יותר (בתקופת כהונתו הראשונה של יוליסס גרנט). אגב הנשיא ג'ונסון מציע לו לעמוד בראש המחלקה לאנשים חופשיים, אך הוא מסרב משום שהוא לא מוכן לתמוך בג'ונסון, אבל הוא מקבל מינויים ציבוריים אחרים הקשורים בעשייה למען שוויון אפרו-אמריקאים וכמובן גם נשים.

בבחירות של 1868 הוא תומך, אולי מחוסר ברירה, ביוליסס גרנט. כך או אחרת הוא ממשיך בפעילות ציבורית, וגם מעורב בהתנהלות של הנשיא מול הקו-קלוקס-קלאן ובפעולה החריפה נגדם. בבחירות 1872 – הפתעה – פרדריק דאגלס הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לסגן נשיא ארה"ב, שותפה למרוץ של המועמדת ויקטוריה וודהול מטעם מפלגת שוויון הזכויות (שנראתה לאחרונה בבחירות של 1888 אם תהיתם למה זה לא נשמע מוכר). במקביל ביתו בניו יורק נשרף, כנראה כתוצאה מהצתה, והוא עובר לוושינגטון DC. 

שנתיים אחר כך פוקדת אותו תקופה לא טובה, המשבר הכלכלי לא פוסח על הבנק לחיסכון לאנשים חופשיים שהוא מונה לעמוד בראשו והוא פושט את הרגל. העיתון החדש שהוא מנסה להקים נכשל כישלון חרוץ והוא מקבל מינוי של מרשל של מחוז קולומביה וזה שמציל אותו מקריסה כלכלית מוחלטת.

ב-1877, בתיווכה של בתו של "אדונו" לשעבר שהפכה לאוהדת של דאגלס, הוא נוסע לפגוש את "אדונו" לשעבר והם מתפייסים, אקט זה גם זוכה להמון ביקורת. שנה אחרי הוא קונה את ביתו האחרון, זו תקופה טובה כלכלית, בעיקר משום שהוא מקבל מינויים פוליטיים המסייעים לו לשמור על משכורת והוא מרחיב לאט לאט את נכסיו, היום המקום משמש כאתר היסטורי. 

ב-1881 הוא מפרסם את האוטוביוגרפיה השלישית שלו, שזוכה להצלחה אך תוך פחות משנה אנה חוטפת שבץ ומתה ודאגלס נותר לבד ושבור לב. הוא מתאושש ומוצא אהבה בדמות הלן פיטס, סופרג'יסטית אקטיביסטית ולבנה שצעירה ממנו בכ-20 שנה והם גם מתחתנים. ב-1888 הוא הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לנשיאות ארה"ב. זו תקופה לא פשוטה בארה"ב ותנועת "החזרה לאפריקה" מתחילה לצבור תאוצה בקרב הציבור האפרו-אמריקאי ודאגלס מנסה בכל כוחו להשמיע את קולה של הסולידריות. הוא ממשיך לפעול ממש עד יומו האחרון. 

זה היה ה-20 בפברואר 1895 ודאגלס דיבר בפני כנס נשים בוושינגטון, הנאום היה הצלחה כבירה. הוא חזר לביתו וכדי להתכונן לעוד הרצאה בערב אך עבר התקף לב ומת. הוא היה בן 77 ו-6 ימים, כלומר בהנחה שזה בסדר מבחינתכם שהוא בחר עצמאית בתאריך זה כיום ההולדת שלו. אלפים חלפו על פני ארונו, הוא נקבר לצד אנה בחלקה משפחתית ברוצ'סטר ניו יורק ואגב אחרי 8 שנים הלן נקברה מצדו השני.

הוא השאיר אחריו מורשת מתועדת וחייו מעוררי השראה, ואסיים בדברים שאמר, שהיו נכונים בתקופתו וככל הנראה יהיו נכונים לעד:  "כאשר הצדק נמנע, דלות נאכפת, כאשר הבערות נחשפת וכאשר מעמד כלשהו נאלץ להרגיש שהחברה היא מזימה מאורגנת לדיכוי, שוד והשפלה, שום אדם אינו בטוח"

אין כיבוש, צודקים. זה דיכוי. זה מה שזה

אתמול בלילה (שבת) הלכתי לישון בשעדיין משתוללים ברשת דיווחים על האשה בת ה-60 שנפצעה קשה אחרי ידויי אבנים בצומת שילה והמלחמה על חייה. כשקמתי בבוקר התגלה שלא היה ולא נברא, זה לא אומר שלא יכול היה להיות, ועדיין. בשעות המועטות שהידיעה היתה באוויר ברשתות החברתיות היא קיבלה גינויים כי גינוי זה הפוליטיקלי קורקט החדש. אגב, היו אתמול המון מקרים של ידויי אבנים ובנס לא קרה כלום. כמה פעמים שמעתי אתמול את המושג אבנים הורגות. זה נכון כמעט לכל דבר שתשים בידיו של אדם, כי זה לא המכשיר - זה האדם, ברטולד ברכט כבר כתב את זה טוב ממני.

שני פיגועי דקירה היו בסוף השבוע, ועושה רושם שכולם בציפיה לגל טרור חדש. נתניהו אף פירסם ברשתות החברתיות תודה לחיילי מג"ב וצה"ל והוסיף כי המדיניות של ישראל כלפי מפגעים היא אפס וש"נפגע בכל מי שינסה לפגוע בנו". נתניהו בהחלט יכול ליצור הסלמה, החמאס גם ככה בוחן את האפשרויות, אלא שזה לא יועיל לאף אחד מהצדדים כרגע וגם באמת שנורא חם. 

אבל הנקודה שבכלל רציתי לכתוב היא לא זו, גלי הפיגועים אינם תולדה אמיתית של מי נמצא בשלטון, מוכרים לנו את הנקודה הזו כמעט בכל מערכת בחירות. את העבודה למניעת פיגועים עושות היחידות השונות בזרועות הביטחון והן עושות את זה (בלי להיכנס לנושא) יומיום ובלי קשר למי נמצא בשלטון. פיגועים הם לא ממש תולדה של פעלה כזו או אחרת אם פוליטית ואם לאו, כמובן שיש דברים שמגבירים ניסיונות לפיגועים, אבל פיגועים נמצאים כל הזמן ברקע, למרות הניסיון של אבו מאזן להיאבק על עצמאות פלסטינית בדרכים לא אלימות. חופשי אתם יכולים להיות ציניים ולהביא לי דוגמאות על משפטים שהוא אמר, עם יד על הלב ובהתחשב בנסיבות אבו מאזן הוא פרטנר מצוין שישראל מפספת, נכון יותר פיספסה, למרות מגבלותיו וחסרונותיו ויש. 

פיגועים קיימים כי יש דיכוי, הם יוסיפו להתקיים כל עוד הנושא הזה לא יבוא על פתרונו ואולי גם אחריו אין לדעת, אבל בינתיים 48 שנים שאנחנו חיים בצל דיכוי ופיגועים ברמה כזו או אחרת. ישראל רומסת את זכויות העם הפלסטיני מדי יום, לא רק שהיא אינה מקיימת שוויון היא לא מאפשרת קיום בכבוד. אגב, אתם מוזמנים לתת לפלסטינים כל שם שתרצו, זה לא ישנה את העובדות שיש כאן קבוצה לאומית שמבקשת הכרה בזכויותיה וזה שנגיד שאין דבר כזה לא יהפוך את זה ללא קיים. לא היו פלסטינים, כן היו פלסטינים - זה לא משנה - יש כרגע משהו ואלא אם כן עליתם על פטנט להמרה לאומית כוזבת, ביטול העובדה לא יסייע למציאת פתרון. 48 שנות דיכוי שמעולם לא הצטיינו בהומניות או הבנה לליבם של הנכבשים תהא לאומיותם אשר תהא.

