חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מסר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסר. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 14 בפברואר 2016

ארץ הג'ונגל

פורסם לראשונה במעריב, 14.2.2016


מילים ומשמעותן מייצרות ומבנות מציאות ואינן נטולות הקשר (קונטקסט). הבנת ההקשר הלא מילולי היא חלק חשוב מתוך הבניית המשמעות, ממנה גם נבנית המציאות. מכיון שמילים תמיד נאמרות על רקע מצב, הן חלק מהדרך בה יובנו וגם יובן המצב. כאשר ראש הממשלה צופה על ירדן, מדינה עימה מתקיים שלום יציב ומוצא לנכון להשתמש בביטוי "חיות טרף", כל אדם בעל הגיון ישר יסיק שהפלסטינים על אחת כמה וכמה. כה אמר ראש הממשלה, האחראי דה-יורה ודה-פקטו על ביטחון המדינה.

זאת סיבה מצוינת להתייחס ברצינות לאמירתו של ראש הממשלה על "חיות הטרף שמסביבנו", משמעותה והתודעה הציבורית שהיא מסייעת לייצר. לפי ההגיון שהפגינה ח"כ ד"ר ענת ברקו שבוע שעבר, הרי שראש הממשלה לא היה נדרש לסוגיית חיות הטרף לו רק ה-פ' הרפה לא היתה קיימת בעברית, גם לא לפלסטינים – הם לא היו קיימים משום שלא ניתן היה להגותם והתאמה לשונית היא לחלשים. אבל כל עוד לא הוצאה ה- פ' הרפה מחוץ לחוק, במסגרת הנורמה הציבורית לחקיקת חוקים הזויים, נותרנו עם פלסטינים ועם חיות טרף.

המשמעות שניתנת למילים קובעת במידה רבה את ערכן, קליטת המילים והמסרים הפרטית והציבורית בסופו של דבר מתרגמת לשיח הציבורי שגם מייצר את נורמות ההתנהגות. כשראש הממשלה קורא לירדנים, למצרים, לפלסטינים, ללבנונים ולסורים "חיות טרף" הוא נשמע באופן ברור וחד משמעי והמסר אינו משתמע לשתי פנים. אין בני אדם מסביב לישראל - יש חיות טרף, אין סביבה עוינת – יש ג'ונגל. ולג'ונגל יש חוקים משלו. חוקים אותם מכיר רק מי שנמצא בג'ונגל.

זו לא אמירה סתמית, פליטת פה או בחירה אקראית של מילים. זה קו המחשבה של ראש הממשלה ובמידה רבה התפיסה הכללית הציבורית שהוא מנסה לייצר. הסבטקסט ברור ורב ערוצי – ישראל צריכה להגן על עצמה, "האויב", ממש כמו חיות טרף, לא מבחין בין קרבנות, אין לו בכלל שום כללי מוסר אנושיים – הוא פראי והוא סביבנו וכל האמצעים כשרים. זה גם המשך התמה המקשרת את הטרור הפלסטיני לטרור המוסלמי הקיצוני עימו מתמודד המערב, משל חיות הטרף מהג'ונגל שלנו מתחילות להגיע אליכם. יש משהו קמאי ואינסטינקטיבי בתגובה המתגוננת שהאיום בחיות טרף יוצר. הקמפיין להעלאת המודעות הציבורית לתבהלה בחסות ראש הממשלה זו הקדנציה השלישית, עלה מדרגה.

אין כאן הפתעה גדולה, נתניהו רואה בערבים בעיה והוא מעביר את זה לציבור בצורה חד משמעית, עם המיעוט הערבי שחי בישראל, הוא קצת בבעיה, גם כשהוא לא ממציא בעיות כמו "נהירה לקלפיות". אזרחות מלאה? שוויון זכויות? ובכן במגבלות הראויות ורק אם הוכחה נאמנות. לא מן הנמנע, כי מלבד מההחלטה ה"דמוקרטית" להכתיב לציבור הזה מי יהיו נבחריו המקובלים על השליט (ע"ע חוק ה- 90), עוד "נאלץ" יום אחד לשכנם בגני חיות יעודיים כמעשה האדם בחיות טרף. 


