ג'פרסון - האיש והניגודים

תומס ג'פרסון, מי שנחשב לאחד האבות המייסדים האמריקאים, ממחברי הכרזת העצמאות והנשיא ה-3 של ארה"ב, נולד ב-2.4.1743 (אך עם אימוץ הלוח הגרגוריאני ב-1752 תוקנן התאריך ל-13.4.1743) למשפחה בריטית ואמידה בווירג'יניה. הוא נודע כדמוקרט, ליברל, איש מבריק וכותב בחסד, שבאופן קבוע נתפס על ידי האמריקאים כאחד הנשיאים הטובים ביותר שהיו למדינה. הוא בין 4 הנשיאים בהר ראשמור, כותב הכרזת העצמאות, עורך דין, ארכיטקט, דיוקנו מוטבע על הניקל (5 סנט) וגם על שטר ה-2 דולר כשמהצד השני אחוזת מונטיצ'לו שתכנן בעצמו והיום היא אתר מורשת היסטורי והוא המייסד של אוניברסיטת וירג'יניה. אתם אולי לא יודעים אבל הכיסא המסתובב הראשון? עיצב אותו ג'פרסון. אבל לא הכל מנצנץ ומרשים, כי כמו כל אדם, גם ג'פרסון היה מורכב.

Official Presidential portrait of Thomas Jefferson by Rembrandt Peale, 1800

כמה מורכב? איש שדיבר על שוויון וכתב עליו בלהט ובכל זאת החזיק בכל שנה נתונה בכ-200 עבדים, איש של גינונים פשוטים אך טעם אמנותי משובח ומה עוד? ובכן הסקנדל שליווה את חייב היה מספיק גדול כדי שהאנדרטה שלו באוניברסיטת וירג'יניה תרוסס לפנות בוקר של שישי בשבוע שעבר במילים "גזען" ו"אנס", אור ליום ה-13.4.2018, יום המייסד, היום בו צוין יום הולדתו ה-275. למה? כי הסקנדל הגדול, שלרוב מוסתר ולא ממש עלה לדיון מהותי, נעוץ בעובדה שהיה ככל הנראה אביהם של ילדיה של משרתת אפרו-אמריקאית באחוזתו, כידוע מערכות יחסים כאלה לרוב לא היו בהסכמה. כך או אחרת אין ספק שאת הנקודה הלא פתורה הזו, ארה"ב מתקשה ליישב, אבל בואו נתחיל בסיפור.

הוא היה שלישי מעשרה ילדים, הבן הראשון. הוא למד בבית עד גיל 9 ואז עבר למלמד פרטי שלימד אותו לא רק היסטוריה, פילוסופיה ומתמטיקה, גם שלוש שפות: לטינית, צרפתית ויוונית, כן, כבר מגיל צעיר הוא גילה כשרון יוצא דופן לשפות, אבל גם לאומנות (ציור), מוסיקה (כינור) ומתמטיקה (כי למה לא?). אביו היה בעל מטע ומודד ומת כשג'פרסון היה בן 14, ירושתו חולקה בין שני בניו, שקיבלו את חלקם חוקית רק כאשר מלאו להם 21, כלומר עבור ג'פרסון זה היה ב-1764 והשטח שלו כלל את מונטיצ'לו. על אמו לא ידוע הרבה, היא היתה ילידת אנגליה, בת למשפחת רנדולף שהתגאו בקשרי דם לבית המלוכה האנגלי והסקוטי, שעברה לווירג'יניה בילדותה. ג'פרסון לא הרבה לדבר עליה והיא מתה מספר חודשים לפני שכתב את הכרזת העצמאות, כשהיה בן 33.

בינתיים בגיל 16 החל את לימודיו בקולג' וויליאם ומרי בווירג'יניה, אחד הקולג'ים החשובים בתקופתו, שם למד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה והיה בן חסותו של פרופ' וויליאם סמול, שאף הכיר לג'פרסון הצעיר את ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואת אייזיק ניוטון, הכותבים שהשפעתם על ג'פרסון ניכרו בכל כתביו ופועלו. על הדרך הוא למד גם משפטים וסיים את לימודיו תוך שנתיים. הוא קרא ספרים בלי סוף וכאשר ב-1770 נשרפה ספרייתו, הוא שיחזר אותה והכפיל אותה פי חמש תוך שנתיים, אדם כלבבי. אגב כאשר הבריטים שרפו את ספריית הקונגרס ב-1814, הוא מכר את ספרייתו בכ-23,000$ לקונגרס כדי להתחיל אותה מחדש, חלק מהספרים עוררו זעם פוריטני, אבל זה סיפור אחר, בסופו של דבר שני שליש מהאוסף שלו הושמדו בשריפה ב-1851, אבל הלאה.

ב-1767, בגיל 24, הוא עובר את בחינת ההסמכה, אבל הוא גם פחות או יותר אחד מעורכי הדין המשכילים ביותר באמריקה. שנה אחרי הוא כבר נציג בבית הנבחרים של וירג'יניה, בית הנבחרים הראשון בקולוניות, הוא קורא לעצמאות ואמנם אז הוא אמנם לא מתנגד לעבדות, בהנחה שאי פעם ניתן היה לכנות אותו כך, אך אחראי על כמה וכמה רפורמות בתחום העבדות. כעורך דין ייצג עבדים והכניס למשפט האמריקאי את המושג "משפט הטבע", היינו שבני האדם שווים. כעורך דין זה לא סייע לו, אולם הרעיון הזה הפך ליסוד בהכרזת העצמאות האמריקאית.

בינתיים הוא גם מוצא את הזמן לבניית ביתו שבמונטיצ'לו, בראש גבעה החולשת על 5,000 האקרים של מטעים שעכשיו היו בבעלותו. הוא עיצב אותו לבד כי היה ארכיטקט חובב והכיפה במבואה של האחוזה היתה גולת הכותרת של עבודתו. הוא עבר לגור שם ב-1770, עד אז הוא גר אצל אמא שלו. ב-1771 הוא מתחתן עם בת דודה מדרגה שלישית, אלמנה בת 23, עשירה ומוכשרת כמו שד. נישואיהם היו קצרים, רק 10 שנים עד שמרתה מתה, לא הרבה אחרי לידת בתם השישית.

