שבת בבוקר, קפה, מרפסת, מקלדת. כל הדרכים מובילות לזמן עבודה. כן, עבודה. שבוע של סיומי שנה של הילדים וטרדות רפואיות שלי ומסתבר ששבת הופכת מזמן מנוחה לזמן עבודה פרודוקטיבי. למטה בפארק קבוצת הורים נעמדת מתחת למרפסת ומתחילה לדבר בקול רם, אני משתדלת לאטום את עצמי לרעשים. הדיון נסוב על גזענות וקשה שלא להקשיב. זה תרגיל פסיכולוגי מעניין, מסתבר (זה חדש לי), לשמוע אנשים מדברים אבל לא להיות באמת נוכחת. לרוב עולה מהגינה רק בליל של רעש לא מובחן, אבל הבוקר הגינה היתה שקטה והם עמדו ממש מתחת למרפסת, גבולות המחשבה שלהם היו כל כך מרתקים שהמחשבה על להביא אוזניות נקטעה באיבה. חייכתי בסיפוק כשעלתה השואה בהשוואה הכי פחות מתבקשת, כי גודווין צדק. הוא צדק.
כשחזרתי מהמטבח עם עוד ספל קפה השיחה כבר היתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויותר מזה על שמאלנים ואוטו-אנטישמיות, המושג ה"הו כה אהוב עליי" שנכנס לז'רגון ללא מחשבה. ניסיתי להתמקד בכתיבה, אבל אי אפשר היה בטח לא אחרי משפט בסגנון "השכנה שגרה כאן (אצבע בכיוון המרפסת שלי) קראה בצוק איתן לחיילי צה"ל חמושים (לא נכון, מעולם לא קראתי להם כך, כן שיתפתי פוסטים של אחרים שהתבטאו כך), היא ריחמה על הפלסטינים! [..] אני מבחינתי שמאלנית אבל ימנית בתפיסת הביטחון שלי. בית חולים עם פצועים? לא אכפת לי! תמחקו אותו, תמחקו הכל!" שנאמר: "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל בניך" - אגב מאז אני מזמזמת את הניגון. "מזעזע" צקצקו כל חברי הקבוצה," נכון?", המשיכה השכנה, "אז מחקתי אותה מהפייסבוק שלי ועברתי לשלום, שלום. אני לא צריכה כאלה. כל האירופאים האלה, נשבעת לכם צריך להעביר אותם לעזה". שכן אחר הסביר שאלה שמרחמים על ילדי הפלסטיניפ הם כמו הורים שאוהבים יותר ילדים של אחרים ולא את שלהם". כאן החלטתי להיכנס הביתה, מרתק ככל שזה יהיה אם אני לא עובדת עדיף שאעשה דברים פרודוקטיביים, נניח למצוא נדל"ן להשקעה בעזה.
אבל אני לא יכולה להניח את זה בצד, בעיקר בגלל שככה הרבה אנשים אחרים רואים את זה, רק שזו לא תמונה אובייקטיבית זה נקרא דיסוננס. הרי איך אפשר לטעון שזה בסדר "למחוק" (מילה מכובסת לפוצץ ולהרוג) בית חולים בו שוכבת יולדת או תינוק באינקובטור? לא צריך להיות לזה שום תירוץ. אז פשוט מסבירים את זה בהימצאות מחבלים ולהרוג מחבלים זו מטרה לגיטימית שהנזק ההיקפי שלה לא נמדד. ואיך אפשר להסביר שזה בסדר לפגוע בילדים של אחרים? פשוט מסבירים שאם לא הם זה הילדים שלנו. מה שבעצם עולה ממה שאמר השכן בגינה זה שאם ילד אחר מרביץ לילד שלי, אני צריכה לגשת ולפגוע בכל הילדים שבסביבת הילד הפוגע. זו המשוואה הנכונה. טעה השכן מהגינה - לגנות פגיעה בילדים פלסטיניים זה לאהוב את הילדים שלי הרבה יותר, כי זה אומר שאני מאמינה שיש להם עתיד פה. זה משול ללכת ולחבק את הילד שלי שנפגע ואחר כך לקוות הוא לעולם לא יתנהג כמו הילד הפוגע. מי שחושב שאפשר למחוק את הפלסטינים לא מבין שלא רק שזה בלתי אפשרי, מחיקה שלהם היא גם מחיקה שלנו. מדינת ישראל לא תוכל להצדיק את קיומה ללא מוסר שהוא אינו יחסי או כפוף לשיקולי ביטחון.
