חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אמא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמא. הצג את כל הרשומות

יום שני, 13 ביולי 2015

12

לפני 12 שנים ממש עכשיו חזרתי ממסיבת פרידה לחברים, שבוע 42, היריון ראשון, כל הלילה רקדתי עם חברה בעוד הבנזוג מדבר עם חברים. חזרתי כל כך מבוצקת שאפילו לכפכפי הבירקנשטוק הרכים והנוחים שלי לא יכולתי כבר להיכנס. זה היה הלילה האחרון שלי לפני שהפכתי לאמא. צירים היו כל השבועיים האחרונים של ההיריון, אולי אפילו יותר, אבל בשש בבוקר התעוררתי עם הציר הזה שבישר לי שהילד סופסוף הבין. אם הוא לא היה יוצא, יום למחרת היו מוציאים אותו, אבל יום למחרת היה ה-14 ביולי ולא רק שאנחנו לא צרפתים, אני גם ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים ולא רק שאני ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים אני ידועה גם כמורדת ואפילו יותר כחובבת אתגרים וחוץ מזה חונכתי על ברכי התרבות היקית - אם נותנים לי דד ליין אני עומדת בו - אז איך שלא יצא? אבל עד שהוא יצא... כלומר ברצינות 13 שעות של צירים עד ללידה? 

אם חששתם שאכתוב את סיפור הלידה שלו עכשיו, אז תנו לי להרגיע - אין סיכוי. היתה לידה טבעית וזה היה ארוך (וכן, היו אנקדוטות משעשעות, בעיקר כשהבנתי שזו באמת הולכת להיות לידה טבעית ולגמרי אבל לגמרי לא הייתי מוכנה לכל הסיפור הזה, וגם כל הקטע המעצבן הזה עם "אני רואה את הראש" עד שתפסתי את המיילדת לשיחה צפופה ואמרתי לה שתפסיק עם זה, או כשתפסתי בטעות לבנזוג את בית השחי והדגמתי לו שלא בכוונה אפילציה מהי), אבל כל זה לגמרי לא היה חשוב כשסופסוף יצא הילד הזה שכבר הרגשתי שאני לגמרי מכירה ובעצם לא באמת היכרתי. כל הגוף שלי רעד מהמאמץ, רעד בלתי נשלט שהיה מנוגד לחלוטין לשלווה המופלאה של להחזיק אותו. והעובדה שבערך שניה אחרי הוא כבר ינק, רק נתנה לי הרגשה כאילו ככה זה היה מאז ומעולם.

ידעתי איך נקרא לו בערך ברגע שידעתי שאני בהיריון, דיברתי אליו ודמיינתי אותו כל הזמן ואז פתאום הוא היה והוא היה הרבה יותר מוצלח ממה שדמיינתי. 12 שנים עברו מאז וכרגע הוא ואחיו ואבא שלהם ישנים בחדר השינה כי כולם עושים קמפינג אצלנו. 12 שנים שלו/שלי/שלנו. ואני כבר לא צריכה להתכופף כדי להסתכל לו בעיניים, ואני לא צריכה לשאול כדי לדעת שאפשר לסמוך עליו, ואני אפילו לא תוהה איזה אדם הוא יהיה, כי מה שחשוב באמת הוא שהוא כבר אדם טוב והבוגר הזה שהוא עתיד להיות כבר כאן ואני מלאת השתאות. 

רואה את כל מי שהוא ומתמלאת גאווה. כל כך הרבה מילים עוברות לי בראש עכשיו והן כל כך ארכאיות ומפוצצות, כאילו מנסות באיזושהי דרך להסביר את מכלול הרגשות ומנעד האהבה הזה ולהעלות אותם על הכתב. וכל מילה נראית פתאום כל כך לא שייכת, כאילו הייתי צריכה להמציא מחדש מילים ושפה כדי להעביר את הכל ובעצם, אני רק רוצה שמכלול הרגשות הזה ישאר שלי.

12 שנים. אני מניחה שכמו עוד הרבה הורים, הדבר שהייתי הכי רוצה זה לקחת את כל מה שאני יודעת היום על הורות ולהתחיל מחדש איתו. אבל אני מניחה שמי שהוא זה תולדה לא רק של אופיו ולא רק של הדברים הטובים שעשיתי אלא גם של הטעויות. אני ממש לא מושלמת והלוואי שיכולתי לקחת חלק מהדברים שעשיתי ולעשות אותם שוב, טוב הרבה יותר. אבל אני מניחה שגדלתי כאם הרבה מאוד בזכותו ובזכות הטעויות שלי, ומכיון שמכונת זמן עוד לא בניתי - זה פשוט מה שיש.

המון דברים אני רואה באדם הצעיר הזה, חלקם אני לא בטוחה שהוא מזהה בעצמו. אני מסתכלת עליו ויודעת שכבר עכשיו הוא לגמרי אדם. טוב. חוש המוסר הגבוה, האחריות החברתית, החמלה, הנדיבות, האמונה באדם, הכל כבר שם. אני רואה את הקשיים וההתמודדויות ורואה את החוסן והכאבים. רואה את הגבר שבתוכו יחד עם הרגישות שהוא מעולם לא התבקש להצניע. רואה את יפי התואר הזה מבפנים מבחוץ.

כשבחרתי בחינוך ביתי הסבירו לי שאני לא יודעת לשחרר, זו דרכם של אנשים לראות דברים בתבניות, בעיקר כדי ליישב אנומליות. אלא שהבחירה שלי להישאר איתו, ואחר כך גם עם אחותו ואחיו, היא בעיקר כדי לשחרר אותו להיות הוא עצמו, מתוך החלטה להניח את הגבולות הכי רחוק שאי אפשר ולתת לו לצמוח מתוך מרחב וללא קיצוץ כנפיים. זה לא כדי שהוא יהיה שלי, הוא לא שלי במובן של קניין, זה בעיקר כדי שהוא יהיה של עצמו. הסבירו לי שאני שמה את החיים שלי על הפסק וכשהם יצאו מהבית יהיה לי ריק. מאיפה להתחיל? לא יהיה לי ריק, כי השנים האלה של חינוך ביתי הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו היום בעיקר משום שההתפתחות שלי כאמא היא עוד שלב בהתפתחות שלי כאדם. הזכות להיות עם שלושתם אינה מובנית מאליה ואני מודה עליה מדי יום. 

לפני 12 שנים בערך עכשיו, כשהלכתי לישון הייתי אדם אחר לגמרי. אני עוד מעט אלך לישון, על המזרונים שליד מיטתי אני אנשק ילדים וילד אחד שהוא כבר בן 12 והוא ממש גדול והוא לעולם לא יבין כמה אני מודה לו על זה שהוא ואחיו דוחפים אותי כל יום להיות טובה יותר, על כל רגע שאני מביטה בהם ומתמלאת גאווה על מי שהם בדיוק כפי שהם. זה אולי מאוד אגואיסטי לעשות ילד, אבל אחרי שהוא כבר כאן אין מקום לאגואיזם. וכשאתה כבר מתחיל להבין את כל המהות ההורית הזאת, אתה בעצם מבין שהתפקיד שלך הוא פשוט להיות שם ולא לפספס.

לפני 12 שנים נולדו המון דברים ברגע אחד ואני מודה על כולם. 

יום שבת, 14 במרץ 2015

אישה שלא הולכת עם הקהל - בין יום האישה ליום ההולדת של אינשטיין

יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף

אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.

טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.

די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.

מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.

בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)- 

אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.

אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

הזדעזעות פנימית

היום אני יודעת הרבה יותר על זעזוע מוח, שאלו אותי למה. ובכן, מה לא ברור? כי יש חשש כזה שאולי זה מה שיש לי. תשאלו איך הגעתי לזה? ברור שאני ארצה לספר לכם, אני רק מחפשת תירוץ כידוע לדבר על עצמי. אז זה לא סוד שלא הרגשתי טוב כמה ימים, רק שביום שישי בערב הלכתי להתקלח (אני מבטיחה לכם שזה לא מקרה מבודד), ירידה מהירה בלחץ הדם (פאוזה של פולניה - וגם ככה יש לי לחץ דם נמוך) הבהירה לי שכדאי שאצא. מה שאומר שבכל זאת היה כאן שיקול דעת (די לקטרג). התיישבתי וקראתי לבכור שיקרא לאבא וכשהוא שאל למה הספקתי עוד לחשב שזה לא הזמן להסביר או להדאיג וגייסתי את הטון הכי רגוע וברור שלי כדי להוציא משפט לא אופייני כמו: "כי ביקשתי". זה עשה את שלו והבכור יצא לשליחות בלי להתפלסף יותר. עד שהבנזוג הגיע הצלחתי לצאת מהמקלחת, להתעטף במגבת ובמקום להתיישב לנסות להגיע למיטה בכל זאת (טוב, כאן כבר לא ממש הפגנתי שיקול דעת, מודה). כשהוא מצא אותי כבר הייתי מעולפת על הרצפה ומזל שהיתה מגבת מסביב לראש כי כנראה שזה ריכך את המכה.

לא רוצה לחשוב מה עבר לו בראש כשהוא ראה אותי ככה ערומה, רטובה ומחוסרת הכרה על הרצפה, אבל הבנזוג הוא מאלה שלא מאבדים עשתונות. הוא העיר אותי, שאל שאלות לבחינת הקוגניציה והעביר אותי למיטה, הראש היה כבד וכואב, אבל כאילו שזה לא מספיק רפלקס הגאג נכנס לפעולה. הספקתי לבקש שיביא דלי, הבנזוג היה ממש מהיר אבל לא מהיר מספיק. למרות שניסיתי להתאפק (זה לא הזמן לדבר על העכבות שלי, אבל במקרה הזה אני חושבת שכל בר דעת היה מנסה להתאפק) הצלחתי לגרום לנזק היקפי משמעותי בכל חדר השינה, אני בהחלט לא חושבת שהצלחתי לפספס משהו וחדר השינה שלנו גדול למדי.

הייתם מאמינים לי אם הייתי אומרת שהלכתי להתקלח אבל אודה ולא אבוש שלא העלתי את זה בכלל על דעתי ולכן מגבונים לחים היו המקסימום שיכלתי לגייס וגם זה עם עזרה. התנגבתי לאט על המיטה והתלבשתי, הבנזוג התחיל בניקיונות ולכרכר סביבי ואני קיבלתי את מנת הדרמה להרבה מאוד זמן, מזמן שלא הייתי כל כך במרכז העניינים. הילדים היו עסוקים ואנחנו לא היינו דרמטיים, אז את הסיפור הם קיבלו רק אחרי שכבר נחתי במיטה, אחרי שהצלחתי לקום, לצחצח שיניים, לשטוף פנים ולחזור למיטה. היה להם הרבה יותר קל לראות אותי, כי כבר הייתי לבושה ועם מעט צבע בפנים, אבל גם הרבה יותר בלתי נתפס לנסות ולהבין מה קרה.  

מוזר פתאום להיעצר בלי שום הכנה מראש, זה מאוד מפתיע ולא מתוכנן וביננו מה שהכי מטריד אותי זה שזה בכלל לא קביל להיות אמא ולהתעלף. מה זאת אומרת לאבד הכרה כשאת צריכה להיות כל הזמן שם? אל תענו, זה נאמר בציניות ובכל זאת זה גם יושב שם - להתעלף? לא במשמרת שלי. אז ברור שאני מנתחת את זה על הצד החד פעמי, מתוך כוונה מוחלטת שזה לא יקרה שוב, אבל המחשבה שזה יכול להישנות ושאז אולי אהיה לבד עם הילדים היא הרבה יותר ממדאיגה והיא בינתיים מאוד נוכחת במחשבות ולמרות שהוכרה כ"מחשבה נון-גראטה" היא עדיין שם. 

סביר להניח שכל אדם לוקח את הבריאות שלו כמובן מאליו, ותמיד אנחנו לומדים להעריך את מה שיש אחרי איזשהו משבר ותמיד מתישהו יש משבר. אני בטח לא יוצאת מן הכלל ולדבר בקלישאות כל אחד יכול. אבל השבר הגופני הזה, עירער קצת משהו בתוכי. נקודת המוצא שלי היא שאני חזקה ויכולה הכל, תחושת התסכול וחוסר האונים של שישי בערב היו חדשים לי ועימתו אותי עם מחשבות שלא טוב לי איתן. אז ברור שהמחשבה השלטת היא להפיק לקחים, לנוח, להתחזק ולעקוב אחרי איתותי הגוף, אבל המחשבות האחרות הן שמנקרות בתודעה משל היו עורב על הכביש. מנסות לערער את הביטחון ומעוררות חרדה עמומה שיושבת טוב טוב על תפקידי כאם.

זה לא עניין של רציונאליזציה, את זה אני יודעת לעשות מצוין, זה כנראה חלק מתופעות לוואי אחרי נקודות שבר. אז אולי החשד לזעזוע מוח יצר אצלי זעזוע אחר, איזושהי הזדעזעות פנימית. מן זרקור להגברת תחושת האחריות הזו שמהותה להיות הורה. את ההבנה שכחלק מהדאגה לילדים, אני מוכרחה גם לדאוג לעצמי ולשים לב. מסתבר שכשאתה הורה, אתה חייב לדאוג לעצמך כחלק מהמטלה הזו של לגונן על הילדים. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, זה רק מחדד את הנושא. וכמו כל דבר זה יושב על הלב עד שאתה גומר לעבד אותו, במקרה הטוב זה נשאר במסגרת הפקת לקחים ובמקרה הרע זה מתפוגג עד ששוב קורה משהו שמזכיר. 

יום חמישי, 12 ביוני 2014

אני בירושלים וליבי בישרש - יום כזה

אני אוהבת כשהשעון הביולוגי שלי מקדים את השעון המעורר ואני מוצאת את עצמי מכבה את האפליקציה בטלפון כשהיא נכנסת לישורת אחרונה של הכנה מנטלית לפני צלצול. הבעיה העיקרית היא שהסלולארי נמצא במטבח וזה אומר שעלי לשחזר את צעדיי לחדר השינה כדי לקחת כדור, הבוקר הוספתי לו אופטלגין כי אני עדיין לא מרגישה טוב. שש בבוקר אצלנו בבית ישנים, ככה זה בחינוך הביתי שלנו, רק שהיום יש בר מצווה בכותל לאחיין הכי צעיר. לא ממש מתאים לי כל הסיפור הזה, לא הבוקר המוקדם ולא הכותל, אבל אם האחיין החליט על הכותל כדי שגם הדודה המעצבנת שלא נוסעת לשטחים תגיע, הדודה המעצבנת תבלע את הדיסוננס הדתי שלה ותעשה כל מאמץ. 