אלה היו שנים מאושרות עבור ג'פרסון ומותה השאיר אותו שבור לב. על מיטת חוליה היא השביעה את ג'פרסון שלא יתחתן והסבירה שמכיוון שכילדה גדלה אחרי מות אמה עם 2 אימהות חורגות, היא לא מעוניינת שלילדיה תהיה אם חורגת. בתם הבכורה, מרתה, נולדה ב-1772, ב-1774 נולדה ג'ין שמתה לפני שמלאו לה 12 חודשים, ב-1777 נולד בנם השני שמת כמה שבועות אחרי לידתו, מרי נולדה ב-1778, לוסי ב-1780 אך גם היא לא הגיעה לשנתה השנייה ואליזבת נולדה ב-1782 אבל מתה ב-1785. למעשה רק מרתה ומארי שורדות את הילדות ורק מרתה תאריך חיים אחרי אביה.

אבל ג'פרסון במרכז ההתרחשויות, בקונגרס החשוב של אמריקה וכאשר ב-1774, בתגובה למסיבת התה של בוסטון, עוברים חוקי הכפייה (או החוקים הבלתי נסבלים) בפרלמנט הבריטי, קורא ג'פרסון ליום של צום משום שלבני אדם יש את הזכות לשלוט על עצמם. ב-1775 הוא כבר אחד הצירים הצעירים בקונגרס הקונטיננטלי השני, במושבות יש מספיק אנשים שחושבים שעדיין ניתן לפתור את המשבר עם האנגליה, התחושה הזו נמשכת גם אחרי הקרבות ההתחלתיים בקונקורד ובלקסינגטון, מצד שני הלכה וגאתה התחושה שהגיע הזמן להכריז עצמאות. על הרקע הזה נפתח המושב הנוסף של הקונגרס הקונטיננטלי השני בפילדלפיה במאי 1775, גם ג'פרסון שם והוא אחד מהצירים הצעירים והבולטים.

ג'פרסון חובר לאדמס וביחד הם משמיעים קול ברור למען עצמאות אמריקאית, בעוד שצירים רבים עדיין חוששים. יחד הם מעבירים את החלטת לי על הכרזת עצמאות וגם את מינוי של ג'פרסון לוועידת החמישה (שכללה את אדאמס, ג'פרסון, פרנקלין, שרמן וליבינגסטון) שנועדה לגבש את הכרזת העצמאות. במקביל, בספטמבר 1775 הוא מקבל דרגת קולונל ומיליציה לפקד עליה, אבל מהר מאוד הוא מועבר מתפקידו כי התגלה כחיוני בגיבוש הכרזת העצמאות וגם בניסוח חלקים מהחוקה וחוקים נוספים.

עד ה-28.6.1776 ג'פרסון מנסח את הטיוטא האחרונה של הכרזת העצמאות האמריקאית. אף אחד מהרעיונות שניסח ג'פרסון לא היה מקורי, הם נעוצים בפילוסופיה הליברלית של התקופה, נטועים ברעיונות של תנועת ההשכלה, ובכל זאת איסופם לכדי מסמך קוהרנטי ורשמי המהווה מסמך מכונן של מדינה חדשה הוא תקדימי. ההכרזה אושרה בהחלטה מיום ה-4.7.1776 ומטבע הלשון "כל בני האדם נוצרו שווים" נצרב בתודעה ההיסטורית של ההיסטוריה האנושית.

בסתיו של 1776 הוא כבר בווירג'יניה, אחרי שהתפטר מהקונגרס ונבחר מחדש לבית המחוקקים של וירג'יניה. ב-1778 הוא מחוקק מחדש את חוקי המדינה כדי שיהוו מודל לחקיקה בהתאם להכרזת העצמאות, וכותב כ-126 חוקים. אחד מהם הוא גם הפרדת דת ומדינה, הוא אמנם לא מצליח להעביר את החוק בהתחלה, אך אחרי 9 שנים הוא נוחל הצלחה ואגב הוא גם הבסיס לתיקון הראשון לחוקה.

ב-1779 הוא נבחר למושל וירג'יניה לתקופה של שנה ונבחר שוב לכהונה שניה של שנה, אלא שכאשר הבריטים מקיפים את ריצ'מונד, לפני שהם שורפים אותה עד היסוד, ג'פרסון מצליח לברוח לפני שהכוחות הבריטים תופסים אותו. למרות שנאלץ לברוח, יריביו הפוליטיים טענו שברח מתוך פחדנות, אגב מחקירת האירוע נמצא שנהג בכבוד הראוי, אך הקלון הזה דבק בו והוא לא העמיד עצמו שוב לבחירה.

ב-1780 הוא מקבל שאלות לגבי וירג'יניה מדיפלומט צרפתי ותשובתו הופכת לספר, שלג'פרסון לוקח חמש שנים לכתוב. זה מסמך שמכיל פרטים רבים על וירג'יניה, אך גם מאפשר הצצה למשנתו של ג'פרסון. הוא יוצא לאור לראשונה בצרפתית ולא הרבה אחרי מתורגם גם לאנגלית בשם "רשימות על מדינת וירג'יניה". שם הוא גם יוצא חוצץ נגד מוסד העבדות, אך הוא גם כותב אי אילו הערות גזעניות באשר ליכולותיהם של אפרו-אמריקאים.

ב-1783 הוא נציגה של וירג'יניה בקונגרס הקונפדרציה והוא פועל במסגרת הוועדה למטבע, במושב השני הוא הוועדה שתפקידה לקבוע את מבנה השלטון ובין היתר קידם חוקים לביטול העבדות. אבל מות אשתו מותיר את ג'פרסון עגום ופזור נפש ואולי זו הסיבה שהקונגרס מחליט לשלוח אותו לצרפת, באוגוסט 1784 הוא מגיע עם בתו פטסי, בתשובה לשאלה אם הוא בא להחליף את פרנקלין, השגריר לצרפת, עונה ג'פרסון: "אני ממשיך אותו, הוא בלתי ניתן להחלפה".

