איפה החזון? קליקבייט זה לא מדיניות

פורסם לראשונה במעריב 24.1.2016

מבחינת מדיניות החוץ של ישראל שנת 2016 לא נפתחה טוב במיוחד. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר, כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות, מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה ע"י מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.

השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינאמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייטס שמשכנעת את המשוכנעים.

קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי, בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות. בתחום הדיפלומטי ישראל מדשדשת ללא עשיה, לבד מתדמיתית ובעיקר מייצרת תפיסה של קנאות עיקשת והעדר שיתוף פעולה. אלא שהיכולת להגיע להישגים מחייבת חשיבה אסטרטגית מבוססת מטרות מוגדרות שמתעדכנות למציאות.

היכולת ההסברית לריק המדיני בהעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות, תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. העדר המדיניות מורגש במישור הבינ"ל וגם במידת האמון היורדת של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני, לא תפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, ואינה משקפת את המציאות, היא חלק ממדיניות פנים שמטפטת תחושת איום מתמדת.

נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו ורק אנו מתמודדים מול אויבינו", וקלישאה האלמותית "באירופה כולם אנטישמיים", כשהם לא מעניקים לנו צוללות. לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, עם האו"ם ועם ארה"ב משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטוראלית והמשך שלטונו.

הגרעין האיראני, שנתפס ככישלון במרבית מהציבור, הוא דוגמא מצויינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו-קרב מול הנשיא אובמה בקונגרס, גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת הסכם הגרעין ביולי והסרת הסנקציות בינואר פוטנציאל איום על ישראל ואף הפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון - האינטרסים של ישראל נשמרים ואיראן אינה בדרך לגרעין.

אובייקטיבית אין הגיון בציור ההסכם ככישלון, נתניהו יודע את זה וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארה"ב לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם לפני. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקניים, שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב. לגמרי מצב של win-win.

מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו, נתניהו מייצר מסרים וגיבוש מדיניות ממנו והלאה כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטוראט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית, פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.

החיים זה מה שקורה בזמן שאתה נואם באו"ם, נניח על איראן

אז היום צפוי לנו נאום באו"ם, נתניהו הכריז שצפוי נאום שיעביר את רחשי הציבור בישראל. אם אני מנחשת נכון, ואני בהחלט לא היחידה, נתניהו ידבר על איראן. אין מנוס מלומר שכלל הנראה הרחשים שלו הם לא הרחשים שלי, או של מישהו בסביבתי הקרובה, או של מישהו בסביבתי הרחוקה. מעטים מאוד האנשים בישראל שמדברים היום על ההסכם עם איראן. גם אם נניח שמה שנתניהו היה אומר על ההסכם עם איראן הוא נכון, הוא בטח כבר לא רלוונטי, הציבור בישראל המשיך הלאה, אבל נתניהו חי על אדי הבהלה שהוא אוהב לייצר. 

ברור שאפשר לדבר על איראן, אפשר לקשור את זה לעם ישראל היושב כרגע בסוכות, זכר למסע לארץ המובטחת, סימבולי לארעיות שישראל לא תסכים לה יותר, מכניס מיד לאסוציאציה שישראל היא הבית היהודי ולא חלילה הסוכה שלו, לא שאני טוענת שיש מי שחושב כך. יותר מזה, היום מציינים 77 שנים להסכם מינכן, שאין לו ממש קשר עם ההסכם עם איראן לבד מההתאמה להגדרה למושג הגנרי "הסכם". אולי אפילו במקום לצטט את צ'רצ'יל, יוכל נתניהו לצטט את יאן מסריק שאמר בעקבות ההסכם: "אם הקרבתם את מדינתי על מזבח השלום העולמי, אריע לכם. אך אם לא, רבותיי, שאלהים ירחם על נשמותיכם". ממש סגירת מעגל. 

אני לא יודעת מה יבחר נתניהו להגיד, כך או אחר זה לא רלוונטי. לנאום היום על איראן יהיה אך עוד הוכחה לחוסר הרלוונטיות של נתניהו כמנהיג בקנה מידה בינלאומי, לאומי או בכלל. מה שהביא אותי למסקנה העצובה שהחיים ככל הנראה אינם הוגנים. לו היו הוגנים, הדבר היחיד שהיה נתניהו אומר היום באו"ם הוא: "האם תרצה מאפה לצד הקפה שלך?"

כיום בפני ישראל ניצבים אתגרים אחרים לגמרי, ראש ממשלה שדבק בנושא איראן משל היה קרנות המזבח הוא ראש ממשלה ללא חזון, המשותק מפני עשייה אמיתית ומעוניין להדביק ציבור שלם בחרדות שהוא נושא עימו ומביא לשיתוק כולל. הניסיון לייצר מסע הפחדה ישראלי ועולמי הוא לא משהו שישאיר את חותמו של נתניהו לארך זמן, הוא רק מגדיל את רשימת הנזקים ההולכת ומתארכת. 

בימת האו"ם יכלה לספק לנתניהו את ההזדמנות לייצר משהו חדש, את ההזדמנות לדבר על חזון אמיתי ולהכיר בעבודה שלשמה הוא נבחר. אך נתניהו לא איש מעשה, הוא לא מפשיל שרוולים, בגדי עבודה אצלו זה שכפ"צ ביטחון ברקע גזרה כלשהיא כי זה טוב לתדמית וכאילו מחדד את נושא הביטחון. ביטחון ישראל הוא לא ביד ההסכם עם איראן, הוא ביד העומד בראשה שלא עושה דבר. 

כשנתניהו עמד בפתח הכניסה למטוס ואמר שהוא רוצה שלום, לא יכולתי שלא לשאת תפילה חרישית שביציאותו מהמטוס לא יחשוב כי שלב בגדי הים החל. נתניהו זורק סיסמאות כמו מועמדת לתחרות מיס עולם, עוד דינוזאור לא רלוונטי שפס לאיטו מהעולם.

הנאום הצפוי של נתניהו היום הוא נאום של ראש ממשלה מרוקן מתוכן, הוא לא יוכיח דבר מלבד מה שישראל עדיין מכחישה - נתניהו לא מספק את הסחורה. במדינת ישראל היום שולט אסקפיזם לא מוגדר. אין דרך להסביר איך בתוך קושי כלכלי וחברתי, של מערכות חיוניות שמתפוררות, כאשר במרחק לא קצר נאנקת אוכלוסיה תחת כיבוש ישראלי שאין לו ולמוסר ולו דבר, עדיין אפשר לחיות פה חיים טובים. מסתבר שכל עוד לא נותנים לשום דבר לעבור את הממברנות העדינות שעוטפות אותנו, אפשר הכל. מדינת הדיסוננס, תקשיב היום לדברי ההמנהיג, תהנהן, תאנח ולא תעשה דבר. אבל אולי שווה להזכיר לנתניהו שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות, נניח לדבר באו"ם על איראן.

למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?

אין כיבוש ואין גרעין

כולם מדברים על כמה רע ההסכם עם איראן. לולא ההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושורת המקהלה, יכולתי להניח שזו פשוט תהיה של אנשים של אין להם כוח לקרוא את ההסכם והם היו רוצים להבין - עד כמה רע ההסכם? פילוסופי כזה, אולי מרים להנחתה. אולם הנחרצות של ראש הממשלה מוכיחה שהוא כנראה די בטוח בעצמו וזה די מוזר הואיל ואת המקהלה של ההסכם גרוע מנהיג נתניהו בעצמו, בעוד שהוא יכול היה לגזור עליו קופון. כרגע יריביו תוקפים אותו שהוא לא הצליח להיטיב את מצבה של ישראל בהסכם בעוד הוא בהחלט יכול היה לטעון שדווקא כן ושאם יש משהו בולט בהסכם הזה זה התוואי של ההסכם שהוא בן כלאיים שנוטה לטובת ישראל ולוקח בחשבון את האינטרסים שלה לצד סטנדרטים בינלאומיים לנושא הגרעין. הדבר העיקרי שישראל מפחדת ממנו הוא איראן גרעינית, עכשיו אחרי ההסכם ישראל היתה אמורה לחגוג - ככל הנראה לא תהיה איראן גרעינית.