שום פיסת אדמה מסוכסכת לא שווה את טישטוש גבולות המוסר. מוסר שהופך להיות יחסי הוא במידה רבה העדר מוסר. אין מוסר בגבולות ביטחון, מוסר זה מוסר זה מוסר. למעשה השיחה הזו מוכיחה שוב שהשיח בישראל הופך את הבעיה המוסרית למשנית לבעיה הבטחונית. אם יש משהו מפחיד בזה זו המשמעות החברתית. חברה שאמות המוסר שלה כפופות לסוגיה ביטחונית תהיה שבויה בידי גנרלים ותחת דיסוננס קבוע. יותר מזה התערערות המוסר בשל סוגיה ביטחונית פותחת פתח לאגרגציה של מוסר. טוב חברתי לא צומח מזה. מה שיוצא החוצה, פועל כם פנימה - אלה אותם כוחות.
הרי הסיבה לשלוח אותי ושכמותי לעזה היא כי לא רוצים לשמוע אותנו, זה לגמרי לא נעים ומצריך מציאת תירוצים. אבל איזה מן עולם זה אם את כל מה שלא מוצא חן בעיננו בסופו של דבר נעיף רק כדי לא לראות? הרגע שבו תמיכה בפגיעה בחפים מפשע במידת הצורך הופך להיות להיות מוגן בלי שום שהייה קצרה למחשבה הוא חציית הרוביקון המוסרי. שיקולים של ביטחון צריכים להיות כפופים למוסר אחרת מה עוצר אותנו? חינוך מחשבתי, או אינדוקטרינציה, ללא קנה מידה מוסרי אוניברסלי לא מועיל לחברה, לשום חברה, לא בהישרדותה הפנימית ולא במאבקיה החיצוניים. רוצים את זה ביהודית? אז משלי כתב את זה קודם - לדעת חוכמה ומוסר. מרטין בובר הסביר כי חכמה ומוסר שניהם מאוזכרים כי אם יש באדם חוכמה הוא לומד מוסר, ואם אין - ובכן, אין.
הרצון ללאומיות ישראלית הוא חלק ממני כישראלית, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון מוסר או על חשבון מישהו אחר. גם אם הייתי מסכימה שיש צדק עם הרעיון של הבטחה אלוהית ושהארץ ניתנה לנו ושאין עם כובש בארצו, ואני לא, עדיין אי אפשר להכחיש שבתוך השטח הזה, אנחנו מדכאים את האחר ובעינינו החיים שלהם פחות חשובים. מצחיק שגם לזה התייחס בובר עוד ב- 1938 "... אילו היינו נותנים לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיו יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עימו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה...". כשאני שומעת את השכנים שלי, כשאני מקבלת תגובות "בוגדת", כשאני קוראת אנשי תקשורת שמדברים על "איפוק" (סליחה - המרכאות שלי) החיילים בג'לזון, אני מבינה שהפכנו את המוסר לכלי ריק להתהדר בו. העובדה המצערת ביותר היא לא שמנגדים למה שאני אומרת, עם זה אני יכולה להתמודד, הבעיה היא שלא רואים בזה דעה לגיטימית. מהי דמוקרטיה אם לא היכולת להכיל דעות? בלי פלורליזם? בלי האפשרות לבקר?
כשמסתכלים על זה מלמעלה, על דעת הקהל, על התרופפות המוסר וכפיפותו היחסית לנרטיב הבטחוני, על סערת ה"תרבות" האחרונה, על הצתת הכנסייה בטבחה - כשמסתכלים על הכל לא באופן פרטני ונקודתי אלא ממעוף הציפור, ובכן אם הייתי ציפור הייתי ממשיכה בנדודיי. רק שאני לא יכולה אני כאן. אז מה שנותר לי הוא לכתוב ולקוות שאיכשהו מתישהו זה יהדהד קצת, ואז עוד קצת. אולי. אבל אופטימיות זה מה שנשאר. זה ולחפש דירה בעזה.
כשחזרתי מהמטבח עם עוד ספל קפה השיחה כבר היתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויותר מזה על שמאלנים ואוטו-אנטישמיות, המושג ה"הו כה אהוב עליי" שנכנס לז'רגון ללא מחשבה. ניסיתי להתמקד בכתיבה, אבל אי אפשר היה בטח לא אחרי משפט בסגנון "השכנה שגרה כאן (אצבע בכיוון המרפסת שלי) קראה בצוק איתן לחיילי צה"ל חמושים (לא נכון, מעולם לא קראתי להם כך, כן שיתפתי פוסטים של אחרים שהתבטאו כך), היא ריחמה על הפלסטינים! [..] אני מבחינתי שמאלנית אבל ימנית בתפיסת הביטחון שלי. בית חולים עם פצועים? לא אכפת לי! תמחקו אותו, תמחקו הכל!" שנאמר: "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל בניך" - אגב מאז אני מזמזמת את הניגון. "מזעזע" צקצקו כל חברי הקבוצה," נכון?", המשיכה השכנה, "אז מחקתי אותה מהפייסבוק שלי ועברתי לשלום, שלום. אני לא צריכה כאלה. כל האירופאים האלה, נשבעת לכם צריך להעביר אותם לעזה". שכן אחר הסביר שאלה שמרחמים על ילדי הפלסטיניפ הם כמו הורים שאוהבים יותר ילדים של אחרים ולא את שלהם". כאן החלטתי להיכנס הביתה, מרתק ככל שזה יהיה אם אני לא עובדת עדיף שאעשה דברים פרודוקטיביים, נניח למצוא נדל"ן להשקעה בעזה.
אבל אני לא יכולה להניח את זה בצד, בעיקר בגלל שככה הרבה אנשים אחרים רואים את זה, רק שזו לא תמונה אובייקטיבית זה נקרא דיסוננס. הרי איך אפשר לטעון שזה בסדר "למחוק" (מילה מכובסת לפוצץ ולהרוג) בית חולים בו שוכבת יולדת או תינוק באינקובטור? לא צריך להיות לזה שום תירוץ. אז פשוט מסבירים את זה בהימצאות מחבלים ולהרוג מחבלים זו מטרה לגיטימית שהנזק ההיקפי שלה לא נמדד. ואיך אפשר להסביר שזה בסדר לפגוע בילדים של אחרים? פשוט מסבירים שאם לא הם זה הילדים שלנו. מה שבעצם עולה ממה שאמר השכן בגינה זה שאם ילד אחר מרביץ לילד שלי, אני צריכה לגשת ולפגוע בכל הילדים שבסביבת הילד הפוגע. זו המשוואה הנכונה. טעה השכן מהגינה - לגנות פגיעה בילדים פלסטיניים זה לאהוב את הילדים שלי הרבה יותר, כי זה אומר שאני מאמינה שיש להם עתיד פה. זה משול ללכת ולחבק את הילד שלי שנפגע ואחר כך לקוות הוא לעולם לא יתנהג כמו הילד הפוגע. מי שחושב שאפשר למחוק את הפלסטינים לא מבין שלא רק שזה בלתי אפשרי, מחיקה שלהם היא גם מחיקה שלנו. מדינת ישראל לא תוכל להצדיק את קיומה ללא מוסר שהוא אינו יחסי או כפוף לשיקולי ביטחון.
