סקירת פייסבוק, יום שישי 5.2.2016

לא ייפקד מקומה של פינתנו "פוסט סקירת הפייסבוק", בטח לא בשבוע השני למניין המסורת. ולכן ללא שהיות מרובות ככה זה התחיל, ואל תשכחו שמהדורת בלוג זה כוללת קטעים בלתי מצונזרים, בעיקר משם שאין כאן עניין צבאי וגם משום שאף גורם רשמי לא פנה אלי השבוע עם בקשה להגשה טרום פרסום ומבחינתי זה רק מוכיח שנותרתי דג רקק על אף מאמצי החתרניים שלא. מה עוד אני צריכה להיעשות כדי לקבל גושפנקא קבל עם ועדה? שוין, ובתקווה לצנזורה עתידית ננוחם.

ציוץ הפתיחה: 

חלון הזדמנויות קצר להתחיל בסקירת פייסבוק, אל תתלוננו שתהיה הפסקה כי היא למטרת האכלת צאצאים. יצאתי לקושש היילייטס, אם תרצו אבק אך ללא כוכבים

ציוץ ראשון: רעיית נתניהו נפגשה עם אחות אייל יפרח ז"ל, ברור שרעייתו מקור כוח, אבל מה שריגש זו השאלה: איך לב רגיש ומתחשב משפיע על החיים? ובכן, הרעיה יודעת

נטייתו של נתניהו להאדיר את רעייתו החלה מזמן, אך תפסה תאוצה אחרי שביקש מכלי התקשורת לעזוב אותה לנפשה. תרגילי ההסברה שלו מגיעים לכלל ליטוש בנישה הזו ואם לשפוט אחרי הביצועים הוא רק משתפר, חבל שאינו נוחל כזו הצלחה גם בתחומים אחרים, כי בתחום הזה הוא ממשיך את מיטב המסורות המלוכניות. בסטטוס הספציפי הזה הוא כבר הלך צעד אחד קדימה ואני כבר שוקלת בנית גומחה לכבוד הרעיה בבית, בכל זאת כזו מתנה לאנושות לא קיבלנו מזמן ואשרי האדם שנשוי לה והעם שהיא עושה כל כך הרבה למענו. איזה, לב רגיש, איזו אכפתיות, איזו נשמה. אולי עובדי המעון לא יעידו על זה, אבל בדיוק בשביל זה יש מיקור-חוץ.

ציוץ 2: לפיד, ממקומו כציר משמן (שום מילה על ג'ל), מתגעגע לקול של אורי אורבך ז"ל שנפטר לפני שנה, יש לשער שלא לדבריו על כינוס מסיבת העיתונאים בשבת

לפיד עובד קשה מאוד כדי שכולנו נזכור שהוא המרכז, הוא יפרוט בשביל זה על כל נים אפשרי, וזיכרון סלקטיבי הוא תמיד אופציה. אין לי ספק שהוא עצוב על מותו של אורבך ועם זאת כרגיל, הוא נוטה לזקק ולברור מן המוץ את מה שיטפל לכם ברגש, בכל זאת לפיד הוא אילוזיה שנשחקת ברגע שמפעילים מחשבה

ציוץ 3: הרצוג אומר ש 65% אחוז מהציבור בעד תוכנית ההפרדה שלו, זה טוב ויפה אבל כמה יצביעו עבורו כדי שיבצע את התוכנית הזו שלו? המממ, נראה שעליתי על כשל

יש לי תחושה שזה מדבר בעד עצמו ולא צריך הסבר, חוצמזה אמרנו שאני אשתדל לא להפריע

ציוץ 4: בנט חושב שראוי שכל נערה ונערה ידעו על גבורתה של הדר כהן ז"ל, אני מניחה שהוא מעדיף שנדבר פחות על כשלון הממשלה.