ההתנהלות של נתניהו גורמת לי לחשוב שאולי בכלל נתניהו סימן מטרה אחרת, באופן עקרוני אני שונאת תיאוריות קונספירציה אבל כשבוחנים את ההסכם ובאמת קוראים אותו, האסטרטגיה של נתניהו אינה מתיישבת. היכולת של איראן להתגרען צבאית היא אפסית מתחת לרדאר של סבא"א. אז מה מניע כרגע את ראש הממשלה? היחיד שהוא הולך נגדו ראש בראש הוא אובמה. לא הייתי רוצה ללכת בדרך הזאת כי אני מעדיפה לחשוב שמי שעומד בראש מדינה אמור לקדם בראש ובראשונה את האינטרסים של המדינה שלו, גם אם אלה באים אחרי האינטרסים האישיים בסדר ההעדפות שלו. ממילא לא היה ראש ממשלה כל כך מעורב בפוליטיקה פנים אמריקאית כמו ראש הממשלה הזה ועדיין התסריט הזה נשמע מופרך. 

בואו רגע נשים את הדברים על השולחן. מה בקצרה קורה מבחינה גרעינית בעולם? רוסיה, ארה"ב, בריטניה, סין וצרפת הן חמש המעצמות הגרעיניות בעולם היום, כאשר סין ובריטניה סוגרות את הרשימה עם משהו כמו 200 ראשי נפץ גרעיניים. עקרונית, פה יהיה המקום להציג את המעצמה הגרעינית השישית, הלא היא ישראל, אבל כמו שאין כיבוש גם אין גרעין ולכן כמו שבבתי מלון בחו"ל לעיתים אין קומה 13 בגלל אמונות טפלות, אז ברשימה שלנו לא יהיה מספר 6. מכאן יש לנו את צפון קוריאה שאנחנו לא ממש יודעים עליה, אבל יש לה נשק גרעיני ויתכן שאפילו כ- 6 ראשי נפץ, וכמובן הודו ופקיסטן שהצהירו על עצמן. כאן המקום להזכיר את איראן, אולי גם את סוריה, סעודיה ומצרים שנמצאות, כל אחת בנקודה אחרת וגם היא יחסית משוערת, שבכוונתן להגיע לנשק גרעיני. עקרונית חוץ מזה שאר המדינות שהיה להן קשר כלשהו לתוכנית גרעין כבר התפרקו ממנו ו/או חתמו על ה- NPT (האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני), כמו ביילארוס, קזחסטן, אוקראינה ודרום אפריקה. כמובן זאת מבלי למנות את המדינות, חברות נאט"ו שבשטחן נשק גרעיני תוצרת ארה"ב - גרמניה, בלגיה, איטליה, הולנד ותורכיה, והן אינן יכולות הלכה מעשה להשתמש בנשק ללא קוד אישור חיל האוויר האמריקאי. זהו, זו כל הרשימה. 

הטענה של ישראל שאסור לאיראן להחזיק בנשק גרעיני ושיש בזה איום קיומי על ישראל, היא טענה לגמרי במקום, אני מסכימה, העניין הוא שבמידה רבה בדיוק על זה ההסכם  - הוא מפרק את שביל הגרעין האיראני. וזה מבלי להדגיש את הפרדוקסליות הישראלית הכוללת תמה מרכזית של להיות עם, להרגיש בלי ולחייך לכל העולם, משל היתה ישראל דוגמנית תחתוניות. יש פה דואליות שכן משתמעת לשתי פנים - מדינה X היא ככל הנראה בעלת נשק גרעיני אך היא אינה מוכנה לסגת ממדיניות העמימות שלה בנושא והעולם מקבל את זה ואילו מדינה אחרת - Y עוד לא הגיעה לנשק גרעיני אך היא חתמה עכשיו על הסכם שמאפשר פיקוח בינלאומי (סבא"א) הדוק ביותק על פרוייקט הגרעין שלה שחוסם דה פקטו את דרכה לנשק גרעיני וממשיך את הקו העולמי בניסיון למנוע את מדינת הגרעין הבאה. סליחה שאני לא יכולה להבין את זה והעובדה שמרבית הישראלים שאני מכירה ממשיכים למלמל שההסכם לא טוב מבלי בכלל לבחון את הנושא מעידה על בערות. 

הקווים של ישראל אגב עקרונית מולאו - העשרת האורניום שתתאפשר מעתה לאיראן לא יכולה להיות מתורגמת ליכולת צבאית, היא לגמרי במסגרת המותר על פי ה- NPT ולכן היא ברמות של ניסויים לצרכים אזרחיים בלבד. האתרים המסוכנים שישראל סימנה כיעדים עוקרו מתוכן (מבחינה צבאית זאת אומרת) ו/או הושמו תחת פיקוח הדוק של סבא"א וזה מעבר להתחייבות של איראן לא לפעול להשגת נשק גרעיני, שבישראל מבטלים אותה מכל וכל, אבל זה שאנחנו אלופים בהתחמקות מהסכמים לא אומר שכולם כאלה. ביננו, מבחינה של אחריות מדינית בינלאומית בנושא הגרעין, יש לציין שאיראן מפגינה יותר בגרות מדינית מישראל וזה למען האמת די עצוב. יתרה, ברמה הגרעינית העולם הפגין הרבה יותר סבנות לישראל מאשר לכל מדינה אחרת, להוציא אולי חמש המעצמות הגרעיניות וגם זה לא ממש מדוייק. מישהו כבר מזמן היה צריך לקום ולטעון שאם ישראל דורשת דרישות בקשר לגרעין, שתואיל בטובה ותענה לדרישות האלה בעצמה קודם כל. איך זה מתיישב עם העובדה שכולם אנטישמים אני לא יודעת. אבל ייתכן שזה בדיוק מה שרוצים שנחשוב ודי בונים על זה שלא נפעיל את המוח. אגב, זה עובד להם בינתיים. 

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

המחנ"צ והבהלה מכסאות האופוזיציה

המבט המופתע (להלן)

כמה אני מופתעת מהמסמך שהוציא המחנה הציוני בנושא הסכם ההבנות של לוזאן? בואו נגיד שאני לא נראית כמו קת'רין הלמונד בברזיל של טרי גיליאם, אפילו לא קרוב. למען האמת, במצב הנוכחי, הטקסט הזה הוא בדיוק מה שהיה צפוי שהמחנ"צ יוציא, בהנחה שלהוציא מסמך בעניין היה צפוי. אגב, זה לא היה ולכן ההחלטה להוציא את הנושא החוצה (ורק בעברית) היא מעניינת בפני עצמה ואני כמובן גם אתייחס לזה. 

הטקסט הזה, שנכתב ע"י שני בוגרים של בית הספר למשפטים וזה ניכר, כמעט מהודק להפליא, קשה לי להאמין שהוא לא נערך מספר פעמים ולכן הדברים שלא נפלו בעריכה יש להם משמעות.

בואו נתחיל מזה שכבר בפיסקה הראשונה מופיע המשפט "..לצורך מטרה זו, אין קואליציה ואין אופוזיציה בישראל" (לידי כרגע יושב סר המפרי, שמרים את מבטו מהטקסט ואני יכולה לשמוע אותו אומר (קרוסאובר עם מונטי פייתון) "wink, wink, nudge, nudge"). סליחה? אופוזיציה בהקשר של המחנ"צ, בטח בקונטקסט של תעמולת הבחירות שלה, היא לא תנועה שמתנגדת למשטר, אלא מפלגה שאינה כלולה בקואליציה ויתרה אף מהווה אלטרנטיבה. בידול בין קואליציה ואופוזיציה, גם במקרים של הסכמה הוא חיוני מאוד, הוא הוא משמעות האופוזיציה. מעבר לזה מדובר במסמך של ככל הנראה המפלגה הגדולה באופוזיציה, בו היא משמיעה את קולה ולכן דווקא הבידול צריך להיות משמעותי, הרי ממילא יש כאן הסכמה עם נתניהו, אז תהיו אופרטיביים תגידו לזה אנחנו מצפים. אבל המסמך נכתב בשלהי הדיונים הקואליציוניים וככזה הוא נקרא. בקונטקסט הזה זה לגמרי נראה כאילו המחנ"צ מאותת ולא מסתפק בפנסי אורות אלא גם קופץ מעלה מטה. אם נמשיל לווטסאפ, אז הרצוג הרגע שלח לנתניהו הודעת "ער?" במסגרת מה שניתן לקרוא לו coalition-calls (כן, על בסיס booty calls). זה מוביל אותי שוב לעיתוי, אבל רגע כי אנחנו עדיין מדברים על מה שלא הושמט.

