חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מוח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוח. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 25 ביולי 2015

אין כיבוש ואין גרעין

כולם מדברים על כמה רע ההסכם עם איראן. לולא ההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושורת המקהלה, יכולתי להניח שזו פשוט תהיה של אנשים של אין להם כוח לקרוא את ההסכם והם היו רוצים להבין - עד כמה רע ההסכם? פילוסופי כזה, אולי מרים להנחתה. אולם הנחרצות של ראש הממשלה מוכיחה שהוא כנראה די בטוח בעצמו וזה די מוזר הואיל ואת המקהלה של ההסכם גרוע מנהיג נתניהו בעצמו, בעוד שהוא יכול היה לגזור עליו קופון. כרגע יריביו תוקפים אותו שהוא לא הצליח להיטיב את מצבה של ישראל בהסכם בעוד הוא בהחלט יכול היה לטעון שדווקא כן ושאם יש משהו בולט בהסכם הזה זה התוואי של ההסכם שהוא בן כלאיים שנוטה לטובת ישראל ולוקח בחשבון את האינטרסים שלה לצד סטנדרטים בינלאומיים לנושא הגרעין. הדבר העיקרי שישראל מפחדת ממנו הוא איראן גרעינית, עכשיו אחרי ההסכם ישראל היתה אמורה לחגוג - ככל הנראה לא תהיה איראן גרעינית.

ההתנהלות של נתניהו גורמת לי לחשוב שאולי בכלל נתניהו סימן מטרה אחרת, באופן עקרוני אני שונאת תיאוריות קונספירציה אבל כשבוחנים את ההסכם ובאמת קוראים אותו, האסטרטגיה של נתניהו אינה מתיישבת. היכולת של איראן להתגרען צבאית היא אפסית מתחת לרדאר של סבא"א. אז מה מניע כרגע את ראש הממשלה? היחיד שהוא הולך נגדו ראש בראש הוא אובמה. לא הייתי רוצה ללכת בדרך הזאת כי אני מעדיפה לחשוב שמי שעומד בראש מדינה אמור לקדם בראש ובראשונה את האינטרסים של המדינה שלו, גם אם אלה באים אחרי האינטרסים האישיים בסדר ההעדפות שלו. ממילא לא היה ראש ממשלה כל כך מעורב בפוליטיקה פנים אמריקאית כמו ראש הממשלה הזה ועדיין התסריט הזה נשמע מופרך. 

בואו רגע נשים את הדברים על השולחן. מה בקצרה קורה מבחינה גרעינית בעולם? רוסיה, ארה"ב, בריטניה, סין וצרפת הן חמש המעצמות הגרעיניות בעולם היום, כאשר סין ובריטניה סוגרות את הרשימה עם משהו כמו 200 ראשי נפץ גרעיניים. עקרונית, פה יהיה המקום להציג את המעצמה הגרעינית השישית, הלא היא ישראל, אבל כמו שאין כיבוש גם אין גרעין ולכן כמו שבבתי מלון בחו"ל לעיתים אין קומה 13 בגלל אמונות טפלות, אז ברשימה שלנו לא יהיה מספר 6. מכאן יש לנו את צפון קוריאה שאנחנו לא ממש יודעים עליה, אבל יש לה נשק גרעיני ויתכן שאפילו כ- 6 ראשי נפץ, וכמובן הודו ופקיסטן שהצהירו על עצמן. כאן המקום להזכיר את איראן, אולי גם את סוריה, סעודיה ומצרים שנמצאות, כל אחת בנקודה אחרת וגם היא יחסית משוערת, שבכוונתן להגיע לנשק גרעיני. עקרונית חוץ מזה שאר המדינות שהיה להן קשר כלשהו לתוכנית גרעין כבר התפרקו ממנו ו/או חתמו על ה- NPT (האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני), כמו ביילארוס, קזחסטן, אוקראינה ודרום אפריקה. כמובן זאת מבלי למנות את המדינות, חברות נאט"ו שבשטחן נשק גרעיני תוצרת ארה"ב - גרמניה, בלגיה, איטליה, הולנד ותורכיה, והן אינן יכולות הלכה מעשה להשתמש בנשק ללא קוד אישור חיל האוויר האמריקאי. זהו, זו כל הרשימה. 