התאוששתי מול המחשב, אבל רק נכנסתי לרשתות החברתיות להתעדכן ופסחתי על "הארץ", לא היה לי כוח ומזל שכך. מתאוששת. מעירה את הבכור ואת המרכזית, אבל רק הבכור קיבל את הגנים של היקיצה ממני, המרכזית צריכה יותר זמן ואת קטינא אני פשוט אשלוף מהמיטה. מתקלחת והבכור לוקח על עצמו את הסנוז של המרכזית וכרגיל הוא עושה את זה ביסודיות גרמנית מעוררת קנאה, אך מלאת רגישות ואהבה. על אוכל מזין אין מה לדבר, אורזת שטויות, לא שוכחת קרם הגנה (אורגני וידידותי לסביבה), כובעים ושתיה (כולנו חכמים בשמש). עומסת על עצמי תיק, עוד תיק, ילד, סלולארי ובובה אהובה (לא בשבילי, זה החבר הכי טוב של קטינא ואין אירוע משפחתי שהוא מפספס) והיידה יוצאים, אף ילד לא בא לעזרתי ואני משננת לעצמי כמו הקטר הקטן שיכול שגם אני יכולה, בינתיים סופרת צעדים לאחור. יצאנו בזמן, עוד אין פקקים. רדיו נדלק ואנחנו מוכנים. מוסיקה סבבה, ילדים מאוששים, קצת שיחה קצת שרים. החדשות של שמונה מתחילות, אני קולטת את תחילתו של הסיפור בישרש ומיד סוגרת את הרדיו. הילדים עוד לא הספיקו לשמוע. מנסה לשמור על פאסון ומשהו בתוכי נשבר.  

נוסעים לירושלים. הבכור, משום מקום, תוהה מה יעשה בצבא, שואל על אבא והחבר'ה שלו ואני מספרת על בה"ד 10. הילדים מבקשים את סיפור הפגישה שלנו, כחלק מהווי הצבא. וייז לוקח אותנו דרך ואדי ג'וז, אני מתרגלת סיפורי ירושלים, שבתות, מוסכים וכאלה. הילדים כרגיל מתלהבים מהעיר. אני על אוטומט, מנסה להדחיק את מה ששמעתי בחצי אוזן. זה הרוע בהתגלמותו. לא משנה מה קורה בין הורים, אין הורה שפוי בדעתו שינקום בבת/בן זוג דרך הילדים. לא רוצה שהילדים יהיו בלעדיו ולכן מוכן שלא יהיו יותר זה אישוויון שלעולם לא אוכל להבין. מתנחמת בזה שלא אוכל להבין כי זה משאיר אותי בצד השפוי, אבל יודעת שאני סתם מנחמת את עצמי. אתה מביא ילדים לעולם כדי לשמור עליהם, זו התכלית, אין שום דבר אחר ולא משנה כמה העולם מטורף, ילדים נועדו לחיים. ממששת אותם, מוכרחה לגעת גם תוך כדי נסיעה. הילדים שלי. לא מוכנה להכניס רוע של אדם אחד לתוך החיים, אבל הרעל הזה יושב לי על הלב ומטפטף את עצמו לדעת. ילדים נועדו לאהבה, אני חוזרת ומשננת לי כדי לעצור את הלב שמתכווץ והמחשבות הגרפיות בעידן של תקשורת פורנוגרפית. אבל זה מפחיד אותי. הורים אמורים לשמור על הילדים שלהם, לא לקחת בזדון את חייהם. הפחד הזה מהרוע האולטימטיבי, מחזיר אותי לגעת בהם שוב שידעו שהם בטוחים למרות שהם לא יודעים שום דבר. אמא כאן ואבא שבעבודה ישמרו עליכם לנצח, ישמרו וידאגו ויאהבו וישמרו עוד קצת. הנסיעה נגמרת ואני פורקת אותם מהרכב ומעניקה חיבוק אמיץ מכרגיל.

בכותל כבר הכל זורם אחרת, עומדת בכניסה ומוצאת את עצמי כל הזמן מתרחקת כי כולם נדחפים לפני, אני לא טובה בזה  בארץ, איכשהו גם כשאני ראשונה, אני מוצאת את עצמי בסוף והילדים מבטים בי במבט מלא אימה של "תצילי אותנו", אבל אני באמת לא יודעת איך. בסופו של דבר אנחנו נדחפים איכשהו קדימה ואז המאבטח אומר לי "אבל למה לא נכנסת מהכניסה של העגלות?" אני מרגישה דמעות חונקות והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה "אוי יופי, עכשיו בטח תגיד לי ללכת לשם" מחייכת חיוך אבוד והמאבטח מכניס אותנו בכל זאת. בעלי השמחה (אחותי ומשפחתה) בכלל לא נמצאים, שעה וחצי בחום המחפיר של הכותל והנה גם אנחנו מתחילים. הילדים איבדו את הכוח, את הסבלנות ואת כושר העמידה. ואז מגיע השוס, לא משנה שהכנתי אותם, גברים לחוד ונשים לחוד. הבכור מסתכל סביב ואומר בקול "אני נשאר עם אמא", בלחש הוא מוסיף "אם אחליט שאני רוצה בר מצווה, את תהיי לצידי בלי מחיצות". אני מחבקת חיבוק אמיץ, כן שוב יותר מהרגיל, שירגיש וידע איפשהו בלב שאני תמיד שלו. 

מצחיק לעמוד בצד בכותל, זה כמו סיור אנתרופולוגי שלא נגמר. אז מכיון שלא רציתי לעמוד על כיסאות ולראות בקושי ואחר כך להצליף בסוכריות, לא נותר לי אלא להסתכל, על אלה שמתפללות באדיקות, ואלה שמרכלות, ואלה שבסמארטפון בעוד הילדים שלה רבים ועולים על כולם והיא מדי פעם מרימה ראש כדי לצרוח "די" ולהמשיך עם הסלולארי, ועל אלה שמתרחקות בלי להפנות את התחת (אמרתי תחת? התכוונתי גב) ואלה שמתבוננות בסקרנות ומבטינו מצטלבים לחיוך קצר של הבנה, ואלה שבוכות ואלה שמהדקות לבוש ואלה שרוקדות ואלה ששרות והופס, הזמן עבר. ואני לא יכולה שלא לתהות על מה שקרה בישרש ואיך אפשר להאמין באלוהים, כי אם יש אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו, איך קם אב על ילדיו? אני חושבת על אלוהים ואברהם ויצחק ותוהה על טבע האדם. המסקנות עושות לי רע, אבל זמני עבר ובכל מקרה אתם כבר יודעים שאני ואלוהים ובכן - אין ביננו מערכת יחסים. סיור בירושלים כבר לא יהיה, למרות שתוכנן, השמש קופחת והעמידות של כולם בסכנה, אם נרהיב עוז ונצא לטייל השלווה המשפחתית הזו עוד עשויה לקרוס עם אגלי הזיעה ששוטפים את כולם. 