נעבור לפסקה השלישית (אם כי גם בפסקה השנייה, אם רוצים לדקדק "חלון הזדמנויות" נקראה אצלי בתרתי משמע, אבל אולי זו רק אני - הקטנונית), שם שוב יש קריצה אישית: "אין בכוונתנו לתת סופרלטיבים" זו הרי התייחסות לנתניהו שלכאורה מפתח את הדרמה במקום לקדם שינויים בהסכם, אבל בלי לנזוף בו אלא למקם את המחנ"צ שוב כשותף אחראי שיכול לסייע בנושא הזה שכמובן אין עליו מחלוקת ואפילו להציע במשתמע את הרצוג כשר חוץ אפשרי. 

ואז בפיסקה האחרונה מופיע "שלטון האופל" - כל שנותר לי לומר הוא שיש כאן אימוץ של ז'רגון נתניהואי ותכל'ס זה די מעציב. אין מצב שהביטוי לא קפץ למי מהעורכים של המסמך הזה ובכל זאת הוא נשאר. גם אם זה לא איתות לנתניהו ואני סתם רוקמת כאן מזימות, עדיין, זו בחירה בעלת גוון ברור - בנושא האיראני המחנ"צ יישר קו. גם אם לא קואליציה, נתניהו יכול לסמוך על "רשת ביטחון"  נו, איך לא?!

בין לבין, מופיע במסמך חלק אופרטיבי שניתן לראות אותו כמשנה אפשרית של שר חוץ פוטנציאלי בנושא איראן (גרעין וגם תמיכה בטרור), מעמדה הבינ"ל של ישראל, הידוק היחסים עם ארה"ב ובמובלע גם הנושא הפלסטיני והיחסים באזור. מה ששוב מרגיש קצת כמו קריאה לנתניהו לקבל את הנושאים האלה כפתיח טוב להסכם קואליציוני - אנחנו לא ממש רחוקים ממך.

זה מוביל אותי למה שכבר בעצם אמרתי - המחנ"צ ממקם את עצמו כשותף קואליציוני, שזה מרחק די גדול, בטח בזמן הקצר של 27 ימים מאז הבחירות, לעבור מ"רק לא ביבי" ל"אנחנו יחד מהפלמ"ח". ברור שאפשר להסביר את זה בהמון דרכים מאוד בוגרות, אני רק אומרת שכדאי לשמור את כל הטקסטים של ההסברים - הם יהיו שימושיים בדו"ח הפקת הלקחים מההפסד בבחירות הבאות.

ניכר שהבהלה מכסאות האופוזיציה גוברת על הרצוג. אין לי אלא להניח שהוא מרגיש שכניסה לקואליציה תהיה ה"טובין" שהוא מביא איתו כדי להוכיח הישג לבוחריו ולמפלגתו. הרצוג בצורה לא שקולה מעדיף את מה שהוא רואה כ"ציפור אחת ביד" - אם הוא יהיה בקואליציה מבחינתו הוא משיג לגיטימציה, דרך לקדם את מפלגת העבודה ולהפוך אותה למקבלת החלטות ודרך מצויינת לשמור על תפקידו, מיותר לציין שאני רואה את זה אחרת לגמרי.

למרות מגבלות הocd
אני סולחת לה שהחץ פונה ימינה

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על הילארי קלינטון ועל ההכרזה הלא ממש לא צפויה, אבל המאוד משמחת, מאתמול. אני בטח לא אתנבא מה יקרה בנובמבר 2016, אבל אין לי ספק שהיא בדיוק האדם שהייתי רוצה שיוכרז כנשיאה הבאה של ארצות הברית. אבל בטח תגידו שאני משוחדת, אני מעדיפה את הדמוקרטים, אני אישה ולכן זה אך הגיוני, אבל זה בנאלי ולמען האמת גם קצת מקטלג. אתם בטח לא צריכים אותי כדי להעריך את האישה החזקה והפעלתנית הזו שמגיעה למרוץ הזה משופשת ומוכנה כמו ששום מומעמד אחר לא. אם יש מסלול הכשרה שכדאי שכל נשיא יעבור, זה מה שהאישה הזו עברה לאורך חייה הציבוריים כאשתו של וכפוליטיקאית בפני עצמה, ובעצם אלה רק כינויים שהתקשורת הצמידה לה, כי אם מסתכלים על מה שמאפיין את התתמודדות שלה זה שהיא תמיד סימנה לעצמה את הסטנדרטים לעבור את האתגרים שלפניה כהילארי קלינטון בלי שום תוספות. אדם בעל מדיניות ברורה, קר רוח, שקול ובעיקר בעל עצבי ברזל אלה נתוני פתיחה הרבה יותר ממרשימים. כן, אין ספק הילארי קלינטון לגמרי מגיעה מוכנה.  

אני לגמרי מוכנה להילארי

רשת ביטחון אבל מלאה בחורים

הסיבה היחידה שאני רואה צורך להתחיל רגע עם איראן היא לא החיים עצמם, אלא המשמעות שלה על הפוליטיקה בישראל. רוצה לומר, אם ההסכם עם איראן יהפוך לתירוץ שבו ישתמש הרצוג כדי לשבת עם נתניהו באותה ממשלה, אנחנו נכנסים לשנתיים-שלוש שנים של קואליציה סטגנטית שלא תוביל לכלום, לא בנושא האיראני ובטח לא במישור הפנימי ואחריה הרצוג יהיה חתום על נצחונו המחודש של נתניהו בבחירות, שלא לדבר על כל הכשלונות שידבקו בו. אם בכדורגל משחקים 90 דקות, בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון הרבה יותר מתוספת זמן פציעות. זה עניין של אסטרטגיה וראייה לטווח ארוך, אבל מפלגת העבודה לא משכילה להרים מנהיגים שמסוגלים לחשוב מעבר לשיקולי העלות/תועלת האישיים של כאן ועכשיו. 

אני יכולה לדמיין את נתניהו והרצוג מדברים על גודל השעה ועל כמה המצב מחייב שיתוף פעולה של שתי המפלגות הגדולות. מילים כמו ישראל ניצבת מול הכרעות קשות, זה זמן לאחד שורות ולפעול לא לפי שיקולים פוליטיים אלא אינטרסים לאומיים מהדרגה הראשונה. זה לא בעיה להסביר את זה, הבעיה היא שיש כאלה שלהם זה נשמע כמו פיתרון מיטבי, אבל זה רק "לכאורה", זה נשמע טוב ב"חצי אוזן". אם זה יקרה הרי ששוב יש כאן קריאה מעוותת של המפה הפוליטית, ראייה קצרת טווח והאדרה מטורפת של החיובי והמעטה בשלילי כמו בכל מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (כן, אני מבינה שמובלעת כאן ההנחה שיש קוגניציה ולו מינימלית).

בעוד שהרצוג יראה בכניסתו לממשלה "הצלה" של נתניהו - מניעה של כניעה לסחטנות וקבלת לגיטימציה רחבה יותר, ואין ספק שזה נכון ובהרבה יותר ממובן אחד, נתניהו לא יזכור את זה כך, כיון שאלה לא שיקולים שנתניהו עושה, בטח לא עם ה"הם". זו לא בעיה להציג הליכה לקואליציה כהתנהגות בוגרת, מכלול השיקולים הוא גדול: מניעת סחיטה של המפלגות; הצורך בהקמת ממשלה כמה שיותר מהר כדי להשיג יציבות שלטונית; כי להשאיר את המדינה ללא ממשלה בשלב קריטי שיש לייצר מדיניות אחרי שכבר 5 חודשים מתפקדת בישראל ממשלה חסרה זה חוסר אחריות; כי ההסכם המתגבש מול איראן זה משהו שצריך למנוע; כי ישראל ניצבת מול אתגרים כלכליים המצריכים איחוד מימין ומשמאל ובל נשכח את המושג - "רשת ביטחון". אני יכולה לחשוב על עוד, אבל באלה יש הכי הרבה פאתוס. מה הבעיה עם זה? שזה לא ממש נכון. זו רק דרך אחת להציג את הדברים, וזה נשמע טוב אם לא בוחנים את זה בקפידה. הו, רטוריקה אהובה.

