נא לא להפריע: המדינה לא סופרת את בריאותם של תושבי הנגב

מתווה הגז נמצא כרגע באור הזרקורים התקשורתיים בצדק, אלא שבתוך הצל שהמחלוקת על מתווה הגז מייצרת, מתרחשים עוד דברים שהחושך טוב להם. אחד מהם הוא אישור המדינה את כריית הפוספטים בשדה בריר שבקרבת ערד, כסייפה ואל-פורעה.

מעבר לעובדה שמעורבותו של ראש הממשלה נתניהו ניכרת בשניהם, מעבר לעובדה שמי שיוצא נשכר משניהם הם טייקונים, מעבר לעובדה שמשאבים ציבוריים עוברים לידי תאגידים, מעבר לעובדה שהאינטרס הציבורי אינו משחק תפקיד, כאילו שלא די בכל אלה והנה עוד סימפטום משותף לא פחות חמור – רמיסת הליך תקני ושחיקת הדרג המקצועי.

במתווה הגז מי שדיבר נגד הושתק והועף מהדרך - סיפורם של הממונה על ההגבלים העיסקיים פרופ' דויד גילה שפרש מתפקידו ויו"ר רשות החשמל אורית פרקש שהודחה אינו חדש. בשדה בריר, חוות הדעת המקצועית של משרד הבריאות, האמון על בריאות הציבור, נופנפה. לו יכול היה נתניהו להעיף את ליצמן, גם הוא היה מפוטר, אבל נתניהו כבול.

דפוסי העבודה בשדה בריר ובמתווה הגז לא תקדימיים, הם גלויים - הממשלה בישראל פועלת כמו שנוח לה ומה שעומד בדרכו של מר "אני רוצה, אני משיג" מוזז מהדרך ולא אחר כבוד. הסיפור בשדה בריר מטריד מהמון סיבות ומעיד על עוד פירוק של ממשל תקין. דמיינו מערכת צינורות ושסתומים - אם בכל פעם שיוצר צינור, במקום לדאוג לפתיחת החסימה או לסטנט (תומכן), יוצא החלק הבעייתי, בסופו של דבר המערכת תקרוס. כמות הקיצורים והמעקפים מוגבלת.

כאשר החסימות האלה הם אנשי הדרג המקצועי האחראי על ייעוץ ופיקוח של התהליכים עצמם הרי שצריכה להידלק לכולנו נורה אדומה. הדרג המקצועי הוא זה שאמון על התהליך הנכון. אין מקום לתמימות, מאז ומעולם הדרג המקצועי היה מוטה אידיאולוגית ופוליטית אבל בתוך המשחק הזה היו גבולות. שלוש הקדנציות של נתניהו פורצות גם את הגבולות האלה. המחיר הוא גבוה יותר מ"רק" בריאותם של תושבי ערד וסביבותיה. המחיר הוא מחיר הפגיעה במנהל תקין ובגידה באחריות הציבורית.

על המאזניים ניצבים שני דברים זה מול זה: מחד, בריאותם של תושבי ערד וסביבותיה, אשר אם תחל הוצאת הפוספטים בשדה בריר הסכנה לבריאותם עלולה לעלות פי 660 לאדם יותר מאשר התקן האירופי המקובל היום. מהצד השני תלויים האינטרסים של חברת רותם אלפרט, ובהיותה אחראית על משרות רבות באזור ערד היא מאיימת בכל רגע נתון בו אחוז רווחיה השערורייתי עלול להיפגע.

אפשר להטות את הנתונים המצמררים באשר לבריאותם של אנשי ערד והסביבה כך שאביגדור יצחקי יגיד שזה "רק" מוות של אדם אחד בערד אחת ל- 9 שנים, אולם זו דרך עקומה לחלוטין להתייחס לנתונים כדי שהם ישמעו טוב, האמת העגומה היא שהכרייה בשדה בריר היא העלאת הסיכון הבריאותי של התושבים ושל השוהים באזור מעבר לכל היגיון בריא. וזה בלי להתייחס לעובדה השערורייתית שבהצגת הנתונים תושבי כסייפה ואל-פורעה בכלל לא נספרים.

תוסיפו לזה ששדה בריר אינו המקור היחיד לפוספטים בארץ, פשוט בשדה בריר הפוספט נוח להוצאה, עתודת הפוספט הן הגדולות והאיכותיות ביוצר, הוא קרוב למפעלים הקיימים ונוח יותר לשינוע – כל המלל הזה אומר ששדה בריר רווחי הרבה יותר עבור כי"ל. בעוד תושבי ערד, בסייפה ואל-פורעה עלולים לשלם את המחיר, רותם אמפרט, סליחה כי"ל, סליחה עידן עופר יוכל לספור את הרווחים.

פורסם לראשונה במעריב, 13.12.2015, ניתן לקרוא כאן 

שתיקה. שתיקה היא גם הסכמה לקיומו של הרוע

הפיגוע המחריד בחמישי בערב בו נרצחו נעמה ואיתם הנקין היה התשובה בשטח לשתיקה של נתניהו בנאום באו"ם. בניגוד לשיתוק המתמשך שהוא מנת חלקנו, ותומצת כהלכה אם מסתכלים על המבט הנודד וחסר השקט של נתניהו במהלך שתיקת התוכחה, התסיסה בגדה ובעזה אינה שותקת. מעשי הרצח הברוטליים של מפגעים משני הצדדים יהפכו להיות הצעדים על לוח השחמט ששחקניו אינם עושים דבר. הרצח בדומא יענה ברצח ליד איתמר, זה לא ייגמר. הורים לארבעה. תינוק ושני הוריו. מוות ושכול. זה מה שזה.

היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב. 

עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם. 

זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.

אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.

אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר. 

אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר. 

אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר