חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות דת ומדינה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דת ומדינה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 8 ביולי 2015

(לא) נח הרפורמי בשבע שגיאות

תלונה גנרית שאני לא כותבת מספיק? רשמתם בפרוטוקול? כי לי אישית זה מפריע. מודה. לא התכוונתי לכתוב על דוד אזולאי, השר לשירותי דת, ופליטת הפה שלו - "הרפורמים אינם יהודים", והתיקון לפליטת הפה נוסח מעודכן ליום זה - "הרפורמים כן יהודים אבל הם חוטאים". רציתי לכתוב על הסללה מגדרית. אבל ההסללה הדתית הזו - ובכן מישהו צריך לדבר עליה בטח לנוכח הסיוגים האומללים של דוד אזולאי שמה שהוא אמר "בטעות" בראיון הוצא מהקשרו ושומש על ידי גורמים בעלי אינטרסים. משעשע הספין הזה שעשה אזולאי אפילו בלי לדעת שזה ספין. כי הרי אזולאי מייצג מבלי דעת אינטרסים אחרים, אלא שהוא לא רואה אותם ככאלה.  

מה אמר אזולאי? ובכן אזולאי הסביר שברגע שיהודי לא הולך על פי דת ישראל, כמו יהודי רפורמי לטענת אזולאי ויותר מראוי להתווכח על זה, הוא (אזולאי) לא יכול לקרוא לו יהודי. זה משפט נוסח נח בשבע שגיאות, רוצה לומר שהמשפט בעיקר מעיד עד כמה השר הממונה על שירותי הדת בישראל לא ממש יודע על מה הוא מדבר בכל כך הרבה תחומים. היהדות הרפורמית היא פרשנות דתית ממש כשם שכל זרם אחר אמור להיות מקובל. האפשרות לייצר רפורמות בחשיבה דתית ולהתאים אותה לתקופות מודרניות מעידה על חוש הסתגלות וחוש שייכות שחוברים זה לזה לייצר את המציאות המתאימה לרעיון. זו פרשנות לגיטימית כמו כל פרשנות אחרת לאורך שנות ההיסטוריה היהודית. הניכוס בישראל, דווקא המקום שנועד להיות בית ליהודי העולם, של פרשנות אחת הוא נוראי ומעיד על דואליות חריפה. איך אפשר להילחם על זכויותיהם של יהודים בעולם בעוד חופש דתי ליהודים לא ממש מתאפשר באותו "בית יהודי". 

הייתי רוצה להאמין שבמדינה מתוקנת יש הפרדה בין דת ומדינה, הייתי רוצה להאמין שמי שממונה על שירותי הדת במדינה יהיה אדם משכיל ורחב אופקים שמכיר בצרכים הדתיים של כל בן דת כלשהי ושל מחוסרי האמונה, הייתי רוצה להאמין שמעבר להבנה של מהו חופש דת ידע השר לשירותי דת שלבד מישראל, הזרם הרפורמי הוא זרם מרכזי בדת היהודית בעולם כולו, גם אם השקפת עולמם אינה מקובלת על כבוד השר. הייתי רוצה להאמין שהמדינה יכולה להציג תפיסה נאורה. ולא הגינוי של נתניהו אינו מספיק, כיון שדה פקטו תחת מדיניות נתניהו מעולם לא הוכרו הרפורמים (התנועה ליהדות מתקדמת) ולמעשה גם לא הקונסרבטיבים, בישראל כזרם דתי לגיטימי של היהדות. ובעיקר הייתי רוצה ששר בישראל לא יתוודה שמשאת נפשו הא שכל היהודים באשר הם יחזרו בתשובה, כי זו משאלה פרטית שהיתה צריכה להישאר כזו גם אם היוא ידועה לכולם. 