הטענה של ישראל שאסור לאיראן להחזיק בנשק גרעיני ושיש בזה איום קיומי על ישראל, היא טענה לגמרי במקום, אני מסכימה, העניין הוא שבמידה רבה בדיוק על זה ההסכם  - הוא מפרק את שביל הגרעין האיראני. וזה מבלי להדגיש את הפרדוקסליות הישראלית הכוללת תמה מרכזית של להיות עם, להרגיש בלי ולחייך לכל העולם, משל היתה ישראל דוגמנית תחתוניות. יש פה דואליות שכן משתמעת לשתי פנים - מדינה X היא ככל הנראה בעלת נשק גרעיני אך היא אינה מוכנה לסגת ממדיניות העמימות שלה בנושא והעולם מקבל את זה ואילו מדינה אחרת - Y עוד לא הגיעה לנשק גרעיני אך היא חתמה עכשיו על הסכם שמאפשר פיקוח בינלאומי (סבא"א) הדוק ביותק על פרוייקט הגרעין שלה שחוסם דה פקטו את דרכה לנשק גרעיני וממשיך את הקו העולמי בניסיון למנוע את מדינת הגרעין הבאה. סליחה שאני לא יכולה להבין את זה והעובדה שמרבית הישראלים שאני מכירה ממשיכים למלמל שההסכם לא טוב מבלי בכלל לבחון את הנושא מעידה על בערות. 

הקווים של ישראל אגב עקרונית מולאו - העשרת האורניום שתתאפשר מעתה לאיראן לא יכולה להיות מתורגמת ליכולת צבאית, היא לגמרי במסגרת המותר על פי ה- NPT ולכן היא ברמות של ניסויים לצרכים אזרחיים בלבד. האתרים המסוכנים שישראל סימנה כיעדים עוקרו מתוכן (מבחינה צבאית זאת אומרת) ו/או הושמו תחת פיקוח הדוק של סבא"א וזה מעבר להתחייבות של איראן לא לפעול להשגת נשק גרעיני, שבישראל מבטלים אותה מכל וכל, אבל זה שאנחנו אלופים בהתחמקות מהסכמים לא אומר שכולם כאלה. ביננו, מבחינה של אחריות מדינית בינלאומית בנושא הגרעין, יש לציין שאיראן מפגינה יותר בגרות מדינית מישראל וזה למען האמת די עצוב. יתרה, ברמה הגרעינית העולם הפגין הרבה יותר סבנות לישראל מאשר לכל מדינה אחרת, להוציא אולי חמש המעצמות הגרעיניות וגם זה לא ממש מדוייק. מישהו כבר מזמן היה צריך לקום ולטעון שאם ישראל דורשת דרישות בקשר לגרעין, שתואיל בטובה ותענה לדרישות האלה בעצמה קודם כל. איך זה מתיישב עם העובדה שכולם אנטישמים אני לא יודעת. אבל ייתכן שזה בדיוק מה שרוצים שנחשוב ודי בונים על זה שלא נפעיל את המוח. אגב, זה עובד להם בינתיים. 

יום שישי, 17 באפריל 2015

זה הראש והלב - הגוף יגיע. את יכולה

השבוע חזרתי לרוץ לבד. החלטתי שעד שאני לא מרגישה שהגוף שלי ממש חזר לעצמו אחרי סאגת שתי ההתעלפויות, אני גם לא מתכוונת להקשות עליו. איכשהו ידעתי שההפסקה הזו ארוכה מדי מכדי שהשרירים יזכרו איך עושים את זה אבל גם ידעתי שהרף ההתחלתי שאציב לא יכול להיות נמוך. איכשהו היה לי בטחון שהגוף חייב להיות מספיק חזק. אז יצאתי בערב לריצה לבד, מוכנה להיות קשובה מצד אחד אבל גם הישגית מצד שני. החלטתי לרוץ בקצב איטי, להגיע ל8 ק"מ ריצה או שעה של ריצה. כן, זה רחוק מ- 10 ק"מ בפחות משעה (הו, ימי התהילה) אבל בואו נודה על האמת - אני בת 40 ודי משומשת ואפילו מעולפת (פעמיים).