למילים יש משמעות, לסיטואציה יש משמעות וכמובן גם לדובר. אין תימה שראש ממשלה שחרטה על דגלה את מפעל ההתנחלויות, דה-לגיטימציה של הפלסטינים על כל המשתמע, חיזוק הזהות היהודית והצרת פעילות של מחנה פוליטי, מתבטא כך. אלה הפנים של ישראל וזה השיח שהוא משליט. ואפרופו חיות טרף, אני מוצאת את זה מתאים לצטט: "שריה בקרבה, כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם לאבד נפשות למען בצע בצע" (יחזקאל כ"ב, כ"ז). אתם רשאים להתייחס לזה כמסר.

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

דמיין - זה מה שנשאר כי שירת חייו באמצע נפסקה

"... היה איש – וראו: איננו עוד,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
עוד שיר מזמור אחד היה לו,
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!"

ביאליק אולי כתב את זה ב- 1904 אבל ב- 8 בדצמבר 1980 התאים השיר הזה שוב למתנתה המפוקפקת של ההיסטוריה, שהוכיחה שוב שתמיד יהיו אנשים שיחשבו, ולו רק לרגע אחד אכזרי ממנו אין חזרה, שהם יכולים לשחק את אלוהים בהצגה הזו המכונה קיום אנושי.

בבוקר שלאחר מותו של נלסון מנדלה, ישבתי בסלון עם הבכור והקטנטן שהיו מכורבלים סביבי, ושאלתי את בכורי אם הוא זוכר מיהו נלסון מנדלה. להפתעתי הגאה, הוא זכר ואני כמובן מיד הפכתי את הזמן לשיעור היסטוריה וזכויות אדם. בכורי סיכם את השיעור בשאיפה כנה להיות לוחם זכויות אדם כמו מנדלה והוסיף - ג'ון לנון. הצחיק אותי שהוא ישר עשה את החיבור, כולה בן 10.

3 ימים אחרי וכבר 33 שנה לרצח ג'ון לנון. אני הייתי בגן חובה, בטח לא זוכרת מה עשיתי כשג'ון לנון נרצח, קרוב לוודאי שישנתי, אני מניחה שגם בבוקר עוד לא ידעתי שום דבר, גם לא זוכרת את ההורים שלי מדברים איתי על זה, בכל זאת אצלנו בבית לא אהבו לדבר על מוות ליד ילדים. יחד עם אריק איינשטיין, כוורת וגזוז, פסקול הילדות שלי הכיל הרבה מאוד ביטלס. כשלמדתי לאהוב את ג'ון לנון זה כבר היה אחרי שהוא נרצח. את ג'ון לנון לקח לי זמן להכיר, ההתבגרות שלי השתלבה בקליטת עוד רבדים מהיצירה המפוארת שהשאיר אחריו. הסגנון המורכב שלו, החושפנות בשיריו, ההתנכרות לבנו הבכור, הצורה שבה עזב את אשתו בהודו, האתאיזם שלו, האמירות הפוליטיות, הכאב, החיפוש, הסרקזם, הטרוף והאהבה. הכל מעורב בתוך האמן, הכותב, המלחין, האדם והמאבק הפוליטי - משהו בהתנהגות המרדנית והמחפשת הזו הקסים אותי. (לא שזה מפליא, רק ציינתי למען תראו שאני מחוברת).

מצאתי את עצמי מזמזמת אותו בכל כך הרבה מקומות, בכל כך הרבה נקודות ציון בחיים, צץ עם השיר הנכון במקום הנכון. עכשיו שאני אומרת את זה לא פלא שבכורי יצא חובב מקרטני, לאורך כל הריונו שרתי את "הי ג'וד"... כך או אחרת, הרצח שלו אולי קטע את כל מה שהוא עוד יכול היה לעשות, והייתי שמחה לשמוע את לנון היום מבוגר ובהכרח לא מפויס, אבל היצירה שלו ממשיכה וגם אם הרוב רק זוכר את "דמיין" ו"תנו צ'אנס לשלום" זה עדיין מסר שנשאר ועובר.

הייתי שמחה לקחת את יום ה- 8 בדצמבר ולהפוך אותו דרך קבע ליום שביתת מיטה לזכרו, לשמוע על שדות תותים ולנשנש מהם גם כמה. נשמע לי כמו דרך מצויינת להעביר את היום...בינתיים נסתפק בקפה וטרנינג ולשמוע אותו בפלייליסט של הילדים. 


