גם אם היתה המראה סדוקה, לא היה נכנס דרכה אור. זה אולי אחד המקרים היחידים בהם לא נכנס האור מבעד לסדקים. מראה עשויה זכוכית שטוחה ומאחוריה שכבה דקה של מתכת - האור לא נכנס דרכה הוא נשבר בה, גם כאשר יש סדקים. שבירת האור היא יפה, אך המבט אינו עובר לראות את שבירת האור וספקטרום הצבעים, הוא נמשך לכאב. נפלאות הסיגוף האנושי.
עקרונית, חוק ההחזרה אומר שזוית הפגיעה שווה לזווית ההחזרה - לכן המראה היא שיקוף. אבל הנפש האנושית אינה רק חוקי אופטיקה, הנפש האנושית רואה במראה את מה שהיא רוצה. לכן זוית ההחזרה אינה תמיד לפי האנך, לפעמים היא לפי הנפש. לכן לא תמיד כאשר האדם מתבונן במראה, הוא רואה רק את מה שמשתקף מולו, לפעמים הוא רואה את מה שהוא תופס שהוא רואה. לעיתים מה שאתה רואה אינו מה שמשתקף מולך, אלא מה שאתה חפץ או לא חפץ לראות. פעמים רבות מה שתראה במראה הוא תלוי מצב רוח. לפעמים בכלל לא התכוונת להתבונן במראה אבל מישהו שם את המראה מולך. לפעמים רק להרים את המבט ולהכיר במה שאתה רואה יכול לשבור לך את הלב. כי לא את ההשתקפות אתה רואה, אתה רואה את כל היתר.
ברגעים האלה כשמה שניבט מולך במראה הוא כואב, כל מה שצריך זה רק קצת סליחה, הבנה, אולי חמלה, אבל בטח לא שקר. צריך לתקן את זוית הסטייה של המבט האנושי כדי לראות שמה שעומד מולך הוא פשוט בשר ודם, שצריך יותר מכל שתמחל לו ותאהב אותו. זה קשה כי המבט מול המראה הוא הכי לא קל והוא מלא בפילטרים ואותם דווקא יש לסנן. כי רק מול המראה אדם יכול לראות את פרצופו בדיוק כמו שהוא. ודווקא את מי שמשתקף מולנו במראה אנחנו רואים לא רק דרך העיניים, אלא דרך רגשות. זה דורש לפעמים כמה דקות טובות של התבוננות פנימית, לא בחושך, מול המראה ובאור - לבחון את האדם שמולך לטובה ולא לרעה, לאמת ולא לשקר. לאהוב את מה שאתה רואה מתוך רצון כן לסלוח ולאהוב אותו, להכיל אותו, כמו שאנחנו יודעים להכיל אחרים. זו מטלה לא פשוטה.
גם כשהגוף עירום, אתה רואה את עצמך תחת מסך של תחושות, ברגעים הקשים להישיר מבט לעבר האופק לפעמים קל יותר מאשר להישיר מבט אל עצמך. כמה קשה לנו ההתבוננות הישירה בעצמנו, אפילו ברגעים הטובים שלנו מול מראה ישרה לחלוטין אנחנו רואים את עצמנו לא נכון וזה לא שאלה של אור לא מחמיא, אלא העיניים הביקורתיות. כמה קשה לנו לחשוף בפני עצמנו את הנפש, את הכאב ולראות מבעדו את היופי. לפעמים ממש כמו בסיפור פנטזיה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לבהות ולפוגג את הכאב שהתגבש, את הכעס שנעצר - לפרוט אותו, עוד ועוד עד שיתפורר במבט העיניים וישאיר בך את הרכות המתבקשת לראות את עצמך מחוץ לסיטואציה, כמו שאתה. לסלוח, לאסוף, להירגע ולשמוע שוב את המוסיקה הנכונה שתאפשר לך להתבונן בעצת ופשוט לאהוב.
במידה רבה, הורות היא סוג של מראה וכל ילד שם מולך מראה אחרת ובכל אחת אתה נראה אחרת בכל זמן נתון, גם אם המראות עומדות מולך באותו הרגע ממש. לא פשוט להיות אדם ולהישיר מבט מזוכך במראה, לא פשוט להיות הורה ולקבל את מה שאתה רואה, במידה של רחמים ורצון. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. לפעמים אני צריכה לעצור את שטף המחשבה וללת לכולנו קצת זמן לנוח. אולי להתבונן, לא בנושא התפקיד, לא בחיצוניות, אלא בפשטות הרכה של הנפש, של הבסיס של מי שאתה.
