עומדות היו רגלינו בשערי הגיהנום, ה"עליהום" הזה הוא עלינו

שישי בבוקר, אני מתארגנת לקראת קניות, ניקיונות, סידורים, חזרה של כינור, אירוח, בישולים. אצלי הכל בסדר.

בשלושה יישובים שונים, יושבות 3 משפחות ואין ביכולתי לכתוב מה עובר עליהן. אני לא יכולה לתאר, לא רוצה לתאר. יותר מאוחר תיכנס השבת. אני מניחה שכל הקהילה שלהם מתגייסת כדי להכין את הבית לקראת השבת והאימהות הדואגות מנסות להתעסק בדברים הקטנים, להיכנס לאוטומט כדי לצמצם את המחשבות שדוהרות להן בראש. בישראל של היום רק לזה יש מקום כי רק הבנים שלנו חשובים.

בגדה הוטל חרם כולל. אין יוצא ואין בא. כל היתרי הכניסה בוטלו - כולם. זה גזר דין מוות למשפחות שלמות. מה פשען? ברור, הם פלסטינים. הצבא משתולל. אסור לומר על זה כלום, כי בישראל מותר לדבר רק על 3 הנערים. כל אדם אחר נחשב בוגד.

שני בני אדם נורו בראשם במחסום קלנדיה - הנה עוד שתי משפחות שחרב עליהן עולמן. 

מחמוד דודין, בן 13 נורה בחזהו ונהרג - עוד משפחה שחרב עליה עולמה.

רבים נפגעו במתקפה האוירית על עזה, 4 ילדים בתוכם גם תינוק בן 10 ימים, ילד בן 7 נהרג - עוד משפחות שחרב עליהן עולמן.

הצבא משוכנע שהחטופים באזור חברון, אבל 70 בני אדם נעצרו בשכם, מהם 21 הלילה. חלקם בני מעל 60 - אין ספק שבאב. להמשיך לספור?

צה"ל מחריב הכל, חנות לכלי עבודה הופכת למעוז מחבלים, חלילה לא לומר את האמת - הרסתם פרנסה של משפחה שלמה. מראית העין של החיפוש אחר הנערים עבר כבר מזמן לשלב של הרס תשתיות החיים הפלסטיניים. כל העולם רואה את זה ורק בישראל ממשיכים לגבות.

אני יכולה להמשיך, לצערי העדויות זורמות כמו מבול, רק שאף אחד לא רוצה לשמוע.

אפילו הפרשנים מודים שהחטיפה היא רק תירוץ להוציא לפועל תוכניות מגירה של צה"ל.

הממשלה מאשרת העברה של עוד מיליונים להתנחלויות - כן אין ספק לזה יש תקציב. 

אבו מאזi בליגה הערבית יוצא נגד החטיפה, לא באנגלית - בערבית, קורא לשחרור הנערים, קורא למאבק לא מזוין. התשובה הפורמלית של נתניהו: שיוכיח במעשים. יש מישהו ששואל מה מוכיחים המעשים שלנו? מי לא פרטנר? התשובה ברורה.

רבנים מסבירים שהחטיפה היא בגלל שההוא במרומים לא מרוצה מחקיקה אנטי-דתית, נפלתם על הראש? 

ישראל 2014 מונהגת (אופס, התכוונתי מדורדרת) על ידי בנימין נתניהו ובמקום שנצא לרחובות ונצעק חמס, אנחנו יושבים בבית ומגנים את החמאס. אני יודעת שזה לא פופלארי, אבל מה שאנחנו עושים כרגע חמור הרבה יותר, אבל אנחנו כבר כל כך מוסתים שפשוט לא אכפת לנו. מתי נתעורר? כשיתחילו לההרג לנו חיילים במבצע המתדרדר הזה? איילת שקד רצתה שנפתח את שערי הגיהנום. הנה עומדות רגלינו לפתחם. מרוצים?