תשובתי (קישור לבלוג מאתמול)

ציוץ 5: אמרתי שתגיע הפסקה. הגיעה

עמכם הסליחה אשוב

ילדים, אתם יודעים... יש דבר כזה והוא דוחה סקירות פוליטיות

ציוץ 6: רגב בפרשנות פמניסטית לפרשת משפטים, בדגש על דיני נשים, למעט כמובן אמה עבריה, מן הסתם איסור הטיית משפט, עדות שקר ולקיחת שוחד נראו לה פחות טוב

אולי זה המקום לציין שפעמים רבות אני עומדת מול הפרשנות של רגב ומתקשה לעקוב אחרי האינוס שהיא עושה לטקסט. הייתי מנתחת את סגנון הכתיבה, אבל בינינו לא על כישרון הכתיבה שלה היא נסמכה כשקיבלה את תיק התרבות.

ציוץ 7: כן, כן - סקירת הפייסבוק סיימה את הפסקת האוכל וחזרה בחדווה

ציוץ 8: איתן כבל גאה באחיין שלו שסיים טירונות בצנחנים, כמו הרבה 'כבלים' לפניו, חצי מהסטטוס מלא בשמות שכבל נזכר בהם מהטירונות כי הטקס גרם לו להזיות

טוב, הסטטוס הזה של איתן כבל היה מאוד אמיתי ושמח, אבל האיש קצת נסחף, בואו נייחס את זה לשמחה אמיתית ולא נהיה קנטרנים.חוץ מזה זה ציוץ לא פוליטי אז בכלל מה אני מתערבת?

ציוץ 9: ליברמן כועס על נתניהו שמגנה את הח"כים מבל"ד ומחזיר גופות מחבלים ובינתיים הקברים בישראל מתמלאים, שכח שגם הפתרון שלו לא כולל צמצום בתי הקברות

ציוץ 10: אני מניחה שהכתבה בTheMarker, הכתבה בהכל כלול, הנאום במליאה ואפילו הכתבה בחדשות2 על הדואר, לא גרמו לכם להכיר השבוע יותר את חה"כ ברושי

ציוץ 11: בר לב בתקופת הפוש לתוכנית שלו שקיבלה את השם "ההיפרדות", שלו לא של הרצוג. גם הגדיר את מה שנתניהו עושה ניהול סכסוך, כושל אמנם ועדיין "ניהול"

בר לב מגלה כאן פירגון לנתניהו, אמנם פירגון חלקי, אבל במצבו של נתניהו גם רק קרדיט על ניהול זה משהו.

ציוץ 12: נחמן שי מסביר שזה לא גל טרור כי הוא עדיין לא שכך, רק אומרת שזה לא ממש טיעון טוב אם אתה לא יודע מה אורך הגל

עדיין מופתעת שהאיש פעיל, אם תהיתם

ציוץ 13: חיליק בר מזמין אתכם לניוזלטר שלו שם הנושא הראשון הוא האבל על הדר כהן ובנושא השני הוא מיד עובר להתרגשות לקראת הועידה המדינית. #ממלכתיות

חוסר הרגישות של בר במסווה של ענייניות היה די מדכא. בגדר בואו נסמן וי שכולנו עצובים ואז נמשיך עם סדר היום. ציניות פוליטית במיטבה.

ציוץ 14: דרעי מזכיר שבפרשת השבוע מדובר בעיקר על החובה להתייחס בשוויון לאחרים, אפילו לשונאים, ושכך ש"ס נוהגת

אני מניחה שהוא בונה על זיכרון ציבורי קצר

דרעי כנראה בונה על זה שלשקופים יש זיכרון קצר מאוד, וגם לאלי ישי ולנשות הכותל ולאשכנזים - נו אל תתנו להתחיל, נסגור על בכלל לכל מי שדרעי לפעמים פחות מסמפט

ציוץ 15: ואם הגענו לאורן חזן, זו תחנתנו האחרונה - כמה מטאפורי, אז מהסטטוס שלו עולה שהוא לא ישן וזה בגלל חנין זועבי

ציוץ 16: איך לסכם את זה? ובכן, עם הנצח צריך לחשוש מדרך ארוכה בלי וויסקי

מן הידועים הוא שעל וויסקי פועל הכלל "אל תשאלו מה אני עשיתי עבור הוויסקי אלא מה הוויסקי עשה למעני".

