הורות לכל ילד

כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה. 

דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו  ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב. 

כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר. 

מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.

תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה. 

כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.

אני שמה לב שכבר נסחפתי ואני צריכה לתת לכם לנוח - אז קחו עוד 5 דקות זמן וצפו בקליפ הזה - על האינדיבידואליות של הילדים שלנו וזה תקף בתוך המערכת וגם בבית. המשך כמובן עוד יבוא :) 

סוף שבוע נעים

חרם - מי יכול להרשות לעצמו את זה? וגם כי זה טרנדי - חרם חרם חרם חרם חרם חרם

זה לא שהמילה חרם לא היתה בלקסיקון, אבל לאחרונה יש עליה במניות הציבוריות של המילה הזו, כולם מדברים על חרם, כולם מחרימים או יוצאים נגד או בעד ופתאום כמעט כל דבר הוא חרם וכרגיל איבדנו פרופורציות. טוב, בדרמה אנחנו ממש טובים.

איזו מילה קשה חרם. משמעותה מאוד ברורה - הרחקה מהציבור, הוקעה, הוצאה מהקהל, נידוי. היא יוצרת רתיעה, אולי מעצם יכולתה ליצור גבולות ובידול. אנחנו מתקוממים כאשר ילדים עושים חרם על ילד אחר, אנחנו מתקוממים כשאנחנו מושא החרם, אך יש להודות שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שלמרות שכדאי להימנע ממנו, זה כלי לגיטימי וכנראה גם די יעיל, אחרת מן הסתם לא היו משתמשים בו. אז אולי באמת אנחנו לא מתקוממים נגד החרם ככלי אלא נגד פרספקטיבה מסויימת, נגד שיקול הדעת שהוביל לחרם. כדי שנוכל לצדד בחרם, מתברר שאנחנו צריכים להסכים לסיבות. רוצה לחדד ולומר - אנחנו מתקוממים בדרך כלל נגד שיקול הדעת שמבחינתנו הוא מוטעה או לגבי מידתיות העונש, בעוד שאם ההסבר האידיאולוגי או הנסיבתי מספק אותנו, חרם ייתפס ככלי לגיטימי. למשל סנקציות כלכליות, שהן חלק מהאסקלציה בדרך לחרם, נראו לרבים הגיוניות כאשר יושמו על מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, סנקציות גם נראו נכונות לרבים בישראל בהקשר של איראן, אולם סנקציות נגדנו הן כמובן הכלי הלא נכון, כי בכלל זה לא אנחנו זה הם. 

העניין הוא שבעיני העולם כולו זה כן אנחנו וכל עוד אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כמבוגר אחראי אנחנו צריכים לנהוג ככזה. האיום בחרם תלוי על צווארנו כבר זמן רב ואנחנו העדפנו להתעלם ולהתייחס לזה כאל איום סרק. אנחנו כל כך מסלפים את המציאות כדי שהיא תתאים לנו עד שנתניהו, שטייניץ ובנט פורצים במסכת, כמעט מקאברית, של כמה אנחנו חזקים ועד כמה חרם לא ירתיע אותנו ושתדע ארצות הברית, בעוד שזה דווקא קרי האמריקאי שעומד כמו הילד עם האצבע בסכר ומנסה למנוע את החרם שמטפטף עלינו כבר עכשיו. ואתם, אחים ואחיות אל תשכחו את זה לנוכח החרם, היו חזקים, גם פה ישראל תנצח. טוב, לי זה נשמע טוב נוסח "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אפילו בניגון פולני של נשב לנו בחושך כי אנחנו בני האור. אבל זה לא משחק לערב שבת בבני עקיבא לפני שכל אחד פורש לביתו לקידוש, כי כשהיצוא הישראלי ינזק ועוד ישראלים יפוטרו (ואין זה משנה אם זה לפי הסטטיסטיקה שמפרסמת הממשלה או לפי הסטטיסטיקה המדוייקת) הרי שהנזק על המשק הישראלי יהיה כבד מנשוא, בטח בימים שבהם ממילא נשחקים כל המעמדות בערך חוץ מהעשירון העליון. החרם הזה יהיה על גבם של אלה שלא יכולים להרשות לעצמם חרם, אבל בנט (פוסט אקזיט), לפיד (פוסט ערוץ 2 ובנק הפועלים) ונתניהו (פוסט תקופת העשייה לביתו, דירתו וחוילתו - היועץ) יהיו בסדר, מקסימום אם יהיו בעיות חשמל יש נרות ריחניים על חשבון הבוחר בוילה בקיסריה. 