בסך הכל מה אני רוצה מאזולאי? מה שהוא אומר לצערי לא מפתיע ומעיד במידה רבה של כנות על זוית הראייה שלו. הבעיה שלי בעצם היא לא עם אזולאי אלא עם מי ששם אותו בתפקיד. הנה עוד הוכחה לליהוק הבלתי אפשרי הנוסף בין בעל התפקיד לתפקיד שמתקיים בתוך הממשלה המאולתרת הזו. קיומה במידה רבה הוא אחד הפרדוקסים המשעשעים ביותר שנתקלתי בהם בשידור חי ולמרות הקושי שהיא מסמלת בצמצום האפשרי של חירותיי האזרחיות אינני יכולה שלא להיות משועשעת בעוד ההיסטוריה כותבת את עצמה. תחלואיה של הממשלה הזו הם גדולים יותר ממה שהעין הבלתי מזויינת רואה והם ימשיכו לצוץ אני מניחה לאורך כל תקופת היותה.  

נתניהו מנסה את שיטת ה"להיות בלי ולהרגיש עם", כלומר הוא מכיר ומבין את הכוח של התנועה הרפורמית בעולם ויודע בעיקר עד כמה היא חשובה ההיהודית האמריקאית ומצד שני בפועל אינו עושה כלום כי הוא כביכול מסונדל. כמה קל - הוא רוצה אבל לא יכול. אלא שהוא יכול - זה עניין של סדר עדיפויות. נתניהו בסך הכל ממשיך שורה ארוכה של ראשי ממשלה שהעדיפו שלא לגעת בנושא הדתי ולגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים האלה לזמן לא ידוע אבל למשמרת של מישהו אחר. אלא שתפוחי האדמה האלה אינם מתקררים, להפך, ובעצם יוצרים אפקט של כדור שלג, רק ממש רותח - כדור לבה אם תרצו. גישת נתניהו של "ידיי קשורות" בנושא זה היא מגוחכת, בערך כמו ההסבר למשפט "הערבים נוהרים לקלפיות" בעובדה שקהל הבוחרים של הליכוד הוא גזעני והוא היה מוכרח לדבר בגובה העיניים. נתניהו לא באמת מעוניין להיות ראש הממשלה שיפתור אחת ולתמיד את נושא הדת וחבל כי כנראה שבסופו של דבר מורשת נתניהו שהוא כל כך רוצה לקדם לא תניב כלום, בראיה היסטורית כמובן. 

מצחיק, או שלא, שבעוד ראש הממשלה מנסה למצב את עצמו לא רק כמנהיג ישראלי אלא ביתר שאת כמנהיג היהודי העולמי, למעשה הוא נותן יד מבית לזרם דתי מצומצם ביותר ולפרשנות דתיית מונוליטית והגמונית ביותר אשר, למרות שגם היא מורכבת מזרמים רבים, יש לה אלמנטים משותפים רבים, שאגב מאיימים ביותר על כל אורח חיים יהודי או אתאיסטי אחר במדינת ישראל. בעוד שבישראל למדנו להתרגל לרעה החולה הזו (כמובן עד לרגע שהיא תנשך בעכוזינו), ברוב מדינות העולם המצב אינו כזה והיופי של הזרמים השונים ביהדות נעוץ דווקא בפרשנויות השונות אשר מחדשות את הזיקה ליהדות ודווקא לאלה המדינה היהודית לא יכולה להיות באמת בית יהודי. זה לא משנה איך אזולאי יקרא לרפורמים, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן - במדינת ישראל הלכה למעשה הזרם הרפורמי לא נחשב בכלל יהדות. אם השושלת הגניאולוגית מצד האם היא יהודית אין לשום יהודי בעיה טכני בישראל, הם לא ישאלו לגבי דרכי אמונתם. אך הלכה למעשה פה בישראל לא יזכו למידת הלגיטימציה הראויה  ולמעשה נגזר עליהם להיות אנוסים במידה כזו או אחרת במדינתם.