בין הרישא לסיפא עובר הקו הישר של פירון - הגיגים על ה"אני מאמין" של שר החינוך

זה לא שלא קורים דברים במדינה שלנו, כל הזמן קורים דברים וכל הזמן יש על מה לכתוב ובכל זאת, ולא רק בגלל שהבטחתי הייתי רוצה להתייחס לאיגרת של שי פירון למורים בעקבות פרשת אדם ורטה. באיגרת הזו אנחנו נחשפים לראיה של שר החינוך את תפקיד המחנך, אישית אני מייחסת לזה חשיבות רבה.  בניגוד להרגלי אתחיל ואומר שיש באגרת הזו דברים נכונים, אך יש בה גם מקור לתהיות רבות ולצערי, כפי שכבר כתבתי, בניסיון של שר החינוך לצאת מהשיח השטוח כדבריו הוא עובר לשיח חלול. האיגרת הזו כאילו מנסה למצוא איזון אך בפועל היא מצמצמת את השיח ובמקביל את עבודת המורה וזורקת סיסמאות לא מגובות לחלל האויר. הרי לאיזה פלוראליזם ופתיחות מכוון שר החינוך אם ישנם נושאים שאסור לגעת בהם? לי זה נשמע עוד סיסמא מרוקנת מתוכן, שנשמעת טוב אך אומרת כלום. כמו המעבר ללמידה משמעותית - הקמפיין החדש של משרד החינוך שנשמע אולי טוב ברדיו אך לא ברור לי איך באמת ניתן ליישמו בפועל בלי שינויים ברורים בסדר העדיפויות ולא, הכנסת מדריך רוחני לא נחשבת בעיני- 'צטערת. בערך כמו העובדה שעכשיו, בדיעבד הוא אומר שהוא מאמין במורים ונותן להם גב - אבל איזה גב הוא נתן לאדם ורטה? הדבר היחיד שהעניק שי פירון לאדם ורטה ולתומכיו הוא שתיקה, צורמת. בדיעבד הוא אומר שלרשת אורט לא היו כוונות לפטר את אדם ורטה - אז למה זה לא נאמר בזמן? מה ששי פירון נותן הוא מעט מדי, מאוחר מדי וגם מעורר ספקות.  

לאיגרת יש רישא וסיפא והם שנותנים את התוכן, בין שתי הנקודות האלה עובר הקו הישר של שי פירון - בתחילת האיגרת הוא מציין שיש בעיית איזון בין הצורך ללמד והצורך להביא לדיון את הדילמות העומדות במרכז הוויתה של החברה הישראלית וכי הדבר שכרגע מערכת החינוך זקוקה לו הוא איזון - איזון בין הפוליטיקה ובין החינוך. מהצד השני, מסיים שר החינוך ואומר כי בזאת הוא מתחיל תהליך של סטנדרטיזציה שיעשה על ידי צוות מומחים שיגבש המלצות ללמידה הרלוונטית והמשמעותית. קודם כל די עם להכניס את צמד המילים למידה משמעותית לכל חור, זה כבר גרם למושג הזה לאבד מהמשמעות המשמעותית שלו. שנית - הא? אם רגע ניקח רק את הרישא והסיפא מה שאומר שר החינוך זה שלתלמידי המערכת אין את היכולת לעבד סוגיות מהותיות ומהצד השני שגם לסגל ההוראה אין ולכן את כולם יש לתקנן מחדש. לא בטוחה שזו הערכת מצב נכונה ולא נראה לי שיש כאן אופק חינוכי כלשהוא - אם אי אפשר לסמוך על מחשבה חופשית של הנוער ואי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של המורים - אז הנה עיקרנו את מעשה החינוך מראשיתו. אם זה ה"אני מאמין" של שר החינוך, אין לי אלא להסיק ששר החינוך עצמו הוא קטן אמונה ביחס לשינוי המהותי שצריך להנהיג במערכת הזו.

