חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות שלמות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שלמות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 21 בפברואר 2015

אהבה עצמית היא לא נטולת ביקורת

המשמעות האמיתית של לאהוב את עצמך בעיניי היא להיות מסוגל להסתכל על עצמך במראה, לבחון את עצמך מכף רגל ועד לראש ואז שוב לרדת ולהישיר לעצמך מבט במראה. עין מול עין. לראות את הכל את הטוב והרע, פיזי ונפשי בלי טיפה של שקר, או פוטושופ או הנחות. הפשטה של כל הקישוטים עד שאתה עומד מול עצמך עירום ופורט את עצמך במבט.

בחינה מעמיקה ללא הטייה מגדרית
יש בזה קושי גדול, אנחנו נוטים שלא לעשות את זה מכל הסיבות הברורות. אנחנו רוצים לראות שלמות ומשאנחנו לא רואים אותה אנחנו מעדיפים להדחיק את המודעות. אבל המראה לעולם לא תראה שלמות, היא תראה את השלם. כדי להיות שלם עם הבבואה הזו אתה צריך להכיר בפגמים, במגבלות, בכאבים, בחסרונות, בסדקים, בשברים. אבל יותר מההכרות וההכרה בהם, אתה צריך לעבוד עליהם או לקבל אותם. אדם באמת אוהב את עצמו לא כשהוא מאדיר את עצמו, אלא להפך כשהוא רואה בענווה עדיין את מה שצריך לתקן ואוהב את עצמו ככה כמו שהוא. ויכול להסתכל על עצמו בסיפוק כשהוא רואה את עקבות התיקונים ואת השינויים שנחרצים ומתעצבים בו.

לא אומרת שזה לא טוב,
אבל מדברת בדיוק על ההפך מזה
יש קשר הדוק בין אהבת עצמך לביטחון עצמי. לרוב יש קורלציה בין שניהם, היינו ביטחון עצמי כמדד לאהבה עצמית. אבל זה ספקטרום רחב, כמו כל דבר הקשור להתנהגות אנושית והשילוב נע בין קורולציה מלאה ועד קשר הפוך, היינו חוסר אהבה עצמית שמוביל לפסודו ביטחון עצמי שרק נועד לכסות על העדרו. אבל גם ביטחון עצמי הוא לא משהו חד-חד ערכי. אני אמנם רק בת 40, אך אני יכולה לראות את גילגולו של הביטחון העצמי לאורך חיי. ולמרות שביטחון עצמי ליווה אותי כל חיי כחבר נאמן, הוא היה אחר בכל שלב בחיים שלי. הביטחון העצמי שלי כיום נובע לא מפימפום חוזר ונשנה של כמה אני אלופה, אלא מתוך ידיעה שאני אדם שעובד על עצמו מדי יום, אבל יותר מזה - ההכרה ביכולת העצמית להתמודד עם מה שיבוא. 

אכן אינסוף גוונים לביטחון עצמי, אבל אני חושבת שהבנתי אותו באמת לראשונה כאמא כשישבתי מול הבכור שלי ודווקא בסיטואציה בה כביכול ברור מי בעל הכוח, ויתרתי במודע על הכוח. הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו שיש לי את הכוח להפעיל אותו כמו שאני רוצה אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה חסרת אונים, כי הפעלת הכוח תשיג את מה שאני רוצה אך לא תלמד אותו דבר. הויתור על הכוח, ההודאה בחוסר האונים, הגיעו ממקום של כוח ולכן בסופו של דבר יצרו פתרון הרבה יותר בריא בסיטואציה שיכולה היתה להיות מסרסת עבור הילד שלי ובמידה מסויימת גם לי.