פריז טובה אליו, הוא כובש את הצרפתים ומצליח לעשות למען המטרה האמריקאית וגם למען עצמו. תכל'ס הוא עוסק רק בהסכמי מסחר ולכן יש לו גם זמן להתאהב ב-1786, אלא שהוא מתאהב באישה הלא נכונה – מריה קוסוואי - זמרת אנגליה-איטלקיה, בת 27 ונשואה. הוא גם כבר אלמן 4 שנים וזה מקרוב הגיע אליו הידיעה שבתו לוסי מתה, 2 בנותיו האחרות לומדות הרחק ממנו והוא לגמרי מחפש אהבה, אך הוא מבין שעליו לבחור את הבחירה הפרקטית ולא הרומנטית. מריה חוזרת לאנגליה, אך הם ממשיכים בידידותם לאורך הזמן בחליפת מכתבים די עקבית. אגב, היא גם מכירה לג'פרסון את אנג'ליקה סקיילר צ'רצ', גיסתו של אלכסנדר המילטון וגם איתה הוא ישמור על קשר מכתבים.

ביוני 1787 מגיעה בתו הצעירה, פולי לפריז והיא מלווה במשרתת אפרו-אמריקאית צעירה, רק בת 16, בשם סאלי המינגס, שאחיה כבר נמצא בפריז על תקן הטבח של ג'פרסון. רבים ממשפחת המינגס היו משרתי הבית של משפחתה של מרתה, אשתו של ג'פרסון, מהסיבה הפשוטה שאביה של מרתה היה אביהם של כמה מהם, סאלי היתה למעשה אחות למחצה של מרתה. מעט העבדים שג'פרסון שיחרר בחייו היו ממשפחת המינגס בלבד. לא ברור עד כמה מערכת היחסים הזו היתה בהסכמה, אבל אין ספק שאחרי 9 חודשים לסאלי נולד בן. אגב, תשעה חודשים לפני לידת כל אחד מששת ילדיה, ג'פרסון שהה איתה באותו בית, בין אם בפריז או במונטיצ'לו, שם חדר השינה שלה היה מחובר לשלו.

אבל חוץ מזה, ג'פרסון גם נפגש עם לאפייט שכבר חזר לצרפת ומשיג בעזרתו הסכמי סחר נחוצים עם צרפת. סלון ביתו הופך לחוג הבית של לאפייט והרפובליקנים וב-14.7.1789, יום כיבוש הבסטיליה, ג'פרסון עדיין בפריז, הוא גם מסייע ללאפייט בניסוח הכרזת זכויות האדם והאזרח.

בספטמבר 1789 הוא יוצא למסע לארה"ב והוא די בטוח שזה זמני ושיוחזר לפריז, אולם בבית מחכה לו זימון מוושינגטון לקחת על עצמו את תפקיד שר החוץ האמריקאי הראשון. הוא מקבל את התפקיד אבל זה לא ממש טיול בפארק – לפניו שני עימותים גדולים: החוב הלאומי וקביעת עיר הבירה. ג'פרסון מוצא את עצמו מול יריב לא פשוט – אלכסנדר המילטון, שר האוצר וחביבו של וושינגטון, שגם נהנה ממוניטין של גיבור מלחמה, מבריק וצעיר מג'פרסון ב-12 שנים. הוויכוחים ביניהם מתישים את שניהם, אם כי עולה הרושם שג'פרסון נהנה פחות. בנושא החוב הלאומי, ג'פרסון מתנגד לתפיסה של המילטון שהחוב הלאומי יהיה פדרטיבי וזה מגיע לעימותים לא פשוטים גם מול וושינגטון ששוקל לפטר את ג'פרסון אבל מחליט שלא, בסופו של דבר ההחלטה נופלת על חוב לאומי-פדרטיבי. גם בנושא עיר הבירה יש מחלוקת בקבינט ורק ב-1790 מגיעים לפשרה מוסכמת שאינה ליד ניו יורק (המילטון) או במדינות הדרום (וושינגטון, ג'פרסון וחברים).

העימותים בין ג'פרסון והמילטון לא נגמרים, המילטון מושך לשלטון פדרטיבי חזק וג'פרסון, יחד עם מדיסון, מדברים על השלטון המדינתי ותפקידו בהגנת האזרח מפני עריצות המשטר הפדרטיבי. בסופו של דבר, מול עיתונו של המילטון, הם מקימים עיתון מתנגד, "הנשיונל גאזט", ואף קוראים למדינות לבטל חוקים פדרטיביים כלא חוקתיים, מבחינת וושינגטון זו קריאה למרד בשלטון המרכזי. ג'פרסון מחד לא מסכים לעמדות של וושינגטון, אך מאידך מכבד את מנהיגותו. לכן, המטרה מבחינתו ומבחינת מדיסון היא המילטון. כאשר הסיפור על הרומן של המילטון מתברר, ג'פרסון מוצא דרך לקנות את מכתבי האהבה של המילטון ומנסה להפיל את המילטון דרכו, רק שהמילטון לא פועל כמצופה, זה אמנם קוטע את הקריירה הפוליטית שלו, אך לא פוגע בהשפעתו של הממשל.

ב-1792 ג'פרסון מתיישב לכתוב לוושינגטון, הוא טוען שהוא רואה פילוג במחנה ומבקש מוושינגטון לפעול לתיקונו. למעשה ג'פרסון מזהה נכון את הקרע שיוביל בסופו של דבר להתפצלות המפלגה לפדרליסטים ולדמוקרטים-רפובליקנים, את ההבדלים בין התומכים בשלטון ריכוזי-פדרטיבי לתומכים בשלטון מדינתי סמי-עצמאי.

עוד לפני שסקנדל המין של המילטון מתפוצץ, כאשר המילטון מביא לחתימת חוזה מול בריטניה שמחזק את הסחר בין הארצות, משווה ג'פרסון בין התחזקותה של בריטניה בארה"ב ובין פגיעה ברעיון הרפובליקני, כאשר ברקע תקופת הטרור של המהפכה הצרפתית, הוא לא חוזר בו מהתמיכה הבלתי מסויגת בצרפת ואף מקשר בין החיבור לאנגליה והעדר התמיכה בצרפת לפגיעה אפשרית ביסודותיה של הרפובליקה האמריקאית.