יש לי המון בעיות עם התרחיש הזה, כיועצת פוליטית לשעבר מתחשק לי להגיע אל הרצוג ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, ואם יש צורך גם לא האינטלקטואלי, כדי למנוע ממנו לענות בחיוב לטלפון מנתניהו ואני לא אבחל באמצעים כולל  סגירה הרמטית של הלשכה (זה רק מטאפורי, אין צורך להזמין משטרה). אבל בואו נניח לדרמה נוסח "מת לחיות 18" שציירתי כאן ביד לא מיומנת. כניסה לקואליציה עם נתניהו ולא משנה באילו תנאים, אומרת בראש ובראשונה שהרצוג מקבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו ויותר מזה מעניק לו לגיטיציה ציבורית, אגב תוך מחיר של אנטגוניזם במחנה השמאל, אבל זה שולי. ללכת עם נתניהו יעשה טוב לנתניהו אבל לא למחנ"צ, תכל'ס זה לחלוטין מנוגד לקמפיין של המחנ"צ, ולהגיד "נשפיע מבפנים" זו איוולת שכולנו יודעים שאין כמותה. השפעה מינימלית מתוך חצרו של נתניהו היא זניחה וגם לא תתפס כהישג של הרצוג. בבחירות הבאות המחנ"צ לא יקטוף את פירות הלגיטימציה שהוא נתן לנתניהו, זה תמיד פועל הפוך. אבל המחנ"צ מחוץ לקואליציה, זה מחנ"צ שנותן לנתניהו להחמיץ בסחטנות שהוא הביא על עצמו. זה שוב קואליציה שההיסטוריה מוכיחה שלא עושה לו טוב. אבל הוטו צריך להיות - נתניהו נבחר? שנתניהו יתמודד. 

כניסה לממשלת נתניהו היא הכרה בנתניהו כראש ממשלה וכקובע מדיניות, לא משנה כמה הרצוג ירגיש חזק הוא יהיה כפוף למדיניות של נתניהו והרבה הוא לא ימתן אותה. המחנ"צ ינסה להעביר רפורמות קלות בתיקים שהוא יקבל (אני מהמרת על חינוך ותמ"ת, איפה שאפשר יהיה לעשות משהו וגם לתרץ בעזרת התיקים האלה את הכניסה לממשלה). חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים, המשך הבניה בהתנחלויות (אם כי בקצב איטי יותר), ירידת קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית, הפגיעה במעמד הביניים, יוקר המחיה - כל אלה כבר לא יהיו נחלת נתניהו בלבד, הם יהיו כשלונות שלו לא פחות משל מפלגת העבודה. אבל כשיגיעו הבחירות הבאות מי שיעשה מהם ספין זה נתניהו ומפלגת העבודה תספוג אבדות וזה עוד בלי לדבר על המובן מאליו - אינטגריטי בסיסי שצריך למנוע מהרצוג ולבני לשקול בכלל אפשרות של הליכה יחד לממשלת אחדות.

המחיר האלקטורלי בבחירות הבאות צריך להיות ברור ושום הליכה לקואלציה לא תסייע, להפך. אבל יותר מזה - הענקת "רשת ביטחון" לנתניהו בשותפות הזו זו הסכמה שמשולה לתת את החבלים בידי נתניהו ואת החורים בידי הרצוג. עכשיו לך תסביר ששטח הפנים של הכלום גדול יותר. את החבל שני קצותיו מחזיק נתניהו, אסור להרצוג להכניס עצמו מרצון לתוך הרשת הזאת (זה גם בטח מצריך להיתמך בכתפיים של נתניהו - סליחה על האימאג'). כלום יכול להיות מאוד כואב וגם לעלות ביוקר ואפשר גם קלישאה אחרת בכיווון של חור שחור.

הסכם תובנות?

ערב פסח היום, זמן מתבקש לכותב לכתוב על חרויות, זו אפילו מצווה כי עלינו להמשיך ולספר ביציאת מצרים. זמן משובח דיון על חירות, ציטוט הקושר בין מסע וזמן וחירות, אולי כמו זה של נלסון מנדלה: "בשום מקום אין דרך קלה לחירות, ורבים מאיתנו יאלצו לעבור דרך גיא צלמוות שוב ושוב עד שנגיע לפסגת הר השאיפות". ואז לעבור לדיון משמעותי בשיעבוד והפקת לקחים, לחבר את הכל בציניות מהודקת או ראיה אופטימית חסרת תקנה ולשלוח הגיגיו על פני הרשת. יום מתבקש לכתיבה קלישאתית. וזה יום כל כך מושלם לזה שיש אשכרה סיכוי שזה לא ייתפס קלישאתי לדבר על השיעבוד ומשמעות החירות, כי זה בדיוק הזמן לדבר על זה. קלאסי.

אבל בוקר לחתימה על הסכם המסגרת הין המעצמות לאירן, אני אתלה בקלישאות גבוהות יותר, כי מהן אם לא החיים עצמם? ומצווה עלינו לספר מדי יום על הזכויות שנתן לנו נתניהו למחשבות שיקופיות (רפלקטיביות בלעז) על החיים עצמם בעצם קיומו הגדול מכל מציאות. בהנחה שהייתי מחפשת סדר חלופי, הייתי מקדישה זמן ויצירתיות בכתיבת סדר פסח שכולו איראן, זה גם עובד טוב עם כל השירים. זה יכול היה להיות פוסט לעגני שהופך את שירי ההגדה לגרסתם העדכנית נוסח ד'רבנו נתניהו, אבל אני אוותר על הרעיון בבגרות לא אופיינית.

הסכם ההבנות הזה טוב. זה לא נעים לשמוע את זה, בעיקר אם אתה ישראלי שעובר שטיפת מוח. אולי זה בדיוק המקום לדבר על שעבוד, השיעבוד המחשבתי המטריד של ישראל לפימפומי נתניהו בנושא איראן. בעולם האוטופי של נתניהו אין איראן ואין פלסטינים. זה חלום שאולי נעים להתכסות בו, אך הוא בלתי בציע. לא ניתן להעלים, לא את אירן ולא את הפלסטינים. לכן, בהעדר אפשרות אמיתית לפעולה צבאית צריך לנסות ולהבין מה קורה פה. אני לא פרשן צבאי וגם לא אסטרטג לכן אצמצם את הדיון לרמה הבסיסית. אילו אפשרויות עומדות כאן בעצם?

ניתן לחלק את זה לשתי אפשרויות עיקריות, ואל תתנו לדבר על הבחירה האינסופית האקזיסטנציאלית: יש אפשרות אחת לסגור את איראן ולהטיל סנקציות ולאיים בפעולה צבאית, למה זה יוביל? או שזה יוביל למלחמה שלא תועיל לאף אחד או שזה יוביל להסתגרות איראנית ודבקות במטרה שתביא בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה לאיראן גרעינית, שטופת שנאה עוד יותר שאין לה ממש מה להפסיד. האם זה יפחית את הקיטור בדוד האדים המזרח התיכוני? כנראה לא. האם הגישה הזו יעילה או שיש בה רק להאריך את הקץ אבל להעצים את פוטנציאל הנפיצות שלו? כן. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה. זה הזמן לצעקות מהיציע על הסכם מינכן.

בקו אוירי, 414 ק"מ מפרידים בין לוזאן ומינכן, כמו גם כמו גם 77 שנים. ההסכם הזה הוא ממש לא דומה, רק לצעוק שהוא כן זה עוד שיר הלל לנפלאות הדמגוגיה הרטורית שלא מקדישה הרבה מחשבה אבל מסיטה מצויין את השיח. מה שמוביל לאפשרות השניה והיא בדיוק הסכם ההבנות שנחתם בלוזאן, שיכול היה להיות טוב יותר ועם זאת הוא הרע במיעוטו ויותר מכל הוא האופציה הישימה ההגיונית ביותר. הדרך היחידה למעשה לנטרל את איראן היא באמצעות שיטת המקל והגזר. מסמך ההבנות הזה מגביל את איראן לאורך 25 שנים, מה שמוציא את האוויר מטענת נתניהו לפצצה איראנית בתוך 3 שנים, איראן תהיה נתונה לביקורת ופיקוח (להזכירכם שישראל לא, אבל אסור להשוות), אבל עוד הרבה יותר מזה, הרחקת הדד-ליין (כן, כך במקור), היא לא רק אסטרטגית, יש בה הגיון, ההתנהלות הזו של המעצמות מאפשרת את חלון ההזדמנויות של חדירת תרבות המערב לאיראן.

בניגוד למדינות אחרות באזור, באיראן יש שכבה חזקה מאוד של אזרחים פרו מערביים, יותר מזה, החוקה האיראנית (שאגב היא כרגע משוללת שיניים ובאיראן יש תנועה חזקה למשאל עם לשינוי החוקה והחזרת הסעיפים הדמוקרטיים) לא בוטלה מעולם, ולמרות הקטגוריזציה של המערב את איראן כאומה פונדמנטליסית דתית, זה לא ממש מדוייק. לאיראן יש היסטוריה שלמה מהולה בחיבה למחקר, פילוסופיה ותיאולוגיה, מה שדווקא צריך להפוך אותה לבת טיפוחים של המערב בראייה ארוכת טווח. הרבה יותר מכל מדינה אחרת באיזור. 