לאהוב את עצמך באמת יכול להגיע רק ממקום של עבודה תמידית על עצמך, לא בקטע של הלקאה עצמית, אלא מתוך האמונה בשיפור, האמונה בעצמך ובדרך שלך להיות מי שאתה רוצה להיות. היא גם לא תמיד באה מהמקום שבו אתה מגיע לשיא, אלא דווקא מהמקום שנוח לך להיות בו, לא מתוך שיקולים של אחרים, אלא מתוך המקום הזה שבו אתה נאמן לעצמך. למצוא את הדרך הנכונה שיש בה גם הישג וגם יכול להיות בה ויתור. זה יכול להיות בכל דבר מסתמי ועד גורלי - לעשות כושר כדי לא להפסיק לאכול מתוק, או בהשלמה שלעולם לא תהיה רזה וטוב לך כמו שאתה, או לקחת תקופה בה אתה פחות מתקדם בעבודה אבל נמצא שם בשביל הילדים, או בהחלטה להיפרד מבן/בת זוג, או לקחת חופשה למרות שזה לא הדבר הנכון כלכלית, או לעזוב את התחום שהשקעת בו כל חייך ולהתחיל דרך חדשה, או לקנות קפה למרות שאין לך כסף לחזור הביתה. 

העניין בלאהוב את עצמך באמת הוא לראות את הכל בחמלה אבל בלי לייפות ותחושת הביטחון מגיעה מתחושת התיקון. אין דבר משביע רצון, אבל לא פחות גם מתסכל, מלעבוד על עצמך. קצת כמו משחק של סולמות ונחשים, אתה עולה ויורד, לעיתים נוחת באלימות, אבל נמצא במגמה כללית של עליה. הידיעה שאתה עושה למען עצמך ומתקדם מביאה איתה סיפוק. הסיפוק הזה הוא היכולת לראות את הכל בלי פילטרים ולאהוב את מה שאתה רואה, בלי שום צורך בעזרים נוספים. 

יש אנשים שעוברים את כל החיים שלהם בלשקר לעצמם ולא לראות, אני לא יודעת אם הם מצטערים על זה. אני כן יודעת שאדם נבנה מתחושה של סיפוק ומה זה סיפוק אם לא להרגיש שאתה עושה משהו נכון עם החיים שלך? אנחנו עסוקים פעמים רבות בדברים הלא נכונים וכמו במרבית המקרים הדברים החשובים ביותר הם מתחת לאף. יש לי תחושה שאם נלמד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו נהיה שלמים יותר גם עם אנשים אחרים ואם נשאף לתקן את עצמנו נלמד לאהוב את עצמנו בדרך גם אם לא הגענו בדיוק לאן שאנחנו רוצים.

חבר סיפר לי השבוע סיפור על רב שאמר: בגיל 18 חשבתי שאשנה את העולם, בגיל 30 גיליתי שזה קשה מדי, אז אם לא את העולם את הארץ שלי, בגיל 40 הבנתי שגם זה לא, אז לפחות חשבתי שאשנה את העיר, ואם לא את העיר את המשפחה, בסוף הסתפקתי בלשנות את עצמי. היום אני בן 90 והבנתי שאם הייתי משנה את עצמי בגיל 18, ומשם עובר למשפחה, לעיר, לארץ, אולי הייתי משנה את העולם.

ולחשוב שדווקא פוסט כזה מגיע ממחשבות על פוליטיקה, מהמקום שבו ניסיתי להסביר באמצע ויכוח עם איש ימין שזה שיש לי ביקורת על מדינת ישראל זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה זה בגלל שאני כן ובגלל שאני אוהבת אותה אני רוצה לשנות, ואני מעבירה ביקורת, כי אם לא הייתי אוהבת ולא הייתי רוצה לשנות, זה לא ממש היה לי אכפת, הייתי מוכנה לחיות בה ככה ולא לבקש לי תקווה וגם לא עתיד יותר טוב.