וושינגטון לא רואה עין בעין עם ג'פרסון, בסופו של דבר בדצמבר 1793 ג'פרסון מחליט לפרוש מהקבינט ואין ספק שלחילוקי הדעות בנודע למדיניות מול צרפת יש חלק בהחלטה. וושינגטון מבין מצוין את כוונתו ולמעשה מהיום הזה ואילך לא יידבר עוד עם ג'פרסון בחיים. התירוץ הרשמי שלו הוא הרצון לחזור לנהל חיים פרטיים, אבל למעשה ג'פרסון מכין את עצמו למועמדות לנשיאות. ואכן הוא רץ לנשיאות בבחירות של 1796, אבל כידוע הוא מפסיד לג'ון אדאמס בלושה קולות וזוכה בסגנות כנציגם של הרפובליקנים במחנה, למרות שהוא מתנגד בפועל לאדאמס - דמיינו.

כסגן נשיא בעל ידע בלתי מבוטל בחקיקה פרלמנטרית הוא דווקא היה יחסית מאוד פאסיבי, עם זאת יש לזכור שבאותה תקופה גם לא ממש היה לתפקידו מעמד כלשהו. השלטון של אדאמס היה מאוד פדרטיבי וזה לא נוח לג'פרסון, זו כנראה שהסיבה שאת מירב מרצו הוא משקיע במה שקורה בצרפת. ואדאמס וג'פרסון מתרחקים מאוד. חוץ מלהיות אופוזיציה, יחד עם מדיסון, מבית, הוא גם לא מפסיק להתערב ביחסי צרפת ואנגליה מכניסה בסופו של דבר את ארה"ב למצב דמוי מלחמה מול אנגליה. כאשר ב-1799 וושינגטון הולך לעולמו, ג'פרסון לא משתתף בהלוויה.

הבחירות של 1800 הן בחירות קשות, למרבה הפלא, או בעצם בגלל שהפדרליסטים של המילטון לא הסכימו לתמוך באדאמס, הן נגמרות בשוויון בין בר לג'פרסון, מי שפועל למען ג'פרסון הוא לא אחר מאשר המילטון, אבל לא מחיבה לג'פרסון אלא מעוינות לבר. כשבית הנבחרים נדרש להכריע בהצבעה מי יהיה הנשיא, התמיכה של המילטון והפדרליסטים מעניקה את הניצחון לג'פרסון. אגב, הבחירות האלה מביאות לשינוי במערכת הבחירות האמריקאית ושני פתקי הצבעה – עבור הנשיא ועבור סגן הנשיא, עד אז נעשו הבחירות בהצבעה משותפת ומי שקיבל הכי הרבה קולות הפך לנשיא והבא אחריו לסגן נשיא.

ב-4.3.1801 מושבע ג'פרסון, ע"י השופט העליון מרשל, לנשיא השלישי של ארה"ב וזו ההשבעה הראשונה בתולדות ארה"ב שנערכת בבירה – וושינגטון די סי. ג'פרסון מגיע לטקס ברגל ולא בכרכרה וצניעות זו אפיינה את מרבית כהונתו, אם כי לא את חייו הפרטיים. נאום ההשבעה שלו היה פייסני ובעיקר עסק בזכות לשוויון לכל ובקידום ערכים רפובליקניים. ג'פרסון הוא אחד הדוברים הבולטים לנושא השוויון ועם זאת זה לא מתיישב עם העובדה שהחזיק בעבדים כל חייו, למעשה גם את סאלי המינגס הוא לא משחרר, מרתה מאפשרת לה לעבור לעיר אחרת כאישה חופשיה ב-9 השנים שהיא תחיה לאחר מותו של ג'פרסון.

אמנם תומכיו מסבירים שהיה "מעסיק" הוגן והתייחס לעבדיו יפה, תוך התייחסות לזכויות סוציאליות ושעות עבודה וגם נתן להם להחזיק רכוש ולקבל גינה לשימוש עצמי מה שבהחלט לא היה בגדר נורמה מקובלת, אי אפשר שלא לתמוה מדוע לא שיחרר את עבדיו מעולם ואיפשר להם לבחור לעבוד אצלו כאנשים חופשיים. מה שאפשר לומר להגנתו הוא שמה שנתפס היום כהתנהגות גזענית היה בתקופתו פורץ דרך, עם זאת לא ניתן להגן על הפער בין הזכות לשוויון במילים ובין הזכות לשוויון בפועל. אגב הוא אפילו לא ציווה על שחרורם אחרי מותו וכמעט כולם נמכרו.

הוא ממנה קבינט די פשרני והדבר הראשון על סדר יומו הוא פרימת המנגנון הפיסקלי שיצר המילטון והחוב הלאומי שעמד על 83 מיליון דולר, אגב בתום כהונתו הוא צמצם אותו ל-57 מיליון. אגב, גם על ידי דוגמא אישית – ג'פרסון מוותר על כל ההוד וההדר הנשיאותיים, על הפמליות הגדולות ואפילו על כרכרות – הוא לרוב רוכב לבד על סוסו כדי להגיע ממקום למקום.

בתקופת כהונתו מתרחשים המון דברים, כמו: קיצוץ מאסיבי בהוצאות הצבא והצי, רכישת לואיזיאנה מצרפת של נפוליאון (והכפיל את גדולה של המדינה), הקמת האקדמיה הצבאית הראשונה בווסט פוינט, מימון המשלחת של לואיס וקלארק (שמיפתה את האזורים האמריקאים החדשים), פתר (גם אם זמנית) את המשבר במעבר ספינות אמריקאיות בים התיכון, פתח המדיניות ההטמעה של הילידים האמריקאים, רוצה לומר האינדיאנים – מדיניות שאמנם זכתה ברטרוספקטיבה לביקורת רבה אך הגיעה בזמנו מתוך הרעיונות של תנועת ההשכלה, כך שניתן לומר שג'פרסון לפחות בתחום הזה היה עקבי. המדיניות של ג'פרסון כנשיא לא היתה אנטי פדרליסטית ולמעשה הקו הפייסני עליו הצהיר בתחילת הקדנציה נשמר. הצלחות הקדנציה הראשונה מביאות אותו בקלות לניצחון בבחירות לכהונה השנייה (70% מהקולות, ו-162 מול 14 אלקטורטים).

