פוסט על קונצרט, ילדים וכשרונות

הערב לבכור יש קונצרט ראשון, 10 קטעים הוא עומד לנגן עם התזמורת, 5 חודשים שהוא מנגן, חודש מאז שהצטרף לתזמורת. אני כל כך גאה ומאושרת ולא מסתירה את זה לרגע (כל כך שהנה לכם לה במבה וגם סימן שאתה צעיר). רואים את הטרומבוניסט בחולצה הבורדו עם השיער המתולתל הסורר, המשקפיים והפרצוף המקסים? אני אמא שלו! (אולי אני צריכה להתנצל כאן ועכשיו על איכות הצילום) ישבתי היום בחזרה הגנרלית ועקבתי אחריו מרחוק, כמה כישרון יש בילד הזה. אם הוא היה יכול לראות את עצמו מנגן, לחוש את מה שהוא מעביר. לו יכולתי למצוא מילים מעבר לבאנליות כדי להודות לו על המתנה המופלאה הזו שהוא מעניק בכל רגע שהוא מנגן.

שנים פתחתי להם את הדלת למוסיקה, להשמיע בבית ובנסיעות, לשלוח לחוגים, לקחת לאופרה, לקונצרטים, להופעות, להקריא, לדבר, לפתוח להם את הדלת. כמה שנים שרציתי שהם יכנסו כבר לתוכה והתאפקתי שלא לדחוף אותם פנימה (אבל בעצם כבר כתבתי על זה כאן). אבל עכשיו הם כבר בפנים, חצי שנה של טרומבון וכינור. וכמו שכבר אמרתי קודם, אני לא צריכה שהם יהיו נגנים מקצועיים, שרק יהנו, זה הכל, מתוך ההנאה הזו צומחת למידה חדשה, התנסות, התמסרות, אחריות, חיבור למתמטיקה, משמעת עצמית ועבודת צוות והכל זה בונוס, לגמרי בונוס.

הילדון שרק התחיל את דרכו בתזמורת, מצא את דרכו די מהר. וזה לגמרי לא טריוויאלי. לנגן בהרכב זה שונה לחלוטין מאשר לנגן לבד. אתה לא מנגן את כל הקטע, אתה צריך לשים לב איפה אתה נכנס, מתי לא לנגן, איך אתה מנגן עם השותפים שלך, כי אתה חלק מצוות. בהתחלה היה בו תיסכול, הוא הגיע לחזרה ראשונה ולא היה שום טרומבון חוץ ממנו. היו פעמים שהמנצח ביקש ממנו לא לנגן ורק להקשיב, אבל מחזרה לחזרה הוא הצליח יותר. בחזרה האחרונה לפני החזרה הגנרלית, המנצח ביקש ממנו את הטלפון שלו כדי שהוא יגיד לו אילו קטעים הוא מנגן. הילד היה קצת בלחץ, שיכנעתי אותו להתאמן על הכל. המנצח לא צלצל, אני טענתי שזה בגלל שהוא כבר ממש מנגן טוב, הילד לא השתכנע. אחרי החזרה, הגנרלית בה הילד ניגן הכל וממש טוב, הוא פנה אל המנצח והמנצח אמר לו שהוא יודיע בערב. אני בעוונותיי הסברתי לילד שזו שאלת קיטבג. במקום לזרום עם הילד, הוכחתי אותו על טעותו ובעצם שגיתי בעצמי, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. הוא כל כך מתאמץ והוא מנגן כל כך יפה והמחשבה שאחרי כל המאמץ הזה, המנצח עוד יוריד לו קטעים פשוט ביאסה אותי מעבר לכל מעצור נפשי שאומר לי לשתוק ולזרום. בחרתי לא נכון את המילים ואת הטון וכמובן שייסרתי את עצמי, אבל את האכזבה האפשרית של הילד שלי באמת שלא יכולתי להכיל. 