המשפט של אזולאי, עלוב ככל שיהיה, הוא לא חדש ולא מחדש, במדינת ישראל יש בעיה לא פשוטה של דת, היא חוברת לבעיה של לאומיות ולבעיה הדמוקרטית. גם פה במידה רבה יש צמצום של ראייה ציבורית באופן מכוון, השיח הדתי יש לו זרם אחד ועל כל מי שלא משתייך אליו לקבל אותו בסבלנות, אלא שסובלנות זו אינה הדדית. התוואי היהודי לחלוטין ודמוקרטי במידה לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה. הפגיעה האמיתית שיש בכפיפת דיני האישות לרבנות היא פגיעה אזרחי שאסור לנו להשלים איתה. אבל בישראל, כמו בישראל, פלורליזם זה עניין של הגדרה והוא מוגבל עד מאוד. אזולאי לא עשה שום דבר רע הוא משרת מבלי משים אינטרסים גדולים משלו, אלא שהאינטרסים האלה כרגיל באים על חשבון הדמוקרטיה. צור ישראל וגואלו - אתה יודע בדיוק כמוני שהחבית הזו דינה אחד - להתפוצץ. 


יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

הבעיה היא לא הרב מצגר, וזה מבלי לגרוע מהמיוחס לו

מתבקש שאכתוב על הרב מצגר? אני לא בטוחה שהעובדה שהוא נעצר ושקו ההגנה שלו הוא שהוא לא זוכר איך התגלגלו אליו מליוני שקלים זו סיבה טובה להכביר במילים. את דעתי על הרבנות כבר כתבתי מזמן, מעצרו של מצגר גם אם יוביל לאישום והרשעה לא משנה את העובדה שהמוסד הזה מאפשר לבכיריו להמשיך עם העלמות הכספים וזו רק סיבה אחת מיני רבות להגיד למוסד הזה די. מבחינתי הגירושים החשובים היחידים לא נמצאים בידי הרבנות אלא בידי הממשלה וזו, למרות שהיתה כאן שוב שעת כושר לייצר קואליציה לא דתית בכלל, מעדיפה שלא לתת גט כריתות למוסד הזה. כשבנזוגי היה צעיר הוא השתתף בפרוייקט של חברה מוכשרת ששמו היה "מתגרשים מהרבנות", זה היה לפני 20 שנה בערך וכלום לא השתנה. ההחלטה האישית שלי שלא לעבור במוסד הזה ולנסות לקנות מוצרים ללא הכשר היא מחאה קטנה המשולה לרפרופו של זבוב על עורו של הקרנף. אבל אני רק אזרחית, אפילו לא מהשורה, אני יכולה לקוות שמעשיי ומילותיי ישפיעו אולי על אדם אחד שישפיע אולי על עוד אדם, אבל אם נחכה שמחאה מהסוג הזה תעזור כנראה שעוד צפויות לנו שנים רבות של התערבות רבנית. לאזרחים מהשורה אין אספירציות באמת להשפיע השפעה יתרה על המדינה, אך לא כך עם אלה שבחרו להיות חלק מהפוליטיקה, כי להם ולכל צעד שלהם יש השפעה. לכן, הבעיה העיקרית שלי היא עם אלה שהחליטו להשתתף במשחק הפוליטי, שקראו לשבירת הכלים של הפוליטיקה הישנה, אך למעשה בחרו בקרב הלא נכון. יאיר, למשל, החליט להילחם למען "שוויון בנטל", אבל זהו קרב קטן יחסית שהיה מסתדר מאליו עם הפרדת הדת מהמדינה. בארצות אחרות, מרבית הקהילה היהודית החרדית היא קהילה עובדת וסבסוד תלמידי הישיבה החכמים מתבצע על ידי הקהילה, אצלנו "תורתם אמונתם" כי מדינתם מאפשרת והיא מאפשרת כי הדת ממוסדת וארוגה בתוך השלטון. אם יאיר היה איש עקרונות, הוא היה יוצר קואליציה חילונית כשעוד היה בעמדה לכפות זאת על נתניהו, וזה מצידו קרוב לודאי שהיה מסכים לסינדול נוסח ממשלת מרכז חילונית עם ה"תנועה" ו"העבודה". במקום זאת הוא ביכר לייצר קואליציה תמוהה עם בנט ואחיו לבית היהודי ומהעמדה הזו הוא פועה וגועה על האוכלוסיה החרדית ומפרה את הדתית-לאומית, זה לא מאבק על הפרדת דת ומדינה, זה מאבק שמריח מגזענות שמפלה בין הדתי הסביר לדתי הלא סביר לפי ההבחנה הפרטית של לפיד, אבל זה משאיר את הדת בספירה הפוליטית ולא משנה דבר. ולראיה על המאזניים של דת ומדינה מונח לו בדד השוויון בנטל, אולי בתוספת קיצוץ קצבאות ילדים ומן העבר השני מונחים להם המיליונים שיעלו לנו מנהלת הדת, המדריכים הרוחניים וההתנחלויות.  