במצב הזה, בו לנולדים לתוך המציאות הפלסטינית בוודאי בעזה אך גם בגדה, אין למעשה שום עתיד לשאוף אליו, אלימות הופכת לדרך חיים. מתוך ראיית הדיכוי הפוליטי כמכשיר הרסני המייצר מעגל אלימות בין המדכא למדוכא, הנה משהו שאמר נלסון מנדלה, בלי חלילה השוות את ישראל לדרום אפריקה (אם תהיתם): "אינני כופר בעובדה שתיכננתי מעשי חבלה. לא תיכננתי אותם מתוך פזיזות או משום שיש בי איזושהי אהבה לאלימות. תיכננתי את זה כתוצאה מהערכה פיכחת ושקולה של מצב פוליטי שעלה אחרי שנים רבות של עריצות, ניצול ודיכוי של בני עמי על ידי לבנים".

זה לא רק נלסון מנדלה, כל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אנשים או קבוצות שדוכאו מספיק כדי לאבד כל תקווה ולפנות לאלימות. לא זו לא דרכי, אני בטח לא מנסה לייצר רציונאל שמסביר את ההיגיון מאחורי מעשי רצח ואלימות, אלא שמסתבר שזה אפיק פעולה ששומש, משומש וישומש בידי האנושות. הוא גם נעשה על ידינו, כמובן בלי השוואה, כי אסור. 

הניסיון שלנו להשלים עם המצב יוצר בעיות מוסר רציניות והן עלו בפסיקותיו של בג"צ בחודש האחרון בצורה ברורה. היום בישראל יש ציבור שתומך "בצדק יהודי" שגובר על שיקולי דמוקרטיה ומוסר, גובר על התנהלות חכמה במישור הפוליטי, מתכסה באיצטלת ביטחון ומעבר לעובדה שאינו מתווה מדיניות שיש בה משום להבטיח עתיד טוב יותר ויוצר סכנה אמיתית לדמוקרטיה ברמה הבסיסית ביותר של זכויות אדם ואזרח. לאן זה מוביל אותנו אינני יודעת. חכמים ממני, כמו תומאס ג'פרסון, כבר הבינו ש"למרות שרצון הכלל תמיד מנצח, רצון זה על מנת שיהא צודק חייב להיות הגיוני, על המיעוט לקבל שוויון זכויות, אשר עליהן החוק מגן בשוויון ואשר הפרתן תחשב לדיכוי". לא רוצים לקרוא לזה כיבוש? אין בעיה - תנו זכויות שוות. 

כאשר מדינת ישראל מפירה מדי יום את זכויותיהם של הפלסטינים, אזרחי ישראל צריכים לחוש מאויימים. אין כיבוש/יש כיבוש, אין פלסטינים/יש פלסטינים - אין זה משנה בשטחים הלא מוגדרים האלה עם האוכלוסיה הלא מוגדרת הזאת ישראל היום עושה מעשים שאסור לה לעשות גם אם הם התחילו ואלוהים איתנו. "הוא שדואג שזכויותיו מוגנות, חייב לשמור על אויבו מפני דיכוי, אם ייכשל בחובתו זו הוא קובע תקדים שיפגע בעצמו" - זה לא אני אמרתי, זה אמר תומאס פיין והוא כבר לא יתנו מעל 200 שנה. מדינאים אחראיים צריכים לגשת לנושא הזה ולפרק אתו ולא מאהבת הפלסטינים, אלא מאהבת ישראל והרצון לחיות בשקט במדינה שלא אוכלת לא את יושביה ולא את שכניה. אבל עזבו, בואו נדבר קצת על ראש חודש אלול ועל תובנות וסליחות, את הסיפור הזה שאין לו שם אנחנו דוחים כבר 48 שנים, בואו ניתן לזה צ'אנס לראות איך זה מתפתח. עד עכשיו זה לא עובד, אין לדעת. ולא אמרתי עוד מילה על לייבוביץ'. 

חוק החמץ - סימבוליקה ולא אכיפה

סערה בכוס מים, מודה מראש. אתם ממש לא חייבים. אבל הציוץ האווילי הזה:

כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה

של עמית סגל (בעיני סמל ומופת לאינדוקטרינציה יהודית ולאומית), דווקא מצריך בעיניי מספר התייחסויות. למרות שההקש ה"לוגי" בין מכירת חמץ באבן גבירול ובין נשיאת דגל שלטון החוק הוא בהחלט גרעין קשה לפיצוח בכל קנה מידה, למעט העובדה שאין בין הדברים קשר וזו דמגוגיה זולה, אני אתאפק ואתייחס קודם ללשון החוק. 

