חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סידור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סידור. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 25 באוגוסט 2015

פתחו את הסידור בעמוד שנ"ה - פלפוליו של בנט

אתמול נערכה ועדת החינוך המסורתית לקראת פתיחת שנת הלימודים. בנט הגיע מלא בתוכניות - צמצום מספר התלמידים בכיתות א', הוספת סייעות לפעוטונים, הכפלת מספר הניגשים לבגרויות המתמטיקה, לימוד עברית במגזר הערבי מגן ועד י"ב, חינוך מיוחד, דיבייטינג [איך דיבייטינג? תקנו אותי אם אני טועה אבל "דיבור בציבור" (שם התוכנית) מחייב אופקים רחבים - או שמא בדיבייטינג מתכוון כבוד השר, שמוסיף עוד שעות מורשת, לפילפולים תלמודיים?] ועוד. בנט שולל את הרעיון "האחר הוא אני" שהיה המוטו של משרד החינוך בשנתיים האחרונות (אם אינני טועה) ובמקום מדבר על "העצמת הזהות" (ברור, למשל לימודי עברית מגן עד י"ב זה לגמרי העצמת הזהות בקרב האוכלוסיה הערבית - הלא מאז ומתמיד זה היה מאפיין שלהם, זה וכמו שהסביר בזמנו בצורה בלתי נשכחת, גדעון עזרא - גם הריח). אין לי ספק שההכרה מאין באת היא חשובה ואין על זה חולק, אולם צדו השני של המטבע מחייב גם לחבר את כל זה - אבל מה אני יודעת?

הלאה עם הסיסמאות של השר פירון ו"כיפאכ היי" לסיסמאות של השר בנט. הסיסמא הפעם? "העצמת זהויות" - שימו לב:

א. חיזוק לימודי המורשת - כאילו מזה אין לילדים מספיק. יש בעיה עם מדעים? אין בעיה נחזק את המורשת - זה וודאי יכניס אותם לתלם. "כל ילד צריך לפתוח סידור" - זו אכן סיסמא מצויינת, שלרוב תגרור את התגובה: "ומה רע בקצת יידישעקייט?". ובכן אין כל רע, אולם מה רע שכל ילד יהודי יפתח שפינוזה? אפלטון? סוקרטס? ואם מורשת יהודית - למה לא המורשת של איינשטיין? למה שכל ילד יהודי לא ידע את תורת היחסות? הרי היהדות מקיפה אותם מכל הכיוונים, היא שזורה בחיי היומיום שלהם מכל בחינה שהיא ובכל זאת משנה לשנה מסתבר שיש צורך לחזק את האלמנט הזה דווקא ואז להתלונן שאין מספיק השגים במדעים או בהבנת הנקרא. באמת? משקיעים משאבים בייהוד המערכת ואין תקציבים לתחומים אחרים? מפליא למדי. גם אהבתי את הטוויסט בלימודי המורשת והעצמת הזהויות בקרב המגזר הערבי, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. רק עוד שאלה קטנטנה - כמה שעות מורשת והעצמת זהות דרוזית נוספו למגזר הדרוזי? עזבו תכנים - דברו במספרים? אני מתערבת שאין שינוי מהותי משנה שעברה - תקנו אותי אם תגלו אחרת.
אגב, במה בדיוק זה שונה ממה שהביאו על מערכת החינוך גדעון סער ושי פירון? ובכן קטונתי - אבל בנט וודאי יוכל להסביר או לפחות לדבר על זה עד זרא, אך מתוך אמונה יוקדת.

ב. חיזוק אהבת הארץ - מסתבר מורשת היא מובחנת לחלוטין מאהבת הארץ ולכן יש להקדיש יותר לאהבת הארץ, כי הרי באהבת הארץ נתחזק. איך נעשה את זה? האם בלימודים הומניים? האם בחיזוק אמות המוסר? האם בהבנייה  ביקורתית? לא ולא, דודים - אינכם יודעים! אהבת הארץ תחוזק במסעות - אגב גם מסעות לפולין כי טראומת השואה היא חומר טוב לאהבת הארץ. אבל בעיקר ב"מסע ישראלי" תוכנית המוגדרת כחיזוק הזהות היהודית, הציונית והישראלית בקרב הנוער. איכשהו עד עכשיו זה נשמע לי כמו לימודי מורשת, אבל מה אני מבינה? שר החינוך חילק את זה - מי אני שאתלונן? 

אגב, אני מקווה שמשני היעדים העיקריים האלה, כולכם הבנתם לבד איך הם בונים ומחזקים את היעד להכפיל פי 4 את מספר הניגשים לבחינת בגרות במתמטיקה ברמת 5 יח"ל. כי בין 3 הנקודות האלה עובר רק קו אחד - גיאומטריה כמעט אוקלידית, אבל אוקלידס לא היה יהודי.

ג. חיזוק לימודי הסובלנות והדמוקרטיה - עד כאן ראיתי איך אנחנו מחזקים זהויות ומובחנות גם שבמגזר הערבי ילמדו עברית - אולם תוכנית ברורה לנושא סובלנות ודמוקרטיה לא ראיתי. אני כן יודעת שללא חשיפה לערכים הומניים, לפילוסופיה יוונית, להיסטוריה - לרנסנס, למהפכות האנגלית, הצרפתית והאמריקאית, להתפתחות האנושית, ללא חשיבה לוגית ועצמאות שיפוטית - הם לא באמת יוכלו להגיע רחוק, הם אולי ידעו קצת לשנן. סובלנות ודמוקרטיה זה לא ללמד איך קמה מדינת ישראל, זה גם לא להסביר מהו שלטון הרוב, או פרוצדורה שלטונית. לחזק סובלנות ודמוקרטיה זה ערכים הרבה יותר רחבים מאלה ואגב אם הם לא ילמדו אזרחות טובה מהי, יהיה קושי להסביר להם את זה כשהם יהפכו לפוליטיקאים או סתם ציבור בוחרים. אבל למה לדבר על העתיד בעוד דור? דור אחד זה פסיק לעומת נצחיות היהדות. 