כי מה שבולט בחסרונו במניפסט הזה של שר החינוך הוא חזון, אמונה אמיתית ביכולת של מורים לחנך לאזרחות פעילה. מה שחסר לנוער של היום הוא להבין קודם את משמעות הדמוקרטיה, להבין את מושג השוויון, להבין את נושא זכויות הפרט, להבין את כוחם האזרחי ואת יכולתם להביא לשינוי. הנושא של גיבוש עמדה כזו או אחרת הוא משני. מה שחסר היום בחברה הישראלית זה המכנה המשותף של הבנה מהותית של הדמוקרטיה. אם פנינו לחברה דמוקרטית אמיתית לזה צריך לחנך את ילדינו ולזה לא התייחס שי פירון. אם הילדים שלנו יבינו שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, אלא זכויות המיעוט וההגנה עליהם, שוויון, זכויות הפרט, חופש הביטוי, אם ילדינו ילמדו גם לטעון טיעונים ולנהל דיון מושכל אז לא ממש יהיה צורך בנהלים כי תהיה תרבות ברורה של דיון ושל שיח. כי זו צריכה להיות שאיפה של המערכת שממנה יוצאים ילדינו כבוגרים פעילים בחברה ואת זה לא שמעתי משר החינוך שמעדיף להיראות רחב אופקים אך לצמצם את השיח לאסור ומותר. אי אפשר לדבר בגנותו של הנוער אם איננו רואים שאנחנו אלה שלא נותנים להם את הכלים הנכונים. איך הם יוכלו להתפתח אם כבר בגילם הצעיר לא מתפתח שיח יצירתי ומושכל בעל טיעונים תקפים? איך ילדים אלה יוכלו להשתלב בחברה המקוטבת אותה מתאר השר? החברה הזו תוסיף להיות מקוטבת אם מערכת החינוך לא תשכיל להטמיע ערכים דמוקרטיים משותפים לכלל תלמידיה - זה בכלל לא קשור לאדם ורטה, זה קשור לחזון חינוכי וחברתי, אפרופו "יש עתיד" ו"פוליטיקה חדשה". אין פה עתיד ואין כאן חדש יש כאן עיבוד מכובס של מילות מפתח בניסיון למדר ולא בניסיון למצוא איזון. הצורך בשמירת המדינה הזו דמוקרטית הוא הצורך של כולנו והוא מתחיל בחינוך. לא צה"ל הוא פרה קדושה, לא אמונתו של אדם ולא השואה המשותף לכל אלה הוא אי הכרה במהות האנושית של כולנו ולזה צריך לחנך, כל השאר יגיע משם. לא מרפאים סימפטומים, מרפאים את הבעיה ואת זה לא משכיל שר החינוך להבין.

שי פירון בוחר להבהיר נקודה לא רולוונטית כבר בתחילת ה"אני מאמין" שלו. הגישה הראשונה בה בוחר השר היא גישה טהרנית ובוודאי שאינה אפשרית היות ובית הספר תפקידו אינו מתמצה רק בידע, מלכתחילה בית הספר הפך לסוכן סוציאליזציה שמכשיר את העוברים בתוכו לא רק ללמידה אלא לאזרחות ולכן זו גישה בלתי אפשרית וממילא מעולם לא התקיימה מאז כינונו של בית הספר הראשון בהיסטוריה האנושית. למען האמת גם בקרב החיות הלמידה היא חברתית ולכן אף פעם אינה מתמצה רק בידע אלא גם ביצירת נורמות של התנהגות. אני מניחה ששר החינוך מודע לזה ולכן לפלא בעיני היא בחירתו לציין גישה שכזו בפתיח איגרתו. אז עזבו את זה שלדעתי כדאי ששי פירון יתייעץ עם עורך לשוני בטרם הוא שונה את משנתו באיגרת חשובה כל כך, כי איך ניתן להתחיל בכלל את הפיסקה הראשונה עם המילים מצד אחד - צד אחד של מה? או שזו בעצם טעות פרוידיאנית שתפקידה להכניס אותנו לקונטקסט - משהו כמו יש רק צד אחד מועדף והנה הוא לפניכם - בעולם אוטופי בבית הספר מתרחשת רק למידה וכל ניסיון של מורים להביע את דעתם כמוהו כניסיון למנוע מהם חשיבה ביקורתית ועצמאית והוא מטשטש את הגבול בין למידה ובין תעמולה (!). היינו הדבר הראשון שרוצה שי פירון להעביר, ונדמה לי שלא אחדש לכם דבר אם אטען לחשיבותה של הפיסקה הראשונה (והאחרונה), הוא שבכלל כדאי שבתי הספר יהיו א-פוליטיים וכל דבר לבד מלמידה של ידע הוא בגדר החטאת המטרה. שאני אגיד את זה? הפיסקה הראשונה היא הגדר החטאה - הנה אמרתי.

בהמשך אומר שר החינוך שתלמידי ישראל אינם בשלים - הם לא מסוגלים להתמודד עם המורכבות של המציאות בה הם חיים. אם תלמידי תיכון אינם יכולים להתמודד עם המורכבות למה בגיל 18, הגיל בו הם יוצאים מתוך המערכת, נותנים להם רובה וגם את הזכות להצביע? אבל כנראה הם עושים זאת אוטומטית בלי יכולת להבין. אם כך, אני מסיקה שזה בצרוף העובדה שצה"ל הוא בליבנו ולכן אסור ממש להעביר עליו ביקורת, אלה החיילים שרוצה שי פירון שיצאו מהמערכת שלו - חיילים אוטומטיים, ואלה אמורים מחד להגן עלינו ומאידך להשאיר את צה"ל מוסרי לפחות כמו שהוא היום? לא נראה לי. חיילים מחוסרי כלים (חוץ מכלי זין) הם לא ממש העתיד הורוד שצופה לי המחר.  