אז נוסעים לאכול פיצה ולקרוא קצת ברכות ולמען האמת ילד הבר מצווה, הוא מקסים ביותר כך שקל לברך אותו לכל הדעות. ואני רואה את האהבה שכולם מרעיפים על ילדיהם ולא יכולה שלא לנדוד במחשבותיי שוב לילדים בישרש. כל פעם שדבר כזה מתרחש, האמון שלי בעולם מתערער. צריכה למשש את שלי שוב כדי לדעת שהכל בסדר ושהם בטוחים. והם כל כך מאושרים, יושבים להם באוטו, צוחקים, מדברים ואוהבים וליבי נחמץ על כל הילדים הלא מוגנים. ואף פעם הכתובת לא ממש על הקיר, כי מי רוצה לראות כתובת כזו על הקיר, זה משהו שלמדנו להדחיק כי הוא לא נראה אפשרי. חושבת על שני האחים שלא ראיתי מעולם ומתבוננת בשלושת ילדיי ונקרעת בין פחד קיומי מהרוע הזה מול האהבה הקמאית ליופי הזה, לשלם, לאושר של כאן ועכשיו. זה מפחיד אותי. זה נוגע במקום הכי מפחיד שיש, כזה שלא תיארת מעולם, אבל הוא שם ואתה יודע שאיכשהו תמיד יהיה זה שיגיע לשם ואתה לא תבין איך ושוב תפחד. זה נוגד כל הגיון כי אין בזה היגיון וכשאין היגיון גם אין מה לעשות נגד זה לפני וגם לא בדיעבד.

המשכנו לפיצה ואחר כך המשכנו הביתה, לבכור היה שיעור טרומבון, אחר כך למרכזית בלט, אחר כך לבכור תזמורת ובכל הזדמנות אני נוגעת עוד יותר מכרגיל והם בסדר עם זה, מתמסרים. אחרי התזמורת, אני אוספת בכור קצת מאוכזב, החזרה לא עלתה יפה כמו שהוא רצה, הוא עייף ויש יצירה חדשה וקשה. אני מלטפת במילים, בחיבוק ועוטפת באהבה והוא מרים מבט ואומר "אני ילד של אמא" ואני רוצה לבכות, אבל לא רוצה להפחיד אותו. כן, ילד קטן, כן אוצר, אני כאן בשבילך ואני אמא ואני אשמור עליך תמיד, כי מסתבר שיש מפלצות בעולם. כי שוב בישרש התנפץ הלב לרסיסים כי יש בני אדם ששכחו את קדושת החיים. ואני פורשת כנפיים ומותחת סביבם עוד קצת את הבועה, העולם שבחוץ לפעמים פשוט רע בלי תקנה. 

יום שני, 5 במאי 2014

ספרו לי סיפור על חיים

הבית אפוף ריח של קינמון, יום הזיכרון עוד לא נכנס אבל יש תחושה של תכונה באוויר, אפילו קבוצת הכדורגל הצעירה והמקללת כבר עלתה הביתה. חם פה כמו בגיהנום, אולי זה גם קשור להיעדרותם עכשיו, לא הכל קשור ליום הזיכרון. הרשת מלאה בתמונות "יזכור" ומשפטי שכול. אני בטוחה שכל המשפטים יוצאים מהלב ועימן כל המילים הלעוסות עד זרא של חרדת קודש, במותם ציוו, יפי הבלורית והתואר וכולם פתאום "כל ישראל חברים". מחר נמשיך לדבר שוב על בוגדים ושונאים. שוב ושוב עולה המספר 23,169 משל היה זה מספר מאגי מתורת הנסתר ולא מספר נוראי של חיים שאינם. וכל החללים היו מלאכים בחייהם וכולם נפלאים וטובים. חלילה לא אנושיים, לא כמונו, כולם מורמים מעם, נטולי פגמים, כולם כל כך יפים. כל החללים האלה הן אינסוף תקוות שנפלו על מזבח החרב. לא מושלמים, ממש כמונו - בני תמותה רגילים, רק שטרגדיית נפילתם גדולה מחייהם.

אין בי כוח לאבל הלאומי הזה, הוא מרגיש כל כך מכוון מטרה, סוג של הון פוליטי. חייל שנהרג הוא לא הון פוליטי, חייל/ת שנהרג הוא בן/אב/אח/אחות/בן זוג/חבר, אלא אדם, אדם שמת מסיבות לא נכונות. לא חיים בעד ארצנו, לא מתים בעד ארצנו. מתים כי אין ברירה, או שיש רק שלא נתנו לנו אותה. שום חייל לא רצה למות בשל מטרה מקודשת, שום חייל לא רצה שמותו יהיה לשווא. ובכל זאת כל שנה הרשימה מתארכת, קצת יותר, קצת פחות זה עניין של פוליטיקה, של מנהיגים קצרי ראות שמגש הכסף משתלב להם טוב יותר בנאומים מאשר לדבר על שלום ולקיים כאן חיים. סילחו לי שאני מדברת בזכר, זו התניה בעברית, אבל מילותיי מתיייחסות לאדם, זכר ונקבה, בלי הטייה מגדרית. כי כל מי שנפל וכל מי שחי כאן הוא קודם כל אדם.

אל תבינו לא נכון, האבל האישי, הטהור והנוקב הוא לגמרי נכון, אמיתי וצורב והוא שם, נוכח כל רגע, גם כשהחיים ממשיכים. זה האבל הלאומי שעושה אותו כל כך קשה לעיכול, יום אחד של זיכרון שממשיך בשמחות התקומה ונשכח מלב לעוד שנה. וכל הדיבורים על זה שביום הזה כולנו משפחת השכול הם פשוט לא נכונים. רק מי שחווה את השכול יכול להבין, כל השאר יכולים לדמיין ולהזדהות. כן יש משהו מאוד יפה ביום הזה שכל המדינה מתייחדת עם זכרון ילדיה, אך זה מרגיש כמו מס שפתיים. רגע של שתיקה מזוככת שמחכה בציפייה לבא שייפול ויאריך את הרשימה.

ממשלות שרוכבות על דם בניהם במקום לקדש את דם החיים, הן הממשלות הכי טובות באבל. האבל מיטיב עימן, הכאב יוצר מראית עין של אין ברירה. אבל יש. תמיד יש דרכים לייצר את הברירה, זה רק דורש להחליף את השיח ודומה שכל כך התרגלנו אליו כאומה שמי בכלל מעוניין לשנות אותו - תראו כמה יפים הם בנינו. והם יפים, כל כך יפים אבל לא בדממתם אלא בחייהם, בצחוקם, בממשותם. מדינה שאוהבת להתאבל על בניה. הם יכלו להיות אומנים, אנשי מחשבים, עורכי דין, מנהלים, גם אובדי דרך ומובטלים, הם יכלו להיות המון דברים, אבל הם בעיקר אינם.

ועוד ילדים גדלים אלי טקס, טקס חניכה. עומסים ברצינות של ילדים את מילות הכאב וסופגים לתוכם פנימה את אין הברירה שבהקרבה, רק ככה נוכל לקיים מדינה. האמנם? אני לא בטוחה. למען האמת אני די בטוחה שללמד אותם את קדושת החיים יפעל יותר טוב מלהרים על נס את המתים, מלהבין שבמידה מסויימת גם הם עלולים להיות קרבן המלחמה הבאה. תאהבו את המתים, תעריכו את קרבנם, גם אם לעיתים היה מיותר, אבל תפסיקו את מעגל האימה כדי שניתן יהיה להאמין שזה נכון, שאפשר יהיה לגדל פה ילדים. ספרו לי על כמה אנחנו רודפי שלום בזמן שאנחנו מתחמשים וזונחים את אפיק השלום, ספרו לי כמה כל קרבן הוא לא מיותר כשאנחנו מתכוננים למלחמה ולא לשלום. כי נראה לי שקדושת המתים, מייתרת קצת את הרצון לחיים. 