כשאני מנסה להביט במפוקח על העתיד, אני יכולה רק להניח בצער שחלון ההזדמנויות של הפרדת הדת מהמדינה הולך ונסגר, בייחוד בשל הערבוב הזה של דת ולאומיות.  הדרך לסלול קואליציה חילונית הולכת ומצרה עם השנים וככל שנתמהמה כך תצטמצם האפשרות עוד ומה יוותר לדורות הבאים? יש לנו בעיית מנהיגות כבר הרבה זמן ויש לנו בעיה רצינית של חזון. כאשר אין רצון אמיתי לנהל משא ומתן שיוביל לתוצאה של שתי מדינות עם הפלסטינים, משום שאדמה הופכת להיות מקודשת יותר מהחיים עצמם, דומה שכל מדיניות ממשלה נועדה לחתום את גורלנו כאן ולא לטובה. הכל כפוף לשיח המדיני-ביטחוני והכל תקוע בגלל השיח המדיני ביטחוני וכל הזמן מפחידים אותנו בסכנה קיומית. אם נודה על האמת הסכנה הקיומית היום לא מגיעה מהשיח המדיני ביטחוני, שאין ספק שגם הוא חשוב אבל הסכנה הקיומית האמיתית היא דווקא בגלל שהמדיני-בטחוני משאיר מעט מאוד מקום לדברים אחרים כמו השיח החברתי שכולל רווחה, כלכלה, חינוך, בריאות. אם נמשיך לשים את הדברים הללו בשוליים בלי שהם יקבלו את מקומם הראוי לצד הביטחוני-מדיני נישאר בסוף עם שום דבר בערך, ואם לומר את האמת ככה גם התחלנו ולחזור לנקודת ההתחלה זה לא סימן טוב. אם לא נפוצץ מעט את הבועה המדינית-ביטחונית החובקת כל לא תישאר כל סיבה לשיח הזה. לא צריך להיות גאון גדול, או שמאלני יפה נפש, כדי לראות שהבניה בהתנחלויות כרגע היא לא הדבר הנכון משום בחינה, שהזרמת הכספים היא בנתיבים לא נכונים, שעירוב הדת והמדינה פועל לרעת המדינה, שהתדרדרנו מוסרית ושהפערים הכלכליים בחברה נעשים מסוכנים. ממשלה שתפרק את הקשר הגורדי בין דת ומדינה, תביא להסכם שלום ותעלה את השיח החברתי למרכז הבמה היא הדבר הנכון ביותר, זה יביא לעליה משמעותית באיכות החיים במדינה. כל השהיה של הבעיות החברתיות האמיתיות בישראל הן הסכנה הקיומית האמיתית.

ואל תגידו לי זה לא קשור כי הכל קשור, קשה מאוד לפרק את כל הגורמים ולהתייחס אליהם בנפרד, זה מגדיל גם את העלויות וגם את הנזקים. יש שלב שבו מדינה צריכה לשאת במלוא האחריות, שהיא לא ממשלה רק לעניינים מדיניים-ביטחוניים, שלב שבו כמו ילד שעובר את שלב ההתבגרות ומתחיל באמת להבין את משמעויות בגרותו והאחריות המוטלת עליו, גם המדינה שלנו צריכה להפסיק את המצב המגוחך שבו המדיני-ביטחוני הוא חזות הכל ולהתחיל לקחת אחריות על כל המכלול. חלאס, התבגרנו, עברנו את ה- 65 אי אפשר שאנחנו נמשיך להתייחס אל עצמנו כאל משהו זמני. אם אנחנו כאן כדי להישאר, זה הזמן לעבור לשלב הבא בפירמידת הצרכים של מאסלו. להפסיק את שיח הילדותי של לקחו לי ולעצום עיניים ולחשוב שלא רואים אותנו. רואים וזה לא ממש נראה טוב. 

