מחסן כלים. טיפת דם. חומרים מהם עשויים החיים

רצפה מאובקת, כתם דם ונעל של ילדה.

לא יודעת למה דווקא היום חזרה אלי התמונה. שנים היא ליוותה אותי כל יום, מזכירה לי את מה שחשוב באמת. לאט לאט תכיפות הופעתה הלכה ופחתה. ייתכן שעברו שנים מאז הופיעה בפעם האחרונה. אני לא צריכה לראות אותה כדי לדעת שהיא חלק ממני כל יום, זורמת במחזור הדם ומעצבת בתוכי כל יום מחדש את האמונה שהבחירה אישית, וכל עוד אני מודעת הכל הפיך וניתן לתיקון, או טיפול או שינוי.

לפני 30 שנה, הייתי בת 12, כיתה ז', ההורים שלי עברו תהליך גירושין מכוער ואני הייתי עסוקה בלהיות יותר ממושלמת. בפנים הייתי סדוקה ומפוחדת. 

אולי הזיכרון מתעתע בי, יש לזיכרון את היכולת לעשות את זה. הוא כולו מקטעים, זיכרון סטילס דמיוני. זוכרת את עצמי חוזרת הביתה מבית הספר, חלון המטבח שלנו פנה לרחוב ואמא שלי עמדה על סולם וניקתה אותו. אני מניחה שהיא ירדה מהסולם כדי לספר לי ואני לא זוכרת את מילותיה המדוייקות. סבא שלי מת. הוא לא סתם מת, הוא התאבד. ככה בלי שום אזהרה. אני לא זוכרת מה אמא סיפרה לי. אני זוכרת את עצמי בוכה. 

בלוויה לא הייתי, "אצלנו" ילדים לא נכנסים לבתי קברות. הייתי פעם אחת בשבעה. אני זוכרת שברי שיחות, לחישות, תנועות ידיים, כאלה שמכוונות אקדח דמיוני לתוך הפה. הצלחתי לבד להשלים את התמונה. הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, יותר ממה שהיה בכוחי להכיל. 

לא יודעת איך זה קרה, כהורה בעצמי אני לא מבינה גם לא בדיעבד, אבל נלקחתי לסיור במחסן הכלים. אני זוכרת הכל. אני זוכרת את רגלי דורכת בכניסה. את ריח החלודה. את הכלים המסודרים. את טיפת הדם. את הסחרחורת שאחזה בי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שעדיף לעצום עיניים, לא זוכרת אם עצמתי. זוכרת את הרצון לצאת משם אבל גם את סירוב הגוף לזוז. ניסיתי לצמצמם את עצמי לכלום בחלל הקטן ממילא אבל הייתי כל כך צפופה מבפנים. 

אבק, דם, ריח של חלודה. שם, במחסן הכלים הישן של סבא שבקושי הכרתי, הונחה הההבנה שהבחירה היא תמיד בחיים. 

אני לא זוכרת אותו. אני זוכרת ישיבה במרפסת ושיחות משעשעות, אין לי תמונה שלנו יחד בראש. לא נפגשנו הרבה, אבל אני זוכרת ממנו חום אנושי, עיניים טובות. זו רק פרשנות של ילדה. הוא נולד בפתח תקווה, הצטרף להגנה. התחתן, הפך לאב, התגרש והתנדב לבריגדה היהודית. לחם באיטליה, בלגיה ולוקסמבורג ואחר כך חזר ולחם במלחמת העצמאות. התחתן בשנית והביא עוד שני בנים לעולם. הוא סבא שלי. זה בערך כל מה שאני יודעת עליו. הייתי רוצה שהוא יהיה עבורי סיפור חייו, אבל הוא סיפור מותו. 

את המחסן הזה של הכלים, הקטן, הדחוס, המקום האחרון שסבי ראה בחייו, אולי לא נועדתי לראות, אבל זה היה הכי קרוב לסבא שלי שאי פעם הייתי. עוד בטרם יצאתי משם ידעתי שמתוך המקום הזה אני מסרבת לקחת את המוות, השארתי אותו שם. לילות שלמים הפחיד אותי המוות ולא יכולתי לתמלל, מילים שהסתדרו בראש לא התרגמו לשפת דיבור. הן נותרו במחסן הכלים הישן שאיננו. נתלו לצד הפטיש, הפלאיירים, המפתחות.