מאז שאני אמא, ימי הזיכרון האלה פוצעים עוד יותר, מהדהדים בתוכי כמו תפילה חסרת שחר למחר אחר. הורים לא אמורים לקבור ילדים, הם לא אמורים לגדל אותם להבין שהם עשויים ללכת למלחמה הבאה. הורים אמורים לגדל ילדים שמחים ולראות אותם פורחים, לא לדמיין שהפכו למלאכים שומרים. אי אפשר לגדל ילדים במחשבה על אליפלט ועל ההולכים בשדות. אני מהדור של ילדי חורף 73', עשו אותי כשאבא שלי חזר לחופשה מהמילואים שלא הסתיימו. לא שמעתי הבטחות, אבל גדלתי על שירים ואתוסים, כבר בגיל 8 הבנתי שאין הבטחות בכל הקשור למלחמות, לא הבטיחו לי יונה ועלה של זית, אבל גם אם היו מבטיחים לא הייתי קונה את זה. מלחמה היא אינטרס. אינטרס שנקנה בדם, אינטרס שניתן למנוע אם רק רוצים. השאלה היא תמיד האם באמת רוצים. 

בשיח המשא ומתן האבוד מדברים על השואה, מפחידים אותנו באויבים רוצים להביא עלינו שואה נוספת. כל חייל שנהרג כאן הוא סוג של שואה פרטית, עולם שלם שקרס לתוכו ומנצנץ כסופר נובה לאומית ביום הזיכרון. את הקורבנות האלה אנחנו נוטים להזכיר בימים שקרובים ליום הזיכרון וליום העצמאות. 23,169 סיבות להמשיך אתוס מכונן של חיים על החרב. אומה שלמה שניזונה ממלחמות, אלה שהיו ואלה שתבואנה. כל כך יפה ופואטי לכתוב על מלחמה, בן האנוש אוהב מראות קשים, הם פורטים על נימים, מייצרים דמעות ומזככים. השלום הוא סתמי ויומיומי ונוא יפה יותר כתקווה כנראה מאשר בחיים האמיתיים. 

אני מסתכלת על המלחמות האחרונות שכולן היו מלחמות של ברירה שגבו קרובנות מיותרים. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שאני מבקשת להם חיים. אל תספרו לי על אמונה ועל צה"ל חזק, לכבוד כל אלה שנפלו, ספרו לי דווקא על החיים. כדי לקיים פה מדינה, אני מבינה שצריך להגן על החיים, הדרך היחידה לייצר כאן חיים היא לשאוף לשלום, בלי כל הזמן להיות מוכן למלחמה, זה לא פריוולגיה, זה אונס, אונס המוות על החיים. 

לא חייבים לחיות על החרב, זה לא ממש מאוזן, זה צפוף ולא נוח ולא מקיים כאן חיים. ככה אי אפשר לגדל ילדים, ככה מגדלים סטטיסטיקה של הנופלים הבאים.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה

(רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)

יום שני, 14 באפריל 2014

עושה סדר

השנה אני חוגגת ארבעים. אדם, אישה, אמא, בת זוג, שמאלנית (סמול - זה טרנד שלא תפס אצלי), אתאיסטית, מחנכת בחינוך ביתי, כותבת, ישראלית, צינית (אך לא מרירה), מורדת.

די ממצה מבחינת הגדרות, כשהייתי צעירה יותר היו לי יותר הגדרות (שזה אומר בעצם שכנראה עוד לא הייתי מוגדרת). נשארתי עם העיקריות, אבל גם יכול להיות שאני מפספסת (שזה אומר בעצם שעכשיו בוקר, אני עייפה ויש מצב שאני לא חושבת על כל הדברים עד הסוף, אבל זה לא הופך את הרשימה הזו לרשימה בע"מ). התעכבתם על העייפה, נכון? יצאתי אתמול בלילה עם בת דודתי האוסטרלית (כך במקור), פגישת התעדכנות על אלכוהות בתל אביב, בטרם נשב היום יפות וייצוגיות ליד שולחן הסדר עם כל המשפחה. 

חזרה לרשימת ההגדרות שלי (שזה אומר שכן - זה תמיד אני ואני ואני), מה שמדהים אותי שמכל ההגדרות שהשלתי, דווקא המרדנית נשארה. אני מניחה שאמא שלי קיוותה (ולא בסתר ליבה) שהנערה שמרדה כמעט נגד כל כלל אפשרי תשיל מעצמה את ההגדרה הזו ככל שתתבגר, אבל עם היד על הלב זו ההגדרה היחידה שבאמת מלווה אותי מאז ומעולם. לא פלא שלמרות שבתכל'ס אני ילדה טובה גם בגיל 40, תמיד אשאר הכבשה השחורה. זו שלחמה למען הצדק כתלמידה, היא זו שלא הרגישה צורך ללמוד לבגרויות (אבל הוכיחה שאפשר להצטיין בלימודים גם בלי לשבת על התחת - טוב ככה זה כשיש קוצים), היא זו שאפילו הצבא לא הצליח ליישר, היא זו שלא קיבלה את הדין גם לא באוניברסיטה, היא זו שתמיד מורדת נגד כללים מטופשים, היא זו שלא סיימה את הדוקטוראט, היא זו שזנחה קריירה מבטיחה לטובת חינוך ביתי, היא זו שעכשיו "מבוזבזת" בבית. 

אני לא יודעת אם מרדנית זו המילה, אם כי כל אלה שניסו לאלף את הסוררת יעידו שכן. אני פשוט בועטת כשלא טוב לי ולא מוכנה לקבל את עול אי הצדק כדבר נתון. זה לא מרד נעורים שמורד כדי למרוד, זה פשוט הצמדות לאמונות שלי מתוך חוסר יכולת להתפשר עם דברים שלא מקובלים עלי. אם חיים רק פעם אחת, אי אפשר לחיות לפי כללים של אחרים. לא מטיפה לאחרים, מכילה את כולם (טוב, נו, כמעט את כולם) לא מחפשת חיים קלים, מחפשת לפחות בחיים שלי להרגיש נוח כמו שאני בלי תחפושות שבכלל נועדו לאנשים אחרים. אבל מה פתאום תחפושת אם פורים כבר עבר, עכשיו צריך לעשות סדר. אז לפני שאשב עם הרבה רצון טוב ואהבה לסדר משפחתי, שבו למרות שיהיה לי הרבה מה לומר על ההגדה המסורתית, אני אשב בשקט ואקרא רק כשיגיע תורי, בלי הערות על עוולות נגד פלסטינים ומבקשי מקלט, בלי לדבר על מאותגרי ביטחון תזונתי ומאותגרות תרבות האונס (הרי זה לא עניין של מדיניות ממשלתית, נכון? כן זו שאלה רטורית - אתם לא צריכים לענות), אני כותבת.

כמה קל לחגוג את הסדר, לחייך לכולם ולקרוא בקול רם, אבל את מה שיש לי בלב אני בעיקר שותקת, כי פסח הוא לא מרידה, הוא קבלת המצב. אוהבת חגים, בחיי שאוהבת, אבל רוצה אותם קצת אחרת. פחות דיבורים, פחות אלוהים, רוצה פסח של אנשים חיים ולא של אנשים כבויים. כל המצוות האלה לא שוות כלום, אם אנחנו לא בני אדם. רוצה מסורת - מסורת יהודית חילונית, מסורת מחברת ולא מנותקת. מסורת לא צינית ולא מחופשת ולא מתייפייפת.

לא ביעור חמץ - ביעור בערות, או שמא ביאור בערות. לפני הפסח הזה אני מבארת לילדי את המצב הפוליטי שידעו שאין הרבה מה לשמוח בכללי, אבל בפרטי יש המון על מה לברך #פרופורציות. בשביל זה גם לא צריך שום נוצה ושום מדורה.