שר החינוך, הרב שי פירון, נכנס לנבכי מהותו של המורה המחנך ומבקש ממנו הלכה למעשה, באיצטלה של המון מילים יפות ובשם האיזון להיות חלול ולהתיישר עם הקו. המורה צריך להימנע מביטויים כמו "אני הפגנתי" אבל להוביל את כיתתו בגאון לסיור בחברון כי התעמולה היא בדברים ולא חלילה במעשים. טוב ששר החינוך שוב מקפיד איפה שחשוב - במלל. אני כבר מחכה לחוזר המנכ"ל הבא עם ההמלצות. תדע כל אם עבריה שבנושא חינוך לערכים.,המערכת אמרה את דברה - יהודים, שואה וצה"ל זהו סלע קיומנו. אין ספק השיח כבר לא שטוח הוא חלול ונבוב, אבל אם מתבלים אותו במספיק מילות מפתח הוא ישמע מספיק טוב כדי לקרוא לו איגרת. אבל זו לא איגרת זה כתב הודאה שהלך המצפן אבל זה זה חסר משמעות כי הכל בליבנו. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל טוב זה מספיק קליט, לא צריך לשנן אפשר לעבור ללמידה משמעותית. הצלצול הזה הוא בשבילנו. 

בעצם זה פוסט משעשע (אם יורשה לי) על הבירוקרטיה שבחיסונים, אבל בתכל'ס זה הרבה יותר. תחליטו בעצמכם

טוב, אז בכלל התכוונתי לכתוב על נושא אחר, כן שוב (די עם כל הביקורת העצמית הזו), אבל לחיים יש קצב משלהם וכאשר נקרות הזדמנויות לכתוב על הקטן והקרוב - מה טוב. אז היום הנה לכם פוסט קטן שמתחיל במידע שולי וביורוקרטי למדי הנוגע לחינוך ביתי, אבל מה זה משנה הלא "ידע הוא כוח". כידוע, כל תלמיד במערכת החינוך אמור לעבור חיסונים, ולא, סוגית "חיסונים - כן או לא?" זו אינה מוקד הדיון העכשווי, זו לא הנקודה וכידוע חכמים אינם נופלים לפחים שערמומיים יודעים לצאת מהם ולכן לא אניח את הפח (אולי כמעט הנחתי, אבל לא) ולכן גם לא אפול אליו. אה הא, כמה נפלא. לילדים בתוך מערכת החינוך, עכשיו ששירותי בריאות התלמיד הופרטו, כבר אין אחות בבית הספר ולכן כל עיר עלתה במכרז של חברה זו או אחרת שאמונה על מתן החיסונים. ילדי בית הספר והוריהם מקבלים הודעה ואז נערך מבצע חיסוני שכבתי ובהמשך לכל בית ספר נקבע עוד יום מאסף לכל התלמידים שלא הגיעו ואם גם אז מישהו מפספס על הוריו לקבוע לו יום אחר בו הוא יחוסן. לא שהייתם צריכים את כל המידע הזה אבל עכשיו אתם יודעים וכבר סיכמנו ש"ידע הוא כוח".

אפרופו אחות - דֵי חבל כל הקטע הזה שאין אחיות בית ספר יותר, ולא גם סוגיה זו אינה עולה לדיון כרגע. אז עזבו אתכם מכל הסיבות הנכונות, בעיני יש סיבה אחת מרכזית - כבר בצעירותי דרמה, לא היתה בין מקצועות ההעשרה במערכת השעות ולכן את כשרון המשחק המשובח שלי יכולתי ללטש בעיקר על ידי אינטראקציה עם אחות בית הספר ולפתח משמעותית את החוש הדרמטי תוך השקעה רבה ביצירתיות. את כל כישרון המשחק שלי נאלצתי לגייס כדי להגיע לפאנץ' בעיניים בורקות מכמעט-דמעות ופנים חיוורים מחולשה ולהסכים בריפיון שאין ברירה אלא לשלוח אותי הביתה ויפה שעה אחת קודם, גם אם אמא לא בבית. איך אפשר למנוע מדורות שלמים את התרגול החשוב הזה? לא יודעת, מבחינתי הפוגות דרמטיות אלה היו נקודת מפנה חיובית ולכן היו בין מקצועות הלימוד הלא-פורמלי האהובים עלי, מבלי לציין את האמפטיה והבונוס המיידי בדמות השיבה לבית. חוצמזה שבחטיבת הביניים היתה לנו אחות בלתי נשכחת, עולה ותיקה מארצות הברית שהגיינה הייתה משאת נפשה ולעולם לא אשכח לה כיצד ניסתה להסביר לנו את רזי ההתפשטות החיידקית: "יש מאות, אלפי, מיליונים של חיידקים בדבר כזה קטן" אמרה במבטאה האמריקאי וניסתה להראות לנו את החור הקטן שיצרה בחיבור בין אצבעותיה, אני לא בטוחה שהצלחתי לראות, אבל שנים (כפי שאתם רואים) עוד מלווה אותי המשפט שלה ומעלה בי חיוך נוסטלגי. 