הריצה עברה מעולה ה-8 ק"מ הסתנכרנו עם השעה, השרירים הרגישו מצוין, הריצה היתה רציפה בקצב שהכתבתי ולפעמים גם בקצב מוגבר, לא הייתי זקוקה לעידוד אישי בשום שלב, לא היה משבר, ריצה חלקה וטובה לאחת שכבר שבועות (שאפשר לספור בחודשים) לא ממש התאמנה. לא היה גבול לכמה שהייתי מרוצה. סיימתי בשחרור קל, כי כידוע קל נורא לפול לרשתו החמקמקה של אגו נפוח. וככה בנונשאלנט, ומתוך איזה נצנוץ קל של בגרות, החלטתי לעשות קצת מדרגות ולמתוח את שריר התאומים. למחרת קמתי מצוין, וזה רק אומר שאני מכינה אתכם שזה עוד מעט ישתבש, אחרת למה שאציין? רק שבערב (טוב זה הגיע מהר), ובכן - בערב, כל השרירים, גם כאלה שלא הכרתי, התחילו לכאוב. זה היה יותר ממפתיע, שזה בעצם לומר לכם שמבחינתי זה היה בלתי צפוי ובא בהפתעה גמורה ואם הייתי מקצרת - לזה לא הייתי מוכנה.

אבל גם כן הייתי מוכנה. משהו בפנים אמר לי "אמרתי לך" מעצבן, אך גם מספק ברמה כשלהי של "יא טפשה, דעי מגבלותייך". איכשהו ידעתי בתוך תוכי שזה יהיה המקרה וזה בדיוק השלב להפגין את "מה שדיברנו עליו בתחילת הקורס", שזה בשפה צה"לית לומר לפעול לפי התוכנית המקורית ואולי זה לא מה שזה אומר אבל למטרות פוסט זה זה כן ושום אינטרפטציה אחרת לא ממש חשובה. הדבר הראשון שעשיתי היה לעשות מתיחות וכמה שיותר ובכל הזדמנות וזה כולל לחתוך ירקות במטבח ולעשות פלייה וגראנד פלייה עד שהשרירים כבר רועדים מכאב (אדירים! אני לא מאמניה שסיפרתי את זה לכם. קצת מביך). בעודי מסתכלת על עצמי מהצד (אני לפעמים עושה את זה - מודה) פתאום הבנתי, שזה נניח כאילו הייתי אומרת "ואז זה היכה בי" - כל הנחישות הזו היא הרבה יותר מאופי, היא חושלה בידיו הנאמנות של המורה לבלט שלי והיא בנוכחות מתמדת בחיים שלי. אני לא רוקדת כל כך הרבה שנים אבל יש משהו בסיסי בבלט מקצועי שפשוט לא עוזב אותך.

ואני לא מדברת על אלפי הרגעים ביום אני עושה תנועות בלט, ועל הפעמים שאני ממש מתאמנת או כשאני רוקדת עם המרכזית, גם לא על החלום לחזור לרקוד בלט, ממש לרקוד, שאף פעם לא עוזב. זה הריקוד והוא תמיד יהיה שלי ואני אף פעם לא אוותר עליו, גם כשתנועות האחרונות של הברבור, שאני כל אוהבת לעשות מול המראה, כבר יהיו ביד רועדת וכנראה שלא בכוונה. יש מצב שקצת סיפרתי על עצמי עכשיו יותר ממה שהיה כדאי, נכון? לא נורא, בלוג אישי - יש לזה מחיר. אבל אני מדברת על קביעת המטרה וההגעה אליה, בפוקוס עם המבט ובידיעה שעם הרצון הגוף כבר יגיע - בכל דבר. 