ציוץ 17: ואם זה לא ביאס אתכם מספיק, אתם תמיד מוזמנים לקרוא את הפוסט החדש בבלוג

http://karenhaber.blogspot.co.il/2016/02/blog-post_5.html?m=1 … על קברי ילדות בנות 19

סיימנו? סיימנו. להתראות בשבוע הבא, זה לא ישתפר וזה אפילו לא ספוילר

מטפטוף לשיטפון

החלטת משרד החינוך לפסול את הכללת הספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן בתוכנית הלימודים בספרות, כמו התעלמות משרד החינוך מהביקורת על מהדורתו החדשה של ספר האזרחות וההחלטה להוציאו למרות הכל, יונקות מאותו שורש. שתיהן משרתות את מדיניות שר החינוך הנוכחי, כמו גם קודמיו, הרואה בחיזוק 

היהדות וגיבוש תודעה קולקטיבית לאומית את מהות החינוך בישראל.

שתי ההחלטות הן סימבוליות והן בגדר תסמין אחד מסדרת תסמינים שצצים ועולים כבר שש שנים מתוך מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו. כל תסמין כזה מדוכא בכל פעם בתעמולה וספינים והאופוזיציה, כמו גם התקשורת נכשלים בהצגת התמונה הרחבה. כל תסמין נקודתי נתפס קטן, אולם צירופם יחד מאפשר הצצה לתמונה מדאיגה במיוחד. בעידן של מסרים מידיים הרי ש"עם הנצח" מנכס את "עם הספר" ומחזיר אותו אל התנ"ך.

דווקא התנ"ך, מכל ספר אחר ברשימת הספרים לבגרות בספרות, מכיל יותר סיפורי התבוללות מאשר ב"גדר חיה", בו המציאות אינה מאפשרת את פוטנציאל ההתבוללות. יוסף התחתן עם מצריה, אחיו עם כנעניות? אז סופרים רק ממעמד הר סיני? יופי, כי שושלת ההתבוללות לא נגמרת שם וממשיכה עם בעז ורות, שמשון ודלילה ואפילו יהדותה של בת שבע, נכדתו של אחיתופל, מוטלת מעט בספק. לפי הקריטריונים של משרד החינוך ככל הנראה יש חלקים רבים בספר התנ"ך שאין ללמד, בהנחה שהתנ"ך נשאר בתוכנית הלימודים.

האם פסילת הספר לגיטימית? כן. אך לא כל דבר לגיטימי מן הראוי שיעשה, לגיטימיות איננה קריטריון יחיד, בטח שלא במערכת חשובה כמערכת החינוך. הממשלה רשאית ומחוייבת לקדם יעדים לאומיים דרך מערכת החינוך, כפי שטבע כבר גדעון סער כשר חינוך, אך יש הבדל עצום בין אינדוקטרינציה של נרטיבים יהודיים ולאומיים לבין חינוך לאהבת המולדת. בחינוך עיוור לאהבת המולדת, גדלים ילדים ללא חשיבה עצמאית, מידת ביקורת או יצירתיות, בעיניי אלה אינטרסים לאומיים לא פחות חשובים מאהבת המולדת.

פסילת הספר היא סיפור קטן, אך היא צריכה לפקוח את עיניי הציבור החילוני בארץ שפותר את מגמת "הזהות היהודית והלאומית" ב"מה רע בקצת יהדות ואהבת מולדת?" כאשר הטפטוף האידיאולוגי הופך לשיטפון, זה מחולל שינוי חברתי עצום שיבוא לידי ביטוי בחברה אזרחית מוחלשת ובמערכת פוליטית מדשדשת.

שלוש קדנציות רצופות שיש יד מכוונת הפוגעת באופן דמוקרטי במהות הדמוקרטיה. חוקי יסוד חדשים, שינוי של חוקי יסוד, עקיפת מנגנונים בחסות הליך דמוקרטי, צמצום משמעותי של זכויות אזרח, ובתוך זה קמפיין שהולך ומשתלט הכולל חיזוק המורשת היהודית, מלחמה בהתבוללות, שמירה על זהות העם והם חוברים ליצירת שיח מונוליטי לאומני, בחסות "ציונות חדשה".