כהונתו השנייה היא, איך לומר? די גרועה. הוא מנסה להחליף את השופטים, שהיו ברובם פדרליסטים, ולא מצליח. את משבר הסחר מול צרפת ואנגליה, הוא "פותר" על ידי הטלת אמברגו על מסחר עם אירופה שפוגע בעיקר באמריקאים וגם יוביל למלחמה ב-1812, וחוץ מזה יש לו הרבה בעיות מבית. הוא מואשם על ידי אנשים ממפלגתו שהוא נוטה לטובת שלטון פדרטיבי – ריכוזי, למרות שזה הפוך לאמונתו וזה יוצר אדוות פוליטיות שג'פרסון מצליח להתגבר עליהן רק בקושי. בנוסף, ב-1806 אהרן בר, מי שהיה סגנו בתחילת כהונתו הראשונה, שפרש והסתבך בסופו של דבר בדו קרב עם המילטון וברח מחשש שיועמד לדין על הריגה, חוזר. הפעם הוא מארגן מיליציה לצורך מסע צבאי, זה מתמסמס אך הוא מועמד לדין, ג'פרסון רואה במעשיו בגידה, אך בסופו של דבר בר לא מואשם בבגידה וגם לא נמצא אשם. כהונתו השנייה ככלל אינה מוצלחת במיוחד וג'פרסון מבין את זה לבד, בשנה האחרונה הוא יבלה את זמנו בעיקר במונטיצ'לו וייתן למדיסון לקחת את העניינים לידיים.

אגב, ב-1809, אדאמס, שהיה חבר קרוב בשנים הראשונות בפוליטיקה, שולח לו ברכת שנה טובה לשנה החדשה אחרי נתק של שנים וכך מתחילה חליפת מכתבים בין שני הנשיאים לשעבר שהיא כולה דיון פוליטי מרתק. אגב מספרים שלפני מותו אמר אדאמס :"ותומס ג'פרסון שרד", בלי לדעת שממש כמה שעות קודם לכן, גם ג'פרסון מת וכמה סימבולי שגם הנשיא השני וגם הנשיא השלישי מתו ב-4.7.1826, עת המדינה אותה סייעו לייסד חגגה בדיוק 50 שנה לעצמאותה.

אבל לפני שג'פרסון הולך לעולמו, הוא עוד עושה כמה וכמה דברים. הוא אמנם החליט להתמסר לחייו הפרטיים והוא עסוק בשיפוצים במונטיצ'לו, אבל זה לא מונע ממנו ב-1819, בגיל 76, להגשים חלום -  הוא מייסד את אוניברסיטת וירג'יניה. ולא סתם הוא תכנן את מרבית ממבניה הראשונים, היה מעורב לחלוטין במבחר ומבנה הקורסים המוצעים, בחר את הסגל וניהל אותה כרקטור ראשון. הוא הקפיד על שני דברים: האחד, שהיא תהיה אוניברסיטה ציבורית והשני, חילונית. לכן, כארכיטקט הקפיד שהספרייה תהיה במרכז הקמפוס כדי להדגיש את אופייה החילוני של האוניברסיטה ואגב במותו הוריש את ספרייתו לאוניברסיטה. ב-1821 הוא מתחיל לכתוב אוטוביוגרפיה ותסמכו עליו שגם את זה הוא חוקר לעומק. ב-1824 לאפייט מגיע לארה"ב והוא מתארך במשך 11 ימים אצל ג'פרסון. הפגישה היתה נרגשת. את הופעתו הפומבית האחרונה של ג'פרסון הם עושים באירוע מיוחד באוניברסיטת וירג'יניה. ג'פרסון כותב עבור המאורע נאום, אך הוא מבקש שיקראו אותו עבורו.

בשנתו האחרונה בריאותו מתערערת, הוא סובל מכאבי פרקים ובעיות במערכת השתן ומוטרד בעיקר מחובו האישי שלמעשה יותיר את יורשיו בלי כלום ובצדק החוב שלו רק גדל, למרות שהוא מוכר חלק מרכושו בניסיון לסגור אותו. הוא נפל למשכב ב-3 ביולי ויום למחרת מת. גופתו נשרפה ועל מצבתו נכתב לבקשתו: "כאן נטמן תומאס ג'פרסון/ מחבר הכרזת העצמאות האמריקאית, חוקי וירג'יניה לחופש מדת ואביה של אוניברסיטת וירג'יניה". הוא ביקש שהאבן שתוצב על קברו תהיה פשוטה כדי שלא תחולל בשל ערכה, לכן הוצב גוש גרניט על קברו, אלא שהמבקרים פצעו אותה לא בשל ערכה הכלכלי אלא ערכה הסנטימנטלי.

גיבור שני העולמות - המרקיז דה לאפייט, חלק ב'

בשנים הבאות לאפייט בצרפת, והבלגן שם גדול, אנחנו כבר יודעים שצרפת על סיפה של מהפכה, אבל זו הפריבילגיה שלנו. 

ב-1786, לואי ה-16 מחליט כצעד לייצוב צרפת לכנס את אסיפת הנכבדים, שנועדה לייעץ למלך ולמעשה לא זומנה מ-1627, הוא גם ממנה את לאפייט לאסיפה. לאפייט הופך באופן טבעי למנהיג האצילים הליברליים ומדבר בזכות סובלנות דתית והתנגדות לעבדות. אבל בצרפת לאפייט קרוע - מחד הוא רפובליקני בנשמתו והיה מוכן למות עבור הערכים האלה מעבר לים, מהצד השני הוא בן למשפחת אצולה וקשור בקשרי משפחה, ידידות ואהבה עם החצר בוורסאי וברורה לו מה המשמעות. אבל העולמות האלה מוכרחים מתישהו להתנגש, פרנקלין טען שהוא בטוח בנשמתו הרפובליקאית של לאפייט וגם צדק, חלקית לפחות. 

באסיפה בפברואר 1787 קורא לאפייט לרפורמה וליסודה של אסיפה כללית שתייצג את כל צרפת, את כל המעמדות והוא הראשון שעושה את זה. הוא אמנם מדבר על שוויון, אבל בנשימה אחת הוא גם מגן על זכותו של המונרך, למעשה את הדיסוננס בין הנאמנות למעמד והנאמנות לרפובליקה הוא פתר על ידי האמונה במונרכיה חוקתית. אגב, במידה רבה זה מזכיר את המשטר הרפובליקני סמי-מונרכי שהציע המילטון בארה"ב, בה הנשיא נבחר לכל החיים, הצעה שכזכור נדחתה.  