הקדש שלי מקדש את החיים, יין נועד רק לעשות נעים בחיך. בפסח הזה אני מברכת רק על פרי הבטן ופרי הבחירות שלי. הם אלה שמוציאים אותי, הפרטית, מעבדות לחירות. 

הא לחמא? איזה בדיוק? של אלה שיש להם ואף אחד לא מקשיב כנראה. הנה תראו את הלחם - כזה אין לכם. מצחיק, נכון? הא!

מה נשתנה הלילה הזה? לגמרי הרמה להנחתה - כלום ממש לא משתנה. כמה קל להתקלח ולהתלבש במיטב המחלצות להתיישב לפני שולחן ערוך בכל טוב ולא לחשוב לרגע על כל מי שאין לו כי זה חג ומצווים לשמוח. שבו לכם מסובים ושמחים בתוך אינטריגות משפחתיות ואל תחשבו על אלה שאין להם שום ביטחון או אוכל או אזרחות או שקט. רק תנסו לשמור על שקט משפחתי, שרק החג הזה לא יהפוך להתכתשות רבתי. מלחמת אוכל זה כל כך שנות השמונים.

מצווה לספר את יציאת מצריים כי כיף לשקוע בעבר ולהאמין בניסים ולא לזכור שהניסים של היום הם בידיים שלנו. תספרו, תספרו ולא לא צריך להפיק לקחים או לנסות לשנות.

והיא שעמדה? עמדה, אבל כבר לא עומדת.  כי מי יצילנו מידינו שלנו? לא יודעת, אבל זה בטח לא כחלון. היא שעמדה כבר זקנה ודי אימפוטנטית.

וירעו אותנו המצרים - ממש כמו שאנחנו מרעים לפלסטינים. אבל למי אכפת? וו-או, איך שגלגל מסתובב לו...

דיינו - לגמרי דיינו, מה יש לומר?

שפוך חמתך אל הגויים - דווקא זה אנחנו עושים טוב, לא מתלוננת.

לא מודה לאלוהים על החסד, אין חסד, גם לא לבני האדם שהוא כביכול ברא בצלמו. הוא למד לענות אותנו, ואנחנו למדו לענות אחרים. לגמרי בדמותו ובצלמו. 

אחד מי יודע? מי יודע באמת? אני בטח לא יודעת. לא יודעת איך מתמודדים עם כל הצביעות הזו שנתקעת בגרון אפילו יותר מהמצה הזו. אבל העיקר שלילה אחד גם לחילונים יש אלוהים, והוא אחד והוא שלנו - יאללה כפיים.

אבל בינתיים חד גדיא - כי בסופו של דבר מה נשאר? 

חג שמח, חג חירות, חג אביב, חג מכבסת המילים. הקמנו מדינה וסדר עושים רק בפסח. סדר וסגר ועוני וייאוש.

יאללה, אז מה לובשים הערב? מה זה משנה כולנו לובשים צביעות...

יום רביעי, 12 בפברואר 2014

פרופורציות

זה שאני מצליחה לכתוב בכל יום (כן, גם כשלעיתים אני לא מפרסמת כל יום) זה נס. אני יודעת שזה נס, אבל אני מתעכבת ורואה את זה רק לעיתים רחוקות. ביומיום העמוס זה נכנס כל כך לשגרה עד שאני מצליחה לפספס את טיבו של הנס הקטן והטוב הזה. כן ברור שזה לא באמת נס, אלא כמו כל דבר זה עניין של החלטה, אך כמו בכל החלטה נכנסים המון שיקולים שלא מאפשרים להתמיד בכל מצב אך הנחישות בהחלט מסייעת לזה. נורא קל בחינוך ביתי, כשלרוב יש כל הזמן המון דברים לעשות ותמיד (כמעט) יש רצון לנוכחותי, לא לעמוד על שלך, או לוותר על הזמן העצמי כי את אמא כל הזמן צריכים. ובדרך כלל אני מוצאת את עצמי כותבת עם המון הפסקות כי לגנוב זמנים רצופים ונקיים לכתיבה זה דורש הרגלים אחרים, הרגלים שככל הנראה עוד לא רכשתי (כמעט נפלתי בלשוני וכתבתי רכשנו). אני תמיד לוקחת ללב כשאני לא מצליחה להתפנות לכתיבה כמו שהייתי רוצה, ויודעת להתבאס על הקטן. אבל יש לי בלוג ואני כותבת וזה די מדהים ואת זה אני נוטה לשכוח. פרופורציות.

החיים שלנו הם מאוד יחסיים ולא רק בגלל שהם בסופו של דבר נגמרים ואיננו יודעים מתי, אלא בגלל שאנחנו נוטים המון פעמים לראות דברים בצורה המנותקת מגדולתם של החיים ונכנסים ראש בראש בדברים שאם נסתכל עליהם מפרספקטיבה הם לא ייראו לנו כל כך גדולים. השבוע, באחת מקבוצות החינוך הביתי שאני חברה בהן, עלו לדיון הקשיים שיש לנו כהורים בחינוך ביתי. מרבית האימהות שענו התלוננו, ובצדק, על היעדר הזמן שלהן עם עצמן, על הטואטליות הזו שדורשת כהורה להיות סובלני וקשוב ודרוך מחד ובלי הפסקות מאידך. בניגוד לכל מקום עבודה אחר, בו יש בכל זאת הפוגות קטנות - ארוחות, הפסקות קפה, נסיעות, חזרה הביתה וכאלה. בחינוך ביתי העבודה היא 24/7, בטח אם תוסיפו הנקה מאוחרת ולינה במיטה משותפת ואם אין עוד מישהו שבא ועוזר וקצת לוקח את הילדים אין ממש רגעים של פנאי, בטח לא בשנים בהם יש עוד תינוק/פעוט בבית. פעמים רבות זה יוצר קושי עצום. תחושה מעיקה שלמרות שהבחירה הזו באה מרצון, היא מתיישבת במקום של ביטול העצמי ואין נקודה כואבת מזו. קשה לנו פעמים לראות בקשיים שלנו משהו זמני, תחושת המחנק שמלווה אותנו בהתמודדות יכולה לערפל את הראייה הכוללת וליצור בלבול אמיתי עד לתחושת ורטיגו קלה. אבל אז עלתה אמא נוספת ומה שהיה לה לומר הפך את הקושי הזה לבטל בשישים. כל מה שהיא אמרה זה שהקושי האמיתי של אמא הוא להסתכל על התינוק שלה ולא לדעת אם הוא אי פעם ילך או ידבר. כמה נכון. פרופורציות.

כמה נפלאות דרכי הפרופורציות. אני מוצאת את עצמי לפעמים נזכרת בזה מאוחר מדי. אבל למעשה אף פעם לא מאוחר מדי כי כל עוד לא ויתרנו על הלמידה עוד יש מקום לשיפורים. והנה עוד דוגמא מעכשיו - יושבת וכותבת לפתע אזעקה. אני יודעת ששוב נפרסה באזורי "כיפת הברזל". נכנסת ללחץ קל וגם פנימה הביתה, מציעה לילדים להיכנס למרחב המוגן ומציינת ברעד שזה בטח רק תרגיל. הטלפון מצפצף - "תרגיל פיקוד העורף באזורך - אנא השתתף בסקר". מקללת. עבר.כל מה שנשאר זה אולי עוד כמה שערות לבנות, אבל בתוך כל הלבן שכבר יש זה באמת לא מובחן, אז הכל בסדר, אפשר לצאת מהמחבוא. פרופורציות.