אז לפני הקונצרט, בא הנחוש והמתוק הזה בשקט למנצח, אמר לו שהוא מרגיש שהוא יודע הכל ושאם הוא לא יצליח בקונצרט עצמו הוא יפסיק לבדו. המנצח הסכים והילד הבריק - לא טעה בכלום, ניגן הכל ורשם, בעיקר לעצמו, הצלחה מסחררת. אני רק יכולה לתאר לעצמי, גם אם הוא לא יאמר את זה לעולם, כמה טוב הוא הרגיש בתום הקונצרט שלו, לבד מהנקודה העלובה כל כך שאמא שלו לא הצליחה לצלם או להסריט שום דבר כי המנצח כל הזמן הסתיר אותו ולא היה לי האומץ לקום ממקומי וללכת לצלם מזוית אחרת כדי לא להפריע לאחרים (מי אמר עכבות ולא קיבל?). אז אנחנו אחרי עכשיו ואין ספק שהיה מוצלח ויכול להיות שזה שלא עצרתי את עצמי עשה רק טוב, אם כי הייתי עובדת עם עצמי מחדש על הפרזנטציה כי יש מצב שאפשר היה לטפל בנושא בצורה טובה יותר. אבל, ממרום ניסיוני, כבר הבנתי שכאשר דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר זה לא ממש הכרחי להוסיף ולהלקות את עצמך.

כך או אחרת, והנה אני מגיעה לנושא בו רציתי לגעת היום, כישרון זה דבר נפלא, היכולת הטבעית שלנו לעשות דברים היא אכן פלא, שלעיתים אנו נוטים שלא להבחין בו. אבל עם יד על הלב (כן, העדתי על עצמי שאני שונאת משפטים כגון אלה) ילד ברוך כישרונות זה לא קל להורה. כשיש לילד כשרונות רבים ובעצם הוא יכול לעשות כל כך הרבה דברים, הפיתוי לנסות לכוון אותו הוא גדול. אני אישית מאמינה שלא צריך לכוון, לא רק שצריך לתת לו לפתח את הכיוונים שמעניינים אותו בעצמו, צריך להימנע מללחוץ עליו בכל דרך כי הלחץ לרוב מביא לתוצאות לא נכונות. אין שום סיבה ללחוץ על ילד לשפר ולשכלל את כשרונותיו, זה לרוב לא מצליח. כן, זה נורא נחמד לראות ילד בן 5 מפליא בנגינה על פסנתר, זה מרשים לשמוע על ילד שבגיל 12 מתחיל תואר ראשון באוניברסיטה. אם זה מגיע ממקום שזה מה שהילד רוצה וללא בשל לחצים זה באמת פלא, כשזה מגיע ממקום שבו ההורים רוצים שהילד ימצא את כישרונו זה לרוב מביא לתוצאות הפוכות. 

כהורים, אין דבר שאנחנו רוצים יותר מטובתו של הילד, אך פעמים רבות אנחנו משלבים בזה את כל הרצונות שלנו מעצמנו, הפיספוסים שלנו והרצון הפנימי הגדול כהורה לראות את הילדים מצליחים, בדרך אנחנו שוכחים שהילדים שלנו לא כאן על תקן תיקון העצמי. הורים רבים רואים בכישרון של הילדים שלהם פלא, וזה אכן פלא, אך לכל פלא יש את הזמן שלו. מעטים הם "ילדי פלא" ורבים מ"ילדי הפלא" הללו משלמים מחיר יקר מאוד על הכישרון שלהם. יש לי 3 ילדי פלא - לא "ילדי פלא", לשלושתם יש באמת המון כישרונות ובעיני הם מוצלחים (הכי, אבל אני עורכת את עצמי כרגע), רק שאני צריכה כל הזמן לזכור שהם ילדים. אין ספק שלפתח את הכישרונות שלהם זה חשוב, אך בעיני חשוב הרבה יותר לתת להם ילדות מאושרת.