ב-1789 נבחר לאספת המעמדות כנציג חבל אוברן ובהמשך נבחר כסגן נשיא האספה הלאומית. ב-15 ביולי, ביום שלאחר כיבוש הבסטיליה, יומה הראשון של המהפכה, לאפייט מתמנה למפקד המשמר הלאומי של פריז. באותו יום הוא גם מציע את דגל הרפובליקה הצרפתית, לאפייט שהציע את הצבעים קרוב לוודאי הונחה מהזיקה לארה"ב (אם כי נהוג לייחס לצבעים ערכים שונים -  כחול: חירות, לבן: שוויון, אדום: אחווה ויש שיגידו שזה שילוב צבעיה של פאריז וצבעה של המלוכה [לבן]).

לאפייט תמיד דואלי, תמיד מורכב, וגם כאן הוא גיבור שני העולמות והוא מנסה לשלב בין אמונתו הרפובליקנית ושיוכו למעמד האצולה, בין אמונתו בחוק וסדר ובין היותו מהפכן. גם מבחינת המלך ובני האצולה הוא נחשב להמפכן אך בקרב המהפכנים הוא לנצח יהיה גם בן אצולה. מעבר לאחריותו על החוק והסדר בפאריז, יש לו גם תפקיד באספה המכוננת הלאומית. שם הוא נואם בעד נציגות לכל, שוויון, ביטול מעמדות, התנגדות לעבדות, סובלנות דתית, חופש ביטוי וחופש עיתונות, תיקון מערכת הכליאה, שינוי מערכת המשפט. הוא מנסח פילוסופיה ליברלית ברוח אמריקאית ובניחוח צרפתי, שמגיעה לשיאה עם ניסוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שניסח בעזרתו של ג'פרסון, ושאומצה על ידי האספה ב-27 אוגוסט והוא עדיין נאמן למלך ולשלטונו, ריאקציונר שמרן.

עד להקמת הרפובליקה הראשונה ב-1792, לאפייט מנסה לשמור על המונרכיה החוקתית ועל משפחת המלוכה, ובתוך מהומת האלוהים המדממת בפאריז הוא עושה כמיטב יכולתו ואף מסכן את חייו בניסיון להציל קורבנות מיותרים, גם ממשפחת המלוכה. אבל הוא לא ממש מצליח. פעל נמרצות בניסיון להשליט, ככל יכולתו, סדר בהתפרצויות האספסוף בתקופה סוערת זו. כאשר מתחיל המצעד לוורסאי, אחרי שהמלך דוחה את הצהרת זכויות האדם, לאפייט מבין שהוא לא יוכל לעצור את ההמון. הוא עושה כמיטב יכולתו ומצליח להציל את מארי אנטואנט, לחלץ אותה מחדריה ולהביא אותה אל מרפסת המלך, שם יצא אתה אל הקהל. הוא גם נושק בפומבי לידה, עת הקהל עומד ומריע למלך, בערך שניה אחרי שקרא למותו – צרפתים – לכו תבינו.

אחר כך ילווה את שיירת המלך לפאריז ויאבטח אותם במהלך שהייתם כמעט עד להוצאתם להורג. בפאריז הוא מקים יחד עם ז'אן סילביין ביילי אגודה פוליטית בשם "אגודת 1789" שמטרתו היתה לאזן את הקיצוניות היעקובינית הקיצונית. הוא אמנם עושה כמיטב יכולתו, אבל הוא מתייאש מדי פעם ומנסה להתפטר אך חוזר בו. ב-14.7.1790, שנה למהפכה, בטקס הוא ליווה את נשיא האסיפה כאשר נשבע אמונים "לאומה, לחוקה ולמלך" ואחר כך נשבעו המלך וגם לאפייט (אגב החוקה עוד לא היתה מוכנה, היא תאושר רק בספטמבר 1791). אגב באותו מעמד הונף, בפעם הראשונה באופן רשמי במדינה זרה, הדגל האמריקאי מחוץ לארצות הברית.

לאפייט מנסה לאזן את המצב ומשתדל להביא את המונרכיה החוקתית לאיזון, זה כידוע פחות מצליח. הוא לא מצליח להעביר זכויות רק לבורגנות, כי אין תהליך חלקי, עם זאת ברור לו ששינוי בזכויות הקניין יהפוך את צרפת על פיה, אבל ההליכה באמצע לא באמת מצליחה. הוא מצליח להגן על המלך מספר פעמים, אך באחד מניסיונותיו לרסן את האספסוף המשתולל בעיר, הוא מורה על ירי על מפגינים שקראו לבטל את המלוכה, וזה פוגע משמעותית בפופולריות שלו. לא הרבה אחרי לואי ה-16 בורח לווארן ב-1791 והוא מוציא נגדו צו מעצר, ללאפייט נמאס והוא מחליט להתפטר באוקטובר 1791 ועובר לנוח בכפר.

המנוחה לא מחזיקה אפילו חודשיים ובדצמבר 1791 הוא חוזר לפקד על הצבא ועובר למץ. זו תקופה לא קלה מבחינתו, הוא מבחין בנטייה יעקובינית בצבא והוא מתריע על אבדן הסמכות הפיקודית של בני האצולה, זה גם אכן בא לידי ביטוי בקרב.

לאפייט מגיע ביוני 1792 לאסיפה בפאריז ונואם נאום אמיץ נגד היעקובינים וקורא למי שמאמין בו שיצטרף להפיכת נגד. הוא לא מצליח לסחוף הרבה אנשים, מבין שמצבו חמור ובורח מפריז, רובספייר קורא לו בוגד. הבלאגן בפאריז רק מחריף, עד לשיא בהפיכה ב-10.8.1792 שמבטלת גם את האסיפה. לאפייט מנסה לארגן את הצבא להפיכה נגדית אבל לא מצליח ויומיים אחרי הוא מוכרז כבוגד ומוצא נגדו צו מעצר, לאפייט בורח לכיוון מה שהיום הוא בלגיה, אדריאן נעצרת, אך משוחררת בסופו של דבר ומרבית רכושם מוחרם.