אז התחלתי בדת ומדינה ועברתי הלאה כי שחיתויות נוסח מצגר זה בוטנים להמונים, הבעיה היא לא רק פרסונלית, הבעיה היא מערכתית. כולם רואים את זה אבל במקום לנהל פוליטיקה חדשה כולם עסוקים בלהזרים כספים ולעצום עיניים. הבעיה היא שמי שצריך להחזיק את המראה מול העיניים של הממשלה הזאת עסוק באמת בלשרוד ולכן הוא לא יוצא לרחובות לצעוק די. כי באמת צריך לצעוק חמס אבל לא זה של הפלסטינים אלא זה של הרחוב הישראלי השדוד, העשוק ונטול התקווה. 

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

שעת משחק - פוסט שלא קשור לילדים כלל וכלל, חוץ מאשר בהבט של העתיד הלא מוצלח שאנחנו משאירים להם

בזה הרגע מחקתי במחי הקשה אחת מלל של כ- 500 מילים כולן על דמוקרטיה ולמה אנחנו צריכים את זה בכלל. חיפשתי תיקופים, העלתי באוב מאמרים מימי לימודי, בדקתי בג"צים להוכיח את טענתי ולא הרגשתי שלמה עם זה. לא שזה לא קלח, לא שזה לא נושא חשוב, זה רק פתאום הרגיש קצת חסר תכלית. הרי כל בר דעת יודע שהשילוב של דת ומדינה לא טוב לשום צד, שהאדישות גומרת אותנו, שהכיבוש משחית, שהפוליטיקאים שלנו עלובים ברובם, שהדמוקרטיה שלנו מוגבלת ואם כבר היא תהליכית ולא מהותית, שהמדיניות הכלכלית הורגת אותנו, שמערכת החינוך כושלת, שאין כאן סובלנות או קבלת השונה ושבמבט קדימה זה נראה אפילו פחות טוב. בהתחלה כשכתבתי, הכל זרם כל כך, אבל משהו עצר אותי מללחוץ על כפתור "פרסם". עצרתי, התקלחתי, חזרתי למחשב, קראתי, מחקתי. כי לכתוב על זה מדכא אותי יותר ואם אינני מוצאת את הדרך לכתוב עם איזשהו סוף אופטימי זה פשוט לא מתחשק לי בכלל. אולי אני צריכה כמה ימים להתאסף. אלה לא תוצאות הבחירות שמעציבות אותי כל כך, זו רק התחושה המציקה הזו שהאדישות מכסה כל פינה טובה. בימים כאלה, אני מוצאת את עצמי צינית ופסימית ואני מרגישה צורך לחוס עליכם, אף אחד לא אוהב נביאי זעם. נכון, הם אומרים את האמת בפרצוף, אבל הם נתפסים כל כך הזויים שהדבר הטבעי ביותר לנו הוא להתעלם מהם. 

אז במקום לזעום התחלתי עם עצמי משחק חדש. פעמים רבות כשהילדים שלי מתלוננים על משהו (למשל כשעמדנו שעה באחת עשרה בלילה כדי לעבור את הגשר בהופעה של כוורת) אני מגלה את כוחה האדיר של הסחת הדעת. ולכן הגיתי שוב את את משחק "אילו הייתי", והרי הוא לפניכם:

אילו הייתי מחוסרת דאגות כלכליות, הייתי לוקחת את כל משפחתי לטיול ממש ארוך מסביב לעולם

אילו הייתי יכולה להוציא עכשיו 30,000 ש"ח לבזבז, הייתי מוציאה עכשיו ספר ילדים באופן עצמאי