בואו נשים את הדברים על השולחן, ישראל לא נמצאת במצב של איום קיומי, ההסכם הזה אינו משבר או אתגר אסטרטגי לישראל. הוא היה מתבקש ודווקא נעשה נכון ובצורה שאפילו אינה מנוגדת לאינטרסים הישראלים. אפשר לשלבת לשולחן הסדר הלילה ואין שום סיבה לומר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כי הנה זה עובר וזה בדרך ליישוב נכון ואין בזה משום איום עלינו.

אבל אם היה כאן איום בכל הסיפור הזה, הרבה יותר מהאיום האיראני, אני מוטרדת מהאיום הנתניהואי. השליטה שלו בהלוך הרוחות הישראלי, היא מסוכנת, בעיקר משום שהיא הופכת ספינים תקשורתיים ל"עובדות מוצקות" שהקהל הישראלי מקבל כמעט ללא עוררין. זה כבר כמה שנים מנסה נתניהו למצב את עצמו כילד שתוקע את האצבע בסכר הגרעיני האיראני, זה לא הופך אותו ככזה. ראשית כי ראשי ממשלות לפניו כבר דיברו על זה, אבל מעבר לזה כי זה טומן בחובו את ההנחה שאף אחד לא מבין את המשמעויות של גרעין איראני חוץ מנתניהו, וסליחה זה לא עומד בסטנדרד של היגיון בריא. מומחי האסטרטגים בעולם מדברים על זה, אבל אנחנו הכתרנו את נתניהו כמסביר העולמי. תמונת עולם צרה היא אף פעם לא ערובה לחשיבה אמיתית.

ברור שהאינטרס הכלל עולמי הוא שאיראן לעולם לא תגיע לפצצת גרעין, ברור שההסכם הזה מבנה את המצב כך שכנראה תוך 25 שנה תגיע איראן בדי קלקו הזה והעולם עדיין יידרש לפיתרון, אך הרבה אפשרויות גומות ב- 25 השנים האלה. ועדיין משהושג הסכם הבנות שכזה, כל מי שינסה לתאר אותו כהסכם גרוע נכנס אוטומטית תחת הכותרת "לא נותן למציאות לבלבל אותו" ויש לקוות שנתניה לא יכניס את עצמו לשם מרצון. ישראל עומדת בפני סוגיות חשובות מאלה. מה שחסר זה שעכשיו ימכרו לנו ש"ההסכם שמאיים על קיומה של מדינת ישראל" הוא בעצם סיבה מצויינת לממשלת אחדות. ועל זה נאמר "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה לנו ממשלת אחדות - דיינו".

אפשר לקוות שבפרוס עלינו הפסח הזה (הייתי חייבת התפייטות קטנה - סליחה), המחנה הציוני לא יקחו על עצמם שוב את תפקיד "זה שאינו יודע לשאול". המציאות מחייבת אופוזיציה אחרת כזו שמציגה את השלטון הנוכחי במלוא מערומיו. ממשלת אחדות עכשיו תהיה אך סימבולית לדשדוש של 40 שנה של "דור מדבר" - בעיקר מדבר ולא עושה, אם כי המדבר הפוליטי שלפנינו הוא בהחלט לגמרי צחיח.

נאמר כבר הכל - מאום באו"ם

תחושת רעננות

אני מתחילה עם פוליטיקה, אבל צפוי יום עמוס עם מקטעי כתיבה ספוראדיים אז אני לא מתחייבת לגבי איך זה ימשיך. ביננו אם לא היה מאום (כך במקור שלי) נתניהו אתמול, אז וודאי הייתי מתעכבת על הכמעט-קרירות בוקר הנעימה שמשתלבת לי נהדר עם הקפה והשקט של הבוקר שהתגעגעתי אליה כמו שמתגעגעים לקפה של בית אחרי חופשה ארוכה (אני לא מהז'אנר שמתגעגע לחבר ותיק - סליחה). לא ממהרת להספיד את הקיץ, הוא עדיין כאן רק במתכונת נסבלת ולמרות שהקיץ בישראל הוא סוג של דרמה קווין שמתעכבת בכוונה ביציאה, הידיעה שהסוף קרוב היא כבר מנחמת. זורמת עם זה לא באה בדרישות, אבל מתחילה לחוש את עיקצוצי העונג שמלווים את מותו הארוך של הקיץ. כזאת אני - רוקדת על הדם.

עוד תמונה שאפשר להציג באו"ם
הצד הישראלי של המציאות
אפרופו יש גם קייטנות צבא בשטחים

כך או אחרת, אתמול נאם נתניהו באו"ם. במרבית העולם הנאום הזה לא עורר עניין ודי בצדק. אני יכולה להעיד רק על עצמי שהסיבה העיקרית שרציתי לשמוע את הנאום זה לדעת אם צדקתי בניחושים שלי - כן, זה תמיד אני ואני ואני. הבעיה שבסוף לא ראיתי כי למי יש זמן לשטויות? כשכבר סופסוף הקדשתי מזמני לנאום, כבר לא היה לי כוח לספור אם צדקתי במספר האיזכורים שהימרתי לכל נושא. היה שם כל מה שציפיתי שיהיה, אם כי אותי הוא הפתיע כשדיבר בגנות האו"ם - ללמדכם שתמיד יש הפתעות בחיים. גם ידעתי שהוא בוודאי יעלה עם עזר גרפי כלשהו, אבל התמונה הזו הצליחה להפתיע אותי (ונראה שגם את נתניהו שלרגע קל לא הסתדר איתה) בעיקר כי לא היה לתמונה הזו שום ערך מוסף - אז בשביל מה? אלא אם כן זה מרענן את נתניהו כי בכל זאת לא קל לשאת את אותו נאום שנה אחר שנה.

שקוף
גם יצא יפה עם הירוק שלמעלה

תכל'ס זה די עצוב שנתניהו כל כך שקוף שכולם יודעים על מה הוא ידבר, זה לא הספויילר משלשום שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם וחייליו גיבורים (שהיה צפוי גם אם נתניהו לא היה מכריז, רק אומרת), זו העובדה שהוא צפוי. אני לא חושבת שזה חלק ממהלך מבריק שנועד להרדים אותנו ושבסוף תצא ממנו איזה נתניהו surprise, נתניהו פשוט מיצה את עצמו. אין לו עוד שפן להוציא מאמתחתו, הוא לא מתכוון להגיע להסכם, הוא רוצה לשמור על האופציה פתוחה - גם למראית עין וגם למקרה שבאמת משהו פתאום יתגלגל לפתחו, ותוך כדי לחזק את מה שהוא מאמין בו - ישראל גדולה (ויהודית!) כולל גושי התנחלויות. זה ראש הממשלה שייצב הלכה למעשה את המשפט הארעיות היא אם כל דבר שקבוע. נתניהו רוצה להנציח את הכיבוש, זה נוח לו, אחריו המבול.

אין לראות בזה יציבות, כי אין דבר יציב כאן אלא אם כן אתם גרים בהתנחלות, זה ראש ממשלה זחוח, נרקיסיסטי וסטגנטי שעסוק בהישרדות. לא שהיו לי ציפיות שהוא יביא עימו תוכנית שתרעיד את סיפיו של האו"מ, אבל כמה נפלא זה היה לו אל דוכן הנואמים היה עולה נתניהו נמרץ שמדהים את כל העולם עם איזו אמירה ברורה לגבי העתיד. לו דווקא מול מליאת או"מ ריקה ועולם משועמם הוא היה הפעם מפיל פצצה ולא מחזיק איזה משהו ביד, אבל לנתניהו ביד יש רק תמונה, ובשביל התמונה של נתניהו אפילו לא צריך 1,000 מילים. אז ברור שתמיכה בהכרת האו"ם במדינה פלסטינית היא לא הבשורה שלו - אבל לגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים אל מצרים, סעודיה וירדן? שנאמר come on. נאום באו"ם, שוין.

הנסיעה של נתניהו עלתה לנו
110,850 שטרות כאלה בחישוב גס
לפי שער הדולר של היום

פרשנים טובים ממני דיברו וידברו על ציר החמאס-דאעש-איראן המקושקש שנתניהו ניסו לרקום יחדיו במעשה רוקם לא מיומן ודי לי לומר שאני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מקבל את קישקוש הציר הזה שלו, כלומר למעט אנשי הימין בישראל, חלק מיהודי העולם וציבור הנוצרים האוונג'ליסטים בעיקר. אלה הם גם האנשים אליהם דיבר אתמול נתניהו, כי הוא לא דיבר אל העולם, העולם קצת התעייף מלשמוע אותו, תדמית מר ביטחון לא עובדת (למעט כאן - ט.ל.ח.).