לא בנט, אתה לא מביא מהפכה, אבל זה בסדר - אני לא מאוכזבת, לא היו לי ציפיות. עצוב לי שנסכין עם ה"עוד רפורמה" שלך כי הקהל שבוי ועצוב לי על הדור הבא שמתוחזק על יהדות וציונות שמחליפות לאט את המהות הדמוקרטית. אלה לא תכנים מתחלפים ובעוד שהיהדות היא עניין פרטי, דמוקרטיה היא העניין של כולנו. יש לך תשובה על זה בנט או שעלי לפתוח סידור? 

יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

מילים - כתיבה. פוסט מהסוג האישי ביותר

השבוע אמא שלי הקריאה לי שיר שכתבתי ב- 1995, כתבתי לה מכתב והוספתי את השיר. כשאמא שלי הקריאה אותו לא זכרתי אותו, אבל מאז שהיא הקריאה לי אותו הוא מתנגן בי. שיר כאב, קצת תמים, שיר שמתאים לורתר הצעיר. קצת אגואיסטי אולי, מגיע קצת מתקופה של מחשבות רומנטיות בעיקרן. מחבר בין הטבע ובין תחושות אנושיות, מגיע מהזמן שניטשה היה הפילוסוף המועדף עלי. ההקדמה מלמדת שזו היתה התקופה בה שיחקתי עם המחשבה להוציא לאור את שיריי. כתבתי שירים מתחילת גיל ההתבגרות, אולי אפילו לפני. כתבתי שיר בכל פעם שהתלהבתי מילד ושיחקתי במחשבות התאהבות. כתבתי שירים, במקום יומן, שליוו את האהבה הראשונה והגדולה שלי. כתבתי על חיי ועל זכרונות ילדות, כתבתי שירים על הכל. ולמרות שעבר זמן רב מאז שכתבתי או מאז ששזפה עיני את הטקסט, ישנם שירים שמלווים אותי עדיין.

לא כתבתי שירים בערך מאז שהתחתנתי, הרגל של שנים שנקטע, תחביב אמיתי שנזנח ולא עוד. אפילו לא שיר אחד, לא מצאתי עצמי ולו פעם אחת מתחילה שיר, כותבת שורה. מה שהיה חלק קבוע בחיי נעלם ואף לא חשתי בחסרונו. לקח לי זמן להבין שלכתיבת השירים היה כנראה תפקיד בחיי ולכן נזנחה השירה כאבן שאין בה הופכין. שהשירים שלי היו טיפול עצמי, ההתמודדות שלי עם כל מה שקורה. לו הייתי משתעבדת ליומן הייתי נכנסת לטריפ אגואיסטי מאמלל, כתיבה יומיומית היתה מדכאת אותי. השירים הכניסו מצבים מדכאים לתבניות אסטטיות, מלל של שעות למספר מצומצם של שורות. השירים היו הגבול שאני שירטטתי לעצמי כשהחיים היו פוגעים מדי מלהכיל.

לפני החתונה הלכתי לטיפול בפעם הראשונה בחיי, לדבר על חיי הקודמים. לסגור פרק אחד לפני פתיחת החדש. אמנם הפרק החדש כבר היה די ישן אבל יש בחתונה עצמה, איזושהיא סימבוליות זו הסיבה שבגללה החלטנו שאת החתונה האזרחית אנחנו עושים לבד ובלי עדים, משהו של שניים. הטיפול שלי נועד לעגן את היותינו שניים במעמד ולא מלווים בשדים אימתניים מהעבר. זה לא משהו שהייתי עושה לולא היה טריגר שחייב אותי לתפוס פרספקטיבה ואיזה מזל שהיה טריגר ושמצאתי את המטפלת הנכונה ויצרנו את הקשר המתאים והשכלנו לרפא מהר. היה תקתוק יסודי, כמעט יקי, בשליפת הנושאים, ניעורם וקיפולם מחדש בארגזים. היו כאלה שנאלצנו להעביר יד מיישרת יותר מפעם אחת, היו כאלה שנראו כל כך מאיימים ביושבם כמו הרי ענק בחיי הישנים, אך למרות כבודתם הנראית הם היו קלים לניעור, סידור וקיפול. כאילו רק חיכו לרגע שמישהו יצמצם אותם. ויחד עם הקיפול, התקפל לו גם הצורך בכתיבת שירים. 

אז התפניתי לכתיבה אקדמית וכתיבות נוספות, פוליטיות בעיקרן - מאמרים, נאומים, ניירות עמדה, מכתבים. בעבודה - האחרונים ובבית - הראשונים ולא נותר עוד מקום לכתיבה אחרת. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו עצמן בעיקר בסיפורים שבעל פה ואחר כך בסיפורים קטנים שבכתב. ועכשיו יש לי בלוג ואני כותבת. והמילים כל כך חסרו לי והן זורמות בשפע שכזה שאני צריכה לעצור את עצמי כי יש לי זמן ולמילים טוב כשיש להן זמן.