לאפייט נכנס לשטחה של אוסטריה ונלקח בשבי לחמש שנים. המאמצים של ארה"ב להשתמש בעובדה שהוא אזרח אמריקאי לא הצליחו, מה גם שהסיכוי שהפרוסים והאוסטרים יראו בו אזרח אמריקאי ולא קצין צרפתי מוערך היה ממילא קלוש בעיקר לאור העובדה שאפילו לא היו לארה"ב יחסים דיפלומטיים איתן. אבל ג'פרסון מצליח למצוא פרצה ובחתימת וושינגטון לדאוג לקצבה ללאפייט, קצבה שהאוסטרים הסכימו לקבל ובתמורה להיטיב את תנאיו. אגב גיסתו של המילטון, אנג'ליקה מעורבת בניסיון נועז לשחרר אותו, ניסיון שגם הצליח רק שלאפייט איבד את דרכו ונתפס שוב. גם אדריאן, אשתו, מתאמצת לשחררו, אבל בסוף משכנעת את המלך האוסטרי להסכים שהיא ושתי הבנות יצטרפו ללאפייט בשבי, שהוחזק בתנאי בידוד קיצוניים. את הבן היא הצליחה לשלוח לארה"ב, שגם סיפקה לכל המשפחה אזרחות אמריקאית.

בהערת אגב- בתקופת שלטון הטרור, כשלאפייט בכלא הפרוסי והאוסטרי, רבים ממשפחתו, ועוד יותר ממשפחתה של אשתו, מוצאים את עצמם ב-Place du Trône Renversé (היום כיכר דה לה נסיונל) על הגיליוטינה (אגב, זו הסיבה שקברו של לאפייט בבית הקברות picpus בפאריז, בו הורשו להיקבר רק בני משפחה של 1,306 בני אדם הקבורים שם בקבר אחים, שנרצחו בחודשיים הראשונים של תקופת הטרור.

רק ב-1797 הם משתחררים למעצר בית ויהיה זה דווקא נפוליון, שלאפייט לא סבל, שיצליח לשחרר אותם. כאשר ב-19.9.1799 הוא ומשפחתו נמסרים לידי הקונסול האמריקאי בהמבורג, הוא מיד כותב מכתב תודה לנפוליון. הוא לא חוזר לצרפת כי יש עוד עניין אחד להסדיר, הוא נדרש להישבע שוב אמונים לארצו ולשלטון, אך לאפייט מסרב משום שהוא סבור שהשלטון הנוכחי אינו חוקי. לאפייט לא פה ולא שם והוא לא יכול להגיע לארה"ב בגלל הקונפליקט בין צרפת לארה"ב, רק שאז שוב מגיעה אדריאן לעזרה. היא נוסעת לפאריז ומצליחה גם להגיע לנפוליון שבדיוק חוזר עטור ניצחון לפאריז וגם להחזיר חלק מהרכוש.

עם עלייתו שלטון של נאפוליון בהפיכת ה-18 ברומיר, לאפייט מנצל את ההמולה וחוזר לצרפת בשם בדוי, כשנפוליון מגלה הוא זועם, אבל שוב אדריאן מצילה את המצב והיא מציעה שלאפיי טיבע אמונים ויתרחק מהעין הציבורית ונפוליון מסכים, אך מסרב להעניק לו אזרחות, אם כי הוא מתחייב כי אלה יוחזרו בעתיד.

   

כך, לכל אורך הקיסרות הראשונה לאפייט רחוק מעשייה ציבורית, גם כי כך הוסכם וגם כי זה התאים לו – זה היה מבחינתו אקט מחאתי נגד איש בלתי נסבל מבחינתו. הוא עוזב את פאריז ופורש לכפר והוא כל כך נסתר מהעין שנפוליון עורך טקס זיכרון לאחר מותו של וושינגטון, לא רק שהוא לא מזמין את לאפייט, הוא גם לא מזכיר אותו בטקס. במרץ 1800 מוחזרת לו אזרחותו וגם חלק מרכושו וכמה חודשים אחרי כן, בניסיון התקרבות מציע לו נפוליון להיות השגריר בארה"ב ולמרות שזה בוודאי בוער בו, לאפייט מסרב כי הוא לא מוכן לייצג את שלטון נפוליון. שנה אחרי הוא מצביע לא במשאל העם של נפוליון בשאלה האם למנותו לקונסול לכל החיים. נפוליון לא מתייאש ומזמין אותו כמה חודשים אחרי להיות בסנאט ולהימנות על ליגיון הכבוד, תשובת לאפייט: הייתי שמח לענות בחיוב, לא היה זה משטר דמוקרטי.

ב-1803 מציע לו ג'פרסון, נשיא ארה"ב, להיות המושל של לואיזיאנה, שזה עתה נקנתה, אבל לאפייט מסרב בתואנה של בעיות אישיות והצורך לפעול לדמוקרטיזיציה של צרפת. ב-1807, בנסיעה לכפר, אדריאן, שגם כך בריאותה היתה רופפת אחרי המאסרים, נופלת למשכב. בערב חג המולד, היא מכנסת את בני משפחתה לצדה, לבעלה היא לוחשת: " Je suis toute à vous", או בתרגום לעברית "אני כולי שלך", ומילותיה האחרונות בהחלט מתמצתות את חייה, של זו שתמיד אהבה אותו ותמכה בן, אקטיבית, לאורך כל הדרך וזו לא היתה דרך קלה, יום למחרת היא מתה.

את השנים הבאות הוא מבלה בכפר, מבקרים אותו רבים, בעיקר אמריקאים והוא שומר על תכתובת קבועה וחילופי מתנות עם ג'פרסון, ממש כפי שעשה עם וושינגטון. ב-1814 המונרכיה חוזרת לצרפת. המלך החדש, לואי ה-18 קורא לו, לאפייט מתייצב אך הרפובליקאי שבו מסרב להתמנות רשמית לסנאט. ב-1815 נפוליון מציע לו משרה בממשלה, לאפייט מסרב, אך נבחר לאסיפת הנבחרים.  4 ימים אחרי התבוסה בווטרלו, הוא אפילו מארגן לנפוליון מסע לארה"ב, אבל הבריטים מונעים אותו ומגלים את נפוליון בסופו של דבר לסנט הלנה. בתקופה של הכיבוש הפרוסי והאוסטרי, לאפייט היה אמור להיות נציג צרפתי רשמי, אך הם לא ממש התייחסו אליו וב-1815 הוא שוב חוזר לכפר. ביתו הופך למוקד לעליה לרגל של אמריקאים, צרפתים ואינטלקטואלים בכלל.