כשחזרתי לרוץ, והיו שם רגעים לא קלים, קבעתי לעצמי אתגר לעשות את מרוץ הלילה של תל אביב בשעה. להגיע לזה היה קשה, עזבו אתכם מהפתיח של סדרת הטליזיה תהילה, בכל רגע של משבר לא הפסקתי פשוט כי אלכס ליפשיץ (המורה האגדי שלי) מטאפורי הופיע שם ופשוט ידעתי אני צריכה לנסות עוד. 20 שנים בערך אחרי שהאיש כבר לא לימד אותי, הוא לגמרי זה שחזר לאמן אותי בריצה. ריצה, מי היה מאמין? (שאגב היה נחמד להגיד כאן שערו בנפשכם, אבל מי לעזאזל מדבר ככה?). זה לקח לי קצת זמן לקלוט את זה, אני מודה. אבל זה ממש שזור בכל פן בחיים שלי. הידיעה הזו שאם אני ארצה אני אצליח, שאם אני אתמיד ואתעקש זה יקרה. תכל'ס בחיים היו גם מקרים שזה לא קרה, אבל לא בגלל שלא ניסיתי, אלא בגלל שלא הייתי צריכה, או שהייתי צריכה ללמוד. אבל זה כבר נושא בכלל לפוסט אחר. 

איכשהו על כוח ההתמד הפיזיקלי (נו, אתם יודעים, זה שאומר שכל עוד על עצם לא מופעל שום כוח הוא יתמיד במהירותו, כלומר אם הוא נייח הוא יישאר נייח ואם הוא בתנועה הוא יתמיד במהירות ובכיוון), נוסף תמיד כוח ההתמדה ה"ליפשיצי" (ע"ש המורה שלי, נו, אלכס ליפשיץ - תעקבו). משהו פנימי שמושך להאמין שאני יכולה להפוך משהו טוב ליותר טוב. אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את זה, איזושהי אמונה בסיסית ביכולת וברצון. שעות רבות של אימונים מיוזעים, באצבעות רגליים מדממות ובחיוך חינני כשהגוף נמתח בגמישות שאין מילים גמישות דין להסבירה, והוא עדיין דורש יותר ומצליח להוציא את זה ממך. ואיך לקפוץ יותר גבוה? להרגיש מתוחה על חבל! ואיך להמשיך ברצף פירואטים? מבט קבוע! ואיך להמשיך לרקוד ולחייך כשהאצבעות כבר לגמרי קרועות? מה זאת אומרת? את לא מרגישה כלום חוץ מכמה טוב לך לרקוד! כי זה הדבר שאת הכי אוהבת. תפסיקי לעבוד מהשרירים, תעבדי מהלב והמוח - הגוף יגיע!

זאת דרך מחשבה, זאת גם הדרך של הגוף ושניהם לא מאבדים את זה אף פעם. המופע אף פעם לא נגמר והוא נעשה בחיוך ובהמון אהבה ובכל מה שיש בך ואת חזקה ויכולה הכל. ובכל חלק של הריקוד יהיה הרגע הזה של שיא האתגר וגם אותו את תוכלי כי את לא תעצרי, יש לך את כל הכלים לעשות אותו. זה ככה תמיד. זה היה על הPVC או על רצפת העץ, זה היה על הבמה וזה תמיד בכל שלב של החיים. אפילו בלידות זה היה הבנזוג וגם אלכס ליפשיץ שליוו אותי. זה ברגעים הלא קלים של החיים, הוא שב ומזכיר לי את הכוח שיש ברצון וברוח האנושית. הוא מזכיר לי שבלט הוא לא רק ריקוד הוא גם דרך חיים. לעיתים בלהקה, לעיתים לגמרי לבד באור הזרקורים, ותמיד זה הרגע שנדרש לחייך מבפנים, גם כשהכי קשה. ולא תמיד זה מצליח, אבל זה עניין של השקעה ואמונה, לא בכוח עליון, בכוח פנימי.