זה לא אומר שצריך רק לתת להם לשחק, ברור שזה אומר שצריך גם לתת להם דחיפה לממש את הכישרונות שחבויים בהם, לפתוח להם דלתות כדי שיוכלו להיכנס דרכן ולגלות, לאפשר להם אתגרים, להעניק להם מקורות ידע, אפשרויות להתקדם, לדרבן אותם, אבל לא לזרז אותם ובטח לא להפיל עליהם את כל כובד התקוות שלנו. לתקוות שלנו יש מקום על הכתפיים שלנו. לכל ילד יש את הנטיות שלו, יש כישרונות שמתגלים עם הגיל והם נכונים יותר לילדים שלנו מאשר הכישרונות הראשוניים שבאו לידי ביטוי. אני תמיד רציתי שהילדים שלי יתוודעו לנגינה ולא היה לי ספק שהעולם הזה יעניק להם המון, זה לא אומר שהם ינגנו גם בעתיד וזה בסדר. הבכור שלי גם כותב נפלא, עולם הדימיון שלו כל כך רחב והשפה שלו עשירה ומגוונת, זה לא אומר שהוא יהיה סופר או עיתונאי או עורך דין. לילדים שלנו מגיע לגלות את העולם, צריך להעניק להם אפשרויות, כדאי לטפח בהם את הכישרונות, אבל לא צריך בגיל צעיר לחשוב כבר מה הם יעשו כשיהיו גדולים. הבסיס שלהם להתפתח נתון בידיים שלנו, הבחירה צריכה להיות בידיים שלהם. והאיזון הזה, שהוא כל כך דק הוא כל כך קשה ליישום, אבל הוא מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, בתודעה שלנו.

מצעקות למילים - חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  - נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית - שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים - שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך - להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז - השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי - לא לצעוק  - היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים - הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף - לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.

טבע הדברים

כשיצאתי לי מבית הוריי, מוכנה (או לא) לחיי העצמאיים, נשאתי עימי הרבה דברים, לבד כמובן מסְפרַיי, בּגדיי, נעליי ומוצרי הקוסמטיקה שלי שהיו כבדים למדי. היו עימי נימוסיי, השכלתי הרחבה, כישוריי וכמובן עכּבותיי, ואלה האחרונות היו רבות כיאה וכיאות לילדה מחונכת ממשפחה יֶיקית. אני מניחה שלא יהיה טוב מבן הזוג לכתוב את הפוסט על "סירור המאולפת" (שזה ההפך מאילוף הסוררת, אם היתה תהייה) אם כי הוא עשה עבודה כל כך יסודית ויעילה לאורך השנים שקיימת האפשרות שעלה הגולם על רבו, ואני מקווה שהרב לא מצטער בדיעבד. כך או אחרת דברים שהיו טאבו ברור הפכו שגורים, כמו גיהוק שלאחר בירה, אם כי אך ורק בדלת אמותינו, לא בפומבי כמובן, שם נותרתי מנומסת ומעוכבת קלות. כך או אחרת, הקדמה זו מביאה אותי לנושא לשמו נתכנסנו.

השבוע, ברשת החברתית, מרבית חברותיי החליפו את תמונותיהן בתמונות הנקה כחלק ממאמץ הגברת המודעות בשבוע ההנקה הבינלאומי. לשאלת התמונה שלא הוחלפה בפרופיל שלי, בחיי שהקדשתי דקות לא מעטות בחיפוש אחר תמונות הנקה, אך כשלתי במציאת אחת ולא שאין כי כידוע מתוך עשר השנים הורותי, הנקתי שמונה וחצי שנים עם הפסקה אחת בלבד בין גמילתה העצמאית של המרכזית להולדת הקטן ותקופת מה של הנקת שניים (טנדם). בחברה שלי הנקת טנדם וגם הנקה מאוחרת הם בהחלט לא סיפור והנקה בכלל מקובלת בקרב כלל חלקי החברה בהם אני מסתובבת. מעטות היו הפעמים בהן אני, כאם מניקה הרגשתי לא נוח. וזה לא כי החברה היא כל כך מקבלת, אלא כי אין דבר טבעי ונכון יותר מזה וכל מי שמפרש זאת אחרת הוא שצריך להתמודד ולא אני. 