אילו הייתי יכולה הייתי קונה לי בית פרטי על חצי דונם בחלק השקט של גבעתיים

אפשר גם להעלות על הדעת כל מיני "אילו אם" פרסונליים כאלה נניח:

אילו הייתי קרנית פלוג הייתי אורזת מזוודה, קונה כרטיס בכיוון אחד לברלין, רק לא לקבל את המינוי

אילו הייתי יאיר לפיד הייתי מעדיפה עוד ערב של דיאט ספרייט ויין רק לא להופיע שוב בטלויזיה ולחשוף את זגזוגי בפני כל

אילו הייתי עדי קול הייתי פורשת מזמן ממפלגת היאיר רק לא להמשיך לשחק את הקורבן הכנוע שנצמד לכיסאו

אילו הייתי קרי, הייתי מעדיפה לבקר את רוחאני באירן מאשר להיות בחדר אחד 7 שעות עם נתניהו

אילו הייתי ליברמן, הייתי הולכת לכלא מרצון רק כדי להפסיק את הקשר עם דרעי

אילו הייתי מועצת זכויות האדם של האו"ם, הייתי מעדיפה להתפרק לפני שהייתי מקבלת חזרה את ישראל ומוכנה לקבל סעיף המפריד בין זכויות האדם בישראל ובין זכויות האדם בגדה המערבית ובכך חוטאת לקיומי

טוב, אני שוב נסחפת, אז אילו היה לי זמן ולא היה לי ילד עם חום הייתי מוחקת גם את הפוסט הזה וכותבת משהו אופטימי על גידול סחלבים באיזורים לא משווניים. אבל אין לי זמן ויש לי ילד חולה וחלוש, אז אני אכין לי קפה ואחשוב על משהו אופטימי למחר....

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

מחלה ניוונית ושמה אדישות

בפוסט של אתמול השתמשתי בביטוי "האדם הפוליטי" והמושג הזה החליט לא לתת לי מנוח מאז, שבינינו זה ממש לא נחמד כי יש לי עוד המון דברים לעשות ובטח לאור העובדה שלא רציתי להפוך את הבלוג הזה לפוליטי. אבל האישי שלי הוא גם פוליטי ולכן כנראה אין מנוס. אצל תלמידי מדע המדינה "האדם הפוליטי" מתקשר מיד לחוקר בשם רוברט דאהל, שבמידה מסויימת הוא החוקר האמריקאי מהחשובים ביותר של המאה הקודמת והוא עוסק בבחינת המושג דמוקרטיה - פולארכיה ויחסי הכוחות בתוך המדינה.

אליבא ד'דאהל במדינות פוליארכיות יש שכבה רחבה של אנשים שהיא א-פוליטית ושכבה קטנה הרבה יותר של אנשים פוליטיים. בשכבה הא-פוליטית שכוללת את מרבית האוכלוסיה אין מעורבות פוליטית כי אם בעיקר אדישות, וזה מתבטא גם באי מימוש זכויות כמו הזכות להצביע. יש סיבות רבות לאדישות הפוליטית ובקצרה הן כוללות את העובדה שהאדם לא מרגיש שהפוליטיקה תתגמל אותו באותה מידה שדברים אחרים יתגמלו אותו, הוא מרגיש שהצבעתו היא חסרת משמעות או לחלופין מרגיש שהדברים יתנהלו באותה הדרך בין אם ישתתף במשחק הפוליטי ברמה כזו או אחרת ובין אם לאו, וכמובן שיש את נושא העצלות. ככל שהמצב במדינה רע יותר ואנשים מרגישים יותר מאויימים הם ייטו להיות יותר פוליטיים - יותר אנשים יצטרפו למחאה ויותר אנשים ילכו להצביע וככל שטוב יותר האדישות של שכבה זו גדלה ביחס ישר. מנגד קיימת השכבה הפוליטית מחולקת על פי הפעילות הפוליטית יש את מי שרוצה להשפיע במסגרת אזרחית ויש את בעלי השררה ויש את מה שביניהם. כמובן שאדישותה של מרבית החברה להתרחשויות הפוליטיות מסייעת רבות לשכבה הפוליטית כיון שהיא מאפשרת חופש פעולה נרחב יותר. כמובן שקיצרתי לטובתכם את הנושא ופישטתי אותו כמיטב יכולתי ולכן הבקיאים מבינכם וודאי ירצו להעיר לי על ההצגה הפשטנית, אני חוסכת לכם את ההערות ומודה שנעשה כאן פישוט יתר וניתוק משאר חלקי עבודתו של דאהל ועמכם הסליחה. מכיון שדאהל עצמו לא יקרא את הפוסט הזה אני מרשה לעצמי להמשיך הלאה בצעד קל וללא יסורי מצפון.