כנראה שאם היה לי מורה לכל החיים, והיו כאלה שהשפיעו מאוד, עדיין האיש שהכי השפיע עליי זה האיש הזה. אני לנצח אהיה אסירת תודה לו. הוא עדיין מגלה לי דברים שחבויים בתוכי, דורש ממני תמיד לדרוש מעצמי יותר,אבל לדעת את הגבולות שלי. אבל הוא גם שם כשאני שוכחת אותם. והשבוע כששכחתי אותם, הוא גרם לי לי לא להפסיק. לקום בחיוך מכיסא למרות שהשרירים מכווצים, להמשיך להתאמן, לצאת לעוד ריצה, לעלול ולרדת במדרגות ולא להפסיק לזוז. זה מחייך אותי לדעת שבתוכי מסתובב לו אלכס ליפשיץ אחד, יש בזה ביטחון, כמו למצוא תמיד את כוכב הצפון. 

  

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

סתיו אהוב

סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. 
צבעוניות שאין שניה לה

את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.

אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת. 

הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.

אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.

ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.

תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.


"שוב חצב. אתה מביט בו  
במבט חטוף, כאדם בשעונו  בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים  בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.  עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם  לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"

יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"


יום ראשון, 21 בספטמבר 2014

כשהאין הכי מורגש

תמונת אילוסטרציה, יו נואו
כל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת האנושית להפנים את הכאב ולהפוך אותו לבלתי מורגש בחיי היומיום. לא כאב פיזי, אם כי ניתן לומר שזה גם, כי אחרת אין להסביר למה הוא כל כך מורגש ונוכח. אני לומדת לחיות לצידו, מוציאה אותי מתוכי כי כבר אין בי אנרגיה לשאת אותו בתוכי כל הזמן, מקטינה ומצמצמת אותו כל כך עד שהוא הופך לכמעט בלתי מורגש. אפילו תדירות הצביטות שהקפיצו את הלב פוחתת עד לאין ומשתנה לצביטה מתמשכת בתדר נמוך. הוא שם, אבל הוא כבר לא מכשול אלא עובדה שלומדים לחיות איתה. הזמן חולף ולמרות שהמחשבה מנקרת בירכתי המוח, מדי יום את מציינת לעצמך בעצב קל, מתוך הכרה באובדן, שכנראה זה כבר לא יחזור. ההשלמה הבלתי נמנעת עם המצב היא סוג של פיתרון, בהנחה שאת שואפת לשמור על איזון הטרפת בחייך, כי השאיפה לנורמליות היא לגמרי יחסית. 



סופי בהחלט
היכולת הזו נפלאה וחיונית אבל ללמוד לחיות עם הכאב זה גם עסק מעציב. הדיסוננס הזה, קשה ככל שיהיה, הוא כל כך מהותי שהוא מחוייב המציאות. כאשר קורה שאחרי ניסיונות אינספור אני מרימה ידיים, ואדירים עדי שזה לא קורה הרבה, אני שמחה על הקבלה הזו כי היא מביאה עימה הקלה, אבל אני גם מוצאת את עצמי מוטרדת ממנה לא פחות. הנטייה הטבעית שלי היא לעקוב אחרי כלל האצבע (ביטוי משונה בעל הסבר מעניין) שכל עוד אפשר לנסות מנסים, מן הטעם הפשוט שלפעמים המאוחר מדי הוא מוחלט. האמונה שיש בכוחך לשנות משהו היא חלק בסיסי ממי שאני והיא מתכתבת עם ההנחה שתמיד יש אינסוף אפשרויות בתוך כל נקודה נתונה. זה גם יושב על המקום הזה בתוכי שחש אחראי על כל מה שקורה מסביב ותמיד מחפש איפה אני יכולה לשפר. כאשר מדובר באנשים שאינם חשובים לי, אני יודעת לנתק. כאשר מדובר במשהו זמני, אני יודעת לתת מרחב. אבל כאשר מדובר באנשים שאני אוהבת הרי שלצאת מנקודת הנחה שמרחק יעשה לי טוב, היא תכלס מחשבה מאוד עגומה. בהנחה שלאהוב מישהו זה להיות קרוב אליו, מה שלא תמיד נכון במציאות.