אז כנראה כמו אמר פעם איינשטיין - הכל יחסי. זה מתקשר לי גם להורות שלנו - פעמים רבות אנחנו כועסים על הילדים שלנו בגלל דברים מוצדקים (לפחות בעינינו), אבל הכעס שלנו רק מרחיק אותם יותר ולמעשה גם מרחיק אותנו מהנקודה אותה רצינו להעביר. אם נשכיל להבין שמה שהם עושים לא מיועד נגדנו והתגובה שלנו היא מקור הלמידה שלהם, אז אולי במידה מסויימת גם נוכל להכניס קצת פרופורציות לחיים שלנו, דווקא במקום שבו הכי קשה לנו. כי זה הכל עניין של פרספקטיבה. כן, זה לוקח יותר זמן ובוודאי לוקח יותר תרגול, אבל מביא לתוצאות הרבה יותר טובות ואולי גם ימנע שעות של תרגול מיותר כשהילדים שלנו יהיו הורים (בתכל'ס - הרי מי שישמור על הילדים האלה זה אנחנו - אז ההשקעה כדאית וההנאה מובטחת).  

אבל יותר מכל אני רוצה להגיד שהכתיבה הזו מכניסה אותי לפרופורציות (ולא לא בגלל שהפריצה שלי לתודעה העולמית מתעכבת מעבר למשוער, זאת אומרת לפני 192 פוסטים...). היא מאפשרת לי לקחת רגע לחשיבה ולראות איפה אני נמצאת ביחס לדברים. כי כנראה שבאמת הכל מתמצה בפרופורציות. יום טוב ויחסי לכם. לפעמים גם לא רע פשוט יום סביר...

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

אין מצב. אבל יש.

אין מצב. זאת התשובה לשאלה שלי אם רני רהב או אייל גולן קראו אי פעם את המיתולוגיה היוונית או את מחזותיו של ספוקלס (למרות שבגילם זה עוד היה במסגרת החובה בבגרות הבסיסית בספרות. בעצם אני לא יודעת אם יש להם בגרות ואני לא מתכוונת לבדוק), אני גם די בטוחה שהם לא באמת נחשפו לעומק תורתו של פרויד. אבל אין ספק שזה נשמע טוב להטיל את אי מוסריות של אייל גולן על רצונו להתחבב על אביו, ותודה לאמא שלו שהביאה אותו עד הלום. אך אבוי אליבא ד'פרויד תסביך אדיפוס מסתדר כאשר מעתיק הבן את רגשותיו המיניים אל נערות בנות גילו. לא יודעת, אבל איל גולן בן 40 ומשהו ואבא שלו בטח בן 60 ומשהו - מה זה אומר שהם מזיינים ביחד בנות בגיל שהוא לפחות חצי משלהם, גם אם הן בגירות? מה זה אומר שהם אוספים נשים למסיבות חשק ונותנים להן תמורה חומרית אחר כך? מה זה אומר שמישהי "מבצעת מין אוראלי" בעוד הוא יושב ליד אביו שעובר טיפול דומה? אמנם הפרקליטות סגרה את התיק "בעילה של חוסר ראיות מספיקות" (אני עדיין תקועה עם ה"בעילה", בעצם עם זה כולנו תקועים), אבל זה לא אומר שאיל גולן יצא בסדר. ותסלחו לי שאני לא מתרשמת מערבוב המטאפורות לגבי התליה בכיכר העיר והסקילה באבנים. איל גולן אולי עבר על החוק ואולי גם לא, אבל ההתנהגות שלו היא פסולה ויש בה גם בוז גדול לנשים, חוץ מאשר לאמא שלו, ובטח גם זה רק בגלל אבא שלו. סליחה, אבל בגיל מסויים (ארבעים זה כבר אחרי) אתה לא עושה דברים בגלל אבא, אתה עושה אותם כי אתה דרעק וזה שאחר כך אתה מתנער מזה לא עושה אותך פחות דרעק.

אין מצב. 10,000 ילדים סורים נהרגו במלחמת האזרחים והעולם שותק. רק שיש מצב ואנחנו עדים לו ושותקים.

אין מצב. אין מצב שזה בסדר לפסול את יוסי שריד מלהשתתף בכנס על השפה העברית בראשון לציון בגלל ששרת התרבות לא הסכימה להשתתפותו ושזה לא מעורר הדים ציבוריים, בעוד שהחלפת הפרס לאריאל זילבר יוצרת זעקת שבר שתהדהד עוד דורות. ואין מצב שלא יפסיקו לדבר על סתימת פיות של השמאל את הימין "המדוכא פוליטית" בעוד סתימת הפיות של הימין היא לגיטימית ולא מעוררת תהיות.

אין מצב. אין מצב שאוניברסיטה בישראל תרחיק סטודנטית רק בגלל שהיא התלוננה בפייסבוק על האוניברסיטה, גם אם הסטודנטית חרגה מהתנהלות תקינה. אבל יש מצב כי ב"אוניברסיטת אריאל" בתקנון קבוע כי פגיעה בכבוד המוסד היא עבירת משמעת ולכן על הסטודנטית לשלם את המחיר, גם אם הוא אינו מידתי. לשם הבהרה, אני לא חושבת שהצורה שבה הסטודנטית התנהגה היא נכונה, אבל אין ספק שהצורה שבה האוניברסיטה הגיבה והשימוש לרעה בכוח הם ביזוי האוניברסיטה ולא התבטאויותיה של הסטודנטית, שנופחו ללא כל צורך. לא כל שטות שמשמיע סטודנט מחייבת שימוש בנשק יום הדין. 

אין מצב שכתב "הארץ" (חיים לוינסון) יצלם באולם בית המשפט מתנחל שהצית רכב פלסטיני כחלק ממילוי עבודתו העיתונאית ויעצר בברוטאליות על זה על ידי משמר בתי המשפט. אין מצב שספיר סבח תגיע לכנסת, אחרי מאבקה לצמצום חופש הביטוי, ועדת חברי כנסת ושרים ימחאו לה כפיים ויעשו לה "לייק", גם אם הם חושבים שטענתה המקורית בדבר המורה המסית נכונה. אין מצב שהיועץ המשפטי לא יפסיק את הפארסה הזו המכונה משפטה של דפני ליף. אין מצב שפסיכיאטר צבאי אומר לחייל שניסה להתאבד שהצבא הוא מקום טוב לכך כי הוא נועד להרוג ולהיהרג (גם אם זה נכון, וביננו זה בערך מה שזה). אין מצב שנתניהו אישר הקמת עוד 320 יחידות דיור בהר חומה ובאמת מתכוון לשבת למשא ומתן.  אין מצב. אין מצב אבל זהו שיש. ולמען האמת זה די נמאס.  אין מצב  שאני מוותרת, אין מצב שאני מפסיקה לכתוב, אין מצב שאני מפסיקה להיאבק. אולי ארצי איבדה את דרכיה, אבל אין לי ספק שאף פעם לא מאוחר מדי בשביל לשנות. אז אני כותבת. אולי יש גם מישהו ששומע. אין מצב שאני פשוט אתן לזה לקרות בלי להשיב מלחמה. לא אמונה, לא צבא חזק. יש דבר אחד שממש חסר לנו - חסר לנו מוסר.