הפוליטיקה במידה רבה מכתיבה את חיינו ובמדינת ישראל באופן מובהק אף יותר מהרבה מקומות אחרים. הכל נכנס למרחב הפוליטי או שמא הפוליטי נכנס לכל מרחב אפשרי - ביטחון, כלכלה, דת, חינוך (רשימה חלקית אך ממצה). לדוגמא השיקול הפוליטי של בן גוריון לקואליציה עם מפלגות דתיות הביאו לכניסה חד כיוונית של הדת לחיים של כולנו ולהפיכתה לחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. לא רק חתונות, גירושים, מיתות וקבורות, המצרכים שאנו צורכים שיש על כולם תו כשרות, תוכניות הלימודים, אפילו זכויות האדם בישראל שוות יותר כשאתה יהודי. מה שהחל כניסיון לייצר מדינה יהודית חילונית במהותה הפך לחרב פיפיות ובמידה רבה הפך את הערכים הדמוקרטיים למשניים לערכים היהודיים. אבל לא רק במישור של דת ומדינה. ולחשוב שהכל התחיל מפרגמטיזם פוליטי. אבל תעצרו אותי, כי הרי הדת מבחינתי היא נושא מצוין לדיונים אינסופיים וזה לא הנושא הפעם.

בישראל, מסיבות רבות, שקצרה היריעה מלהכילן בתוך פוסט שמתיימר לקצר, הפוליטיקהמחד מתערבת ונכנסת לחיים הפרטיים ובמידה רבה מגדירה את האזרחים  ומצד שני יש אדישות שקשה לנער אותה ושניהם דרים בכפיפה אחת למרות האנטגוניזם המובנה בין שני הדברים. והנה הגעתי לאחד הדברים שמייאשים אותי - האדישות. אתם יכולים להעיר הערה לסדר משום שנושא האדישות כבר עלה בעזרתו האדיבה של דאהל כבר בפיסקה השניה. אבל בהינתן שהאדישות היא כמו הדיווה של האופרה, זה לא נגמר עד שהאדישות מתחילה לשיר. אבל למעשה האדישות כבר הפכה לרעש לבן, היא שם כל הזמן אנו שומעים אותה אך המוח שלנו מנפה אותה החוצה. אנו אדישים לגזרות הכלכליות (סליחה מחאה חברתית - את אמנם חיה אבל כבר בועטת הרבה פחות), כלומר אנחנו נתלונן עליהן אך לא ממש נצא לרחובות כמו שראוי היה שנעשה. אנו אדישים למערכת החינוך המנוונת וממשיכים לשלוח אליה את ילדינו מבלי לדרוש שינוי. אנו אדישים כבר לכיבוש ולעוולות האדירות שהוא מביא עימו. אנחנו אדישים ובוחרים שלא להשפיע מספיק, להתמודד עם מה שיש וכל עוד זה לא עובר קווים אדומים (והם נמוכים מאוד מסתבר) אנחנו מקבלים את כל הקורה כמובן מאליו. האדישות הזאת גורמת לנו לשכוח שיש לנו את היכולת האזרחית לשנות, שיש לנו יכול להשפיע, שאנחנו תבוניים, שאנחנו הרוב. האדישות הזאת מטריפה אותי. בצר לי אני נאלצת לסיים כרגע אך היו סמוכים ובטוחים שגם בנושא זה ההמשך בוא יבוא