יום שישי, 6 בספטמבר 2013

להוציא או לא להוציא? - זו השאלה

סיפור הילדים שכתבתי ועדיין רק משחר לפתחו של האור מעורר המון שאלות. שלחתי אותו למספר מצומצם מאוד של אנשים שאני מאוד מעריכה ויודעת שגם לא יסבנו אותי עם דברים שאני רוצה לשמוע כי הם יודעים שמה שאני באמת רוצה לשמוע במקרה הזה היא דעתם הבלתי משוחדת. מרובם כבר קיבלתי תשובות ואלה שעוד לא ענו עדיין קוראים אני מניחה בשימת לב, כזו שמצופה מהם לאור ההערכה הרבה שאני רוכשת להם. למעט בנזוגי היקר שלא ממש טרח להביע עמדה (מי חינך אותו מי? האם זה תוצר של החינוך שלו בעבר או תהליך הלימוד שלו כבן זוג שמוטל על כתפי בלעדית. כי אם תשאלו אותי אני לגמרי בת זוג אידיאלית. אם גיחכתם לא שמעתי אבל זאת הייתה הכוונה). אין ספק שמספר האנשים אליהם שלחתי את כתב היד לא מהווים מדגם מייצג לשום דבר, הם פשוט אנשים שדעתם חשובה לי. ודרך אגב, אני מניחה שאם הספר היה נתפס ככישלון קולוסאלי בעיני בן הזוג הוא היה משמיע את קולו, גם אם ברעד וחלחלה מפני חרון אפי, למרות שכתב היד לא עוסק בדרקונים. 

חזרה לסיפור -  

יש את שאלת המסר של הסיפור והאם הוא לעוס ומעניק תשובה מיידית לכל קורא או האם למעשה יש צורך לחדד אותו? שני קוראים שונים נתנו שתי תשובות הפוכות לגמרי וקוראת נוספת דווקא שיבחה את דרך העברת המסר. מהי נפקא מינה? קדחת. אם לפחות היה מישהו שיטה את הכף...

יש את שאלת החריזה, הספר כתוב בחרוזים אך לא כולם "נקיים", חריזה לא נקייה היא הרבה יותר קלה והיא גם מאוד מקובלת במחוזותינו אך היא לא נפלאה וקלאסית כמו חריזה נקייה. רוצה לומר חריזה נקייה היא סיומת של אותה הברה, היינו סיום זהה של צליל כמו "אלון-בלון" (תסלח לי מרים רות) או "אילות- לילות" (כי בכל זאת לאה גולדברג יש רק אחת) ואילו "ממתקים-ספרים" או "שונים-צבעוניים" מתחרזים ואף יוצרים שטף חריזתי אך הוא פחות קולח. האם זה מהותי? האם זה חשוב לי? אישית לי זה לא ממש מפריע וגם אין לי בעיה שפתאום נקטעת החריזה. התוכן חשוב לי יותר כמו שהוא גם אם חריזתו היא לא מלאכת מחשבת. כל שינוי לעבר חריזה נקייה מרגיש לי כמו בגידה ברעיון לטובת האסטטיקה. אם חריזה נקייה הייתה מסתדרת לי אז ברור שהיא עדיפה אבל האם להיכנס לזה בכלל. אז קראתי את הסיפור שוב ושוב ונדמה לי שהוא זורם, אבל אני גם משוחדת. אז מרוב מצד אחד ומצד שני אני כבר ממש לא יודעת.

ויש עוד שאלות של תהליך ובעיקר האם לעשות את זה לבד בהוצאה עצמית או ללכת לבית הוצאה לאור ויש את שאלה העלויות שכמובן תמיד גולשת לשאלה המהותית של האמונה בכתב היד - האם הוא באמת מספיק טוב כדי לגרום לאנשים לקנות אותו. וזה בלי להביא בחשבון שאלות מתקדמות יותר - נושא האיור, נושא ההפצה, וגם שאלת העולם הוירטואלי אלקטרוני אל מול הרצון להרגיש אותו מוחשי ביד יוצא חם מהדפוס ונשלח לעבר הלא נודע. וכמו תמיד יש גם את נושא הכסף. לחלוטין לא פשוט. המון שאלות מתרוצצות ועוד לא מוצאות את מקומן, אולי אני צריכה לישון על זה עוד קצת... לילה טוב