במערכת החינוך זה בא לידי ביטוי בהשקעה של פי 10 בלימודי יהדות על פני דמוקרטיה, יחד עם האוירה הציבורית הרי שהשורה התחתונה היא הצרת עולם התוכן הדמוקרטי. אלא שכוחה של ישראל, כוחו של עם הספר, הוא ברעיונות גדולים של יצירתיות ופריצות מחשבתיות ובעיקר של ספקנות ושאילת שאלות. תוכנית הלימודים במערכת החינוך מחניקה את כל אלה היום במודע. אנחנו שותקים, ראש הממשלה שותק והילדים שלנו סופגים את הכל. אנו עומדים בפני צומת דרכים האחת מובילה לעם הספר והשניה לעם הנצח. לאחת יש עתיד, השניה מחכה למשיח.

פורסם לראשונה במעריב ב- 3.1.2015

הפגנות שוליים

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול, בדיוק בשעה שהפגנת השמאל שנערכה בתל אביב התפזרה. אין לי זכות ממש לדבר עליה, לא הגעתי אליה. יש להניח שהיה חשוב שאלך, לחזק את אלה שחושבים כמוני, להשמיע קול ולעשות משהו. זה תמיד נגמר באלה שצריכים להיות שם ולא הולכים, שפוגעים ביכולת לשנות, בהנחה שזו אפשרות שרירה וקיימת. ועם זאת לא הלכתי. במידה רבה זאת עוד הפגנת קתרזיס, נוסח עשיתי כל מה שיכולתי, זו גם אמירה בעייתית כי הפגנה היא כלי חשוב בדמוקרטיה ויש לה חשיבות עצומה. אלא שבמצב הנוכחי, ולמרות שהייתי רוצה להפגין אופטימיות, ההפגנה הזו לא תביא לשינוי. זו הפגנה לפרוטוקול. עוד הפגנה כמו כל ההפגנות שהלכתי אליהן בקיץ שעבר, הולכים כדי להשמיע קול שהולך ונעלם בציבוריות הישראלית. קול שכל כך חסר.

אני משתדלת ללכת לכל הפגנה ולו רק כדי להאמין שעשיתי הכל, זה גם מחזיר משהו בתמורה כיון שהמחשבה שאתה לא לבד ממלאת קצת אופטימיות, בעיקר כשאתה מרגיש שדעותיך הולכות ונכחדות. יש בזה כוח ויש בזה אמירה וגם אין בזה כלום. בעיקר משום שכשאתה מסתכל על זה מלמעלה, אתה מבין כמה מעט הוא כל הביחד הזה. 

משזה נאמר הגיע הזמן לווידוי אישי שאינו מייצג אף אחד מלבדי - ההפגנות חשובות, מהרבה בחינות ובעיקר מעצם קיומן, אלא שלאור השנים האחרונות, דומה שהן לא ממש הדרך לייצר שינוי. צריך להתחולל פה משהו מהותי יותר. ההפגנה חשובה, ההשתתפות בה חשובה, אבל בעיקר לפרוטוקול. להראות לשרת ההיסטוריה עוד הרבה שנים מעכשיו שהיה כאן גם מי שחשב אחרת. אבל השאלה האמיתית היא מה קורה עכשיו. ואני אומרת את זה דווקא בזמן שאני בתהליכים אישיים של יצירת מחאה, שעוברת משלב הכתיבה לשלב העשייה, שנעשית עם כל הכוונה ועם זאת עם מלאי סקפטיות לא מבוטל. 

כאשר הארץ נמלאת צעקות של מוות לערבים, הצעקות שכנגד על הסירוב להיות אויבים הן חשובות אך הן אפילו לא יוצרות אדווה על המים של הציבוריות הישראלית. ראו רק את המיקום שקיבלה ההפגנה של אתמול בכלי התקשורת, מראש נתפס כזניח. השמאל נמצא במלכוד ועושה רושם שהמחאה הזו לא תהיה הדרך לשנות באמת.

כאשר הקואליציה מנסה לערער על הלגיטימציה של בג"צ לביקורת שיפוטית שהיא חלק חשוב ממערכת השפיטה וממנגנון דמוקרטי, התמיכה של השמאל בבג"צ  רק יוצרת אנטגוניזם גדול יותר לבג"צ ואישוש לטענות הימין. זה לא אומר שצריך לשתוק, זו רק תמונת מצב. כאשר כל המדינה תחת גל של הסתה נגד "דברי ההסתה של אבו מאזן", שום דבר בעד משא ומתן לא ממש ישכנע את הציבור. במידה רבה ציבור שממשיך לשמוע מנבחריו כמה אנחנו צודקים לא ירצה לראות איפה אנחנו לא. מול הטענה שהכיבוש אינו מוסרי ומשחית יבואו אקסיומות כמו "אין כיבוש" ו"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". על כל טענה תשובה והיא לגמרי אוטומטית. 