אבל חזרה לענייננו - חיסונים. משפחתי נמנית על המחסנים ולכן, משום שילדי בחינוך בית, עלי מוטלת החובה לדאוג לחיסונם. ברור לי שמכיון שגם מספרית ובוודאי באחוזים, מספר המשפחות הביתי הוא קטן, עוד יותר קטן מספר המשפחות בחינוך ביתי באישור של משרד החינוך ועוד יותר קטן מספר המחסנים בקרב המשפחות המאושרות (במובן הפורמלי כי בחינוך ביתי כולם מאושרים הלא) שמצהירות על חינוך ביתי. אשר על כן ברור ונהיר לי כי אף אחד לא חש בצורך כלשהו, אפילו לא בדגדוגו של זה האחרון, ביצירת פרוטוקול לתלמידים שכאלה, רוצה לומר נוהל ברור שיחול על נותן השרות. בכל שנה בה ילד מילדיי צריך לעבור חיסון, עלי לעבור מסכת של שאלות ובירורים עד שסופסוף מעניקים לי חריץ זמן שכזה בו הם עושים לי טובה ותוקעים מחט באחד מילדי לטובת הציבור. השנה המרכזית בכיתה ב' וזה אומר שוב חיסון. צילצלתי לחֵבְרָה א' ששנה שעברה עשתה את החיסונים ברחובות. זה כל כך יקר ערך שלהלן הדיאלוג:

אני: "שלום, שמי קרן ואני אמא לתלמידה בכיתה ב' מרחובות שצריכה לעשות חיסון. רציתי..."

מוקדנית: "אמרת רחובות?"

אני: "כן"

מוקדנית (בחוסר סבלנות, טוב אשמתי שלא ידעתי, הרי אני צריכה לעקוב אחרי זה ועל טעיות משלמים): "אז רחובות זה לא אנחנו, תרשמי מספר טלפון..." ומתחילה להקריא במהירות, אני כבר פותחת note כדי לרשום את המספר ולא מספיקה: "רגע.." רוצה להמשיך ולומר שלא הספקתי לרשום את תחילת המספר 

והיא כבר (צועקת): "אין לי זמן לשמוע את הסיפורים שלך וזה לא רלוונטי את צריכה להתקשר אליהם, שמעת?

אני מוותרת על זכותי לומר לי שהיא חסרת סבלנות ולא מקצועית כי זה בטח לא יעזור לקצר את השיחה ואומרת: "לא התכוונתי, תני לי רגע כדי לרשום את המספר, תוכלי לחזור עליו בבקשה?"

המוקדנית: "אה, בטח, פשוט תמיד מתחילים לספר לי סיפורים וכבר אין לי כוח כי זה ממש לא משנה, הנה המספר שוב..."

תענוג, אין מה לדבר, תודעת שירות שברמה שלא הכרת וטוב שכך. אז זהו זה - מה זה מגניב לנסות להיות בסדר ולצאת המעצבנת שחופרת, גם על לא עוול בכפי. בינתיים כבר דיברתי עם החברה השניה, בה היתה מוקדנית מקסימה, כבר צילמתי את כל פנקס החיסונים ושלחתי ושלחתי שוב ועכשיו אני מחכה שיתקשרו אלי, אבל אני את שלי עשיתי.