אז מהו נוסח חוק חג המצות (איסורי חצץ) התשמ"ו-1986? הנה הוא במלוא הדרו (אל תודו לי שחסכתי לכם את החיפוש, אני יודעת שלא הייתם מחפשים, כי זה לא ממש מעניין אתכם):

איסור הצגת חמץ 1.

מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לענין זה, "מוצר חמץ" –

(1)

לחם;

(2)

לחמניה;

(3)

פיתה;

(4)

כל מוצרי קמח חמץ אחרים.

2.

סייג לאיסור

הוראות סעיף 1 לא יחולו –

(1)

בתחומו של ישוב שבו מרבית התושבים או מרבית חברי מועצת הרשות המקומית אינם יהודים;

(2)

בתחומו של ישוב אחר – בחלקיו שבהם מרבית התושבים אינם יהודים או שבהם מרבית בתי-העסק אינם של יהודים;

(3)

בתחומו של ישוב שיתופי שבו בתי-העסק מיועדים לצרכי תושביו של המקום בלבד.

3.

עונשין

העובר על הוראות סעיף 1, דינו – קנס.

4.

מפקחים

(א)

שר הפנים ימנה מפקחים לענין חוק זה מבין עובדי המדינה ומבין מי שמונה כדין לפקח או למפקח מכוח חיקוק, וכן מתוך רשימת פקחים ומפקחים שהגישו לו רשויות מקומיות.

(ב)

למפקח כאמור תהיה סמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה; בהשתמשו בסמכות כאמור –

(1)

יהיו למפקח סמכויות שוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969;

(2)

יהיה מפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לקצין משטרה בדרגת מפקח לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), וסעיף 3 לפקודה האמורה יחול על הודעה שרשם מכוח סמכות זו.

5.

[תיקון: תשמ"ז]

הנוסח שולב בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

6.

ביצוע ותקנות

(א)

שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.

(ב)

שר הפנים רשאי לקבוע את גבולותיהם של אותם חלקי ישובים שעליהם לא חל סעיף 1, מכח האמור בסעיף 2(2).

אם תשימו לב, בעוד שהאיסור הדתי מדבר על איסור אכילת חמץ ואיסור "בל יימצא", החוק עצמו אוסר על הצגה בפומבי בלבד, זאת אומרת שהוא אפילו לא אוסר על מכירתו, אלא בעצם מתייחס רק לנקודה של "לא ייראה". כדאי לשים לב שהחוק מציין מפורשות "מוצר חמץ" ומציין לחם, לחמניה, פיתה וכל מוצרי קמח חמץ אחרים, כי החוק הזה שנעשה מטעמים דתיים הוא סימבולי בלבד וייתכן שפה נעוצה הבעיה הגדולה, ואגב המיותרת, בלאכוף אותו. בהערת אגב אציין כי חוק שאינו נאכף הוא חוק שמן הדין לבטלו. בשולי הדברים עוד שאלת תם -  החוק לא מתייחס היא שתיה אלכוהולית כמו בירה או וויסקי ועם זאת דבר היותם חמץ אינו מוטל בספק. אם כך, ניתן לסכם ולומר שהחוק מתחילתו אינו דן בכלל בסוגיית מכירת החמץ (כפי שניתן היה אולי להבין מציוצו של עמית סגל, שאינו מהווה אגב אינדיקציה לכלום) וכמובן שגם לא בדיון המהותי על אכילת חמץ. 

בת"פ 4726/07 פסקה השופטת תמר בן אשר צבן, מנסה לקבוע מה המשמעות של הצגה בפומבי, לא אלאה אתכם בפרטים של ההבחנה בין מקום ציבורי ל"פומבי", אולם אסתפק בכך שהשופטת קובעת כי מסעדה, או חנות, מהווה מקום ציבורי ואינה מקום פומבי. לכן, אין בכך משום עבירה. יתרה, בל נשכח שמי שממילא שומר על החג לא ייכנס למקומות כאלה מלכתחילה ולכן אם כבר מה שסגל מנסח פה היא קריאה הפוכה, סגל חוטא בפירוש יתר של החוק שאינו ממין העניין. אם לקרוא נכון את ציוצו, סגל מרחיב את החוק מתוך פרשנות אישית אך למעשה בקריאה זו, אם גם אני אפעל על פי עקרון "המשתמע", הוא מבקש לפגוע תכל'ס בעיקרון השוויון ובחוק יסוד: כבוד האדם ועל פניו גם בחוק יסוד: חופש העיסוק. בא לקלל ונמצא מברך - רק שאף אחד לא יעמידו על הטעות.