לא חשבתי על נושא ההנקה בכלל, גם לא בתקופת ההריון עם בכורי, כשהוא נולד לא היה דבר ברור יותר מעצם ההנקה, בעיקר לאור העובדה ששלוש דקות בערך לאחר שהגיח לאויר העולם הוא כבר ינק בשקיקה ולי כבר לא נותרה שום אמירה בעניין ולא שהיתה לי אמירה אחרת. בהתחלה עוד הייתי עוטה על עצמי מין חיתול טטרה, אך לא עבר הרבה זמן עד שזה הונח אחר כבוד בצד. לא ראיתי שום צורך להתנצל על פעולה כל כך טבעית ונכונה ועל הרמת גבות הייתי משיבה במבט מישיר וחודר ובטח שלא מתנצל. זה לא שהתרסתי והסתובבתי כל היום בחזה שלוף ומוכן להנקה, אבל כשאחד מעוללי, ולא משנה בן כמה הוא היה, רצה לינוק שום מקום או אדם לא עצרו אותי מלעשות זאת וברוב הפעמים מרבית האנשים שעברו לידי אפילו לא ממש שמו לב כי זה פשוט לא היה עניין. 

אני באמת ובתמים מאמינה שלכל אחת יש את הזכות להחליט על גופה, אין לי ספק שלכל אישה הזכות להחליט אם להניק או לבחור בתחליף ולקבוע לעצמה את הגבולות שלה. אני גם לא מציעה שבגלל שההנקה היא כל כך טבעית תרימו גבה שואלת לעבר כל אישה שמחזיקה בקבוק. אם הורה מעדיף לתת לילדיו תחליפים שנעשו במעבדה מאשר את מה שנתן הטבע, זו זכותו ולמרות שאינני יכולה להבין אני מקבלת אותה מתוך כבוד ובטח לא שופטת. בה במידה, אני מצפה שהחברה הסובבת לא תרים גבה ולא תרים דגלים פוריטניים לעבר כל אישה היושבת ומניקה את ילדיה, גם אם בגיל שנתיים נראה לכם שילד לא צריך לינוק.

יכולתי לספר לכם אנקדוטות משעשעות לגבי הנקה כדי ליצור אצלכם את האמפטיה הראויה לנושא, אבל זו בדיוק הנקודה - אני לא מרגישה שיש לפתח את האמפטיה לנושא, אני לא רוצה להפוך את ההנקה לנושא. ההנקה היא לא נושא. היא באופן טבעי בחירה מתבקשת. אישה מניקה לא מצפה למבט אוהד או לשיחות מתוך מבוכה על זה שגם בתנ"ך הניקו עד גיל מאוחר, היא פשוט מניקה ואתם פשוט יכולים לעבור הלאה בלי גבות, בלי מבטים מושפלים, בלי שיחה מביכה ובדיחות קרש. המחשבה שהפכנו לכל כך מודרניים שלדברים הטבעיים התחלנו להתייחס באופן מלאכותי ושכחנו להשאיר להם את מקומם הטבעי מפחידה אותי מעט. כי בניגוד אולי לדברים טבעיים אבל פחות מקובלים כמו נפיחות וגיהוקים עליהם אנחנו מתנצלים, הנקה היא אחד הדברים הטבעיים הכי יפים שיש ואסור לה להפוך למשהו שיש להתנצל עליו. אז בפעם הבאה כשאתם עוברים ליד אישה מניקה ואולי גם חולפת בכם איזו מבוכה, תחליפו אותה בחיוך, עוד דבר טבעי שאין להתנצל עליו...