מפתח לחלקים הסגורים שבלב
לאבד אנשים אהובים בעודם בחיים זה לא פשוט, בעיקר כאשר חברתית או מסורתית האנשים האלה אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. כאשר יש ריב גדול או קרע שאיחויו נדמה בלתי אפשרי, אחרי כל הדרמה אתה נשאר כואב וממשיך הלאה. מותיר בתוכך מקום קטן לתקווה שאולי זה יחזור, אבל משאיר את המקום הזה קטן ככל האפשר. זה קרה לי בעבר ושנים רבות חייתי במנותק מקשר שאמור להיות יציב וקבוע. השנים שעברו יצרו השלמה עם המציאות ובמשך שנים חייתי בלי, היו בי געגועים ולמדתי לחיות איתם נעולים בחלק סודי בלב, מבחוץ לא הראיתי דבר. כשהתבגרתי נסיבות שונות הביאו אותי לחדש את הקשר אבל בתוך המון מגבלות והוא קיים היום ומתפקד בעזרת מתקנים שונים שייצרתי ותיכננתי כדי לאפשר את הקשר. לצערי בעיקר למדתי לא לצפות ולהבין את המציאות כפי שהיא, על כל מגבלותיה, ולקבל אותה. 



לפעמים זה מרגיש כמו מדבר
הבעיה מתחילה במצבים שניתנים לגישור ושאפשר למנוע בעזרת רצון משותף משני הצדדים. בעיקר במצבים שאתה מרגיש שהיית הכי גלוי לב ושעשית את זה כדי להושיט יד ואחר כך סולם ואחר כך חבל ואחר כך עוד נתת לקול שלך להדהד מעל התהום הנפערת כדי שעוד משהו ייגע ושום דבר לא עוזר. הצד השני הגיע למקום הכי קרוב שהוא מוכן להגיע ובין המקום שלך למקום שלו יש מרחב כל כך עצום. אם אתה כבר מרגיש שהלכת הכי רחוק שאתה יכול ואין לך את היכולת לצעוד עוד בלי לשלם על זה מחיר שאתה לא מוכן לשלם, אז כנראה שאין ברירה אלא לקבל את המרחק כמצב נתון ואתה לומד את הטכניקות המתאימות כדי להמשיך. לומד להשלים עם המצב הנתון, לוותר על הציפייה, לוותר על התקווה שזה יחזור ולמלא את החלל בדברים אחרים שיסתירו את המקום של זה שהיה שם פעם.



ואז אני מוצאת את עצמי נדהמת שפתאום בתוך כל המגננות שפיתחתי לעצמי, סיטואציה אחת קטנה יכולה להכאיב ולהעיד שבעצם החלל עוד לא נסגר, שלא הכל נעול ושיש עוד עצבים חשופים שרועדים דווקא כשהאין הוא המורגש ביותר. יום הולדת 40 שלי היה סיטואציה כזו ופתאום כל כך כאב לי שציון דרך שכזה לא גרם לצד השני לפתוח את הדלת שציריה כבר לא שומנו מזמן אבל למרגלותיה עדיין הזמנה. מצאתי את עצמי שוב באמצע המדבר המטאפורי של הקשר שלנו חושבת איך בכל זאת אוכל לעשות עוד צעד, ואז חושבת שאם אפילו יום הולדת 40 שלי לא היה מספיק חשוב אז אולי אין טעם. ופתאום הבנתי שהמכונה המשומנת הזו של רגשות לפעמים לא יודעת באמת מה לבחור. לכן לפעמים הכל קצת בלימבו, כמעט מאופסן אבל לא. וזה יכול לייאש, אבל קצת כמו בתיבת פנדורה, אפשר להבחין גם בהיבהוב קלוש של תקווה. לפעמים גם בדיוק לא לדעת זה לא ממש נורא, זה משאיר איזשהו סדק וסדק זה לא בהכרח רע.