במידה רבה השמאל נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא מחוייב להרים קול צעקה, הוא חייב לחזור ולהתגבש ולהצמיח מו ההריסות הנוכחיות שלו גוף מגובש ואנרגטי אך הוא מפולג ומבולבל ומשתדל למצוא חן. במצב הזה אלה שרוצים ליצור שינוי מסונדלים בשל כובדו של הפגר המת המכונה גוש השמאל שהם נושאים על גבם, אלא שכיחידים בתוך מפלגותיהם אין להם מספיק כוח וזה יוצר תחושת רפיון אינהרנטית. הנקודות שמעלים דוברים מהשמאל גם אם הן נכונות לא נופלות על אוזן קשבת, מלבד אלה שממילא מסכימים, מרבית הציבור רואה בזה זמזום מטריד. 

ברור שאי אפשר להשאיר את זה ככה, אבל אולי מה שחשוב עכשיו מלבד ההפגנות, זה למצוא את הדרך לדבר בתדר הנכון. מצד שני כאשר התדר הנכון הוא "עם ישראל חי" ו"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" יש קושי בלמצוא את התדר הנכון. מאז ומתמיד לאומנות פרטה על רגשות אנושיים יותר מאשר אמרות מוסריות כאלה ואחרות. כאשר קביעת מזוזה בכל בית יהודי נתפסית כמפגן מאחד, לשמאל אין באמת תשובה שתחזיר את השיח הציבורי למקום הבסיסי יותר של מהות דמוקרטית. כי מה שבסיסי לתפקוד נכון של מדינות אינו נמצא ביחס ישר למפגני לאומיות בעת משבר. ובעת משבר ישראל בוחרת להיות יותר יהודית מדמוקרטית. 

ייתכן שמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לתת לגל הזה למצות את עצמו, להעכיר את עצמו עד הסוף, לקבל את בחירת העם כמו שהיא ולא לנסות לתקן. כי בסופו של דבר ישראל לא תוכל להמשיך כך, הפיצוץ כבר כתוב על הקיר. המאמצים להפסיק את השיתוק הם חשובים, הם גחלת מוסרית שבצר לנו מאירה פינות חשוכות, אבל הם לא יצרו שינוי. הם מאמצים לפרוטוקול של אנשים שממש כמו שאלבר קאמי כתב "רוצים לאהוב את מולדתם מבלי לוותר על המוסר" ובזאת גם חשיבותם. אבל עובדתית לצאת נגד המצב לא משפיע על דעת הקהל.

אולי צריך לחזור לבסיס, לעבודת שטח, לפעילות חוץ פרלמנטרית. כי אף אחד היום לא זוכר שהאגרוף שמונף בתוכו סכין היה פעם יד מושטת לשלום. כל מה שזוכרים זה מופתי ואיטבח אל-יהוד, ומול זה יש רק עם הנצח. בריב הדתי הזה, לשמאל שאמור להציע פיתרון לא דתי אלא פרגמטי אין כלים תעמולתיים זולת האמונה בשלום ובמערכת ערכים אוניברסלית המושתתת על זכויות אדם. ולמרות שאלה הכלים הנחוצים גם כדי לשמור את ישראל יהודית, הם נתפסים כבפריבלגיות. זה הזמן של השמאל לייצר דרך אחרת, רק שאין מי שיקח את זה על עצמו. אין מי שיפסיק את הדיבורים על העבר ויתחיל לדבר על מה צופן העתיד. המצב הנוכחי הוא הצצה לעתיד, הוא הקמפיין הכי טוב של השמאל נגד המדיניות הנוכחית, אין מי שמרוצה מהמצב הנוכחי ובכל זאת אין מי שיעשה עם זה משהו פרודוקטיבי בזירת השמאל הנוכחי. צריך משהו חדש.