תמיד זכרתי שסבא שלי מת ביום ראשון, היום, 30 שנה אחרי, בדקתי לראשונה את התאריך. הוא התאבד בשבת. היום בו נכנסתי למחסן הכלים, היה היום בו 23 שנים אחרי ילדתי את בני הקטן. 

הייתי בת 12 כשהבנתי שהבחירה בחיים יכולה להביא לשינוי ושום אפשרות אחרת, למרבה הצער, לא. 

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...   

בראש השנה...

ראש השנה עוד יומיים. הידיעה שהמתח והלחץ הם נחלתן של מרבית המשפחות לא מנחמת. מדהים כמה חג עם כל כך הרבה כוונות טובות תמיד מתפקשש. אני אישית אוהבת חגים, בעיקר בגלל כל התכונה שסביבם - אני אוהבת לסדר את הבית ולבשל, ולכן כל חג אצלי הוא תמיד חג. כל הדברים שנילווים לארוח בחג הם דברים שאני נהנית מהם ומאז שיש לנו מקום בבית טבעי לארח אצלנו. תכנון התפריט, הקניות, היצירה במטבח, הניקיון, עיצוב השולחן וכמובן רשימת המטלות המאורגנת להחריד שלי ותחושת הניצחון עם כל אישור של מטלה (יום אחד שריטה זו תקבל את המקום הראוי לה).

השנה אני לא מארחת. השנה יום ההולדת שלי יוצא בערב ראש השנה אז אני גם לא עושה כלום לטובת ארוחת החג וזה כל כך מוזר לי. לא ממש אוהבת את זה. מבחינתי לעשות משהו לחג הוא דווקא כיף ולא איזה עונש ולא ברור לי למה יום ההולדת שלי מהווה סיבה מספקת למנוע ממני את הכיף שאני מפיקה מלהיות במטבח. החלטתי לזרום ולהנות ומבחינתי זה בראש רשימת המטלות אז אין ברירה. לצערי זה גם מונע ממני לייצר פוסטים בנושא אוכל וחג וכאלה, אז שתדעו. 

אבל ראש השנה הוא חג שאני אוהבת במיוחד. גם כי מאז שהילדים קצת גדלו התחלנו ממש לחגוג את החג כולל ברכות מסורתיות וברכות משלנו וזה חלק כיפי במיוחד וגם לראות את המרכזית מתענגת על תפוח בדבש וגרעיני רימון זה תמיד משמח, והחגיגיות מסביב וההתאספות המשפחתית (עזבו אתכם רגע מאינטריגות ודרמות משפחתיות - יום אחד אכתוב תסריט ביוגרפי לערוץ הטלנובלות. לא עכשיו). אבל יותר מהכל ראש השנה הוא החג הפרטי שלי, הלילה בו ניצלו חייו של אופה שלי (שזה כידוע סבא בגרמנית). שנים אני מתכננת לכתוב על בסיס זה ספר ויעידו העטים הרבים שקיפחו את חייהם במשימה שעדיין לא צלחה. אבל אני נותנת לזה להתבשל ובטוחה שיום אחד זה גם יצליח. 

בכל ראש השנה, יש רגע אחד שאני יוצאת החוצה ומסתכלת לשמיים וחושבת על סבא שלי שיצא בדיוק באותו לילה מהבית שלו עם מעט מטלטלים והרבה חשש ומנסה להבין מה עכשיו. הדלת לא נסגרת מאחוריו כי כל המשפחה שבורת הלב שלו מסתכלת, הוא מביט לשמיים בעיקר כדי לעצור את הדמעות ויודע שיותר החיים לא ייראו אותו הדבר. פחות משנה אחרי זה, הוא ירד עם אשתו הטרייה מ"הפטריה" לאדמת פלסטינה.

כל ראש השנה, אני עוצרת לרגע, מביטה לשמיים ומחליטה החלטה חדשה לשנה החדשה ויודעת שגם השנה אופה שלי ילווה אותי כל רגע ואם יש צורך הוא גם ינזוף בגרמנית. כל ראש השנה, אני לא מוצאת את הירח כי הוא פשוט לא שם אבל יודעת שמתוך השמיים החשוכים האלה תמיד בוקע גם אור. כל ראש השנה וגם השנה.