אני חושבת שהבנתי נגד איזו סכנה אמיתית כיוון נתניהו אתמול - נתניהו העביר מסר אל אנשי הממשלה ואל כל יריב פוליטי אפשרי. למעשה, היה זה נאום בחירות ראשון, רק באנגלית - עם אינו כובש בארצו היה קריצה לימין, הרצון בפשרה כוון למרכז הפוליטי, הצבא המוסרי כוון למי ש"קודם כל ישראלי" והקינוח היה אבו-מאזן כי הוא דיבר לא יפה קודם. לכן אין לי אלא להניח שנתניהו בכלל נסע לאו"מ כדי לדבר אל יריביו, חברי הממשלה שלו, הציבור בישראל שעוד מוכן לשמוע וגבירי היהדות האמריקאית שניציגהם באו לתמוך מקרוב. כל הסיפור הזה עלה לנו מיליון וחצי דולר. היה שווה? ולחשוב על כל הדברים שבאמת אפשר היה לעשות.

השואה והזיכרון והמלחמה הבאה ומי לא יזכיר את איראן, החמאס והפתח?

הערב יכנס יום השואה, אם הייתי קוראת עיתונים כבר שבוע שהייתי רואה טיפטופי שואה בחלקי העיתון השונים, אם הייתי שומעת רדיו הייתי שומעת את הדיונים הרבים על מצבם של ניצולי השואה שעולה בעיקר בימים האלה בין פסח ליום השואה (מצעד שנתי קבוע), אם הייתי רואה טלוויזיה הייתי רואה כתבות שונות בעינייני שואה בכל מהדורה וברובן הייתה מתגלה הבורות, אם הילדים שלי היו הולכים למערכת החינוך הם היו נחשפים לשואה בצורה לחלוטין לא מבוקרת ולא תואמת את גילם. אני יכולה להמשיך, אבל אני בטוחה שהנקודה הובנה. פסטיבל הדשדוש בגרפיקה המצמררת של השואה נמשך לכל הכיוונים ואין לי כוח לזה, אם לומר את האמת. 

הכל מרגיש כל כך פלסטיקי, יום השואה הפך כבר מזמן ליום זיכרון משני. השכל הישר לא יכול לסבול את הפורנוגרפיקה השוֹאתית, את הציניות והפופוליזם. הרי איך אפשר להסביר שפתאום בערב יום השואה מאשרת הממשלה העברת מיליארד שקלים לניצולי השואה ומציגה את זה כהישג? זה לא הישג, זה אות קלון, צבוע בפופוליזם זחוח ובלתי נסבל. כל העלאת המודעות לניצולים נראית כמו עוד קמפיין מפוספס (לא התכוונתי להקשר של מדי האסירים, אבל נזרום עם זה). שנה שלמה כולם חיים עם זה ופתאום שבוע של הצפה, אחר כך ספיחים ושוב שקט. אחר כך ההשתאות המעושה ששום לקח לא נלמד, שום לקח לא נלמד כי כל ערך החיים פה מפוספס. הרעים הם הנאצים, הרעים תמיד מתחלפים, כי כמו שלמדנו בפסח ילדים לכל דור יש עמלק. רק ששכחנו שכל הנאצים הם גם בני אדם, בני אדם ששכחו פשוט כי לבני אדם קל לשכוח. אבל אסור להשוות, מותר רק להשתמש ואם זה עובד מה טוב. 

אני מניחה שאני לא היחידה להודות שהשואה היתה אחד הנושאים שעיצבו אותי כילדה, כאדם. השואה היתה לגמרי נוכחת אצלי לאורך כל השנה. כל ספר שני היה על השואה, כל נושא אישי היה על השואה. זוכרת איך יום אחד התעוררתי ושירטטתי מהזיכרון את ברגן בלזן, אז זה נראה לי נורמלי, היום זה צובט לי בלב. אני מניחה שהחשיפה המוגברת שלי לשואה כילדה היא אחת הסיבות שהיום אני כל כך מנסה לשמור על הילדים שלי מפני חשיפה לא מבוקרת. נותנת להם להתעצב לפני שיתחילו להיחשף יותר. אקדים את המאוחר ואומר שבדרך זו אני מרגישה שאני מפנימה את לקחי השואה כי בראש ובראשונה אני מלמדת אותם להיות בני אדם, רק ההבנה שכולנו בני אדם, על הטוב ועל הרע יכולה במידה מסויימת להעניק להם את האפשרות להתמודד נכון עם השואה ועם לקחיה, לפני שיחשפו לכל הזוועות.

ביום חמישי פירסם משרד החינוך את תוכניתו ללימוד השואה מטרום-חובה עד תיכון. על פניו זה נשמע מזעזע, אבל אוותר לשניה על הציניות ואציין כי העקרון המנחה היה נכון, לא כי צריך ללמד את הילדים שואה מטרום-חובה, ממש לא, אלא כי צריך לתת כלים להתמודדות עם חשיפת ילדים לאנשי המקצוע, היינו - המורים והגננים, המנהלים והיועצים. למה? כי מסתבר שמרבית הילדים חשופים ממילא ואין להם שום דרך להתמודד. רוב הילדים היום חשופים להכל בלי פילטרים, אני יודעת כי במכוון אני חושפת את שלי לאט. ילדים יושבים ורואים חדשות עם ההורים ותוכניות ריאליטי והשד יודע מה עוד, הם רואים ולא יודעים מה לעשות עם כל החשיפה הזו ובראש כבר נוצר בלאגן נוראי שעובר עיבודים כל כך, אבל כל כך לא נכונים. לו רק היה ניתן לחנך את ההורים, כי אפשר לשמור את הילדים בבועה ולתת להם להיות ילדים, עובדה אני לא היחידה וזה לגמרי לא קשור לחינוך ביתי, יש עוד הורים שיודעים לעשות את ההבחנה, רק שבחברה שלנו הם נחשבים עופות מוזרים.

הבעיה העיקרית שאני רואה עם התוכנית הזו היא שבמדיניות הממשלה הלאומנית-יהודית שלנו גם היוזמה הברוכה באופן עקרוני הזו בוודאי תעבור תהליכי עיבוד שחוטאים למטרה. הניכוס היהודי של השואה הוא לגיטימי, אך אוזני התלמידים לא תשמענה על שואות נוספות ולא את ההבנה שהשואה, נוראה ככל שתהיה, היא חלק בלתי נפרד לא רק ממלחמת העולם השניה אלא חלק מאידיאולוגיה גזענית וחלק ממה שהאדם מסוגל לו. ששואה מתחילה בבני אדם פנימה והיא תולדה של גזענות, של אלימות ובעיקר שהיא יצירה אנושית, ולאור ההיסטוריה מסתבר שהיא גם מכוננת. האינדוקטרינציה הישראלית הנוכחית היא לא מה שאני רוצה להעביר לילדיי הלאה. 

אם מכל הלמידה ופסטיבל יום השואה יוצאים ילדים נרדפים שחושבים שבכל העולם שונאים יהודים ומזל שיש לנו את צה"ל, אפשר לומר את זה כאן ועכשיו שום לקח לא נלמד. אני לא צריכה לראות טלוויזיה כדי לראות את ראש ממשלה עם נאום ידוע מראש על איך השואה עלולה לחזור על עצמה בגלל איראן עם גרעין ופתח וחמאס עם הסכם, הבאים עלינו לכלותינו. איך זה מתיישב עם הרטוריקה שאם בזמן מלחמת העולם היתה מדינה יהודית השואה לא היתה מתרחשת אני לא יודעת. אבל העובדה היא שהשימוש בשואה היום נועד להצדיק מדיניות, לייצר אינדוקטרינציה ולהעדיף את התפל על העיקר.