החרם הזה, ואני לא רואת השחורות היחידה, הוא לא גזירה שישראל יכולה לעמוד בה (ההערכות מדברות על כ- 10,000 איש שיאבדו את מקום העבודה, אם אינני טועה) וכשהמנהיגים שלנו עושים שוב תרגיל עוקץ כדי להראות את פניו האמיתיים של הממשל הישראלי ועושים עוד תרגיל כמעט מדיטטיבי של גבורה הם לא עובדים על אף אחד. צודקים או לא צודקים מול הפלסטינים זה בכלל לא העניין, החרם הזה יגמור אותנו, כמו שמלחמת לבנון השניה חשפה את "כוחינו", כך החרם הזה יחשוף את "חוזקנו" ובמקסימום מי שעוד לא ישתכנע ישאר עם אמונה ועם זה לא הולכים למכולת ובטח שלא בונים מדינה.  

הידיעות מתחילות לזרום על החלת החרם על ידי גופים פיננסיים אירופיים והתגובה לזה אינה יכולה לנוע על הספקטרום ההזוי שבין אימרות השפר של בנטניהו ובין רעיונות של עמותות ימניות קיצוניות המבקשות לשנות שמות של כיכרות ורחובות בישראל כתגובה ישראלית על החרם. לא ברורה לי הנונשאלנטיות האפטית הזו שלרוב מאפיינת כתות הנחושות ללכת בדרכן או להתאבד. הקישור החולני בין תקומת הארץ ללוחמי מצדה הקיצוניים כבר מזמן מיצה את עצמו, אלא אם כן החלטנו שזו נבואה שמגשימה את עצמה ואז כדאי שאפסיק לכתוב ואלך לארוז. לאזרחי ישראל צריכה להיות אמירה הרבה יותר אחראית ומשמעותית מהאמירות הדמגוגיות של אדוני הארץ, זה לא מרוץ לילה תחת הכותרת bring it on, זו לא תחרות מר ישראל - אלה החיים שלנו כאן בארץ, אלה שיושבים בממשלה יושבים שם תחת קוי יסוד מאוד ברורים ולזה ניתן להם מנדט. אין להם מנדט להביא עלינו חרם ולהחריב לא רק את בטחוננו אלא גם קיומנו הכלכלי וזה צריך להיות להם ברור.

בשולי נושא החרם רק רציתי להגיד עד כמה כרגיל כל דבר הופך אצלנו לטרנדי, פתאום כולם מדברים בחרמות. אורלי וגיא לא רוצים להופיע בפסטיבל העצמה עם אל גולן? חרם! אחינועם ניני וגיל דור מוותרים על פרסי אקו"ם בשל ההחלטה להעניק בטקס גם פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר? חרם! אז בואו נבהיר משהו - שני הדברים האלה הם לא חרם, זו הבעת דעה ציבורית ואמיצה שלצערי היא נדירה מאוד במחוזותינו לאחרונה. אני לא יכולה כמובן לדבר בשמם של אף אחד מאלה, אך אני בטח לא יכולה להימנע מלנתח את הדברים בדרך שלי. בשני המקרים אין קריאה לחרם, אבל כן יש ביקורת ומוצדקת.

פרשת איל גולן לא נגמרה, ההתנהגות של איל גולן, בין אם יש בה משום עבירה ובין אם אין, היא התנהגות פסולה שאסור לה שתעבור ללא ביקורת ציבורית כי אחרת בזאת נסללה דרכו של הסלבריטי הבא להתקדם לדבר הפסול הבא. החזרה לסדר היום היא מתן לגיטימציה לעשות הכל כל עוד אי אפשר להפליל אותך.

פרשת אריאל זילבר היא עוד יותר פשוטה מזה, אם זה בכלל אפשרי - אריאל זילבר הוא אכן אמן ויוצר מקורי ומוערך, אבל הפרס שמוענק לו אינו פרס יצירה אלא על מפעל חיים. מפעל החיים של זילבר הוא לא רק סך יצירתו אלא סך תרומתו לחברה הישראלית ובעוד שבתחום היצירה אכן מגיע לו פרס, תרומתו בתחום החברתי (אמירותיו בנוגע להומואים, לציבור החילוני, למצביעי השמאל, שיריו הבלתי נשכחים כמו זה על ברוך גולדשטיין ועוד גיבורי תרבות הימין הקיצוני - רשימה חלקית) מורידה מבחינתי את האפשרות להעניק לו פרס כלשהו. הענקת הפרס הספציפי הזה לאמן הספציפי הזה כמוה כמתן גושפנקא להכנסת המנון כהנא חי לפלייליסט של סופהשבוע. זה אולי יכול להיות הפסקול של "ישראל המודרנית - מצדה השניה", נוכל לזמזם אותו יחד, מובטלים, בחושך, אבל בלי מדינה פלסטינית ליד נתב"ג. וואלה מגניב פה. אז מה אמרנו? חרם?