כנראה שהפוסט הזה היה צריך להסתיים בסדק, בכל זאת יום הולדת 80 ללאונרד כהן זו עוד סיבה לשמוע את השיר הזה, להצטרף אליו ולפרסם את המילים האלה שנאבקו כבר כל כך הרבה ימים להיכתב.


יום חמישי, 14 באוגוסט 2014

אי בודד

הפסקת האש שחודשה, כנראה לחמישה ימים, לא היתה בלתי צפויה, היא גם יכלה בהחלט להחזיר את הפוסט הזה למסלולו הפוליטי, רק שאני לא ארשה לה. אני לא אגיד שום דבר על דרך הניהול החדשה של נתניהו של "אני אשב בשקט ואסתכל על הכישלון הקולוסאלי שיצרתי כאן", על זה שיצאנו למבצע כי לא מדברים עם החמאס ועכשיו אנחנו מדברים איתם בכל זאת, רק ששוב לי יש את הבעיה הידועה הזו של המחיר המיותר. אבל על זה כבר כוניתי "בוגדת" וכיוצא באלה,  אז הבנתי, הגיון לא עושה רושם ומוסר שווה לתחת. אפילו בג"צ הסביר היום שקריאת שמות הילדים שנהרגו בעזה זה בגדר אקט פוליטי ולא אינפורמטיבי, והרי מן הידועים שמותם היה למטרות אינפורמטיביות, אז בל נערבב בין השניים. 



אבל זהו שלא בא לי על כל זה, בעיקר כאשר אני יושבת במרפסת ושומעת את מטוסי הקרב שתוקפים כעת בעזה. אני חייבת זמן אסוציאטיבי וסילחו לי אם אני חושבת בקול, אבל אם לקחת משהו מהפיסקה הקודמת זה קולוסאלי, משם הקפיצה לקולוסוס היא די בנאלית. אה הא חשבתם על המשחק playstation שזה מגניב אבל לא וגם לא קולוסוס מ"אקס מן", אלא הקולוסוס מרודוס. הפסל העצום של הליוס, אל השמש, שנבנה אחרי שאנשי רודוס ניצחו את המקדונים על אף נחיתותם המספרית בסד"כ. מספרים שזה היה פסול עצום מידות ונחשב לאחד משבעת פלאי תבל המוקדמים. הבעיה היא שאז אני נזכרת בפאיתון, בנו, שרכב על מרכבת האש למותו וזה מחזיר אותי לנתניהו ואני לא רוצה את האלגוריה הזו, אז אני מוכרחה שוב לחשוב אסוציאטיבית (ובקול) ולהחליט שרודוס היא המילה הטובה ביותר להמשיך איתה וכידוע רודוס היא אי. אופה! אי זה דווקא נושא לגמרי לא רע לכתיבה, בעיקר אם יש ניסיון לחזור לשגרה כלשהיא. מן הידועים הוא שכדי לחזור לשגרה צריך חופש. אין מצב לחופש, אבל אפשר לפעמים גם רק בדימיון.