אל תבינו לא נכון, אני גאה להיות כאן, נצר למשפחה שחלקה נרצח בשואה, אבל כל הפסטיבל הזה מותיר רק גועל וגורם לי עוד יותר לרצות להסתגר ולא להיות שותפה. לא ישראל כזו היא התשובה לשואה, לא ישראל שראש הממשלה שלה חושב שהשואה היא קלף בשלוף ולא ציווי מוסרי. ישראל היא אכן התשובה היהודית הניצחת, אך במקום שהשואה תהפוך לנר לרגלינו שלאורו נצעד ונדע להיות אחרים, היא הפכה אותנו עוד יותר לקורבן, רק הפעם קרבנות מרצון ובמודע, עיוורים לעוולות שאנחנו ואחרים עושים לנרדפים אחרים. מתוך קורבנות הנצח הזו שום דבר טוב לא יצא. את ניצולי השואה, את קורבנותיה, את זיכרון השואה ואת עתיד ילדינו כאן אנחנו מבזים ובגלגול קסם במקום לצאת מחוזקים מהידיעה שהקמנו מדינה, אנחנו מצעידים את עצמנו שוב ושוב בפורנוגרפיית המוות וההתקרבנות. 

סדר עדיפויות מעוות, בורות, פופוליזם טהור כל אלה הם לא המתכון הנכון לייצר מדינה מתוקנת, רק נכות רגשית. 69 שנה של רטוריקה, מהפה לחוץ ותו לא. לא נותר לי אלא לחזור לשלונסקי שכנראה ידע עד כמה ניתן לשכוח ורק לא ידע שכבר בדור שלישי תהפוך השואה לסיבה לניצול ציני שמוכיח שנדרנו רק לזכור עד כמה אפשר לכפור בעיקר

על דעת עיני שראו את השכול 

ועמסו זעקות על ליבי השחוח 

על דעת רחמי שהורוני למחול 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

נדרתי הנדר לזכור את הכל 

לזכור - ודבר לא לשכוח. 

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי, 

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם, 

עדי יכלו כל שבטי מוסרי 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם 

קונם אם לבוקר אחזור לסורי 

ומאום לא אלמד גם הפעם. 

כי מאום לא למדנו, אבל בואו נשלוף שוב את תג הקורבן, עד שבסוף ניתן יהיה לומר האדישות - מנצחת

אבל למה ישאל נתניהו למה לא הפצצנו את אושוויץ? ולמה איראן? ולמה פלסטינים? עד שבסוף יקום זה שישאל אבל למה ישראל? וכל מה שנוכל להגיד זה שואה. יהודי, נר זיכרון כבר הדלקת? שום נר זיכרון לא יעזור. שום טקס, שום נאום. מי שבא לכלותינו זה רק אנחנו. אבל אנחנו נרדמים לאור הנר, עטופים בדגל ישראל. זוכרים פעם בשנה את קורבנות השואה ומכינים את התירוץ למלחמה הבאה. 

יש לנו ארץ נהדרת? אולי אבל מצב האומה נראה לא טוב אבל זחוח (צחוקים עם ראש הממשלה)

ואז בדיוק כשלא ידעתי על מה אכתוב היום, צצה לי "מצב האומה" עם הפרק הערב בהשתתפות בנימין נתניהו ולמרות שחשבתי שיהיה בוגר יותר ללכת לישון, נפנפתי מחשבות כפירה שכאלה.

בהחלט אפשר לשתוק על ההופעה של נתניהו ב"מצב האומה", אבל למה? יש כאן הרבה חומרים טובים וחבל לתת להם לרדת לטימיון.

הכי טוב אולי להתחיל עם מה שאין כאן, זה ממש קל. אין כאן שום אמירה. נתניהו בא מוכן ואמר את מה שיש לו להגיד, ואת מה שיש לו להגיד הוא נתן כנראה לכותב ההומוריסטי המוכר לנו כל כך מנאום איפא"ק (באדוויזר מישהו?) כדי שישכתב לו. במסווה של דאחקות, נתניהו היה במקום מאוד נוח. לא מול חבורת עיתונאים שמחפשים לתקוע לו, אלא בחברת אנשי תקשורת שמחפשים לתקוע דאחקות. כמה פעמים אפשר היה לדחוק אותו לפינה? אינספור, אבל לא היה שם מי שיעשה את העבודה. לכן נתניהו בא, זה גם שירת את המטרה להצטייר כנאור, כאחד שיכול לצחוק על כל הדברים שמעלים נגדו, גם הוא יכול להיות ציני, לפחות כמו בנט. ואתם יודעים למה? בואו, אני אספר לכם למה (זה שטיק שלמדתי היום מנתניהו, נראה לי שזה מה שמחליף את "זו לא השאלה") כי הוא לא מתעסק בזוטות - הוא מתעסק בדברים האמיתיים ומשאיר לשאר את הזוטות ("זה חלב שהחמיץ" - זה נשמע כמו אמירה בוגרת, אך למעשה זה נועד למזער את הנושאים) - הוא מתעסק בביטחון שלנו והוא גאה שזה מה שהוא עושה 18 שעות ביממה ונהנה לעשות את זה 24/7, 365 יום בשנה, הוא שומר עלינו. לכן הוא יכול לצחוק על פיטום וחלב ונרות נשמה, גם במשמרת שלו. ואתם זוכרים מה הוא עושה במשמרת שלו, נכון? שומר על כל אחד ואחד (אפילו על אלה שבאולפן). אבל לא רק באולפן גם בבית אני בטוחה שהוא צוחק, אולי ספק מתמוגג, ספק תוהה איך עדיין הוא מצליח למכור, משל לא עברו שנים מאז עבודתו כמנהל שיווק ב'רים'. 

אני מדמיינת את נתניהו בבית, יושב עם שרה בסלון (תודו שציפיתם לבדיחה על קפה עם חלב מקרטון, אבל לא), רואים יחד את מצב האומה. הנה זה מתחיל. "תראי שרה איזו קבלת פנים עשו לי", הוא אומר אחרי שליאור שליין מכריז על בואו, ילדים מנופפים בדגלי הלאום (בעצם בדגלי ישראל כי הלאום שלנו הוא יהודי, לא?) ותזמורת וכפיים (כן, אפילו בלי מרירי רגב - הבהרה שלי). "ואת רואה שרה עם מה אני מתחיל? אני מתחיל איתך, שרה, את... טוב תכף תראי מה אמרתי" אם הוא יגיד את זה עוד פעם או ש- א. יתבלבל, ב. ישתנק וולונטרית, ג. יגיד משהו לא נכון ויכעיס את שרה. כך או אחרת הצליח לו בטלוויזיה - כדאי לשתוק.

ואכן נתניהו ה"אדם" מתחיל את התוכנית עם האישה של חייו (שלי זה נראה קצת כמו אסטרטגיית "הקם להורגך השכם להורגו"), "היא לא נטל" הוא אומר בגבורה, "היא מקור הכוח שלי..." טוב היא לא כבדה, היא האישה שהוא אוהב... שזה משמח לשמוע, אבל זה לא אומר כלום. א. כי זה נשמע שהיא באמת לא הנטל שלו, משלמים בבית ראש הממשלה לאנשים אחרים כדי שהיא תהיה הנטל שלהם. ב. פעמים רבות אנחנו ממשיכים לאהוב למרות כל כך הרבה דברים. הוא יכול לבנות לו מציאות שלמה, על כמה משחירים את האישה שאיתו, אולם ההתנהגות הנהנתנית של שני בני הזוג שנעשית אגב אורחא כאילו זה מגיע להם בתוספת הדלפות כל כמה שנים מעובד אומלל כזה או אחר של משפחת נתניהו, מאירים את הגברת הראשונה באור די קפריזיונרי ונטול מעצורים. ועם כל הכבוד לראש הממשלה שמנסה לקחת את הדברים האלה מהזוית האנושית, לאשת ראש הממשלה יש תפקיד ייצוגי ואם ככה היא מייצגת אותנו, יש לנו בעיה. אז יפה שנתניהו עסוק בהכרזות אהבה, אבל זה נועד ליטול את העוקץ מכל בדיחת שרה אפשרית ולמען האמת הפארסה הזו היא לא בדיחה.

ובבית נתניהו: "תראי איך הצחקתי את הקהל" ממשיך נתניהו ואומר בעוד לפיתתה של שרה נעשית אימתנית יותר, "זרקתי פאנצ'ים על ימין ועל שמאל. קלטת את ה"זה חלב שהחמיץ"? גם לא עניתי לה וגם התבדחתי כדי להקטין את כל העלילה הזו". טוב, אני עוזבת כאן את הזוג נתניהו, בעודו מגחך לו בנחת כי יש להניח שזה יימשך לאורך כל התוכנית וזה מייגע והרשימה מתארכת.