זהו עכשיו אתם מבינים את הנוהל והנה הארתי בזרקורי על עוד נקודה בחינוך הביתי. אפרופו חינוך ביתי, יש מהצד השני של הסקאלה כנראה את רשת אורט. טוב, נו זה לא היה חיבור מוצלח, אבל לא חשבתם שאני אוותר על התייחסות לדבריו של מנכ"ל רשת אורט? או, אז שהוא הסביר שמותר לו לקבוע את גבולות הדיון ולדידו (עוד טרם השימוע השני) אדם ורטה חצה את הגבול. ראשית אינני יודעת אם הגבולות הובהרו לאדם ורטה בטרם לקח על עצמו את התפקיד כי אני מניחה שהוא בטח לא היה מסכים להגבלת חופש הביטוי שלו במסגרת עבודתו, הבעיה היא שזה לא חוקתי ולכן אני מניחה שזה לא נאמר אז איך אדם יכול לחצות גבול שהוא דימיוני? או שמא עליו להאמין שפשוט אסור לו וזהו? בעיה.

אבל נניח לה, לא שמעתי את הגדרת הגבולות של השיח על ידי מנכ"ל הרשת שמתגאה שהעתיד ביד תלמידיה אבל אם אסור להביע דעה זה עתיד צר אופקים ולכן הוא לא ממש שווה הרבה, לא לתלמידים ולא לנו כחברה. אבל אני יכולה להסיק מה גבולות השיח שלו על ידי יצירת פרופיל פשוט ללא צורך בפסיכולוגים: הוא התפקד לבית היהודי (אבל רני רהב [היחצ"ן של רשת אורט, ברור] אמר שהוא לא מזוהה פוליטית או משהו בסגנון), הוא אמר בראיון לגלי צה"ל ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט" וגם ש"אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי", כשנשאל אם אפשר לדבר על כשלים מוסריים עם תלמידיו הסביר שלא כי הילדים לא יכולים לנתח את זה. אוקי, אז הוא לא מעריך שלתלמידי תיכון יש את היכולת להתמודד עם מציאות מורכבת, אבל הוא זה שאחראי לחינוך שלהם (אני רואה כאן בעיה). הוא לא מוכן שהם יפתחו חוש ביקורת על דברים שהוא לא הסכים להם, אבל השוס הגדול הוא שמסתבר שמבחינתו פרות קדושות יכולות לדמם למוות על המזבח והוא ימשיך להתפעל מבריאותן השופעת. תשמעו, צבא ככלל זה משהו לא ממש מוסרי שאנו מנסים כחברה אנושית לקבוע כללים כדי שישאף למוסריות ולא יותר וזה דבר שצריך להסביר לכל אדם. אבל בהינתן שיש צורך בצבא, הרי שיש חשיבות להבנה ברורה של נכון/לא נכון, של זכויות אדם, ושל המקום לאי ציות. רק יוצאי תיכון בעלי מודעות כזו יוכלו לשרת בצבא ובאמת לנסות להגביל את הפגיעה הפושעת של המדיניות בשמה הם נשלחו ורק הם יוכלו לקיים את המוניטין של צה"ל כצבא מוסרי. אם נמשיך לשלוח לצבא ילדים שאינם מבינים את המצב, בעלי תודעה אזרחית נמוכה וחסרי עניין, כך גם יראה הצבא שלנו והפגיעה תהיה רבה יותר, לא רק לצה"ל אלא בכלל לשהותינו כאן, בהנחה שהיא לא ארעית. זה לא עניין של ימין או שמאל (כן למרות שאמרתי מדיניות פושעת), זה עניין אזרחי ומוסרי, אם אנחנו רוצים חברה ישראלית שתוכל באמת לשרוד במהומת אלוהים הזו היא חייבת להיות מוסרית, היא חייבת להיות רחבת אופקים, היא חייבת להיות שיפוטית (כן, גם אם אני לא אוהבת את המסקנה). הדברים האלה שנאמרים על ידי כביכול איש חינוך הם מצמררים במשמעות שלהם לגבי האופן בו אנו מחנכים את דרור העתיד, זה הרבה יותר בולט כאשר מי שנשאר במערכת ומתקדם בסולם הדרגות הם צרי האופקים ומי שמועף מכל המדרגות (כן זה תמיד קצת אלים) הם האידיאולוגיים שמנסים לחנך לפקוח את העיניים, לא רק להקיא ידע, אלא להבין את מורכבות הקיום האנושי. ואחר כך אומרים שמי שנשאר בצה"ל שואף לבינוניות, מעניין איך זה קרה? 

ודרך אגב, אם כבר צה"ל עלה למעמד קדושה, הצעתי קבל facebook ועכשיו גם כאן להחליף לאלתר את ה- ה' ב- ק' מפאת הקדושה...

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...