אם כך מיצינו את הנקודה הפרשנית של האם היתה כאן מכירת חמץ פומבית, כפי שמציע עמית סגל - הפלא ופלא בית המשפט עצמו אינו מסכים עמו ולכן סגל חוטא כאן בהנחה אישית וטעית ומטעה. יתרה לא רק שהוא טועה בהנחה שאין היענות לנוסח החוק, הוא לא מבין את החוק אלא חוטא בפרשנות אישית הנובעת מפילטרים אישיים שאינם ממין העניין. אם באדם דתי - מסורתי היה מדבר על פגיעה ברגשותיו, אפשר היה להבין אותו יותר. יותר מזה אילו הייתי קטנונית כמוהו, הייתי מציעה לכל בעלי המסעדות באן גבירול המוכרים חמץ להתאגד נגדו בתביעת דיבה, סתם בשביל הקטע.  

להמשיך עם הסיפא? סגל טוען כי מי שאינו מכבד את החוק אינו יכול לשאת בדגל של שלטון החוק בשאר ימות השנה. רוצים לקרוא את שוב? אתם לא חייבים הקפיצה הלוגית מגיעה למנעד שמרבית המין האנושי לא יכול לה. יש כאן אי-גיון בולט שמשום מה פוסח על עמית סגל, אבל אולי זו נחלתם של אנשים מאמינים בחג הפסח, קראו לזה פסיחה מתודית. מימיי לא ידעתי על הורסטיליות של בעלי המסעדות באבן גבירול - מסעדנים בפסח ואבירי פוליטיקה בשאר ימות השנה. הם כנראה פוליטיקאים בסתר ואת פועלם הגדול מכירים רק מתי מעט. כך או אחרת הניסיון פה של סגל לחבר בין המסעדנים התל אביב (של אבן גבירול, וסליחה מכל השאר שלא הוכנסו למסדר זה - בעצם במחשבה שניה, אני מהמרת שהוא אינו מהמתנצלים) לשמאל הוא כניעה נוראית לדעות קדומות, פרופגנדה מטופשת שאין בה כלום ובעיקר הוכחה שסרטוני ההיפסטר האומללים של בנט אכן השפיעו על דעת הקהל.

לו סגל, כעיתונאי דתי, היה אומר שקשה לו לראות אנשים אוכלים חמץ בפסח, הייתי יכולה להבין לליבו, הוא לא. הוא משתמש בדמגוגיה שאין מאחוריה כלום ובעיקר מעידה על חוסר מקצועיות, אבל זה יכול להפתיע רק את מי שמראש היו לו איזה שהן ציפיות. בכל מקרה לפני שאתם יוצאים להגנתו - שימו לב שאתם מגינים על דעתו האישית אן על הפגיעה ברגשותיו, אבל כל מה שהוא כתב, בין אם זה לנושא העבירה על החוק ובין הקשר הקלוש לשמאל, כל אלה באמת סתם מלל שאין מאחוריו כלום לבד מפרופגנדה זולה. תל אביב לא אסורה לדתיים ובוודאי שאני לא אציע שדתיים ימנעו מלבקר בה, אולם הצורך לכבד אמונות של בני אדם שונים, מחייב שכל מי ששומר על הכשרות בפסח, או בכל זמן אחר, יבין שהחוק מעגן גם את זכותי לא לשמור. כבוד האדם פועל לשני הכיוונים, אבל אני כפופה להרבה יותר איסורים הנוגדים את אמונת או העדרה מאשר אלה השומרים על הדת, לא התלוננתי על זה ואני לא אתחיל להתלונן גם עכשיו.