אז בואו נדלג על פינת העצות לשליין כמועמד לתואר אשת ראש הממשלה, וכמה "אנחנו מרוצות ממירב מיכאלי" והפתרון למצוקת הדיור ולשלב הבא בזוגיות של מיכאלי ושליין. שאלתם את עצמכם כמה פאנצ'ים מהוקצעים יכול נתניהו לזרוק בדקה ללא הפרעה? לא ספרתי, אבל אין לי ספק שהוא בחר בתוכנית הנכונה בשביל זה וכן, אם להיות רציניים יש בעיה של יוקר המחיה אבל נתניהו צריך להתעסק במה שחשוב, ואתם יודעים מה חשוב? כי אם לא נתניהו יגיד לכם - החיים.

אני לא מבינה למה נתניהו מתכוון שהוא אומר שהוא מתעסק בחיים? ההתנהלות שלו (וכבר למדנו להכיר אותו לאורך השנים, אלפי ציין שהוא תכף עוקף את בן גוריון) מעידה עד עכשיו שהחיים שלנו ואיכותם זה בטח לא מה שמעסיק אותו (אולי זה כי מה שאנחנו מוציאים על החיים האמיתיים לא מספיק לו לביזבוזים, למי יש זמן להתעסק בבוטנים?). האם הוא מתכוון שבזה שהוא מזרים כספים להתנחלויות, לצה"ל ולתקיפת איראן (מצא את המשותף) ולא מאפשר לאלה החיים בתוך הקו הירוק להתקיים בצורה מכובדת, ולא מאפשר תהליך שלום ולא מאפשר סדר עדיפויות לאומי נורמלי - בכך הוא מקדם את החיים? יש לי תחושה די ברורה שאם היינו מוותרים על ההתנחלויות, יוצאים באמת למשא ומתן (וסליחה, אבל מספיקה לי הכרה במדינת ישראל) ומנסים למנוע את המלחמה הבאה היינו מצליחים לדאוג טוב יותר לחיים של הישראלים והפלסטינים באזור וגם היה אפשר להזרים כספים למקומות הנכונים כמו רווחה, חינוך ובריאות, שראוי שיהיו בראש סדר העדיפויות, ובכך מקדמים אף יותר את החיים בישראל. אבל אני כנראה טועה. כי מסתבר זה הזמן לשלוף את איראן.

ואז באה איראן, אני יכולה לצחוק על זה אבל "אירן זה לא צחוק". אתם יודעים למה? "כי זה כאילו הייתי מתבדח על צוררים אחרים בהיסטוריה שלנו. לא הייתי מתבדח. את זה אני לוקח ברצינות... היכולת לזהות סכנה בזמן ולהתארגן נגדה זה המבחן של קיום של גוף כלשהו. העם היהודי לא הצטיין בראיית סכנות בזמן, פעם אחר פעם הפתיעו אותנו. זה לא יקרה תחת ההנהגה שלי.. אני רואה סכנה אני מתארגן להדוף את הסכנה זה מה שהעם היהודי מצפה ממני, זה מה שאני עושה." נראה לי שעלינו פה על שלאגר לא פחות מרובוקופ משתבט עם ואן דאם, כי "כשנתניהו בשטח, היהודים לא במתח". הנה תראו, יושב לפניכם אסטרטג, האסטרטג שדורות שלמים של יהודים ייחלו לו, ממש נפש לציון הומיה, כי מבנימין (נתניהו) ועד בנימין (נתניהו) לא קם כנתניהו. אתם יכולים להיות רגועים. יש איום והוא גדול אבל יש גם מושיע.

או ואז מגיע הרגע על המשא ומתן ונתניהו מצליח להחזיר את זה לנושא החשוב - אירן, המדינה והמחוייבות של נתניהו לחיים של כולנו (בזה הוא עוסק 24/7, 365 יום בשנה, זוכרים? לכן הוא גם לא מתרגש מכל השרים הלא מוצלחים שלו "אתם בחרתם אותם" הוא מגלגל את תפוחי האדמה אלינו, ודי בצדק בפעם הראשונה והאחרונה). "אני לא רוצה מדינה דו לאומית אני לא רוצה שאנחנו נצא משטח ושאירן תיכנס לשטח עם באי כוחה... אני מוכן לאפשר להם להקים מדינת לאום שלהם ואני רוצה שיכירו במדינה הלאומית שלי... הם מבקשים מאיתנו להכיר במדינת לאום פלסטינית למה הם לא מוכנים להכיר במדינת לאום יהודית?... אנחנו פה כבר 4,000 שנה, לחכות עוד 4000 שנה? ... זו דרישה כל כך פשוטה - כל אחד צריך לשאול את עצמו למה הם לא מוכנים לעשות את זה? כי זה שורש הסכסוך, הם עדיין לא הסכימו לעובדה שאנחנו כאן, יסכימו לזכותינו לחיות כאן, נתחיל לפתור את הסכסוך..." טוב, זו טריטוריה שמוכרת לנתניהו, הוא הביא את מודל המדינה היהודית, הוא מצא אבן נגף שנשמעת הכי בנאלית, אבל גם הוא יודע טוב מאוד שהכרה במדינת ישראל היא מספקת. הוא ידע את זה בהסכם וואי ובהסכם חברון, שאותם הוא הביא כדוגמאות מצויינות להסכמים נפלאים שהוא הביא... כן, הוא בונה על זה שאנחנו לא עברנו את השלב של להבין כמה זה 1+1, ובינתיים אנחנו לא מראים לא שהוא טועה. אבל, דעו לכם שאם גורי אלפי מצליח להביא את עבאס, נתניהו בפנים ואם צריך יעופו ראשים (נתניהו עולה על קונספט חדש של ריאליטי לישראלים "המרוץ לשלום".)

אבל אחרי האיום הפלסטיני והאירני צריכה לבוא ארה"ב - אז קודם כל להזכירכם נתניהו מכיר אותם ממש טוב, הוא הנמבר וואן מן שלנו לענייני ארה"ב והוא בקשר טוב עם כולם - מנשיא דרך הקונגרס ועד לאזרח הבודד, ככה זה נתניהו. אבל עם כל האהבה, אפשר גם לבד ומה שחשוב זה מה שנאמר בחדרי חדרים וגורי אלפי מוזמן לשמוע. "כולנו מבינים שהקשר עם אמריקה, ארצות הברית הוא חשוב. יש לו צדדים מוכרים, יש לו צדדים פחות מוכרים... אנחנו מדינה ריבונית שומרים על עצמנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו..." שנאמר, אובמה בטח לא צופה ב"מצב האומה" אבל אם הוא כן, אז נצא בסדר.

וברשותכם רק עוד שני דברים - א. רציתי להביא לידיעתכם הפרה גסה של עקרון הפרדת הרשויות שלא נשמעה כמוה בשום דמוקרטיה (ועם יד על הלב לא ידעתי שזה אפשרי) אבל עיתון בישראל מציע חוקים שגם עוברים [וגם כשקמה המדינה היה רק עיתון אחד "העיתון נגד" (אנא שימו לב לשמו המעודכן של "הארץ" בפי ראש הממשלה) - ראש הממשלה לא שמע נניח על דבר... - תגידו שאני קטנונית. הנה פאוזה. תגידו.] "יש עיתון אחד, שהוא תמיד נגד, והוא בתשלום, יש אחד שהוא יותר מאוזן, ובחינם, העיתון שבתשלום, שהוא נגד, מציע עכשיו הצעת חוק  'בואו נסגור את העיתון שבחינם', אני לא מכיר עוד מדינה שאוסרים בחוק לחלק עיתונים בחינם.  ואם כבר הולכים בכיוון הזה אז ראש הממשלה מסיט לכיוונים לא ברורים, אבל בתעמולה כמו בתעמולה זה לא משנה אם זה נכון או לא והנה המשוואה דמגוגית של רוה"מ להערב: "אבל אם כבר הולכים בכיוון הזה - גוגל בתשלום, פייסבוק בתשלום, טויטר בתשלום, סלפי בתשלום..."

אבל אני אקנח דווקא בדובדבן - רוכן נתניהו אל שליין באינטימיות ואומר לו: "אני שואל אותך - איפה יש זמן לנהנתנות?" ומה הוא עונה לשאלה הרטורית? "אין זמן.. אני שמח שאני מבלה כל כך הרבה זמן בהגנה על כל אחד ואחד מכם". אני רק השערה - האם ראש הממשלה חושב שנהנתנות זו פונקציה של זמן? אולי נתניהו מתכוון שהוא היה יכול להנות יותר לולא היה ראש ממשלה? זה ברור (אגב גם בלונדיניות נהנות יותר). ולמען האמת יש לי תחושה שגם אנחנו היינו נהנים יותר. רק אומרת.