עם הרסטורציה, לאפייט חזר לפעילות ועד ל-1824 שימש כציר מחוז בבית הנבחרים. ב-1825 הוא יוצא לביקור בן שנה בארצות הברית בהזמנת נשיא ארה"ב ג'יימס מונרו, לכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה, לאפייט בן 77 והוא הגנרל היחיד שנותר בחיים ממלחמת העצמאות. וארה"ב פוצחת בחגיגות לאפייט, ב-10.12.1824 הוא הופך לזר הראשון שנואם בבית הנבחרים ובכל מקום בארה"ב הוא מתקבל כסלבריטי ותכל'ס מרים אולמות משל היה כוכב רוק. הוא גם גורם לעוד תופעה מעניינת – הקמת אנדרטאות והוא מוזמן להניח את אבן הפינה של כמה מהן, למשל זו בגבעת באנקר, עוד עובדה מוזרה היא שעשרות ערים חדשות בארה"ב את השם לאפייט באותה תקופה. הוא גם לוקח חלק בהשבעתו של אדאמס לנשיא ב-1825. ביקורו מסתיים יום אחרי חגיגות יום הולדתו ה-68 בבית הלבן, אז הוא חוזר לפאריז עם ידיים מלאות מתנות וגם מענק נדיב על פועלו למען האומה האמריקאית.  

זה הזמן לאנקדוטה – השפעתו העקיפה של לאפייט על המצאת המורס והטלגרף. סמואל פינלי מורס, צייר דיוקנאות היסטוריים, מקבל הזמנה מעיריית ניו יורק לצייר את לאפייט כשיגיע לעיר. למרות שאשתו בהיריון ולמעשה כבר אמורה ללדת, מורס לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית ומחליט לנסוע. שבוע אחרי והוא בניו יורק בסטודיו שניתן לו, דפיקה בדלת ועל הסף שליח שראה ימים טובים יותר וזה נותן לו פתק ועליו המילים "אשתך מתאוששת". מה מתאוששת? מורס הלחוץ פשוט עוזב הכל וחוזר הביתה. רצוץ אחרי מסע של 6 ימים בהם רכב או לקח עגלות, הוא מגיע לביתו לגלות שאשתו מתה בעקבות סיבוכים אחרי הלידה ואף כבר הובאה לקבורה. ב-1832 הוא חוזר מביקור באירופה שם נחשף להרצאה על אלקרו-מגנטיות, קצת מחשבה והוא מבין שמצא דרך להעברת מסרים, והוא ממציא קוד מבוסס קווים ונקודות שניתן להעביר באמצעות טלגרף ובכך למנוע מאחרים עוגמת נפש כמו שהוא ידע.

בדרכו חזרה, לואי ה-18 מת ושארל ה-10 תופס את השלטון ומנסה להחזיר את צרפת למונרכיה אבסולוטית, אלא שלאפייט לא מתכוון לשתוק, לא ולא. הוא נבחר למועצה, המלך מפזר אותה אך לאפייט נבחר שוב. שארל מתחיל להגביל זכויות כמו חופש הביטוי, אבל זה לא תופס על לאפייט, שנואם נגד ההגבלות ובעד זכויות וממשלת נציגים בסגנון האמריקאי והפופולריות של דעותיו מונעות משארל לעצור אותו, כי גם ככה שלטונו מעורער. כשמתחילה מהפכת יולי הוא ממהר לפאריז ושם הופך למנהיג המהפכה ואחרי הדחת המלך גם מוצע לו השלטון, אך הוא מסרב ובמקום זה פועל להמלכת לואי-פיליפ. הוא מסכים לקבל שוב את הפיקוד על המשמר הלאומי. בהשבעתו של המלך החדש, לואי-פיליפ ה"מלך האזרח", הוא גם מעניק לו את הטריקולור, הדגל המקורי, שהונף לראשונה על ידי המשמר הלאומי תחת פיקודו ב-1789. השלטון בסופו של דבר מלוכני יותר משקיווה והוא פורש אחרי 6 חודשים, בעידוד בית הנבחרים השמרני החדש.

חוסר הנחת של מלואי-פיליפ גובר והוא מנצל את מושבו בית הנבחרים להציע רפורמות, צרפת מוסיפה להיות לא יציבה, לאפייט עושה כמיטב יכולתו וממשיך לנאום בעד רפובליקה. נאומו האחרון בינואר 1934, חודש אחרי הוא יחטוף דלקת ריאות. הוא יתאושש ממנה, אך באביב אחרי שיקלע לסערה, הוא שוב יחלה ויישאר מרותק למיטתו עד למותו ב-20 במאי 1834 בגיל 76.

המלך, שידע עד כמה לאפייט פופולרי הכריז על לוויה צבאית כדי למנוע מהציבור להשתתף וזה גרר הרבה מחאות ציבוריות אך ללא הועיל. לעומת זאת בארה"ב, הכריז הנשיא, אנדרו ג'קסון, על אבל כמו שהיה על וושינגטון בשעתו. הוא נקבר לצדה של אדריאן בבית העלמין פיקפוס שבעיר. אחרי שנטמן, מילא בנו את צוואתו להיקבר באדמת צרפת וארה"ב ושפך על ארונו אדמה מגבעת באנקר בוירג'יניה, אדמה שלאפייט ובנו אספו בביקורם האחרון בארה"ב. קברו הוא הקבר הלאומי היחיד בצרפת בו מונף דרך קבע גם דגל ארה"ב. ב-2002 הוא הפך לזר החמישי שקיבל אזרחות רשמית של כבוד מטעם ארה"ב. אבל אין להתפלא הוא היה החבר הכי טוב של ארה"ב וארה"ב היתה מושא הערצתו.

זהו, כך מסתיים לו סיפור של לוחם חירות, הוא אולי היה רומנטיקן סוער ושוחר הרפתקאות, אבל מה שבער בתוכו היתה תשוקה אמתית לחירות, חירות שאנו שנולדנו לתוכה לא באמת יכולים להבין את משמעותה ולכן לא אחת מקלים בה ראש.