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

כאן במגדל המילים - פוסט לא פוליטי, אפילו ממש אישי

בעשר השנים האחרונות, אני בעיקר אמא יותר מאשר כל דבר אחר. אני מניחה שמהרגע הראשון שאת מגלה שאת בהיריון את אמא, אבל אין ספק שהלידה הראשונה היא תמיד לידה מרובת עוברים - תינוק ולרוב זוג הורים. הורות היא תהליך שנבנה ומתעצב וכמובן שככל שאתה מודע יותר כך כל יום אינו דומה למשנהו. הורות יכולה להיות בקדמת הבמה ויכולה להשתלב ביתר ההגדרות העצמיות האישיות. אצלי ההורות הגדירה מחדש את כל ההגדרה עצמית שלי. היו שראו בתהליך שלי ויתור וזה היה השיח ששמעתי השכם והערב, זו השאלה שנורתה לעברי מכל מקום ולכן למרות האמונה הפנימית שלי בנכונות החלטתי, קירות ביתי הנפשי היו מעוטרים בשלטים מודרניים, על פח או על עץ זה לא משנה, ב- wash עם מראה מיושן או כמו שילוט רחוב ניו יורקי ועליהם רק מילה אחת - ויתור. על שנאתי למושג ויתור בכל תחומי החיים כבר כתבתי בפוסט אחר, מבחינתי אפשר להוציא אותה מהשיח לאלתר. זו מילה שאנשים נוטים להשתמש בה בפייסנות ולהסביר את מידותיה הפילנטרופיות במקום להבין את מידת הסירוס שהיא מכילה בחובה, את ההתקרבנות הלא-מודעת שהיא מאפשרת. אני מזמן החלפתי אותה במילה המעצימה - בחירה ולא בגלל שזו מכבסת מילים, אלא בשל הכוח והמוטיבציה, בשל ההבדל בין הסביל לפעיל. גם במובן של לוותר כדי לפייס אינני אוהבת את המילה הזו, אני מעדיפה את המילה סלחנות, וגם פה יש הבדל בין פסיביות ואקטיביות, הויתור מניח שבמידה מסויימת "הצדק איתי", הסלחנות מייתרת את בחינת הצדק ומניחה לדברים להישאר בעבר, בלי לחזור שוב ושוב לתחושת הויתור.  

השיח של הויתור הצריך הרבה אנרגיה כי למרות שידעתי שימי עמוסים ומלאים וחדורים באמונה עצמית, הקשבה לילדי (ואחר כך ילדיי) והכרה בצרכי משפחתי, עדיין עם כל פעולה כמעט הייתי צריכה להתמודד בשתי חזיתות - הפעולה עצמה והויתור שהסביבה ייחסה לו. לקח לי זמן להבין עד כמה קשה לפעול בתוך סביבה שמסבירה לך שהבחירה שלך היא ויתור, רק ייתור הויתור יצר פתאום את הפנאי. שינוי הטרמינולוגיה מויתור לבחירה סייע מאוד גם בהתמודדות עם החברה מסביב ועד מהרה גיליתי שגם הסביבה החלה להתייחס אחרת. הוצאת הויתור המשתמע מתוך המשוואה פינתה לי פתאום זמן, לא ביזבזתי אנרגיה יותר על הדבר הלא נכון ולכן נותרה בי אנרגיה להתחיל ולעשות עוד בשביל עצמי, זה גם בא בד בבד עם הילדים שגדלו. שיא החזרה לעצמי לא היה ביום שנכנסתי שוב למידת הג'ינס של לפני הלידה הראשונה, יש להניח שבעצם הוא עוד לא ממש הגיע, אבל הוא בהחלט התקרב לשם לפני שלושה וחצי חודשים, ביום בו חזרתי לכתוב (הפוסט הראשון שלי).

אני עוד לא מגובשת לחלוטין, לפעמים עוד קצת חורקת, מאריכה יתר על המידה אבל לומדת, יוצרת תהליך עקבי של התמרה, בונה ונבנית ובעיקר שמחה שיכולתי למצוא את הדרך חזרה למקום הכי נכון שלי. חיה לי במגדל המילים, קומה ראשונה עם מעט נוף, משרטטת קירות במילים ומלמולים ובעיקר לא מוותרת. 

יום שני, 16 בספטמבר 2013

פוסט שמנסה להתגבר על שני ילדים שלא מפסיקים לדבר

אתמול עליתי לירושלים בערב לחגוג לאחותי השלישית יום הולדת 50. אני יכולה עכשיו להתחיל ולספר בשבחיה של אחותי שהיא גם חברה טובה טובה וגם אדם מצודד בפני עצמו, אבל לא זה העניין. המפגש המוקדם יחסית הוציא את בנזוגי מוקדם מהעבודה כדי להתעסק בארוחת ערב 2/3 מוכנה ו- 2/3 ילדים נקיים ומקולחים. אני עליתי ירושלימה. ישבנו במקום הכי ירושלמי שיש, החל מההסתבכות בהגעה אליו בסמטאות אבן ירושלמיות וכלה ברצפה הישנה והמצויירת, הקירות המחופים אבן ירושלמית וספרים והאויר הירושלמי הקריר של ערב ספטמבר. פנינת חמד של ירושלמים שעשויה לעורר ערגונות אצל ירושלמים לשעבר כמוני. הריבוי המוצדק של ירושלים להטיותיה מכוון. 

נפגשנו שלושה דורות - אמא שלי, שלוש אחיות (אחות אחת חולה לא הגיעה) ואחיינית אחת. השארנו מלצרית אחת המומה מהקשרים המשפחתיים כי אף אחת מאיתנו לא דומה לשניה. כך או אחרת, אחת המתנות לאחותי היתה תמונה, בנזוגי היקר השקיע את זמנו וכשרונו בהפיכת 4 מוסקטרים לארבע האחיות. ואז אחרי קריאות ההתפעלות, אמא שלי שמה לב שעל גלימות המוסקטרים יש צלב, מזל שאחותי הדתיה לא הגיעה. אם היא רק היתה יודעת על כמה תמונות עברנו בהתחלה כשרצינו לעצב תמונה של ארבע מלכות וכולן נפסלו על ענייני צניעות ואילו לצלב בכלל לא שמנו לב. היה ערב ענוג במיוחד, מלא בחיוכים וצחוק. אני משתדלת להתרכז פה בסיפור ושני הילדים הגדולים שלי לא מפסיקים לדבר וכמו שניסח זאת בכורי: "בעוד אני מנסה לכתוב את הפוסט החדש שני ילדי הגדולים מפריעים לי ללא כל חשש". מדוייק. חזרה לענייננו.  

בדרך חזרה, בעודי דוהרת במדרון הרי ירושלים הביתה, אור מסנוור הבליח לי בעיניים והתחושה הראשונה שלי היתה "תלחצי על הגז עוד ותברחי". שניה אחרי במראה האחורית  אני רואה את הרכב שהיה מאחורי מאבד שליטה ונכנס בגדר ההפרדה ומשם חזרה לשולי הכביש, ראיתי אותו מתעופף, ענן אבק עלה ואני ניסיתי בכל כוחי להשתלט על הרעד שאחז בגופי. שניה הפרידה ביני ובין התאונה - שניה של ערנות ותחושת בטן ברורה. לא נראה לי שהיו נפגעים, זו היתה מסוג התאונות המפחידות שהאוטו נהרס אבל לא היושבים בתוכו. אבל כמה שבירים הם החיים. המשכתי לנסוע וחזרתי הביתה. בנזוגי עבר ערב לא קל בעצמו. לא נותר לשנינו אלא חיבוק.