אוקי אז היינו על אי, אי כלשהו. האמת שאתם לא הייתם, אני משתפת אתכם בדיעבד. אבל מה שכן זה היה אי בודד. וכשאני אומרת אי בודד אני מתכוות בודד, רחוק מכל מקום, נמצא בשום מקום ואין בו אף אדם אחר. קצת כמו האי של קליפסו (נו, אנחנו כאן בשוונג של מיתולוגיה, זרמו, בשם נהר הסטיקס), שמזמין אותך להישאר. ואם כבר אי בודד, אז כזה שלא מושפע מהאטרף שבחוץ, העולם יכול להתפוצץ ושום דבר לא יקרה לאי הזה. והוא נראה איך שתרצו, אני דמיינתי אותו 
בערך ככה. והחול הזה, שאתם רואים כאן, באי הספציפי הזה, הוא אפילו לא כזה שנדבק לגוף והוא בטח לא מציק והמים נפלאים, תודה ששאלתם. כי זה מה שאני הכי הייתי רוצה עכשיו. לברוח לבד לאי, טוב לא לבד איתו. תשאלו מה עם הילדים, הרי זה אלמנטרי, ואני אגיד שלמרות שאני אוהבת אותם אהבת אין קץ והם הסיבה להכל, מה שאני באמת הכי רוצה לעצמי 3 שבועות לפני יומולדת 40 זה קצת זמן לבד, טוב נו לא לבד, איתו. כן גם במחיר של אתנחתא קצרה מהילדים ונכון בחרתי לגדל אותם בבית ואני לא מצטערת לרגע אבל למען חופש טהור שכזה, אני מוכנה להיות אדם קצת פחות עקרוני. הל, על מי אני עובדת? אני אקח את השלושה ימים האלה גם בכלכתא על שק שינה בזמן מונסון. אופס, שוב חושבת בקול מסתבר. מילה אחרונה - גם צינוק. טוב הגזמתי. אבל העיקרון המנחה הוא חופש והרבה מאוד שקט נטול דאגה ועניינים.


אז זהו, מכיון שזה לא יקרה, אין ברירה אלא לייצר בריחה מנטלית, או במילים אחרות לברוח במחשבה. והרשו לי לומר שהמוח שלנו הוא אכן איבר מכונן, מה שהופך את הרעיון שלי לישים (מה שצריך להוכיח). עקרונית, לולא כל היום שלי היה מלא במשחקים עם הילדים (והיו הרבה היום) אולי הייתי באמת יכולה לתת לשם גיחה. טוב אז עדיין צריך לעבוד על הישימות. אבל היופי באי הזה שחקוק לי עכשיו במוח הוא בעצם הרעיון. מקום שאתה רגע יכול לברוח אליו, בלי כלום חוץ מבגד ים, אולי גם טי שירט אחת גדולה ומהוה אבל זהו. חוץ מזה יש שם הכל ובעיקר שקט והתמסרות טוטאלית. מה שממש נחמד אם כבר משכללים אי כזה, זה שניתן להגדיר אותו כבר ולהפוך אותו לאוטופי לגמרי. למשל אין בו חרקים וזוחלים בסביבה המיידית שלך, אלא אם כן את רוצה. ומופיעים בו ספרים לפי הזמנה. אז אם פתאום בא לך לצטט ניטשה, בכל זאת טבע, והופס הוא לצידך (לא ניטשה, זה קצת קריפי, נניח "דיוניסוס ואפולו", כי כבר היינו במיתולוגי וככה נסגור מעגל). האוכל שאתה רוצה מופיע כשאתה רעב, אלכוהול בשפע - נו כבר הבנתם, ציירתי פה תמונה מספיק ברורה.


אז נכון, זה לגמרי לא תחליף לחופש אבל רגע קצר זה נותן פרספקטיבה מחוייכת וביננו זה בדיוק מה שחופשה נותנת. win

מזל שאני לא צריכה חופש אחרי החופש הזה. הייתי חייבת את המשפט המעצבן הזה בסוף, אחרת איך הייתם מחייכים אחרי שקראתם פוסט שלם על אי בודד ועל הסבירות הנמוכה להחריד של קיומו, אלא במוחם הקודח של אלה שהיו צריכים כבר חופשה מזמן? נו איך? אז זו היתה פינתנו על האי הבודד ודימיון מודרך - הפינה למאותגרים ובזאת מסתיימם הלילה שידורינו. 

רות. עבור