יום שני, 15 בספטמבר 2014

תוכניות - מה שלנון אמר

הוא אמר. צדק.
זה היה אך ברור שאם יש לי תוכניות לכתוב על תוכנית הרי שהחיים ילמדו אותי שהם מה שקורה בזמן שאני מתכננת תוכניות (תודה לנון). אולי בדיוק כאן מיציתי את כל הפוסט שלי ואין טעם להמשיך, אבל אין סיכוי שזה יקרה, כידוע - אין שום סיבה לתמצת משהו אם אפשר להאריך עליו את הדיבור? תוכניות הן חומר מצוין לכתוב עליו, בעיקר בשל הפער הכמעט בלתי ניתן לגישור בין קיומן של תוכניות לבין המציאות בפועל, שיוצר מצבים הנעים על הספטקרום הרחב והמטושטש הזה שבין המתסכל למצחיק. זה בדיוק כמו ביום הזה שקבעתי סופסוף עם חברה וכשהגענו לאוטו גיליתי שהמצבר התרוקן, מיותר לציין שהחברה התפוצצה מצחוק ואני נטיתי לראות את הצד הטרגי בכל העניין, עד ששינסתי מותניים ופתרתי את הבעיה, אחרי כן כבר הייתי מוכנה לצחוק. גם מרפי כבר אמר, עוד לפני לנון, שכל מה שיכול להשתבש, ישתבש. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו, אבל חוק זה חוק. אני מתיישרת. 


סוג של תוכנית לימודים
אין כמו התחלה של משהו כדי לחשוב על תוכניות, אני חוששת שאנחנו מתוכנתים לזה. לכן, זה אך בנאלי בתחילת שנת הלימודים לדבר על תוכניות ובינינו אם משרד החינוך יכול, גם אני יכולה. וברור שרב ההבדל - משרד החינוך בעיקר מדבר ואילו אני כמובן מיישמת. ובדיוק על התוכניות שלי לשנה הבאה רציתי לדבר. צרוף מקרים מפליא. יש לי המון תוכניות לשנה החדשה ויש הרבה דברים שבדעתנו (יו נואו, הילדים ואני) לעשות, אבל למדתי לתכנן כך שאני יודעת מראש מה הקווים שמנחים אותי ומה אני רוצה להשיג וברור לי מראש שלא תמיד הכל יעבוד כמו בתוכנית. יש תוכנית כוללנית ויש תוכנית המותאמת לכל ילד ובה הדברים שאני חושבת שכדאי שהם יצליחו להגיע אליהם השנה. ומה שנחמד הוא שתכל'ס כל עוד הנושאים האלה כל הזמן בראש שלי, אני יכולה לשלב אותם גם במקומות לא צפויים, או בקונטקסט - גם כאשר התוכניות משתנות.


כל שנה אני מוצאת את עצמי יושבת עם התוכניות של משרד חינוך לשנים המתאימות לגילאי הילדים. פעם היה לי מאוד חשוב לעקוב אחריהן, לדעת מה מצופה בדיוק מכל ילד, היום אני כבר לוקחת אותן פחות ברצינות. לקח לי המון זמן להיזכר בעצמי שמרבית מהדברים שלמדתי ביסודי ממילא למדתי שוב מחדש בכיתות הגבוהות יותר. מה שאומר שבעצם כל מה שאמור להישאר מהיסודי זו ההיכרות הבסיסית עם החומר (השאר נבנה באופו ספיראלי) ומה שבאמת חשוב הם דווקא טכניקת הלמידה הבסיסית, תהליך החשיבה, שמירת הסקרנות והרחבת האופקים. מהרגע שהפנמתי את זה נעשה לי יותר קל. 


מצחיק שדווקא את זה לקח לי יחסית הרבה זמן להפנים, הרי מי שרוצה לגשת לבגרויות יכול תכל'ס בקורס מזורז ללמוד הכל לקראת הבחינה ולהצליח (אני לא נכנסת עכשיו לסוגיית הבחינות, זה מצריך פוסט נפרד וטובים ממני כתבו בנושא). כך שהחומר הוא לא באמת מסובך או שבאמת נדרשות 12 שנות לימוד כדי להצליח בבחינה. מהצד השני, אין לי ספק שילדים צריכים גם ללמוד איך לומדים, לכן יש נושאים בהם יש צורך לשלב את הלימודים גם עם חוברות או עזרים אחרים ולייצר למידה. זאת אומרת שצריך להתקיים איזון בין למידה התנסותית ללמידה עיונית ולתרגול.

איזון דינאמי

לא פשוט למצוא את האיזון הזה ואני מנסה בכל כוחי, אך זה איזון חמקמק ודינאמי שמשתנה כל הזמן ותלוי בעצמו בהמון משתנים. לכן, הטכניקה שלי היא ליצור עוגנים. העוגנים הם הדברים הקבועים אליהם אנחנו מחוייבים: חוגי בוקר (שכמובן גם יוצרים את המסגרת החברתית), חוגי אחה"צ (העשרה וחברה), סיורים לימודיים, קבוצת למידה, שיעורי מתמטיקה בהתכתבות עם מכון וויצמן, זמני לימוד משותפים וזמני לימוד פרטניים כל אחד בתחומו ובהתאם לגילו וכישוריו. חוץ מזה יש גם פרוייקטים - פרוייקטים סביב חגים ואירועים היסטוריים, פרוייקטים תקופתיים לפי דרישות של הילדים (או בעידוד אינטנסיבי שלי) ויש פרוייקטים שנתיים שאנחנו מחליטים עליהם, למשל הפרוייקט השנה הוא לפגוש אחת לשבועיים בעל מקצוע כלשהו, לראות, לשמוע, לשאול ולהיחשף. כל עוד העוגנים האלה נשמרים אז ברור שלא ממש קריטי מבחינתי אם כל הנושאים שמשרד החינוך קבע מכוסים. הם לומדים כל הזמן אינסוף תחומים.


התפתחות ברמה האישית
התוכניות הבאמת חשובות שלי הן דווקא ברמה האישית לגבי כל ילד, לנסות להבין מה הוא צריך, אילו אתגרים יש להציב בפניו ובאופן עקרוני לעשות כל שביכולתי להכין אותם לחיים. ללמד אותם מהם החיים האמיתיים, לא רק ברמה הכללית של התנהלות, אלא ברמת ההתנהגות. התוכנית שלי השנה היא ללמד אותם להבין שלמות ומורכבות אישית, ללמוד לאהוב את ה"פגמים" של כל אחד מאיתנו ולדעת לאילו מכשלות להיות מודעים ואיך להתמודד ולהתקדם. אני עושה את זה תמיד, אבל אני לומדת עוד כל שנה ומשכללת יכולות. השנה התוכנית היא ללמוד טוב יותר להתמודד - לראות את הקושי ולא לפרק אותו לגורמים אלא ללמוד לנטרל אותו או להשתמש בו למינוף. בדיוק היום, הבכור התווכח איתי נואשות ומצאתי את עצמי עובדת כמעט לפי התוכנית, אני עוד לא חסינת טעויות וכנראה גם לא אהיה. אמנם זה לקח רבע שעה של סבלנות אין קץ, אבל המטרה הושגה ויותר מזה התהליך שעברנו יחד קיבל משמעות גדולה יותר.


אז נכון - תוכניות הן בסיס לשינוי, נכון - כל מה שיכול להשתבש משתבש, הכל נכון, אבל כשאתה מכוון את עצמך ויודע לאן אתה מתכנן להגיע, גם אם סטית מכל התוכניות עדיין תוכל למצוא דרך להגיע או להתקרב. אני לא מפחדת שהתוכניות שלי השנה יתפקששו, כל עוד נבנתה הסביבה הנכונה, כל עוד אתה ממשיך לחתור למען המטרה שלך, מה שיצא יהיה טוב, גם אם הוא לא היה בדיוק לפי התוכנית. וחוץ מזה עוד לא נולדה התוכנית שאי אפשר לשנות אותה