שום פיסת אדמה מסוכסכת לא שווה את טישטוש גבולות המוסר. מוסר שהופך להיות יחסי הוא במידה רבה העדר מוסר. אין מוסר בגבולות ביטחון, מוסר זה מוסר זה מוסר. למעשה השיחה הזו מוכיחה שוב שהשיח בישראל הופך את הבעיה המוסרית למשנית לבעיה הבטחונית. אם יש משהו מפחיד בזה זו המשמעות החברתית. חברה שאמות המוסר שלה כפופות לסוגיה ביטחונית תהיה שבויה בידי גנרלים ותחת דיסוננס קבוע. יותר מזה התערערות המוסר בשל סוגיה ביטחונית פותחת פתח לאגרגציה של מוסר. טוב חברתי לא צומח מזה. מה שיוצא החוצה, פועל כם פנימה - אלה אותם כוחות.
הרי הסיבה לשלוח אותי ושכמותי לעזה היא כי לא רוצים לשמוע אותנו, זה לגמרי לא נעים ומצריך מציאת תירוצים. אבל איזה מן עולם זה אם את כל מה שלא מוצא חן בעיננו בסופו של דבר נעיף רק כדי לא לראות? הרגע שבו תמיכה בפגיעה בחפים מפשע במידת הצורך הופך להיות להיות מוגן בלי שום שהייה קצרה למחשבה הוא חציית הרוביקון המוסרי. שיקולים של ביטחון צריכים להיות כפופים למוסר אחרת מה עוצר אותנו? חינוך מחשבתי, או אינדוקטרינציה, ללא קנה מידה מוסרי אוניברסלי לא מועיל לחברה, לשום חברה, לא בהישרדותה הפנימית ולא במאבקיה החיצוניים. רוצים את זה ביהודית? אז משלי כתב את זה קודם - לדעת חוכמה ומוסר. מרטין בובר הסביר כי חכמה ומוסר שניהם מאוזכרים כי אם יש באדם חוכמה הוא לומד מוסר, ואם אין - ובכן, אין.
הרצון ללאומיות ישראלית הוא חלק ממני כישראלית, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון מוסר או על חשבון מישהו אחר. גם אם הייתי מסכימה שיש צדק עם הרעיון של הבטחה אלוהית ושהארץ ניתנה לנו ושאין עם כובש בארצו, ואני לא, עדיין אי אפשר להכחיש שבתוך השטח הזה, אנחנו מדכאים את האחר ובעינינו החיים שלהם פחות חשובים. מצחיק שגם לזה התייחס בובר עוד ב- 1938 "... אילו היינו נותנים לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיו יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עימו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה...". כשאני שומעת את השכנים שלי, כשאני מקבלת תגובות "בוגדת", כשאני קוראת אנשי תקשורת שמדברים על "איפוק" (סליחה - המרכאות שלי) החיילים בג'לזון, אני מבינה שהפכנו את המוסר לכלי ריק להתהדר בו. העובדה המצערת ביותר היא לא שמנגדים למה שאני אומרת, עם זה אני יכולה להתמודד, הבעיה היא שלא רואים בזה דעה לגיטימית. מהי דמוקרטיה אם לא היכולת להכיל דעות? בלי פלורליזם? בלי האפשרות לבקר?
כשמסתכלים על זה מלמעלה, על דעת הקהל, על התרופפות המוסר וכפיפותו היחסית לנרטיב הבטחוני, על סערת ה"תרבות" האחרונה, על הצתת הכנסייה בטבחה - כשמסתכלים על הכל לא באופן פרטני ונקודתי אלא ממעוף הציפור, ובכן אם הייתי ציפור הייתי ממשיכה בנדודיי. רק שאני לא יכולה אני כאן. אז מה שנותר לי הוא לכתוב ולקוות שאיכשהו מתישהו זה יהדהד קצת, ואז עוד קצת. אולי. אבל אופטימיות זה מה שנשאר. זה ולחפש דירה בעזה.
