לפני 12 שנים ממש עכשיו חזרתי ממסיבת פרידה לחברים, שבוע 42, היריון ראשון, כל הלילה רקדתי עם חברה בעוד הבנזוג מדבר עם חברים. חזרתי כל כך מבוצקת שאפילו לכפכפי הבירקנשטוק הרכים והנוחים שלי לא יכולתי כבר להיכנס. זה היה הלילה האחרון שלי לפני שהפכתי לאמא. צירים היו כל השבועיים האחרונים של ההיריון, אולי אפילו יותר, אבל בשש בבוקר התעוררתי עם הציר הזה שבישר לי שהילד סופסוף הבין. אם הוא לא היה יוצא, יום למחרת היו מוציאים אותו, אבל יום למחרת היה ה-14 ביולי ולא רק שאנחנו לא צרפתים, אני גם ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים ולא רק שאני ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים אני ידועה גם כמורדת ואפילו יותר כחובבת אתגרים וחוץ מזה חונכתי על ברכי התרבות היקית - אם נותנים לי דד ליין אני עומדת בו - אז איך שלא יצא? אבל עד שהוא יצא... כלומר ברצינות 13 שעות של צירים עד ללידה?
אם חששתם שאכתוב את סיפור הלידה שלו עכשיו, אז תנו לי להרגיע - אין סיכוי. היתה לידה טבעית וזה היה ארוך (וכן, היו אנקדוטות משעשעות, בעיקר כשהבנתי שזו באמת הולכת להיות לידה טבעית ולגמרי אבל לגמרי לא הייתי מוכנה לכל הסיפור הזה, וגם כל הקטע המעצבן הזה עם "אני רואה את הראש" עד שתפסתי את המיילדת לשיחה צפופה ואמרתי לה שתפסיק עם זה, או כשתפסתי בטעות לבנזוג את בית השחי והדגמתי לו שלא בכוונה אפילציה מהי), אבל כל זה לגמרי לא היה חשוב כשסופסוף יצא הילד הזה שכבר הרגשתי שאני לגמרי מכירה ובעצם לא באמת היכרתי. כל הגוף שלי רעד מהמאמץ, רעד בלתי נשלט שהיה מנוגד לחלוטין לשלווה המופלאה של להחזיק אותו. והעובדה שבערך שניה אחרי הוא כבר ינק, רק נתנה לי הרגשה כאילו ככה זה היה מאז ומעולם.
ידעתי איך נקרא לו בערך ברגע שידעתי שאני בהיריון, דיברתי אליו ודמיינתי אותו כל הזמן ואז פתאום הוא היה והוא היה הרבה יותר מוצלח ממה שדמיינתי. 12 שנים עברו מאז וכרגע הוא ואחיו ואבא שלהם ישנים בחדר השינה כי כולם עושים קמפינג אצלנו. 12 שנים שלו/שלי/שלנו. ואני כבר לא צריכה להתכופף כדי להסתכל לו בעיניים, ואני לא צריכה לשאול כדי לדעת שאפשר לסמוך עליו, ואני אפילו לא תוהה איזה אדם הוא יהיה, כי מה שחשוב באמת הוא שהוא כבר אדם טוב והבוגר הזה שהוא עתיד להיות כבר כאן ואני מלאת השתאות.
רואה את כל מי שהוא ומתמלאת גאווה. כל כך הרבה מילים עוברות לי בראש עכשיו והן כל כך ארכאיות ומפוצצות, כאילו מנסות באיזושהי דרך להסביר את מכלול הרגשות ומנעד האהבה הזה ולהעלות אותם על הכתב. וכל מילה נראית פתאום כל כך לא שייכת, כאילו הייתי צריכה להמציא מחדש מילים ושפה כדי להעביר את הכל ובעצם, אני רק רוצה שמכלול הרגשות הזה ישאר שלי.
12 שנים. אני מניחה שכמו עוד הרבה הורים, הדבר שהייתי הכי רוצה זה לקחת את כל מה שאני יודעת היום על הורות ולהתחיל מחדש איתו. אבל אני מניחה שמי שהוא זה תולדה לא רק של אופיו ולא רק של הדברים הטובים שעשיתי אלא גם של הטעויות. אני ממש לא מושלמת והלוואי שיכולתי לקחת חלק מהדברים שעשיתי ולעשות אותם שוב, טוב הרבה יותר. אבל אני מניחה שגדלתי כאם הרבה מאוד בזכותו ובזכות הטעויות שלי, ומכיון שמכונת זמן עוד לא בניתי - זה פשוט מה שיש.
המון דברים אני רואה באדם הצעיר הזה, חלקם אני לא בטוחה שהוא מזהה בעצמו. אני מסתכלת עליו ויודעת שכבר עכשיו הוא לגמרי אדם. טוב. חוש המוסר הגבוה, האחריות החברתית, החמלה, הנדיבות, האמונה באדם, הכל כבר שם. אני רואה את הקשיים וההתמודדויות ורואה את החוסן והכאבים. רואה את הגבר שבתוכו יחד עם הרגישות שהוא מעולם לא התבקש להצניע. רואה את יפי התואר הזה מבפנים מבחוץ.
כשבחרתי בחינוך ביתי הסבירו לי שאני לא יודעת לשחרר, זו דרכם של אנשים לראות דברים בתבניות, בעיקר כדי ליישב אנומליות. אלא שהבחירה שלי להישאר איתו, ואחר כך גם עם אחותו ואחיו, היא בעיקר כדי לשחרר אותו להיות הוא עצמו, מתוך החלטה להניח את הגבולות הכי רחוק שאי אפשר ולתת לו לצמוח מתוך מרחב וללא קיצוץ כנפיים. זה לא כדי שהוא יהיה שלי, הוא לא שלי במובן של קניין, זה בעיקר כדי שהוא יהיה של עצמו. הסבירו לי שאני שמה את החיים שלי על הפסק וכשהם יצאו מהבית יהיה לי ריק. מאיפה להתחיל? לא יהיה לי ריק, כי השנים האלה של חינוך ביתי הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו היום בעיקר משום שההתפתחות שלי כאמא היא עוד שלב בהתפתחות שלי כאדם. הזכות להיות עם שלושתם אינה מובנית מאליה ואני מודה עליה מדי יום.
לפני 12 שנים בערך עכשיו, כשהלכתי לישון הייתי אדם אחר לגמרי. אני עוד מעט אלך לישון, על המזרונים שליד מיטתי אני אנשק ילדים וילד אחד שהוא כבר בן 12 והוא ממש גדול והוא לעולם לא יבין כמה אני מודה לו על זה שהוא ואחיו דוחפים אותי כל יום להיות טובה יותר, על כל רגע שאני מביטה בהם ומתמלאת גאווה על מי שהם בדיוק כפי שהם. זה אולי מאוד אגואיסטי לעשות ילד, אבל אחרי שהוא כבר כאן אין מקום לאגואיזם. וכשאתה כבר מתחיל להבין את כל המהות ההורית הזאת, אתה בעצם מבין שהתפקיד שלך הוא פשוט להיות שם ולא לפספס.
לפני 12 שנים נולדו המון דברים ברגע אחד ואני מודה על כולם.
